הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 בפברואר, 2009 6 תגובות

מדוע נחרד משה סלנסקי, מורה לאזרחות מבית הספר אורט סינגלובסקי בתל אביב, מקריאות התלהבות תלמידיו למסרי ישראל ביתנו ביום בחירות שהתקיים בבית ספרו? מדוע הוא הופתע כאשר מפלגתו של ליברמן זכתה במקום השני עם 34% מקולות התלמידים? מדוע נזעק לשמע נאומו של ח"כ אלכס מילר שאיים לשלול את זכויות ה"תומכים באלה שנאבקים בנו", שעה שהוא עצמו איים במפורש כי "מי שיחזור במבחנים שלי על הדברים הלא-דמוקרטיים שנאמרו פה על ידי מילר, אני פשוט אוריד לו נקודות"? ומדוע, מעל לכל, מורה לאזרחות שתפקידו לחנך לחשיבה ביקורתית-פוליטית מביע זלזול בתלמידיו וטוען "שחוש הביקורת שלהם קצת חסר, שאין להם ראייה יותר רחבה" ("דור העתיד של אביגדור ליברמן", הארץ, 6.2).

שיעור האזרחות עוסק בבעיה מורכבת אבל די ברורה – האם האזרח הוא אמצעי או תכלית של המדינה? האם הוא השרת הממושמע של החברה או שמא החברה מתקיימת למענו ולשם צרכיו? אם נתחקה אחר הערכים הדמוקרטיים של בעיית שיעורי האזרחות, נמצא כי לעולם לא נאתרם באחת משתי אפשרויות הקצה, אלא בתנועה מתמדת ביניהן. כמו מטוטלת נעים הערכים הדמוקרטיים בין האזרח למדינה בהתאם לתנאים ההיסטוריים. הדבר ודאי נכון לגבי ישראל, היכן שמציאות החיים מתוחה, סוערת ומבלבלת את דעות הציבור בין מלחמה לשלום, בין דת לבית משפט, בין זכות השיבה לכיבוש וכך הלאה. חוסר היציבות העובדתי כאן מקשה על מערכת החינוך ומוריה להכתיב מתודה מסודרת לשיעורי האזרחות.


אולם נדמה שקושיה של המערכת נובע מדחייתה המובהקת להכיר במרחב הביניים כמקום שבו מצויים הערכים הדמוקרטיים, ובמקום זאת ללמדם כאילו היו ערכים מוחלטים. האדם אינו אוהד את התנועה המבולבלת והתזזיתית במרחב הביניים, אלא מעדיף את הנוחות והביטחון שבקצוות המוחלטים. התנועה בין לבין מעוררת בנו תחושות מבוכה וחשש, שהרי שם אנו נפגשים עם האחר המשתנה תדיר – היכן שאנו נאלצים לשאול ולהטיל ספק בנוגע לנטיותינו החברתיות, הכלכליות, הארוטיות, הפוליטיות וכו’. מרבית המורים משמשים כראוי את מערכת החינוך בישראל באשר הם מוותרים על הספק והשאלה שעשוי מרחב הביניים לכפות עליהם. הם מלמדים שיעורים של תשובות, ולא שיעורים המעוררים שאלות, ביקורת וספק. כך, על פי תשובותיהם הטכניות והמוחלטות באופיין, לומדים תלמידינו ללמוד. "המצטיינים" ביניהם אף מצטטים את דברי המורה מילה במילה וזוכים לשבחים על עבודתם. החשש של המורים להיחשף בעצמם ולהכיר לתלמידיהם את מציאות מרחב הביניים מדשן את החינוך, ולאחר מכן צומח גדול ומאיים כפליים כאנטי-דמוקרט.


הכישלון החינוכי אינו מתבטא רק בבחינות הבגרות של התלמידים, על אף העובדה ששיעור הנכשלים באזרחות הוא גבוה ביותר, אלא בבחינת חייהם כאזרחים. הכישלון הזה יימשך כל עוד מערכת החינוך לא תערוך שיעורים החושפים באומץ את המציאות הכאוטית המשתנה, ותמשיך לנסח תשובות מוחלטות שאין להן שום קשר למציאות; הכישלון יימשך כל עוד תחשוש המערכת מן השאלות שעשויים תלמידיה להטיח בפניה ולערער בכך – כראוי לאזרחים – על סמכותה המדינית; הכישלון יימשך כל עוד המורים לאזרחות לא ייקנו לתלמידיהם כלים לחשיבה ביקורתית, וימשיכו לדקלם את המושגים הטכניים והדכאניים של "בחינות המעבר".


התלהבות תלמידי אורט מתעמולת הבחירות של ישראל ביתנו, ושיעורי ההצבעה הגבוהים להם זכתה המפלגה, דווקא מוכיחים חשיבה ביקורתית. למרבה הצער, זוהי ביקורת שמחקה את הגישה החינוכית בישראל ועל כן מקצינה את המוחלט. אך זוהי עדיין ביקורת ולכן, במקום לדכא אותה, יש להקשיב לתכניה ולדון בהם. "בית הספר לא אומר את הדבר הנכון", טוען תלמיד י"ב מאורט סינגלובסקי. "בבית הספר אתה רוצה לקבל תעודת בגרות, אתה צריך את הציונים, אבל לא לומדים את האמת מבית הספר. את האמת לומדים מהשכונה, מהרחוב. אני לא מתכוון לרחוב במשמעות שלילית, אני מתכוון שלומדים את האמת ממה שקורה כאן". חובה עלינו להקשיב לתלמיד הזה ולהסכים עימו – האמת נמצאת ברחוב ולא בבית הספר! חובה עלינו להקשיב ולהסכים עימו, כדי שנשיב את אמונו למערכת החינוך, כדי שנדריך אותו כשהוא יוצא לרחוב, כדי שנכין אותנו לחיים של מציאות ישראלית מבולבלת. ללא הנחייה חינוכית מקשיבה ותומכת – המאפשרת להתנסות ולהכיר את הפלורליזם של הרחוב – הפוליטיקה הלאומנית מנצחת.  


הכתבה שפורסמה ב-6.2 ממנה ציטטתי:


http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1061495.html
קטע וידאו של יום הבחירות באורט סינגלובסקי, יו-טיוב:


http://www.youtube.com/watch?v=J8zrtMxOWdc&eurl=http://singalovski.ort.org.il/Video/2008-9/Panel-5.1.09/Panel-5.1.09.html


*הכותב הוא מורה וסטודנט לתואר שני במחלקה ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. רמי יובל הגיב:

    שעורי האזרחות אינם מנותקים מכלל המסרים המועברים לילדי ישראל אודות הסכסוך הישראלי פלסטיני בידי מערכת החינוך ושאר מערבות הדיסאינפורמציה הממלכתיות.

    מסרים אלו הם בתמצית כך:

    הרומאים הגלו את היהודים מהארץ לפני אלפיים שנה והערבים תפסו אותה והשמו את אדמתה. תנועת השיבה, הציונות, הביאה קדמה לארץ שוממה ופיתחה אותה. את האדמה לישוביהם קנו היהודים בכסף מלא, אבל הערבים התגלו כאנשים כפויי טובה, זינבו במתישבים היהודים והרגו בהם.היהודים הבליגו, אבל ההבלגה פורשה כחולשה. לבסוף אחזו בנשק והיכיו אותם. הם ברחו מבתיהם ומאדמותיהם למרות שהיהודים הפצירו בהם (בחיפה ובטבריה ובמקומות אחרים) להשאר. אחרי המלחמה הגדולה באו מלחמות נוספות ותמיד היו אלו הערבים שהתחילו ואילו היהודים לעולם הושיטו יד לשלום, כך עד אוסלו ולאחריה. אבל הם אינם חפצים בשלום אלא מבקשים להשמיד אותנו מעל פני האדמה.

    אם זהו הסיפור שלומדים ילדינו מגיל הגן ועד הפוסט דוקטורט – למה מצפה המחנך כותב המאמר מהתיכוניסטים? אם יש בסיפור (נרטיב, אם תרצו) ולו קורט אמת – למה שלא יגיעו למסקנה שהערבים מבינים רק כוח ושנגזר עלינו להלחם בהם עד חורמה ושאין עם מי לדבר? למה שלא יצביעו בעד כהנא או ליברמן או רחבעם זאבי או רב בא-גד או אפילו שקרני-לייט כמו ביבי וציפי?

    מר אנלן מחפש את המטבע תחת הפנס. יש להתמודד באומץ עם המציאות הכאוטית המשתנה, הוא מציע, אבל כלל אינו מסביר מהי אותה מציאות. דומה שגם הוא אינו מבחין במציאות של נישול איכרים משדותיהם ומבתיהם והקמת התנחלויות על אדמה פרטית ולאומית. עד שהוא מפנה אותנו למתח שבין רעיון המדינה למען הפרט והפרט למען המדינה – עליו לדון ביחסי מדינת ישראל עם הפלסטינים, בתוך ומחוץ לקו הירוק, הנתונים לכיבוש ודיכוי מזה כמה וכמה דורות. הכיבוש – הפנימי והחיצוני – הוא שיצר כאן את המפלצת הפשיסטית שנעריה ששים אלי קרב ומלאים שנאה ובוז לערבים ול"סמולנים". זה קל לאבחן את הסינדרום הליברמני בסוגיה התיאורטית של האם האזרח הוא אמצעי או תכלית המדינה, אבל סוגיה חשובה זו היא עניין לתלמידים מובהקים ואילו המחלה שממנה סובל הנוער נקראת גזענות חשוכה והוירוס שחוללה הוא ים של דיסאינפורמציה שגם יצרניה החצופים ביותר מאמינים בה ודבקים בכזביה.

  2. יעקב בן דוד הגיב:

    אפשר רק להסכים עם כל מילה במאמר. הנהירה לקיצונויות (בשני הצדדים) יותר משהיא נובעת מהכרה פוליטית, נגרמת מאסתטיקה מוטעית של החשיבה, שיסודותיה בחינוך לקוי ובהקהיית החוש לראיית גווני ביניים של המציאות. מבחינה זו אין הבדל בין שמאל וימין. העובדה שהשמאל והימין הפוליטיים נפגשים לבסוף בשוליהם הקיצוניים אינה פרדוכס, אלא פועל יוצא טבעי ומובן מאליו של אותה דרך החשיבה שהביאה לקיצוניות בשניהם.

  3. אלעד דקר הגיב:

    יש דבר אחד שבאמת חסר בשיעורי אזרחות והוא האמירה:
    "הרוב לא תמיד צודק!!!!"
    זה מה שצריך לומר לתלמיד ולכל החברים שלו:
    "העובדה שאתם פלוס הרבה מאוד אנשים במדינה תומכים בגזענות ובפאשיזם, לא הופכת את הרעיונות האילו לצודקים ןנכונים אלה אותכם לזבל אנושי!!!!!"

  4. עוזי אורן לרמי יובל הגיב:

    לכל עם יש הנרטיב שלו, ונרטיב לאומי יכול להיות (ואולי הוא תמיד) מוגזם או מוטה, ואפילו מכיל יסודות שקריים. נניח.

    ונניח שהנרטיב הישראלי הוא מוטה, מכיל גם שקרים, ואולי אפילו, כפי שאתה טוען, שקרי כולו מתחילתו עד סופו. מדוע אי אפשר לטעון בדיוק באותה המידה שהנרטיב הפלסטיני הוא מוטה, מכיל שקרים או שקרי לחלוטין?

    הצד שאתה תומך בו הוא צח כשלג, והצד השני כולו שחור משחור, כוזב, פאשיסטי ושאר קללות ונאצות. על כך בדיוק בוכה המשורר, ואתה מייצג בדיוק את תוצאות חוליי החינוך שאלעד אנלן מדבר עליהם.

  5. לרמי יובל הגיב:

    כל מילה בסלע.
    רק שיש מה שעומד בבסיס הנרטיב הציוני ואפילו חשוב ממנו והוא ההצלחה.
    התנועה הציונית-קולוניאלית-גזענית היא סיפור הצלחה בקנה מידה היסטורי. היא קידמה את רוב אזרחי ישראל, לפחות את החלק הקובע מבחינה פוליטית (ואפילו מיעוט מאזרחיה הפלסטינים) במובן ההשכלתי-מקצועי-כלכלי. הנרטיב בא לעשות אידיאליזציה של האמצעים שבהם נקטו הציונים כדי לממש הצלחה זו.

  6. אורנה לביא הגיב:

    יש נרטיב, יעני עלילה של יצירה אמנותית – אבל לצערי פה מדובר במציאות היסטורית. חבל, אבל יש הבדל רמיני בין זה לזה.

הגיבו לרמי יובל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים