הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 בפברואר, 2009 5 תגובות

ידידי הוותיק טוביה נבות טילפן אלי השבוע, ואחרי ההברה הראשונה כבר קלטתי שהוא מדוכדך מאוד. כיוון שנבות היה איש צבא במשך שנים רבות הוא למד לא להרבות בהקדמות ולגשת ישר לעניין. הוא אמר שמאז "ספטמבר 1948″ לא היה כל כך עצוב ומדוכא. אחר כך הסביר שבחודש הרה הגורל הזה פירק דוד בן-גוריון את מטה הפלמ"ח. לוחמי חטיבת הראל ירדו אז מרוסקים מהרי יהודה, אחרי שאיבדו רבים מאוד מחבריהם והחלטתו של הזקן התפרשה אצל רובם כבגידה, ממש סכין בגב. נבות לא נקט בביטוי הזה, אבל מהמשל הבנתי שהוא עבר שבוע קשה מאוד, אחרי שידע תלאות ועבר קרבות קשים במהלך בחייו המרתקים. הנמשל קצת איכזב, לפחות אותי. נבות אמר לי שהוא חווה השבוע תחושה דומה לאותו הלם מהבגידה המיתולוגית בעיצומה של מלחמת 1948, אחרי ש"תנועת העבודה" איבדה כל כך הרבה קולות למפלגות אחרות, בעיקר לקדימה. במונח זה כלל את מפלגת העבודה ואת מרצ, ובכך נתן לאהוד ברק ולאנשיו מחמאה שלא היו ראויים לה.

אמרתי לו שהפעם אינני שותף לתחושתו, וששתי המפלגות, הקרובות אולי ללבו, רק קצרו אשר זרעו. עם זאת, הבטחתי לו לתת פה לרגשותיו, כיוון שמדובר לא רק בחבר מימים ימימה, אלא גם באוהד גדול ורב זכויות של הפועל בכדורגל. מי שמכיר אותי יודע, שזוהי המלצה גדולה בעיני, ממש כפי שאבי שמר פינה חמה בלבו לחבריו מ"הבחרות הסוציאליסטית" ומעיירת הולדתו באוקראינה. כאשר נבות עבד בממשל הצבאי ראיתי בו יריב. הוא היה באולם בית המשפט עם חבריו מהצבא במהלך משפטו של מוחמד מילחם, ראש עיריית חלחול שגורש לימים ללבנון על ידי בנימין בן-אליעזר מ"תנועת העבודה". גם אני ישבתי שם עם חברי מתי פלד ז"ל, אבל ממש מהצד השני של המתרס. כל זה לא שינה את הערכתי כלפיו, בעיקר כאשר לחם בכל כוחו נגד הכהניזם בתקופת עבודתו באוניברסיטה העברית בעירנו.


מכל מקום בעריקה הגדולה ל"קדימה" קשה לראות משום בגידה, שכן לא היה במי לבגוד. שרי האוצר האחרונים של העבודה, ובכללם בייגה שוחט, קידמו מדיניות של הרחבת פערים והפקירו את הכלכלה להון הגדול מבלי שנקטו ברטוריקה התאצ’ריסטית של נתניהו (לא תמיד. שמעון פרס, כאשר היה מנהיג העבודה, הודה בפומבי בהערצתו למרגרט תאצ’ר). אשר לנושא המדיני, חבל להרחיב על כך את הדיבור: להדרת האזרחים הערבים מהפוליטיקה הישראלית ולהכחדת האמון של כלל הישראלים בהסדר שלום כלשהו, תרם ברק יותר מכל פוליטיקאי ישראלי בשני העשורים האחרונים. המפלגה שלו חולה מאוד, וחבל שמתי המעט מבין ותיקיה, שנרתמו למען מרצ, עשו זאת ברגע האחרון ודי נעלמו מהבמה בחודש שלפני הבחירות. הם היו משולים לרופאים שבהם אנחנו צופים בטלוויזיה, שמנסים להחיות חולה שנגזר דינו בעזרת שוק חשמלי רב עוצמה. אבל לווייני מרצ סיפקו זרם חשמלי חלש, הדיאגנוזה שלהם הייתה נכונה אבל מאוחרת, ולכן גם נכשלה. קהל הבוחרים של השמאל העקבי קלט שתמיכתם של עמוס עוז בהנהגה השמרנית מדי של מרצ היא חלק מתהליך היימנה של המפלגה, ולא תחיית השמאל כפי שטענו כתבנים מטעם. התמיכה של חיים אורון ואנשיו בשלבים הראשונים של המלחמה הנפשעת בעזה, חיזקה את התחושה הזאת. לכן לא ניתן לומר שהשמאל התמוטט בבחירות האלה. המחנה הדמוקרטי איבד שני מנדטים (של מרצ) וזכה בתוספת מנדט (של חד"ש). לא ממש אסון קולוסאלי.


החישובים בטלוויזיה על "השמאל" בראשות "קדימה" מול הימין בראשות נתניהו הם מגוחכים. אין שום דבר שמאלי בקדימה (וגם לא בעבודה), אלא רק עמדות של מרכז-ימין: תמיכה מוחלטת בכלכלת השוק החופשי הפראית; נִציות מוחלטת כלפי הפלסטינים, למעט מס שפתיים בשיחות הריקות מתוכן עם הרשות; ליבוי העימות עם איראן ו"אכזבה" מהיוניות החדשה בוושינגטון כלפי המוסלמים; יחס עוין, הולך וגובר, כלפי האזרחים הערבים וכלפי השמאל העקבי. קדימה היא לא רק ציפי לבני (אישה ימנית לפי כל קנה מידה), שנחום ברנע מגלה לנו בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות" שהיא חברה טובה של אביגדור ליברמן, אלא גם צבא שלם של ליכודניקים מושבעים שנבחרו ברשימתה לכנסת. ההתלבטות האמיתית בחוגי הממסד הפוליטי-כלכלי המשותף לכל מפלגות המרכז הלאומני היא, כיצד להמשיך באותה מדיניות כלפי חמאס וכלפי סוריה, ולשמור על מראית עין של שוחרי שלום למטרות הסברה וקשרי חוץ. בין ראשי קדימה לבין נתניהו שוררת איבה אישית קשה, והמנהיג היוצא אהוד אולמרט מתייחס אליו בבוז מוחלט ורואה בו פחדן ואופורטוניסט. לכל הקדחתנות הרגשנית הזו אין שום קשר לימין או לשמאל.


אבל אורון המכונה ג’ומס התעלם מכל האזהרות וניהל את מערכת הבחירות הקודמת במקום את הנוכחית. אנשי מרצ ובוחריהם בקיבוצים ובגוש דן (במידה ידועה גם בעירנו) הסיקו מהמתקפה של אורון נגד נתניהו את המסקנה המתבקשת והצביעו בעד קדימה. זה היה מבצע המוני של התאבדות קולקטיבית, בהנהגתו של איש סימפטי אבל שבוי בתפיסות מיושנות. בעצם, הוא חזר לסיסמה של "רק לא ליכוד" מלפני עשרים שנה מבלי להבין שתקפותה בטלה כבר מזמן מן העולם. מוטב שיפנה את מקומו בכנסת לזהבה גלאון כבר השבוע. כדאי לשנן את הדברים שוב: את התיקו הנצחי בזירה הפוליטית בין הליכוד ולווייניו מצד אחד, ל"מערך" ולווייניו+האזרחים הערבים מן הצד השני, שבר ברק בשנת 2000, והרחיב את השבר במלחמת עזה. את מפלגת העבודה יש להקים מחדש, כדי שתקום חלופה סוציאל-דמוקרטית למפלצת בראשות ברק ובנימין בן-אליעזר הפועלת כיום. קראתי את תוצאות הבחירות בכל יישוב בארץ כמה פעמים, ורמת ההתרסקות של העבודה במגזר הערבי היא פשוט חסרת תקדים, למעט אולי נפילת "שינוי" בבחירות הקודמות. אם קדימה היא מפלגה של מצב רוח כפי שטען ברק, העבודה היא מפלגה של מצב רוח רע.


ברנע שפך בשבוע שעבר את מררתו על השמאל העקבי, אחרי ששר שירי תהילה ללבני ובאמצעותה גם לאולמרט. הוא אפילו האשים אותנו שאנחנו דוחפים את הצעירים לימין הקיצוני. אבל כבר לא נותר לנו אפילו כוח לצחוק על כתבי חצר ורכילאים שמרשים לעצמם לבוז לאנשים הרבה יותר חכמים מהם. אנחנו נמשיך לחפש בני ברית בארץ וגם בעולם, ונחתור לקעקע את המתכון להדרת האזרחים הערבים, שכל מפלגות הימין והמרכז הלאומני רקחו עבורנו. אנחנו מגדלים ילדים ונכדים בארץ הזאת וחייבים להאמין שעוד יבואו ימים טובים יותר.


*התפרסם ב"כל העיר"

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. אורנה לביא – לאמיר הגיב:

    הלואי… אבל לא נראה לי שמישהי/ו משלושת המוסקטרים ו/או מלוויהם מתאים למשרה. אבל, אולי… תהיה הפתעה…(?)

  2. חיים ברעם הגיב:

    לאמיר, תודה. רק הערה אחת: נכון שאין לי שמץ של אמון בציפי לבני אחרי עזה וגם לפני, היא איננה הבעיה היחידה.אל תשכח שהיא נבחרה בראש רשימה מוצפת ליכודניקים, וגם נציגי העבודה שם, רמון ואיציק, גלשו לאגף הימני של המרכז הלאומני.

  3. אמיר הגיב:

    לחיים ברעם שלום
    כקורא ותיק ומעריץ (לא עיוור) שלך, הרשה לי לחלוק עליך.
    שמאל אמיתי שכולל סוציאליזם וכבוד הדדי כלפי ערביי ישראל לא יכול כלל להתפתח באופן טבעי. אין בישראל אינרציה מספיקה לשם יצירת כוח שכזה במסה גדולה מספיק.
    בארה"ב הגיע אובמה, שלא שייך לשמאל הקלסי, אבל הצליח בעזרת אינטיליגנציה גבוהה ונסיבות תומכות ליצור אינרציה שעשויה להביא בחלוף הזמן להשבחת השמאל בארצו.
    גם לבני, שאינה שמאלנית, מצוייה עכשיו במבחן, שבו סיכוייה להכשל גדולים אמנם, אולם יש סיכוי קטנטן שתעשה את הבלתי ייאמן. והבלתי ייאמן פירושו הליכה לאופוזיציה.
    כישלונה (הכמעט ודאי) יהיה הצטרפות לאחדות בראשות ביבי, כאשר לריכוך המכה עשוייה העבודה לבוא במקום ליברמן וגם ש"ס תהיה בעסק – אבל ביבי יהיה הראיס. זו ממשלה "שנראית בסדר" אולם כרגיל לא תעשה הרבה וההידרדרות הזוחלת תימשך. נגד לחץ להצטרף לממשלה שכזו לבני כנראה לא תוכל לעמוד. אבל אם כן תוכל ותלך לאופוזיציה…. אז בכל זאת תהיה פה מישהי שעשתה משהו שלמפלגת העבודה לא היה מעולם אומץ לעשות. דבר שכזה עשוי ליצור (בדומה לאפקט אובמה) אינרציה חיובית למרות הכל.

  4. אורנה לביא – בתקווה…? הגיב:

    אוקיי, המצב רע. הרבה יותר רע ממה שחשבנו, למרות שגדלנו במנדט. 25% יותר קולות מאלו שהיו לנו לפני פחות ממנדט…! איזו מהירות של התחזקות… אבל בעצם הימין התחזק, הרבה יותר מאיתנו. אבל ממש הרבה יותר. ונעזוב כאן שעור מתימטיקה – תשתכלו בערוץ 33 בטלויזיה, תקראו עיתונים – אבל יותר מזה תסתכלו מסביב, בשטחים ובמקומות העבודה ובמערכות החינוך והבריאות…

    לפני הבחירות אמרתי שאין סיכוי שמישהו מהשלושה יביא שיפור במצב. לא צפיתי את רמת ההחמרה ומהירותה. עלינו לפעול מהר כדי לעצור את כל האסונות הבאים לפתחינו!

  5. לכבוד חיים הגיב:

    נעים לראות את החברות היפה שיש לך עם טוביה,
    בהצלחה לשמאל החברתי ובעיקר להפועל אהובתנו

הגיבו לאורנה לביא – לאמיר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים