הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בפברואר, 2009 25 תגובות

דווקא הכותבים השפויים יחסית בעיתון של המדינה נוטים להיסטריה "אחדותית" ערב הרכבת ממשלת ביבי נתניהו. בתחילת השבוע השמיעה סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות", תחינות רגשניות כדי לשכנע את מנהיגת קדימה ציפי לבני לחבור לנתניהו ולמנוע מ"הימין" להיות כוח דומיננטי בממשלה שתקום. גם דוברו לשעבר של יצחק רבין המנוח, איתן הבר, שצמח בתנועת החרות של מנחם בגין, דרש אחדות לאומית אבל מתוך מגמה הרבה יותר נצית, אולי אפילו תוקפנית.

אני מכבד מאוד את הבר ולכן מצער אותי לקבוע כאן שהמאמר שלו ב"ידיעות" היה נגוע בהיסטריה אמיתית, לא פחות ולא יותר. בעיניו הפצצה האיראנית ( שהיא כמעט עובדה, ככל הנראה. גם המאמר הראשי ב"הארץ" ביום ראשון השבוע קובע, שהאיראנים יכולים לבנות פצצה אחת בקרוב) היא "איום קיומי" ולכן יש למנוע את ייצורה בכל מחיר. ממשלת האחדות שאליה הוא חותר לא נועדה למתן את הימין הקיצוני שחובר לנתניהו, אלא דווקא לחזק את המגמה לביצוע מעשה הטירוף האולטימטיבי. הבר לא כתב זאת במפורש, אבל ברור לגמרי שהוא תומך באופציה צבאית גם בלי תמיכה אמריקאית, והגיוס הלאומי הטוטאלי נועד לגבות פעולה כזאת. מוזר שהפרשן הוותיק והמכובד שיצק מים על ידיו של רבין, מפחיד הרבה יותר מהאיראנים. האיום הקיומי האמיתי על ישראל איננו הפצצה הבודדת של שליטי טהרן, אלא נכונותה של ישראל להשתמש בפצצות הרבות העומדות לרשותה, אם תעריך את המצב האסטרטגי בהתאם להלוך הרוח ההיסטרי של הבר.


אני חושש מהבר דווקא משום שאיננו נמנה על הימין המתלהם. מבחינה רעיונית הוא המוצר המושלם של ההתפתחות הפוליטית במדינה בשני העשורים האחרונים. הרביזיוניסט, חסידו של זאב ז’בוטינסקי, הבין שאנשי תנועת העבודה ותלמידי דוד בן-גוריון הם הממשיכים האותנטיים של האסכולה שהנהיג ראש בית"ר עד למותו בשנת 1940.


ההצלחה של הבר ב"ידיעות" איננה מקרית. הוא היה תמיד עיתונאי חרוץ, ומבחינה אידיאולוגית ניצב בדיוק על קו התפר בין שתי התנועות החילוניות הגדולות, שהתחרו על השלטון ביישוב ואחר כך במדינה מאז שנות העשרים. בשנות השישים ייצג שלמה נקדימון בעיתון את חסידי מנחם בגין, וישעיהו בן-פורת היה הבן-גוריוניסט הקלאסי. שני הכתבים האלה תמכו באריאל שרון ובפלישה הנפשעת שלו ללבנון בשנת 1982, והשתמשו בנימוקים כמעט זהים. שניהם היו ממלכתיים, וגם כותב המאמרים הראשיים, הד"ר הרצל רוזנבלום, שנשא בתואר "עורך" חרף העובדה שלא ערך בפועל את העיתון, האמין שבן-גוריון בעצם מגשים את תורת ז’בוטינסקי, נושא הדגל של הצבא האחיד, החינוך הממלכתי והמוניזם (חד-נס), כלומר נאמנות לנושא אחד בלבד, למדינה ולא למעמד. כור ההיתוך הזה עיצב את הבר ועוד עשרות כתבים בכירים וזוטרים ב"ידיעות", שכבש את מקומו של "מעריב" כנפוץ ביותר במדינה.


הוויכוח בין האסכולות נסב בעיקר אודות דרך הצגת עמדותיה של ישראל כלפי העולם. האסכולה הריאליסטית של בן-גוריון גרסה תמיד שישראל חייבת להישען לפחות על מעצמה גדולה אחת; האסכולה הרומנטית של ז’בוטינסקי ובגין האמינה שישנם ציוויים מוחלטים, יותר מיסטיים מאשר מעשיים, שמחייבים כל ממשלה להיצמד לארץ ישראל השלמה. בתווך קיננו אנשים כמו ביבי נתניהו ואהוד אולמרט, שקיוו לשכנע את הכוחות השמרניים במערב לתמוך בישראל מנימוקים אינטרסנטיים. שני הפוליטיקאים האלה ורוב תומכיהם הבינו שיהיה עליהם להיכנע, אם ארצות הברית תדרוש מישראל לוותר לסורים ולפלסטינים. מכאן נבעו הפלירטוטים של עזר וייצמן עם היוניות, ומעבריו החדים להצהרות נציות חסרות אחריות; מכאן צמחה גם אסכולת אריאל שרון, שגרסה מדיניות כוחנית וחסרת רחמים כלפי הערבים, אבל בלי הסנטימנט התנ"כי שמאפיין, למשל, את בני בגין ואת רובי ריבלין.


כאשר שרון איבד כל רסן בלבנון יצא הבר נגדו. הביטחוניסט הוותיק לא התלהב מרעיון הפלישה ב-1982 מלכתחילה, ותמיד ראה בווייצמן איש פחות מסוכן מאשר שרון. המעבר שלו לרבין היה טבעי ואורגני, ולא סתם צעד אופורטוניסטי. רבין נחשב לנץ, האמין ביד חזקה והורה "לשבור עצמות" למפגיני האינתיפאדה. אבל כאשר החל הבוס לשתף פעולה עם אדריכלי תהליך אוסלו, הבין גם הבר שההסכמים משרתים בעיקר את ישראל, שזכתה לוויתורים מרחיקי לכת מהפלסטינים, כמעט ללא תמורה. רעיון הממלכתיות המשותף לליכוד ולתנועת העבודה פשט צורה ולבש דמות חדשה. המרי הפלסטיני הממושך ועמדת העולם דרשו לפחות מראית עין של גישה מדינית חדשה מישראל, ואוסלו איפשרה לרבין פריצת דרך לקראת שלום עם ירדן. כמו רבין גם הבר לא הפך ליונה צחורה, אבל שניהם הלבישו את הגישה הפרגמאטית החדשה במעטה רעיוני. השלום היה הישג אסטרטגי, ולכן היה צורך להקנות לו גם מימד מוסרי. כמעט שאין צורך להוסיף שרצח ראש הממשלה בנובמבר 1995 העצים את הקרע בין אנשי המרכז הלאומני כמו הבר לבין הימין הקיצוני. לקרע יש הסבר עמוק: הבר וחבריו סבורים שחלק ניכר מקרב המתנחלים האידיאולוגיים וחסידיהם נאמנים אולי לרגבי האדמה אבל אין להם שום יחס למדינת ישראל הריבונית. אין להבר שום מחויבות מוסרית כלפי הפלסטינים או רגש השתתפות כלשהו בגורלם, שאותו אנחנו עיצַבְנו יותר מכל גורם אחר. אבל רצח רבין גרם לו לרתיעה רגשית מהרוצחים, משולחיהם ומההמונים בימין שהזדהו איתם.


לכן הבר הוא פרשן ופובליציסט כה חשוב. ההסתייגויות שיש לרבים מיכולת הניתוח ומרמת הטיעונים שלו אינן גורעות ממעמדו הסמלי. מי שקורא את הבר, מבין בדיוק מה חושבת שכבה שלמה בחברה הישראלית שאמנם איבדה את מעמדה ההגמוני, אבל עדיין משפיעה מאוד על מקבלי ההחלטות ברשות המבצעת, בלי כל קשר להרכב הקואליציוני של הממשלה שתקום. אם איש כזה מאמץ את המזימה האפלה להפציץ ולהפעיל תוקפנות יזומה נגד מדינה רבת השפעה בזירה הבינלאומית וחברה באו"ם, ייתכן שיש לנו סיבה לפסימיות ולחששות כבדים מהעתיד הצפוי לנו כאן. הבר הגדיר את העשייה הגרעינית של איראן (שעודנה בחיתוליה, לעומת המאמץ רב השנים שלנו בנושא הזה) כ"אפשרות לאובדנה של מדינת ישראל". הסגנון הזה הוא מופקר וחסר אחריות, ונותן לגיטימציה לממסד שזומם ואולי אף מתכנן פעולה מטורפת שעלולה באמת להביא לאובדנה של ישראל. אין לנו כל סיכוי למנוע מהמוסלמים גישה לנשק גרעיני לנצח. אם נפגע קשות באיראן, הרי שגם לפקיסטן יש נשק כזה, ובמרוצת השנים הבאות יצטיידו בו עוד מדינות מוסלמיות וערביות.


אנשי מחנה השלום, יהודים וערבים כאחד, חייבים להתגייס לפיוס יהודי-מוסלמי, והצעד הראשון יהיה פעולה משותפת לסיכול תוקפנות חד-צדדית נגד האיראנים.


* התפרסם ב"כל העיר"

תגובות
נושאים: מאמרים

25 תגובות

  1. גדי הגיב:

    בחודש יוני יתקיימו בחירות באיראן. יש לקוות שחתאמי המתון ייבחר. במקרה כזה הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה ישראלית צבאית נגד איראן תפחת באופן משמעותי.
    בכל מקרה ברור שאובמה יתנגד לפעולה ישראלית מהסוג הזה, אם כי אולי כמה חברי קונגרס יתמכו בה.
    מדהים שכל כך הרבה ישראלים תומכים בפעולה כזו אף כי ידוע שהיא תוכל רק לדחות את השגת הפצצה בכמה שנים ולא לבטל את האיום. איראן תוכל להתחמש מחדש ואז להיות בעלת מוטביציה ולגיטמציה רבה יותר לתקוף.

  2. ציוני הגיב:

    אין ספק שצריך להגיע לשלום בין ישראל לעולם הערבי. אלא שכאשר אני רואה את זה צמוד למילים "מחנה השלום" זה יוצר אצלי התנגדות מידית כי ברור לי לחלוטין שהפיוס אליו חותר "מחנה השלום" כרוך בהשמדת ישראל כמדינה יהודית. איך אני יודע? ברעם לא רוצה פיוס ישראלי ערבי או ישראלי מוסלמי אלא יהודי מוסלמי. אצל ברעם ישראל כלל אינה קימת במשוואה הזו. גם הערותיו בתוך המאמר מכוונות לכך. כך הוא קובע שהסכם אוסלו הביא לויתורים פלשתינים כמעט ללא תמורה לפלשתינים. מענין שהקמת מדינה פלשתינית אינה נחשבת בעיני ברעם לתמורה הולמת לשלום. גם הערתו על מצב הפלשתינים מרמזת לכך שלישראל אין זכות קיום. הוא אומר זאת בטענה שישראל היא הגורם הדומיננטי בעצוב גורלם של הפלשתינים. לא עולה אפילו בדעתו של ברעם שאולי הפלשתינים הם האחראים לגורלם שכן הם סרבו לדון עם ועדת פיל על מדינה יהודית ומדינה ערבית (ולא פלשתינית כי לא היו אז פלשתינים) הם התנגדולהחלטת החלוקה ב1947 שהיתה מביאה להקמת מדינה ערבית (גם כאן לא פלשתינית כי הם עצמם עדין לא הגדירו עצמם פלשתינים) ויצאו למלחמה ב 1948 כדי שהחלטת החלוקה לא תתבצע והם אלה שהוצעה להם מדינה ע"י ישראל גם ב 1993 וגם בשנת 2000 והם העדיפו כמו בפעמים הקודמות להמשיך לרצוח יהודים גם על חשבון הקמת מדינה פלשתינית. כאשר מסתכלים על יחס הפלשתינים לבני עמם שחושבים אחרת מהם (רצח ללא משפט ברחובות העיר) ברור לחלוטין שהוצאת ישראל מהמשואה משמעותה רצח כל היהודים שחיים בארץ ישראל. לכן אין זה מחנה השלום אלא בפשטות מחנה שתומך ברצח עם. העם היהודי כמובן שבעיני רבים שקדמו לאנשים הלא הגונים כמו ברעם היה חסר זכות קיום.

  3. חנן הגיב:

    ציוני – נראה לך שקוראי "הגדה" זקוקים דווקא לך על מנת לדעת את המנטרות של החונטה הביטחוניסטית?
    עד כה מי שמבצע רצח עם כבר 60 שנה זו מדינת ישראל תחת אותן סיסמאות שאתה נוהג להפריח.

  4. צפור בודד הגיב:

    לחיים:
    כשלונה של התנועה הקומוניסטית בישראל היה בזה שזנחה את העשיה הקיבוצית.למעט קיבוץ אחד או שניים לא נשמע מכוון התנועה שום ציוץ.
    אך עדיין לא מאוחר.
    במקום לחפש את האגורה מתחת עמודי חשמל כדוגמאת ליברמן או הבר,היה רצוי שהאחדות היהודית ערבית תקוים ולו בקיבוץ מעורב אחד.
    אך היום הכול מופרט וכך גם הפרקסיס הקומוניסטי.

  5. עלי הגיב:

    נעזוב את הכונות של ברעם (שבעיני הן איומות)
    אבל
    מה אירן האיומה במרחק אלפי קילומטרים
    יכולה לעולל לישראל ?
    ההפחדות של ברעם הן מגוחכות וגם לא הגיוניות
    1…2…3… ניסיון
    הלו הלו אני מבין טוב ?
    במשך 15 השנה האחרונות צעדה ישראל בדרך
    של ברעם (זנחה את העקרונות הישנים )
    ולאן הגענו ?
    כעת כולם רוצים לחזור אל הדרכים הישנות
    ומסתבר שזה מאוד קשה
    עוד הוכחה לתרמית הגדולה שאמרה
    "הכל הפיך" (רבין התמים)
    מסתבר שהכל אינו הפיך

  6. חיים ברעם הגיב:

    תנוח דעתך, "ציוני". אני ישראלי לא פחות טוב ממך, הרוצה בטובתם של כל האזרחים כאן ושל כל תושבי האזור. השתתפתי כמעט בכל המועצות לשלום ותמיד חתרתי, עם חברי, לשלום ישראלי-פלסטיני. עם זאת, לא אני אלא אנשים כמוך הם שהיטו את הסיכסוך למישור הדתי עם כל ההבלים על סלע קיומנו ועבודת האלילים סביב הכותל וסביב השטחים. עתה נחוצה גם התפייסות גלובלית בין יהודים למוסלמים בעולם במקביל לעבודה על שלום באזור. רק מטורף רוצה להשמיד את עצמו, את הספרות העברית שנוצרה כאן, את התרבות המפוארת שצמחה כאן. אחרי שנים של מעקב צר עין והלום סבל אחרי כל מלה שכותבים אנשי השמאל עדיין לא הבנת דבר וחצי דבר.

  7. יושקו אלדג’ם הגיב:

    חיים שלום,

    אני מתקשה להבין שני דברים:

    מדוע הושמו גרשיים על צמד המילים "איום קיומי"? האם אתה סבור שפצצה אטומית איראנית אינה מהווה איום קיומי?
    על סמך מה אתה סבור שהאייטלולות לא יבצעו בפועל את מה שהם מכריזים בגלוי?
    מה ימנע זאת מהם?
    רגשות הומאניים?
    אחווה יהודית מוסלמית?
    חשש מתגובת העולם?

    כמו כן אינני מצליח להבין מה פשר המשפט (בתגובתך ל"ציוני") "אנשים כמוך הם שהיטו את הסיכסוך למישור הדתי".
    האם אתה סבור שההקצנה הדתית שהתפתחה בעשורים האחרונים במרחב המוסלמי קשורה בישראל?
    הדברים אינם מתיישבים עם המציאות: תנועת האחים המוסלמים למשל, שהחמאס הוא אחד מצאצאיה הישירים צמחה במצרים עוד בשנות ה30 של המאה הקודמת הרבה לפני שישראל באה לעולם והרקע להקמתה – ולהתחזקותה- אינו קשור כלל לסיכסוך הישראלי פלסטיני אלא לגורמים שונים לחלוטין.

    על כן קשה להבין מדוע אתה מוצא לנכון לציין שאותו "ציוני" הוא האחראי להפיכת הסיכסוך לדתי.
    אם נלך על פי אותו קו מחשבה נגיע בהכרח למסקנה ש"האחראים" לתנועה הפונדמנטליסטית הנוצרית בארה"ב הם האינטלקטואלים של החוף המזרחי למשל או הפמיניסטיות הרדיקליות או חוגי הוול סטריט.
    אני סבור כי הטחת האשמות חסרות ביסוס אינה תורמת להבנת תופעות מורכבות כדוגמת הסיכסוך שישראל והפלסטינים נתונים בו.

  8. לחיים ברעם הגיב:

    נו באמת. החלק המכריע ביותר בהפיכת הסכסוך לדתי הוא של הערבים. האלמנט הדתי של המתנחלים, גם הקיצוניים ביותר, אינו נוגע ישירות ל"מוסלמים" או "ערבים" אלא לטריטוריה, וגם זה אצל רובם יותר לאומני מדתי, בעוד שאצל הערבים והפלסטינים יסוד השמדת הכופרים היהודים דומיננטי באותה מידה כמו הציווי הדתי הטריטוריאלי (שמגיע עד אירופה וספרד), ושניהם ברמת קיצוניות גדולה לאין שיעור מהקיצוניות הדתית אצל המתנחלים.

    חוץ מזה, קצת מוזר להאשים גורמים יהודיים בהפיכת הסכסוך לדתי ולהתעלם מפעילותם של השייך ראאד סלאח ושל חברי הכנסת הערבים, שעטים על כל הזדמנות כעורבים העטים על הפגרים כדי ללבות את הסכסוך ולהעצים את היסוד הדתי שבו.

    מעבר לכך, קראתי בעיון את תגובתו של "ציוני", וממש לא ברור לי מאיפוא אתה מסיק שהוא קשור באופן כלשהו לדת. אתה מגיב למשהו שכלל לא נאמר ולא נרמז, ומתעלם לחלוטין מהטענות הרציניות, הענייניות והפרטניות שהוא מעלה, שנשארות בלא שום תגובה.

  9. לחנן וברעם הגיב:

    כנראה שהבעיה לא בהבנה שלי אלא בהסברה שלכם. עובדה שהשמאל הולך ומדלדל בארץ הזו. אז אם כולם מבינים הפוך ממה שהתכוונתם הבעיה לא אצל המבינים. דרך אגב מר ברעם תרבות מפוארת נוצרה גם לפנני מדינת ישראל וזו התרבות היהודית. תרבות ולא דת. המענין הוא שאתה "מאבחן" שאני מאלה שהיטו את הסכסוך לכיוון הדתי רק לא ברור לי על סמך מה. נדמה לי שאין בטעונים שלי אפילו שמץ של דת אבל יש בהם עובדות היסטוריות ברורות ואמיתיות לגמרי לעומת הסיסמאות המטופשות של חנן על רצח עם שהיהודים מבצעים. הוא כנראה תוצר פגום של החנוך הישראלי אבל מה ההצדקה שלך לסיסמאות השקריות האלה?

  10. לחיים ברעם הגיב:

    "רק מטורף רוצה להשמיד את עצמו, את הספרות העברית שנוצרה כאן, את התרבות המפוארת שצמחה כאן."

    נכון.

    לצערנו יש כמה אנשים בשמאל הרדיקאלי שנשמעים כאילו הם *רוצים" להשמיד את עצמם בתור עונש על זה שהם נולדו כ"יורשי הציונים", ולא מייחסים ערך חיובי לשום דבר שנוצר כאן על ידי מי שאינו ערבי.

    מעבר לזה, מההצעות שלך לפעולה, אתה באופן אישי אולי לא "רוצה" להשמיד וכו’, אבל אתה כן מוכן לקחת סיכון ריאלי שזה יקרה.

    אז אצל האלו ששונאים כל דבר "עברי" שקיים כאן, לפחות הטירוף הוא עקבי.
    אצלך (וגם אצל ספירו), לעומת זאת, לא ברור איך דבר נובע מדבר.

  11. רמי יובל הגיב:

    אני לא קורא את הבר וגם לא מצטער על כך. אני כן קורא את חיים ברעם ולומד ממנו לא מעט. הפעם המאמר עסק יותר מדי בעניינים לא אקטואליים שאבד עליהם כלח ומעט מדי בעניין הקריטי המונח על סדר היום,

    התנגדותי לתקיפה הפירטית את מתקניה הגרעיניים של אירן היא תוצר משותף של שיקולים ומידע עם אינטואיציה ונסיון. מה שמצופה מפובליציסט בכיר כברעם הוא מאמר מקצועי ענייני המפרט מצד אחד את הסכנות לישראל ולאחרים מההתגרענות של אירן ומצד שני את החסרונות והיתרונות של תקיפה צבאית.
    אנשים ברחוב אומרים שברגע שתהיה להם פצצה, הם יתקיפו. ברור שתפיסה דלת הבנה כזו נוצרה בגלל השושו העופף את הפרופוגנדה הישראלית המשדרת איום נורא ללא כל פירוט של הסכנות. דווקא את השושו הזה יש לפרוט ולהסביר ולבחון ביושר. ברור שאירן גרעינית היא שחקן חדש ורב עוצמה באזור, שלא יאפשר לישראל להמשיך לנהוג כמו הבריון השכונתי ולעשות ככל העולה על רוחה. מאידך, האם השתנות ישראל וקבלתה את כללי המשחק ההוגן ואת המשפט והמוסר הבינלאומי, האם הם ירגיעו את האזור ויביאו לידי שלום והסדרי גבולות ופתרון הבעיות שנוצרו כאן (הרס פיזי וכמובן "בעיית" פליטי כל המלחמות), או שמא ישראל חלשה היא סוף הציונות. המאמר הנכחי אפילו לא נוגע בשאלות החשובות שדיון יסודי בהן נחוץ מאוד.

  12. חיים ברעם הגיב:

    אתה חושב בסטריאוטיפים ויש לך בעיה עם העובדה שהשמאל הרדיקלי הוא, מעצם טבעו, שוחר את טובתה של החברה שבתוכה הוא חי, ומהווה חלק יוצר בתרבותה.
    עם זאת, התעוררות האיסלם ברחבי העולם והשינויים במצב הדמוגרפי של יהודי ארצות הברית והתרחקותם ההדרגתית מישראל מחייבים גם את הציונים לחשיבה מחדש על דרך השתלבותנו באזור. מי שחושב שישראל יכולה לרסן לעולמי עולמים מאות מיליוני בני אדם הוא הזוי. ההסתה האנטי איראנית תביא לאסון לישראל ולחלק משכנותיה.חובתנו הפטריוטית כלפי כל האזרחים, יהודים וערבים, היא למנוע את הזוועה הזאת

  13. לא הבנתי הגיב:

    מה זה "לרסן לעולמי עולמים מאות מליוני בני אדם" . מי מרסן, מי המרוסן, והכי חשוב, רסן בפני מה?

    ומה זה "השתלבותנו באזור". איזה אופן של השתלבות?

    אתה מדבר בחידות. אולי אפשר קצת יותר בשר?

    "העובדה שהשמאל הרדיקלי הוא, מעצם טבעו, שוחר את טובתה של החברה שבתוכה הוא חי,"

    ראשית, זו לא עובדה, זו אמונה.

    גם החרדים מאמינים שהם שוחרים את טובתה של החברה בה הם חיים, גם האיסלמיסטים המיליטנטים, גם המרזלים והלווינגרים, הכתומים, האדומים, החומים, השחורים, הירוקים והכחולים. כוווולם חושבים שהם שוחרי טוב.

    מה לעשות שבמבחן התוצאה, כל הפנאטים מצליחים להכשל?

    שנית, אם מעצם טבעו השמאל הרדיקאלי שואף להחריב את החברה שבה הוא חי, ולהוליד חברה אוטופית תחתיה, אזי מן הסתם, מעצם טבעו, הוא לא בדיוק שוחר את טובתה של החברה שבה הוא חי, אלא את טובתה של החברה בה הוא היה רוצה לחיות, ודווקא לחברה שבה הוא חי הוא שוחר רע? מה אתה אומר?

    "ומהווה חלק יוצר בתרבותה"

    אכפת לך לנקוב בשם של יוצר-תרבות משמעותי מהשמאל הרדיקאלי שתרם משהו לתרבות הישראלית? או כמה שמות?

    השמות היחידים שעולים לי בראש שייכים לשמאל הציוני דווקא, ולא לשמאל הרדיקאלי.

    ממה שידוע לי, השמאל הרדיקאלי הישראלי מעדיף להיות זנב לתרבות הצרפתית או האנגלית (אפילו הגרמנית) בתחום היצירה, מאשר ראש לתרבות המזרח-תיכונית.

    את הערבים שלו הוא מעדיף בעיקר על תקן בני-חסות וילדי תפנוקים, מאשר על תקן שותפים תרבותיים.

    חה.

  14. לחיים ברעם הגיב:

    השמאל הרדיקלי היה חלק מן החברה הזו עד לשנות התשעים של המאה הקודמת, וכותב שורות אלה שהיה חלק מן השמאל הזה, תחילה ב"מוקד" ואחר כך ב"של"י" נוכח לדעת שבמובנים רבים השמאל הרדיקלי התנתק לחלוטין מן החברה הישראלית.
    אני זוכר היטב שבשנים ההן הסירוב לשרת בשטחים הכבושים עדיין עורר ויכוחים בקרב השמאל וגם אתה חיים היית חלק מאותו ויכוח: היו שצידדו, היו שהתנגדו והיו שלא נקטו עמדה.
    אט אט הפכה ההתנגדות לשירות בשטחים להתנגדות לשירות בכלל וכיום רובם של ילדי אלה שהיוו את חוט השדרה של השמאל הרדיקלי של הזמנים ההם לא מעלים על דעתם לשרת כלל.
    תקן אותי אם אני טועה חיים, אבל נדמה לי שאצל אצולת השמאל הרדיקלי הירושלמי אחוז המתגייסים לצה"ל כיום אפסי וזאת בניגוד גמור למציאות של שנות ה80 וה 70: בזמנים ההם שירתו כולם למרות שהכיבוש לא שינה את אופיו מאז.
    אני זוכר היטב שברשימת המועמדים לכנסת של של"י ב1977 – שגם אתה נמנית עימהם – היה מספר לא מבוטל של מועמדים שהיו קצינים במילואים והדבר הזה לא הפריע לאיש.
    ואל תספר לי שגיליתם לפתע שהכיבוש הפך לבלתי נסבל: הוא היה כזה מראשיתו.
    אתם עברתם מטמורפוזה בדומה לציוריו של אשר: מבלי להרגיש זאת הפכתם מציונים ביקורתיים לא-ציונים ואחרי כן לאנטי ציונים ומי יודע למה תהפכו בעתיד.

  15. דוד אדלר למגיב בענין ‘של"י’ הגיב:

    "מוקד" בראשות מאיר פעיל ובודאי "של"י" בראשות לובה אליאב היו אולי עם מרכיבים רדיקליים אך היו בעקרן "ציוניות".רן כהן שנמנה עליהן, למיטב זכרוני, מעיד שמרץ היא ההמשך הטבעי של תנועות אלה (אם כי מפ"ם הייתה אז חלק מהמערך).

  16. שאלת תם הגיב:

    האם יואיל מר ברעם להשכילנו לאילו "ויתורים מרחיקי לכת" זכתה ישראל מהפלסטינים כמעט ללא תמורה?

  17. לדוד אדלר בעניין של"י הגיב:

    של"י הייתה מפלגת שמאל רדיקלי לכל דברק ועניין:
    עיון ברשימת מועמדיה לכנסת מעלה את השמות הבאים:
    אורי אבנרי
    חיים ברעם
    אמנון זיכרוני
    יעל לוטן
    דני פתר
    מתי פלד
    ןליד צאדק.
    ועוד רדיקלים שמאליים רבים וגם טובים שחלקם כותבים במקום הזה.

  18. לדוד אדלר הגיב:

    ההיפך הוא הנכון: מוקד וגם של"י אחריה היו עם מרכיבים ציוניים אך היו בעיקרן רדיקליות.

    אם אני זוכר נכון בין מועמדי ש"לי לכנסת נמנה אחד מן הכותבים הקבועים באתר המכובד הזה, מר שמואל אמיר.

  19. אורנה לביא – ל"שאלת תם" הגיב:

    אני מרשה לעצמי לענות, למרות שהפנית את השאלה לחיים ברעם.

    למרות שלא מלמדים את זה בבית הספר, ואולי אתה עברת את הגיל… – הי, אתה לא יודע שהפלסטינים ויתרו על 78% מפלסטין לטובת ישראל?

    יש לי ממש תיקון גדול לשאלה שלך: הפלסטינים לא קיבלו שום תמורה לויתור הענק הזה. ליתר דיוק, הם קיבלו תמורה הפוכה בדמות מעשי הכיבוש הרצחניים הנמשכים כבר 42 שנה באופן רשמי, ועוד 19 שנה באופן בלתי רשמי, עם כל מאפייני הכיבוש הקשים ביותר.

  20. לא תם לאורנה הגיב:

    "הפלסטינים ויתרו על 78% מפלסטין לטובת ישראל"?

    זה קרה כנראה כשישנתי,כי לא זכור לי שום וויתור כזה.

    דרך אגב, ממתי לוותר על דבר שלא שייך לך ומעולם לא החזקת בו בפועל, נקרא "וויתור"?

  21. לדויד אדלר הגיב:

    זהו בדיוק, שהשמן נפרד מהמים.

    המרכיבים הרדיקליים נפרדו מה"ורדרדים" כמו שחיים אוהב לקרוא להם, ונסחפו למחוזות לא נודעו…

    מחוזות בהם הדמיון מאפשר את הטענה כי חיבוק והכשרת המהפכה האיסלמית, בין במופע השיעי שלה ובין במופע הסוני, לגיטימציה ושיתוף פעולה עמה, יביאו לאוטופיה הנכספת בה שאריעה תשכון לבטח עם ליברליזם אוניברסלי, שאפילו במדינות המערב מתקשים ליישם אותו כהלכתו.

    או שמא דמיון שמאפשר להאמין כי קודם נשלב ידיים עם המהפכה האיסלאמית בכדי להפיל את ההגמוניה המערבית (הקפיטליסטית אימפריאליסטית) השנואה, ואחר כך ההומניזם האוניברסלי ינצח (לא חשוב איך, זה פרט קטן) את הריאקציוניזם הדתי המיליטנטי.

    רוצה לומר – קודם צריך להחזיר את האנושות כולה למאה השביעית, ומשם נעשה קפיצת הדרך פלאית למאה העשרים ושלוש.

    כידוע, הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות, אף פעם איננה עוברת בקו ישר. איינשטיין אפילו הוכיח את זה.

  22. דוד אדלר בענין של"י הגיב:

    יתכן שהשמות ברשימה דלעיל נכונים. אך הסדר חשוב. הסדר הידוע לי היה כפי הנראה:אליאב, פעיל, אבינרי, מרציאנו, חאג’-יחיא. לאכזבת רבים ואני בתוכם זכתה הרשימה (1977), למרות שאחדה במחנה אחד תנועות רבות, רק ב 2 מנדטים, בהם כיהנו ברוטציה החמשה הנ"ל.

  23. אורנה לביא – ל"לא תם" הגיב:

    תלמד הסטוריה, אבל לא את זאת שמלמדת מערכת החינוך הישראלית החסרה/השקרית…

  24. לא תם לאורנה הגיב:

    מציע ש*את* תלמדי הסטוריה, זה אומר לקרוא חומר נרחב ומגוון יותר מהפמפלטים של סלון מזל.

    תתפלאי, אבל חשיפה לנראטיב הפלסטיני אין בכוחה להפוך את כל בני האדם לצמחים. יש כאלו שמצליחים להפעיל חשיבה ביקורתית ולמצוא את הפכרכות בחומר עצמו, ויש כאלה שמצליבים אותו עם מידע ממקורות חלופיים-נייטראליים.

    מערכת החינוך הישראלית אכן חסרה, אבל בישראל יש חופש מידע, ונגישות למקורות מגוונים.
    צריך רק רצון ואינטיליגנציה בסיסית בשביל לקבל תמונה מלאה.

    חבל שאת משליכה את המגבלות של עצמך על הסביבה…

  25. אורנה לביא ל"לא תם" הגיב:

    תהיה צודק אם הנכבה, למשל, תהיה כלולה בתכנית הלימודים של משרד החינוך. כלומר אם ילמדו בבתי הספר על עקירת יותר ממחצית הכפרים הפלסטיניים והקמת ישובים ישראליים על חורבותיהם.

    בדומה לכך, תהיה צודק גם אם התשקורת הישראלית תהפוך לתקשורת. אם בחדשות ידווחו (למשל) על כל רצח שמבצעים חיילי צק"ל. וזו לא טעות הקלדה – צבא קלקול לעולם, כמו כל צבא. ובלי המלה "לטענתם".

    תהיה צודק גם אם לא יעונו עצירים פלסטיניים במחנות שנעלמו אליהם, בלי מועד שחרור, עם דרישות שיודו במעשים שלא בצעו מעולם.

    תהיה צודק גם אם לא ימות חולה לב באמבולנס שנתקע במחסום בדרכו לבית החולים.

    וכו’…

הגיבו לשאלת תם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים