הצו הקטגורי, או "הציווי המוחלט", אותו ניסח הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, גורס כי על האדם לעשות מעשיו רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלו אותו, יוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי. כלומר, הצו דורש שהעיקרון שנובע מפעולת האדם יהיה עקרון מנחה לכל "יש רציונאלי", לכל אדם היכול לנהוג בתבונה.
במילים פשוטות יותר ניתן לומר, שעל פי עקרון זה צריך האדם לשאול את עצמו לפני כל מעשה "ומה אם כולם היו נוהגים באותה דרך?"
הצו הקטגורי גם משמש תכופות בויכוח בקשר להימנעות משירות בצה"ל. אתייחס כאן רק להימנעות (סרבנות ו/או השתמטות) אידיאולוגית-שמאלית, לא להימנעות מטעמי נוחות או הימנעות "כתומה". מובילה של גישה זו הוא הפרופסור אסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל. הטענה, המושמעת כמעט בכל פעם שהויכוח על הימנעות נוסק לרמה האקדמית, היא שלמרות אי-מוסריותו של הכיבוש הישראלי בעזה ובגדה, ואי-מוסריותם של פעולות רבות אחרות בהן נוקט צה"ל, אין לאזרח זכות להימנע משירות בו. זאת מכיוון שהימנעות כל האזרחים משירות תביא לתוצאות הרות אסון ולהשמדתה הבטוחה של מדינת ישראל. לפיכך, הנמנעים משירות מנצלים את העובדה ששאר האזרחים חייבים להתגייס לצבא, ובכך נהנים מהפריבילגיה של אי-שירות ומזכויות היתר הנלוות לה לכאורה (עבודה או לימודים מוקדמים), על חשבון שאר האוכלוסיה, הנאלצת "לשאת בנטל" של אותם נמנעים.
מבלי לתקוף את הנחת השמדתה של המדינה בהיעדרו של צה"ל, אציע ניסוי מחשבתי שמגיע דווקא לתוצאות הפוכות.
נשווה בנפשנו לרגע חזון אחרית הימים, בו הנמנעים הופכים מקבוצה קטנה ושולית לכל המתגייסים והמשרתים בצבא. לא רוב, כל. כ 200,000 מכתבי סירוב מגיעים לשר הביטחון, והחותמים אכן עומדים באיומם. במכתב זה, לצד הסירוב לשרת, הם דורשים את הפסק כיבוש הרצועה והגדה המיידי (או לפחות במהירות האפשרית), הפסק של שאר הפעילות הבלתי מוסרית של צה"ל, סגירתו של חיל החינוך, הפסקת מעורבות הצבא בענייני המדינה, וגו’. בקיצור, המכתבים דורשים שצה"ל יממש בפעם הראשונה את ייעודו המקורי ויהיה "צבא ההגנה לישראל".
מנהיגי המדינה עומדים בפני דילמה. אם לא יסכימו, ייאלצו למצוא פתרונות כליאה ל 200,000 אזרחים מועילים-בפוטנציה, שלא לדבר על לנסות למצוא דרך חלופית להגן על המדינה מפני צבאות ערב, אשר לדעתם "יקפצו על ההזדמנות" להשמידה.
במצב היפותטי עד מאד זה, יאלצו מנהיגי המדינה, לאחר שהבינו שלא את העם אלא את עצמם הם מייצגים, להיכנע לדרישות ולהתחיל בתהליכי סיומו האמיתי של הכיבוש, ושל שאר מרעין בישין. המדינה לא תושמד, היא פשוט תשיל מעצמה עוולות מוסריות רבות ותיוותר מוסרית ושפויה יותר (גם אם קצת "רזה" יותר).
מכאן שהימנעות משירות בצבא שמעשיו סותרים במובהק את מהותה של הדמוקרטיה (להזכירכם, דמוקרטיה אינה רק עניין פורמלי של שלטון הרוב, אלא שיטה שמאחוריה ערכים הקובעים קווים אדומים מוסריים מובהקים), הנה בהחלט מעשה שמאחוריו עקרון שיכול להוות עקרון מנחה לכל "יש רציונאלי", שלא לדבר על "יש מוסרי".
* למען הסר ספק, הכותב סיים שנת שירות ושירות לאומי, ואינו תומך בהימנעות משירות החברה. הוא רק תומך באזרוח שירות זה, וצמצום המרכיב הצבאי בו להכרח המינימאלי.
תודה על המאמר התמציתי והמדויק.
כמובן שאתה צודק. דמוקרטיה נועדה לשרת את ערכי ההומאניזם, לא להיות כלי בידי עריצות הרוב.
ואת זה אני אומר משום שיצאתי ולמדתי.
תודה!
אם 200 אלף מלש"בים, סדירים ומילואימניקים יסרבו לשרת (לא רק יאיימו), זה יהיה הסוף של מדינת ישראל. לא רק בגלל "האוייב".
כשחלק מכריע מקהילה מסויימת שולל את עקרון הערבות ההדדית, הקהילה מפסיקה להתקיים.
תן דעתך, יכול להיות שעדיף (מוסרית) שהקהילה הזו לא תתקיים, ויכול להיות שכל פרט כשלעצמו בקהילה לשעבר יצטרף איכשהו לקהילה אחרת, במעמד זה או אחר, וימשיך להתקיים פיסית.
אבל הדבר שאתה מדבר עליו הוא התפרקות טוטלית של הקהילה הישראלית.
הגישה האבסולוטית של הציווי הקטגורי לא משאירה מקום לרפורמה. היא שחור לבן.
גישה דמוקרטית מכירה באפשרות של טעות ב"חוק" ולכן מאפשרת ברמה מסויימת למיעוט האידאולוגי להציג לציבור אלטרנטיבה על ידי עברה על החוק מטעמים אידאולוגיים, שהעונש עליה הוא מינורי יחסית, בתנאי שהמוחים מוכנים לשלם מחיר אישי מסויים. ההנחה היא שהעברה בעצמה היא אקט של מחאה.
הענישה צריכה להיות חמורה מספיק בשביל להרתיע עבריינים מטעמי נוחות, ולא אלימה עד כדי לחסל לגמרי כל מופע של שונות.
שים לב, אם הרוב היה מגיע למסקנה שהכיבוש מזיק בלבד ואין בו שום תועלת, לא היה צורך בסירוב משום שהמדיניות היתה משתנה באופן דמוקרטי.
רוב שחושב אחרת, מוכן לתחזק את הכיבוש בעצמו, ולכן תופעה של סירוב המוני מהסוג שאתה מתאר לא יכולה להתקיים.
זה נשמע ציני, אבל לסירוב יש תפקיד חשוב רק בתנאי שהוא מוגבל לשוליים. במידה מסויימת הוא משרטט את הגבול.
אם סירוב הופך בהדרגה לנורמה, הוא כבר לא סירוב, אלא החוק עצמו…
זאת אומרת, התנאי ההכרחי לקיומו של "סירוב" הוא קיומו הרחב של "ציות".
יש מבין?
(כמובן אפשר גם לטעון שהתנאי ההכרחי לקיומם הפיסי של סרבני שירות הוא קיומם של מספר מספיק של "מצייתים", אבל את הטענה הזו יש להניח שתאהב פחות).
מהמאמר ברור כי אתה מתייחס בביטול ל"דעה" הגורסת שאם לא יהיה לנו צבא הפלסטינים "יקפצו על ההזדמנות" להשמיד את ישראל. לדעתך הפלסטינים יכינו זרי פרחים, האייטולות מאיראן יביאו עוגות ופיצוחים, נסראללה יזרוק עלינו אורז וכולם יעשו חפלה ענקית של אהבה ואחוה.
טוב ויפה, אבל מה הסיכוי שאתה טועה? נניח שהסיכוי הוא לא 100 אחוז (כפי שהמצב באמת), וגם לא 90 אחוז, ואפילו לא 50 אחוז. נניח שהסיכוי שאתה טועה הוא 1 ל-10. השאלה היא האם היית מוכן שיצמידו לרקתך אקדח שהסיכוי שיירה הוא אחד לעשר, וילחצו על ההדק?
טיעון הדמוקרטיה בסוף חלש. ניתן להתווכח האם צבא ישראל פוגע בהגדרתה של ישראל כדמוקרטיה. בכל מקרה, נראה שאתה מבלבל בין המושג דמוקרטיה למושג דמוקרטיה ליברלית.
קרא ולמד:
— קישור —
אין שום דבר לא מוסרי בכבוש. מכיוון שהשארות צה"ל באיו"ש היא תוצאה של הטרור הפלשתיני וסרוב הפלשתינים להקים מדינה משלהם משום שהתמורה הנדרשת היא הפסקת הטרור הרי שצה"ל ממלא את יעודו בהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה ע"י השהות במקומות אלה. בנגוד לכך ההתנחלויות הן מעשה בלתי מוסרי אבל אותן הכותב לא מזכיר. מכיוון שצה"ל מבצע מעשה מוסרי של הגנה על אזרחים מפני רוצחים אידאולוגים (הרצח הוא האידאולוגיה ולא שום דבר אחר)הרי שהמנעות משרות בו היא מעשה לא מוסרי. לכן השאלה ששאלת היא מה יקרה אם במקום שלושים מופרעים יהו מאתים אלף מופרעים שיחליטו שעליהם לעשות מעשה לא מוסרי. והתשובה היא כמובן שהתוצאה תהיה רצח אזרחים ע"י הטרוריסטים. כעת גם ברור למה כל אדם הגון רואה באנשים כמו הכותב אנשים לא הגונים ולא מוסרים.
העיקרון של קנט בעייתי, כי קשה באמת לתרגם אותו לשפת היישום המעשי ואפשר להרחיבו כמעט עד אין סוף.
לגבי איש שירות בצבא, ברור שאם "החוק הכללי" יחול רק על הישראלים הוא לא יעמוד במבחן והוא לא כללי.
אם כל האנשים בעולם יסרבו (או "ישתמטו" או "יימנעו") מכל מהלך של דיכוי, כיבוש, רדיפה, אפלי, אלימות וכו’ וכו’, ודאי שיהי טוב לכולם. זה כמובן טריוויאלי ויש שיראו בכך אפילו כפילות לשונית.
המעשה הנידון כאן לא צריך להיבחן על פי העיקרון של קנט למוסריות, ובעצם כלל לא על פי אמות מידה של פילוסוף. אקט פוליטי חייב להיבחן על פי עקרונות אסטרטגיים של מניע ותוצאה. למשל, עקרון השביתה:
כשמורים או רופאים שובתים, השאלה היא לא "מה היה קורה אילו לא היו בתי חולים/בתי ספר."
השאלה היא אם דרישות השובתים צודקות.
אם הן צודקות, המטרה היא להפעיל לחץ כדי להשיגן, ודווקא חיוניותן של מערכות אלו היא המצדיקה אסטרטגית גם את אקט השביתה.
כך לגבי הצבא: איש לא מעלה על הדעת מצב שבו "לא יהיה צבא". יש צבא, והכוונה היא לערער את מעמדו ולהקשות על תפקודו (יותר מבחינת תדמית ויוקרה ופחות מבחינת כוח אדם) כדי שיחדל לבצע פשעי מלחמה, שנותרים פשעים גם אם בוצעו בשליחותה של ממשלה נבחרת.
התנאי ההכרחי לקיומו הפיזי של הכיבוש הוא קיומם של מספיק "מצייתים".
לכן מאבק בכיבוש הוא מאבק בציות.
יש מבין?
רגע רגע רגע.
ישראל עד כמה שזכור לי היא דמוקרטיה והיו בה בחירות.
רוב עצום בכלל לא מסכימים עם דעתך ומנהיגי העם מייצגים את העם-ככה זה.
אם היו מאות אלפים מצביעים לחד"ש אז ממילא חד"ש הייתה בממשלה ואז המדיניות הייתה שונה וממילא לא היה מתעורר צורך לסרב.
כל עוד זה לא המצב לא יקרה משהו אחר.
הפתרון למצב יכול להיות רק בשכנוע של העם בעמדות שמאליות.
נגד משטר דיקטטורי מותר ורצוי להתקומם כי הוא לא מייצג את העם
שלום לרונן, שלום לכל הלאומנים מסוגו על פני כדור הארץ (ובין השאר בישראל):
— בדרך כלל הרוב טועה. הרוב הגרמני הצביע פעם להיטלר, אתה/ם זוכר/ים? למיעוט קוראים אוונגארד, אבל בעצם המיעוט מנבא את העתיד, כי אחרי זמן כלשהו באה המהפכה והכל משתנה.
— איך אמר ג’ון לנון… (תרגום חופשי)
אתם אולי תאמרו שאני חולם, אבל אני לא היחיד.
אני מקווה שיום יבוא ואתם תצטרפו אלינו
והעולם יחיה כאחד.
כל עוד "מאות האלפים" יחשבו/יאמינו שהכיבוש הוא התגובה לטרור, ולא להפך, לא יהיו מאות אלפים מסרבים.
אם אתה רוצה להאבק בכיבוש, אתה חייב להלחם בתודעה הזו.
הבעיה היא שהקליינטים הפלסטינים שלך עושים לך עבודה קשה.
ראשית, הם יוצקים למילה "כיבוש" תוכן הרבה יותר רחב מהמינוח המילוני/אינציקלופדי המקובל. תוכן שהופך את עצם הקיום של ישראל ל"כיבוש".
יוצא שאם אתה רוצה להאבק ב"כיבוש" לפי המשמעות הפלסטינית, אתה צריך להאבק בקיום ישראל.
כמה מאות אלפי ישראלים חייבי-שירות צבאי תוכל לדעתך לגייס למאבק הירואי וצודק זה?
שנית, הפלסטינים (בעקבות חיזבאללה) הצליחו לשכנע את כל מי שהיה לו ספק כי כל פינוי של טריטוריה נענה בהפיכת השטח המפונה לבסיס טרור, להגברת הטרור, והגברת האיום, הסיכון והפגיעה הממשית בתושבי ישראל.
התגובה לפינוי רצועת הביטחון בלבנון היתה חטיפות וירי טילים, והתגובה לפינוי רצועת עזה היתה טרור הקסאמים.
איך אתה יכול לשנות את התודעה של מישהו כשזהו המצב?
חבל שהמאמר מתמקד רק בסירוב המוחלט לשרת בצבא. מדוע לא לעסוק בהרחבה גם בהכללת אקט הסירוב ה*סלקטיבי* לשרת בשטחים (או לתמוך בכיבוש בדרך אחרת)?
הסירוב הזה רלבנטי לקבוצה גדולה מאד של אזרחים שמוכנים לשרת בצבא אבל לא מוכנים להשתתף בכיבוש (ורואים את ההבדל בין לירות בילדים בכפר בגדה לבין שמירה בקריה).
לגבי קבוצה הזו יתקשו מלעיזי הימין לטעון ש"אם כך, לא יהיה מי שיגן עלינו"
(להבהרה, אני עצמי תומך גם בסירוב המלא)
הציווי הקטיגורי היה מרכיב עקרוני בטיעון ההגנה של אייכמן בירושלים. בית המשפט לא התקשה לצלוח את המהמורה הזו, אולם נשפך עליה הרבה דיו מאז. אפשר לקרוא אצל זאב בכלר, שלוש מהפכות קופרניקאיות, ניתוח של הטיעון. לחילופין, ישעיהו ליבוביץ אף הוא הסכים שטכנית, הטיעון של אייכמן היה מנוסח ללא פגם, קנטיאני לגמרי. מאז, נהוג לסייג קצת את קאנט.
אייכמן טען שמבחינתו, ציות לפיהרר הוא הדבר שהוא מעוניין שכולם יעשו, ללא הגבלה. אצלך, ציות לך הוא מה שאתה רוצה שכולם יעשו ללא הגבלה.
עופר, תראה. יש שתי דרגות לענין הזה, כמו לכל דבר שקשור בפוליטיקה (וזה כולל גם את הצבא) – הדיבור העכשווי והיעד אליו עלינו לשאוף.
הדיבור העכשווי – כמה שפחות חיילים ונושאי נשק למיניהם. בכל דרך אפשרית. יש כח אדם בצבא. אם יהיו סרבני שטחים רבים, יהיו להם מחליפים רבים ש"יעשו את העבודה…"
היעד – ביטול כל הצבאות והמשטרות בעולם, וביטול כל הגורמים לאלימות למיניה… וזה נושא לדיון ארוך מאד…
1. אם הרוב בחר פעם *אחת* בהיטלר, זה למוכיח שהרוב יכול לטעות, לא שהוא טועה *בדרך כלל*. הטיעון שלך פגום גם מסיבה זו, וגם מפני שהוא מניח את המבוקש.
2. האלטרנטיבה לשלטון הרוב היא שלטון המיעוט. מההגיון שלך יוצא שאם הרוב *בדרך כלל* טועה, והמיעון בדרך כלל צודק,הרי ששלטון המיעוט עדיף.
את בטוחה שזה מה שרצית לומר?
3. בנקודה זו בהיסטוריה האנושית כבר מצוי בידינו מידע רב על צורות שלטון שונות, העקרונות שלפיהן הן פעלו, הליקויים והכשלונות שבהן הן נתקלו.
באמת שלא חייבים להמציא כל חמש דקות את הגלגל מחדש, ועוד בצורה מרובעת.
דמוקרטיה היא אולי לא צורת שלטון טובה, אבל היא הצורה הכי פחות גרועה ממה שידענו.
אנארכיה היא פורמט חברתי בלתי-יציב שנוטה להתמוטט לצורות שונות של עריצות.
בני אדם חיים בקהילות משום שלשיתוף פעולה יש יתרונות לטובת שרידה, שעולים על החסרונות שבהגבלת ה(פעולה לפי) הרצון החופשי.
היתרונות הם בהגנה על משאבים חיוניים (ביניהם טריטוריה), יצירת עודף לגישור על שנים של מחסור, והגנה על התוצר ועל העודף.
ההגנה נחוצה מפני אנשים או קהילות שמתחרים על אותם משאבים, תוצר ועודף, והיו רוצים לנכס אותם לעצמם.
במציאות של תחרות על משאבים, צבא הוא הכרח, לא מותרות.
אם את מכירה שיטה לבטל את התחרות בפועל, לא רק "לקוות" שהיא תבוטל, תודיעי לנו בבקשה.
ממש הגיון ברזל. לידיעתך גם הנאצים היו בהתחלה מיעוט ולכן לשיטתך הם צדקו. אם ההזיות שלך תתגשמנה את תהיי רוב ולכן את טועה. אין מה להגיד, התזה שלך היא הדיאלקטיקה המרקסיסטית במיטבה.
הברירה היא לא בין שירות בגדה (יש להניח שרוב המשרתים בגדה לא יורים בילדים בשגרה, אלא עוסקים במשימות פחות דרמטיות כמו איוש מחסומים, סיורים, שמירה על התנחלויות ודרכי הגישה עליהן מפני חמושים פלסטינים, וחיפוש ומעצר מבוקשים) ושמירה בקריה.
מה עם שירות *קרבי* בגבול הרצועה? זה על הקו הירוק, לא?
בזה אתה "גם" תומך? או שלדעתך אין לצה"ל מה לחפש בגבול רצועת עזה, והמקום היחיד שמותר לו להיות מבחינה "מוסרית" זה מסביב למחנה מטכ"ל?
ההתייחסות לקריה מעניינת כשלעצמה. שמירה על חיילים במחנה מטכ"ל זה לגיטימי, אבל שמירה על אזרח שמבלה בקניון בעזריאלי זה לא לגיטימי? לפי ההגיון הזה תפקידו היחיד של צבא הוא לשמור על עצמו.
יעני, אם מחבל ינסה להכנס בשער ויקטור, אמנת ג’נבה הרביעית מתירה להפריע לו, אם כי בעדינות. אבל אם הוא ינסה להכנס לאיכילוב, אז צריך להניח שהוא בסך הכל רצה להתאשפז שם,או לקיים מצוות ביקור חולים. למה ישר לתקוף אותו? זה פשע מלחמה.
תמוה.
1. ואיך מנהלים את החנות בינתיים, עד שיבוא היום? הרי השאיפה לבדה לא מייצרת שינוי מציאות, ובוודאי לא מהרגע להרגע.
2. באשר ל"שלטונו הטבעי של הטבע העולמי" –
האדם הוא חלק אינטגרלי מהטבע, לכן כל מה שהוא עושה, ואיך שהוא עושה את זה, טבעי לגמרי.
לתשומת ליבך, גם ברד, מגיפות, ארבה, התפרצויות וולקניות, שיטפון, בצורת ושאר מריעין בישין הן מופעים טבעיים לגמרי של הטבע העולמי.
בטבע הטבעי הזאב טורף את הכבש, והנמר את הגדי, האריה הואג את הצבוע, והצבוע את גורי האריות, ובני האדם הורגים זה את זה.
הטבע אלים, אורנה. זו הציביליזציה האנושית שעושה לו סובלימציה (עידון) ומייצרת איים של חוסר אלימות בתוך הכסאח הכללי.
אנארכיה = אלימות לכל, תמיד.
זה השלטון ששם סייגים לאלימות.
"אלמלא מוראה של מלכות – איש את אחיו חיים בלעו."
הבחירה האמיתית צריכה להיות בחירה בחופש אמיתי, החופש משלטון – מכל סוג של שלטון, מלבד שלטונו הטבעי של הטבע העולמי. כלומר, שלא יהיה שלטון של המיעוט או של הרוב. לא יהיה שלטון בכלל. לכך צריך לשאוף, וזהו היעד. מדינה זה דבר אלים, ולכן זמני, כי כל מדינה נלחמת בכל מדינה, וסוף כל מלחמה בהפסד והשמדה של כל הלוחמים. מתישהו… (אם לא היום, אז מחר או מחרתיים…)
היית צודק, אם השליטים לא היו יורים בבני אדם ושאר חיים וצומחים (ואף דוממים) בעולם. או בעצם שולחים את החיילים והשוטרים למשימות אלו.
כל הפשעים שאתה מתאר הם תוצאות מכך שקיומה של הרכושנות (חומר יוצא מקיומו של הרכוש) בעולם.
לצד זה, המלחמות הן תוצאה מקיומם של מפעלי הנשק, הזקוקים להן לצרכי פרנסה, ולצד זה – מערכות החינוך והתישקורת המדיניות למיניהן.
גם העיתונאים עברו דרך אותה מערכת חינוך, ולכן אפשר לראות את הקשר בין התשקורת ובין השלטון, למרות מה שמספרים לנו על "חופש המידע לציבור". השליטה הזאת מתנהלת דרך משרד החינוך, ולצד זה – דרך משרדי הפרסום, אשר השלטונות מעודדים.
צריך להזכיר גם את "תשדירי השירות" ושאר ניצולים ישיר של התשקורת ע"י השלטון. וזו לא פרנואידיות. האח הגדול שולט בנו דרך האנטנות.
כמדומני גם לוק, רוסו, ג’פרסון ועוד כמה מהשמות שהזכרת לא היו מתנגדים בכלל לביסוס "שלטון הטבע" בחברה המודרנית.
אני מציע לך לפתוח ספר או שניים.
אני מזועזע עד למעמקי נשמתי מכיוון שהצהרות "אנרכיסטיות" מהסוג שאת ממהרת לנפק מתאפשרות אך ורק מבורות.
האם 350 השנים האחרונות בהיסטוריה המערבית נעלמו כלא היו? איפה הובס ולוק? איפה רוסו והיום? איפה ג’פרסון והמילטון? איפה פוקו, דרידה ובנג’מין? איפה הוגו גרוטיוס והדלי בול?
למרות שאת לא מכירה בחוב שלך לאף אחד מהאדונים הנכבדים שהוזכרו נסי לדמיין את יומך ללא חשמל להפיץ את הדעות ה"אוונגרדיות והמגניבות" שלך באינטרנט, מערכת ביוב, כבישים, כסף, זכויות קניין. העובדה שאת יכולה להעלות מחשבות כמו ביטול השלטון רק מעיד על האפקטביות שלו.
אם את רוצה טעימה של "שלטון הטבע" אני מציע שתעברי לסיירה לאון. השלטון המרכזי חלש כך שלא יטרידו אותך כוחות שיטור כאשר כנופיות מקומיות יגבו ממך דמי חסות או ירצחו אותך כדי להשתלט על רכוש. ברוסיה אפילו תוכלי להינות מ"חופש" מכסף שהרי הוא כבר עכשיו לא שווה דבר כך שתוכלי לאגור את מה שאת מייצרת. רק אל תשכחי להפריש לתקופת הגימלאות שלך מוצרי מזון (אם תשרדי – מערכת בריאות היא גם כן בעיה שנגזרת משלטון).
בהיבט חיצוני, בניגוד לדעות הפשטניות שלך קיימת חברה בינ"ל שמסדירה את המחלוקות בין חברותיה פחות ופחות באמצעות אלימות. ואם להיות ציני לא "כל הלוחמים מושמדים" במלחמה כך שכנראה שחלק ימצאו בה תועלת.
אם לסכם, ישנן סיבות טובות מאד לקיומה של המדינה המודרנית כפי שהיא. מעולם לא היה מצבם של אנשים פשוטים טוב יותר. בוודאי שישנו מקום לשיפור, אבל ניסיון למכור אוטופיות "טבעיות" הוא שקר בוטה. התרפקות בנוסח זה על ה"עבר הטבעי" הביאה לעולם את "אבותינו הארים והטווטונים" כמו גם את "החזרת עטרה ליושנה".
אני מציע שתשקלי מחדש את עמדותיך (או לפחות תפתחי ספר או שניים).
"כל הפשעים שאתה מתאר הם תוצאות מכך שקיומה של הרכושנות (חומר יוצא מקיומו של הרכוש) בעולם. "
אבל את הרכושנות לא המציא "השלטון" וגם לא בני אדם.
זהו אינסטינקט טבעי של בעלי חיים. כולם מגינים על טריטוריה, נלחמים על שטחי מחיה, וחלק מהם אוגרים מזון.
"שלטון" הוא בסך הכל ניהול של קבוצה, וירי הוא בסך הכל צורה משוכללת של שיניים וציפורניים.
מותר האדם מהבהמה,וחוק האדם מחוק הטבע, הוא שככל שחברות אנושיות מתפתחות יותר, כך הן מעניקות יותר הגנה לחלשים בתוכן.
בטבע – כל דאלים גבר.
את עושה אידאליזציה של "טבע" למין פנטסיה שאין לה שום אחיזה במציאות.
אם לקרוא ספרי פילוסופיה קשה לך, אפשר אולי להמליץ לך על צפיה אינטנסיבית בערוץ "נשיונל ג’יאוגרפיק"?
תוכלי לראות איך להקה של שימפנזים קורעת לגזרים ואוכלת גור של קופה שהגיעה מלהקה אחרת…
או איך אריה שהשתלט על להקה מחסל את הגורים של הזכר שקדם לו.
עדר של אנטילופות שוטף דוהר ומשאיר מאחור נקבה שכרעה להמליט, לחסדי הטורפים המזנבים בעדר.
קבוצה של כפירי אריות אוכלת במשך מספר ימים בבשרו של פילון שננטש, בעודו בחיים.
ועוד כהנה וכהנה "טבע" לא דומם…
ואם טורפים את לא אוהבת, את מוזמנת לצפות ביעלים זכרים נלחמים על נקבות בעונת היחום, בנחיל של נמלים צוברות מזון, בין השאר חרקים שחלקם בחיים עדיין, צרעות תוקפות כוורת של דבורי דבש, להקת דולפינים תוקפת והורגת כריש, וכיוצא בזה מראות משובבי נפש.
חוק הטבע = חוק הג’ונגל.
אוקיי, אני לאר בטוחה ששינוי הנושא כאן מתאים לנו. המאמר שפתח את הדיון כאן דיבר על סירוב "לשרת" בצבא. אבל אענה לך, בקיצור. הנושא שהעלית הוא מרתק, ושוה התעמקות. אולי תכתוב מאמר?
באשר לכל הדוגמאות המזעזעות שהבאת כאן, נראה לי שההבדל בין האלימות בטבע ובין האלימות המדינית והצבאית, צריך להיות ברור.
כהרגלי, אני נותנת איזו דוגמה (אחת מיני רבות) לאלימות המאפיינת את המצב פה, כמו וגם לא כמו – בכל אזור למוד סבל על פני כדור הארץ.
הגותם של לוק ורוסו עוסקת ממש בצורתו הנוכחית והרצויה של "החוזה החברתי" והוא אינו "מצב הטבע" (ניתן לטעון שהוא אף היפוכו).
באופן ספציפי רוסו טוען שמוסריות יכולה לצמוח רק מתוך חינוך במצב תרבותי שכן ב"מצב הטבע" האדם פטור רק מחוליה של הפוליטיקה – זה הוא ה"פרא האצילי" הנמצא מעבר למושגים כמו מוסר וצדק. בכך כאמור אין רצון לחזור ל"מצב הטבע".
ג’פרסון התייחס לטבע האנושי כנגזרת של המוסריות הנוצרית (שהייתה בערך הדבר היחיד שהוא לקח מהנצרות כי את האלוהות של ישו הוא השאיר בצד), מוסריות שהוא מזהה כייחודית ונעלה. המשתמע מאלה הוא ש"מצב טבע" (שנעדר גם דת כשיטת הסדרה חברתית) אינו רצוי.
כך שבתשובה לשאלה שהצבת ("כמדומני") כן, הם היו מתנגדים.
הערה: חסכתי את הדיון על הגותם של יתר החברים הנכבדים כי גם ככה זה טרחני.
יונתן ברזילי העלה כאן את הסירוב הכללי מול סירוב ספציפי – למשל סירוב השטחים.
כאנרכיסטית אני תומכת בסירוב כללי, מסיבות פציפיסטיות. סרבנות ספציפית משיגה בדיוק ההיפך ממה שהתכוון הסרבן, וזאת מכיוון שהצבא (באמצעות מנגנון כח אדם) כולא את הסרבנים, ושולח במקומם חיילים "אמיתיים" ש"יעשו את העבודה".
לכן אני גם מדגישה כל הזמן שחייל הוא פושע. כל חייל.
בנוסף יש להזכיר את הנזקים הנוספים שצבאיותה של המדינה גורמה לאזרחיה ותושביה, במיוחד לנשים ולילדים שבה. זהו אחד המרכיבים הראשיים בניתוח הסיבות לחברה האלימה בארץ. כבר מסוכן להסתובב ברחוב, או להשאר בבית. מישהו עלול לצוץ מאיזו פינה ו… וכאן באות כותרות מזעזעות בעיתונים.
יש ארצות שצבאותיהן משמשים (אם בכלל הם קיימים) כארגון ספורט (כמו בשוויץ), או כמשמר כבוד (למשל בוותי’קן). אלו ארצות שכבר מאות שנים אינן מעורבות במלחמה.בארצות אלו המאפיינים האלימים שתיארתי כאן אינם קיימים, או שהם מקרים יוצאי דופן.
אתה כנראה מבין בטלויזיה כמו שארך אזניים מבין במרק בפירות. בזואולוגיה אתה מבין כנראה עוד פחות.
בכל אופן, אילו טרחת לקרוא עד הסוף,היית רואה שהתייחסתי בדברי למותר האדם מהבהמה, וכן בפתיח התייחסתי לכך שהיות והאדם הוא חלק מהטבע, גם מעשיו (כולל אלו שאורנה לא אוהבת) הם טבעיים.
פיתוח התארגנויות חברתיות "גבוהות" הוא יצירה אנושית יחודית. כך גם פיתוח של "מוסר" שמגן על החלשים בקבוצה.
מי שמעוניין להשליך את ההתארגנויות הפוליטיות מרובות המשתתפים (להלן-מדינה) מהחלון, לא ימצא את עצמו באידיליה פסטורלית בסגנון "הופ קטנטנים", אלא ב"טלנובילה" מבית היוצר של נשיונל ג’יאוגרפיק.
לאורנה:
המאמר הוא אכן על הסירוב לשרת בצבא. לטענתך אין צורך בצבא, ואם ישראל תוותר עליו היא מיד תהפוך לגן עדן עלי אדמות.
"לא יהיה צורך בשיניים ובציפורניים למטרות הגנה, כי לא יהיו התקפות מבחוץ.אם אתה לא תוקף, גם השכן לא יתקוף"
במציאות העובדה היא שמישהו תוקף, ולכן יש לאחר צורך בהגנה.
המישהו תוקף או כי הוא צריך (או נדמה לו שהוא צריך) משהו שיש ל"נתקף", או כמכת מנע – כשנדמה לו שה"נתקף" מכין מתקפה משל עצמו בכדי להשיג משהו שיש לתוקף, ואשר התוקף מחשיב כחיוני, או כנקמה על אירוע בעבר, או כנסיון לעשות סדר בבית של הנתקף, כי הנתקף בעצמו תוקף חלק מהחברים בו…
"לא יהיו התקפות מבחוץ" זו אמונה שאין לה על מה לסמוך.
חלק מהבעיה של אנרכיזם מהסוג שאת מדברת עליו הוא שכל העולם צריך לעבור מטמורפוזה בבת אחת בכדי שזה יצליח. אי אפשר לעשות את זה בשלבים.
הבעיה השניה היא שקל מאוד "להתנקש" בשיטה. מספיק מספר קטן מאוד של "עבריינים" בכדי למוטט את כל המערך, כי אם אסור באופן קטגורי להשתמש באלימות נגד עבריינים, ןאין גם מי שזה תפקידו, כל החברים הופכים להיות פגיעים וחסרי הגנה נגד מעלליו של העבריין.
בעיה נוספת שמישהו כבר העיר עליה מקודם – גם בהנחה שחברה כזו אפשרית, היא לעולם לא תגיע לרמת התפתחות טכנולוגית גבוהה, משום שבשביל התפתחות טכנולוגית צריך "עודף" גדול, צבור ומוקצה למטרה שהיא מעבר לצרכים הבסיסיים של מזון, כסות וקורת גג.
יכול להיות שאוריינות, תקשורת, ניידות, רפואה ותיעוש הם לא חיוניים לחברה אנושית לטעמך. את רק צריכה לדעת שזה המחיר.
לדעתי התגובות כאן ברובן פיספסו את הנקודה העיקרית של המאמר. כותב המאמר לא טוען שיש להשתמט מהצבא על מנת שלא יהיה צבא. כמובן שלא. הוא טוען, שברגע שנתח גדול מספיק מהאזרחים יגידו לא להשתתפות בכיבוש, הדבר יאלץ את הגורמים המדיניים לוותר על הכיבוש, כיוון שרק כך יוכלו להמשיך לשמור על המדינה. כל עוד אזרחי ישראל יצביעו "שמאל", יגידו שהם מתנגדים לכיבוש, ובו בזמן יקחו בו חלק פעיל, הרי שאין לממשלה סיבה להחליט לוותר על הכיבוש. כי העם אולי מביע התנגדות מילולית, אך בפועל משתף פעולה עם המדיניות. ובדיוק כמו ששביתות המורים או הרופאים אין מטרתן לבטל את החינוך או הרפואה, אלא להשפיע על המדיניות, כך גם שביתת החיילים אין מטרתה לבטל את הצבא, אלא לשנות את מדיניות הממשלה. ואגב דמוקרטיה, שביתה היא חלק חשוב משלטון דמוקרטי, ובעיקר בדמוקרטיה פרלמנטרית, בה הקשר בין הנבחר לבוחריו רופף ביותר, והחלטות המדינה במקרים רבים אינן מייצגות את רצון הרוב בעם. לאור הדברים האלה, חשוב לציין, כי העם היום בישראל תומך בהמשך הכיבוש והמלחמה (כנראה עקב ייאוש כללי ויניקת דעות מהתקשורת המגוייסת), לכן כל הדיון הוא תיאורטי בלבד. עם זאת, אם כל המתנגדים לכיבוש על הנייר ובפתק ההצבעה היו מסרבים להשתתף בו בפועל, אולי הלחץ על הממשלה היה גדול מספיק ע"מ להביא שינוי.
זה מה שקורה כאשר אחד (לאורנה) לומד פילוסופיה מנשיונל ג’יאוגרפיק ועוד מתייחס לכך ברצינות.
הסרטים בנשיונל ג’יאוגרפיק הם לא יותר מטלנובילה אלא שהשחקנים שם הם חיות.
האדם הוא אכן יצור טבעי, אך בשונה מבעלי החיים הוא משנה בפעילותו את הטבע ועל ידי כך גם משנה את הטבע של עצמו
יש הבדל בין רכושנות למכוניות, בתי פאר, יאכטותוכד’ (שעל זה דיברתי) ובין הרצון הטבעי לחיות בבית משלך, שיש בו כל הדרוש לקיומך הפיזי והרוחני.
ניהול של קבוצה יכול להיות בדרך שלטונית או בדרך אנרכו-סוציאליסטית, כלומר – שכל חברי הקבוצה ינהלו את עצמם בעצמם, באורח שוויוני. לא יהיה צורך בשיניים ובציפורניים למטרות הגנה, כי לא יהיו התקפות מבחוץ. אם אתה לא תוקף, גם השכן לא יתקוף. התקפה איננה הגנה עצמית.
הסצינות שתיארת לגבי אכזריות חייתית איפיינו באמת גם את האנושות, בעברה. כדאי שנתקדם הלאה. יש כבר מדינות בעולם שבהן אין עינוי אסירים, למשל. גם לא כל מדינה כובשת באכזריות (כל כיבוש הוא אכזרי) מדינה אחרת.
דווקא רבים וטובים מהם רואים את החוזה החברתי כסובלימציה של מצב הטבע ולא כשלילתו. אצל לוק למשל הלגיטימציה של הריבון נעוצה בשימורו את מצב הטבע, דרך "הזכויות הטבעיות" המפורמות, של חיים, חירות וקניין (שהפך ל"רדיפה אחרי האושר" במוסרניות הנוצרית האמריקקית של ג’פרסון). גם אצל רוסו יש את המימד הזה, ואצל הוגים מאוחרים יותר כמו פרודון ומרקס – ודאי וודאי. שלא לדבר בכלל על אנרכיסטים.
אם לדעתך המיעוט צודק תמיד והרוב טועה אז למה לנו דמוקרטיה ?
ובכלל יש גם מיעוט של מתנחלים קיצוניים שרוצים פה מדינה הלכה,סילוק כל הערבים ועוד מרעין בשין-אולי גם כולם טועים והם צודקים?
אני גם לא מבין אייך קבעת שאני לאומן?
אני מבין את הסיבות שהביאו להצבעה לימין אבל לא מסכים להם
קשה לי לדבר עם החלל הריק. מי אתם? טוב, אני עונה בלי להגיד למי מכם אני מתיחסת, כי לכולכם אין שמות.
המיעוט לא תמיד צודק, אבל לרוב הוא מתפקד כאוונגארד ומנבא את העתיד. יום יבוא ו…
קרופוטקין אמר, בזמנו, שהמיעוט צריך להילחם עבור הרוב. זה נכון גם לדעת הצודקים, וגם לדעת הטועים. וכל צד חושב שהוא הצודק. אז קרופוטקין בילה שנים רבות בכלא בסיביר. גם כיום רבות הן המדינות, כולל ישראל, שאנרכיסטים יושבים בהן בכלא, או יותר גרוע מזה.
לגבי הצורך להגן על עצמנו, כי תמיד יש תוקפים… ובכן, הם תוקפים כי אנחנו כבשנו את אדמותיהם, הרסנו את בתיהם וגירשנו רבים מהם (אלו שלא רצחנו או פצענו) לקיבינימאט, עם הוראה – שהם יחליטו איפה זה קיבינימאט.
נכון, יהיו מי שיטענו (ובצדק) ש"הם התחילו". נכון, אבל – כבר עברו הרבה מים בירדן מאז, הפורעים והנפרעים כבר אינם בחיים. אותי לא מענין לנקום את נקמת סבא של סבא של סבא שלי.
לגבי הטענה ש"לא יהיו התקפות מבחוץ – זו אמונה שאין לה על מה לסמוך" – ובכן, כפי שהסברתי, מדובר פה בתוקפים לשם נקמה ו/או הגנה. אם נבקש יפה סליחה ולא נתקוף יותר, ונשכנע אותם באמת שאנחנו מתכוונים לבקש סליחה (כולל פיצויים למי שמגיע לו, וכולל שיקום ההריסות) – אז לא תהיה סיבה לתקוף אותנו.
אני מציעה שיהיה לנו צבא שכיר וקטן של אלופי עולם בקליעה למטרה. זו אפשרות ללכת בעקבות שוויץ, שכבר 800 שנה בערך לא היתה מעורבת במלחמה, ושולטת בספורט הקליעה למטרה בכל האולימפיאדות.
תגובות לכל המגיבים למאמר (ולא למגיבים האחד לשני):
לג’וקר: ונניח שהתייחסת לרמיזה בשתי שורות, שלא היוו בשום אופן את טענתו העיקרית של המאמר? לעניין זה, השאלה היא האם המחשבה שלך, שהערבים "יקפצו על ההזדמנות" להשמיד את ישראל, אינה נבואה שמגשימה את עצמה. מעבר לכך, בכוונה התייחסתי לזה רק ברמיזה, כדי שאנשים יגיבו לתוכן המאמר ולא איאלץ להיגרר להתנצחות על פרט שולי. חבל שזה היה צריך לקרות.
ליוסי: למה הטיעון חלש? לדמוקרטיה יש פן פורמלי, שאחד ממאפייניו הוא שלטון הרוב. פן זה אינו מספיק כדי לקיים דמוקרטיה, שכן לדמוקרטיה יש קווים אדומים מוסריים, מה שנקרא הפן המהותי שלה. אם נשתמש בדוגמה קיצונית ושחוקה, החלטה לבצע רצח עם, שהתקבלה ע"י רוב בהצבעה דמוקרטית, אינה דמוקרטית מעצם מהותה. למיטב ידיעתי, עקרון זה משותף לכל הצורות של הדמוקרטיה, וגם לזו הנהוגה לכאורה בישראל. זה מתקשר לעקרון עריצות הרוב (majoritarianism או tyranny of the majority), שהוזכר בלינק שצירפת. אם יש לך השגה על כך, אשמח בכנות אב תגיב בצורה מפורטת יותר, או תפנה אותי למקומות ספציפיים בלינקים שאתה מצרף. לגבי השאלה האם צה"ל פוגע בהגדרתה של ישראל כדמוקרטיה, לדעתי עצם קיומו לא עושה כן, אך חלק בלתי מבוטל מפעולותיו הוא בלתי דמוקרטי במובן המהותי.
ל"כאילו פילוסופיה" – לא אגיב לטענותיך על מוסריות הכיבוש, שכן תוכל למצוא מספיק הסברים למה הן שגויות בעצמך. הארכיון של האתר הזה בלבד מספק די והותר. באשר לחלק השני של תגובתך – אני טענתי בדיוק ההפך: שבמצב של 200,000 "מופרעים", הממשלה תאלץ לסיים את הכיבוש, והם יחזרו לשרת בצבא ולכן ישראל לא תושמד (גם אם לפלסטינים כן יש כוונות להשמידה). אם יש לך דרך להפריך את זה, אדרבה, אבל אל תבטל את הטענה בלי שום נימוק או סימוכין לטענה הנגדית.
ל "ליונתן": אתמקד במשפט אחד שלך: "אם סירוב הופך בהדרגה לנורמה, הוא כבר לא סירוב, אלא החוק עצמו…". זה בדיוק מה שאני טוען. שכשמספיק אנשים יסרבו, הסירוב יהפך לחוק עצמו, כי הכיבוש יהפך "גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה".לגבי הטענה בסוגריים – אני לא נגד שירות, ואפילו לא נגד שירות צבאי כהוא זה. אני נגד המימדים המפלצתיים והלא-הגנתיים-בעליל שהצבא קיבל בישראל. לדעתי ההבדל בינינו הוא מתודי – בעוד אתה מאמין שאם מספיק אזרחים יהיו נגד הכיבוש, מפלגה המתנגדת לו תהיה בשלטון והוא ייפסק, אני מאמין שהוא בלתי דמוקרטי מעצם מהותו, לא משנה כמה אנשים תומכים בו, ולכן, במצב העניינים הנוכחי, לגיטימי לסרב (שוב, לא לכל שירות את החברה).
לרונן – חזור ללימודי האזרחות בתיכון, ותקשיב הפעם. רוב הוא תנאי הכרחי לקבלת החלטה דמוקרטית, אך אינו תנאי מספיק. לא כל החלטת רוב היא דמוקרטית, היא גם צריכה להיות דמוקרטית במובן המהותי.
ל"נציב המים" (הכינויים כאן נהיים מגוחכים ממגיב למגיב…): מסכים. גם ההשוואה של אקט ההימנעות הגורפת לשביתה מאד מעניינת. אני יודע שהדיון הוא תיאורטי בלבד ("במצב היפותטי עד מאד זה").
לאורנה לביא: לא דיברתי במאמר כלל על סירוב ספציפי לשירות בשטחים. את מתבלבלת עם אחד המגיבים, שהתלונן שלא עשיתי כן.
תנסי לדמיין לעצמך שאנו הופכים את צה"ל לארגון ספורט. אז נבחרת חיל הפרשים תשחק נגד חיל החימוש, נבחרת חיל ההנדסה נגד סיירת מטכ"ל, ואולי עוד משחק אחד – וכאן בערך זה ייגמר, כי שכנינו מרמאללה, שכם, ג’נין, דמשק, בינת ג’בל וטהרן יפרצו למגרש. משום מה נדמה לי שתוצאת המשחק לא כל כך תעניין אותם.
אז עד להתגשמות החלום האנרכיסטי שלך (שגם בלי הגורמים האחרים במשוואה הוא מודל בעייתי מאד) אני מעדיף לחיות (בזכות החרב) מאשר למות (מטיפשות).
העתקת לכאן תגובה שלך ממקום אחר. תעיין שם בתגובתי אליך. אני לא עושה "העתק-הדבק" כמוך.
????
מאיפוא המצאת שהעתקתי תגובה קודמת שלי? לא היה ולא נברא. אם את מתעקשת על זה, נא להביא מראה מקום.
טוב, זה לא חשוב ואני לא יודעת להביא קישור או לחפש קטע ספציפי. אני ממש אפס בעניני מחשבים.
בלי קשר, אני מקווה שאצליח לשכנע אותך להצטרף למהפכה. הנה תגובה לקטע ההוא:
—–
לי נראה שבינתיים יש להמשיך במשחק הכדורגל שהצעת, או בספורט אחר. אני דווקא אעדיף משהו תרבותי. פעילות צבאית, כנגד אירן ודומותיה, צריכה להיות רק אפשרות של אין ברירה. וכרגע יש ברירה, במיוחד בזכות אובאמה וקריאותיו לשלום דווקא עם אירן ודומותיה. אני לא נביאה, אבל אני מקווה לטוב.