הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 במרץ, 2009 29 תגובות

אריק איינשטיין שר "בראש חודש שלישי מודיעים: בקרוב ימשכו השיחות, ימשכו השיחות, השיחות נמשכות". ניתן היה לרגע להתפתות ולהאמין שהזמר בן השבעים מקפיד להיות עם היד על הדופק ולכתוב, או לפחות לעדכן, שיר לכבוד ביקורה של הילרי קלינטון בישראל, בראשית חודש מרס, הלא הוא "ראש חודש שלישי", שבו היא הודיעה " בקרוב ימשכו השיחות". אבל מאחר והשיר מזדמזם באוזנינו כבר שנים אחדות אנו בכל זאת תוהים: אולי מדובר במזכירי מדינה קודמים? דאלאס, ראסק, רוג’רס, קיסינג’ר, וואנס, הייג, שולץ, בייקר, כריסטופר, אולברייט, פאוול, רייס. האם הוא שר על השיחות בועידת מדריד או אולי על אלה שבקמפ-דיוויד, שפרדסטאון, וושינגטון, ג’נבה, אוסלו, פריז, שארם, טאבה, עקבה או אנאפוליס?

האמינו לי שזאת רק רשימה חלקית של מקומות שבהן "נמשכו השיחות" בשלושת העשורים האחרונים בלבד; שכן לא נוכל, בשל קוצר המצע, לאזכר את כל המקומות בהן התנהלו שיחות בינינו לשכנינו, גם בתקופה מוגבלת זו. אולי זה גם לא כל כך חשוב. אולי גם אין זה משנה אם היו אלה שיחות בחסות ארה"ב, האו"ם, הקוורטט, האיחוד האירופי או אולי המעצמות (קוראי הצעירים – האמינו לי – היה היה פעם דבר כזה).


אז לא. את השיר כתב נתן אלתרמן על שיחות שביתת הנשק שהתנהלו ברודוס, בינינו ובין מדינות ערב, לאחר סיום קרבות מלחמת העצמאות ב 1949. ובינתיים, במשך 60 שנה, אכן "השיחות נמשכות ", כמו אז.


מדוע השיחות נמשכות? הסכסוך קשה – בלי ספק. הפתרון – קשה עוד יותר. הלחצים מבית – אדירים. רק מנהיג חזק ונועז יוכל לעמוד בכך. אולי בשל העובדה שלא נמצא מנהיג כזה, מרבית השיחות היו "שיחות לשם שיחות", "כדי להתניע את תהליך השלום", כדי להרוויח זמן, להסיר לחצים, להפיג מתחים ולא שיחות שמטרתן היחידה היא להגיע, אחרי יגיעה קשה, כמו עם מצרים, לפתרון והסדר. גם הפעם, כמו בפעמים קודמות, אתה שומע ומזהה את הצלילים המוכרים האלה. הפרשנים כבר מרגיעים: הפלסטינים הרי לא עומדים בתנאים המוקדמים של "מפת הדרכים", הרי אין רשות אחת האחראית על כל השטח, אין מנהיג חזק וכו’ וכו’. אז אין מה לדאוג, תשאלו את עו"ד וויסגלס הוא מומחה מזהיר לנושא, כשהיו בעיות הוא ארז מזוודה, נסע, פתר, חזר. אך יש גם מומחים אחרים שביבי יוכל להשתמש בשירותיהם הטובים. בנושא זה "אין עלינו". השיחות ימשכו בינתיים, אחר כך יהיו בחירות לבתי הנבחרים, אח"כ נתקרב לבחירות לנשיאות – איך הבטחנו: אין מה לדאוג. בדרך זו אנו צולחים נשיא אחרי נשיא, כבר ששה עשורים, כשבדרך, עם חיוכים מאוזן לאוזן בפגישות ובקוקטיילים, אנו מצליחים להתיש בטיסות טרנס-אטלנטיות, את מזכירי המדינה שלהם ולהרגיז כמה מהם (אך הם נשארים ידידים, יש דברים שמרגיזים אותם כנראה יותר). יחס חשדני זה לשיחות ולמו"מ כבר הפך לרפלקס מותנה, הצרוב עמוק בתודעתנו. אם נצליח אכן להשתחרר ממנו, יהא זה, ללא ספק, תנאי מוקדם חשוב להצלחת השיחות. אמנם תנאי מוקדם זה הוא הכרחי אבל לא מספיק (הרי ברור שהוא תלוי גם בצד השני), אך זה הוא תנאי שתלוי אך ורק בנו.


עתה אנו מגיעים לפרק חדש ומרתק. אולי דווקא בשל הניגודים הקוטביים לכאורה בין אובמה לנתניהו, שעמדותיהם המוקדמות ידועות – ריקוד טנגו כוזב, רווי חיוכים בשניים, יהיה צורם מדי. יתכן גם שאובמה, הילרי והשליח המיוחד ג’ורג’ מיטשל, שהצליח בצפון אירלנד, היכן שרבים לפניו נכשלו, יהיו נחושים יותר. מנחם בגין הפתיע – אולי גם ביבי יפתיע? העז יביא מתוק? הקואליציה הימנית תתפרק, נקווה שבמקרה כזה המפלגות שלשמאלו יושיטו לו יד. השיר של אריק לא יושמע יותר ברדיו בשל חוסר רלבנטיות. ההיה זה חלום?

תגובות
נושאים: מאמרים

29 תגובות

  1. צודק בערך הגיב:

    אדלר צודק ברעיון אבל כרגיל טועה בכתובת. מי שגורר רגלים היו תמיד והם עדין הפלשתינים. לו רצו מדינה יכלה להיות להם מדינה כזו כבר בשנת 1936 כשהגיעה לכאן ועדת פיל. הם ויתרו על מדינה ערבית גם בשנת 1948 כשיצאו למלחמה נגד החלטת החלוקה (הם לא קראו לעצמם פלשתינים אז). גם בדיונים ישירים מול ישראל הם כבר ויתרו כמה פעמים על הקמת מדינה פלשתינית כי התמורה הנדרשת היתה הפסקת הטרור וויתור על החלום לגרש מכאן את כל היהודים. אז אדלר צודק – צריך מנהיג חזק שיקבל החלטות אמיצות אבל בצד הפלשתיני. עד שלא יהיה להם מנהיג כזה ימשיך כאן ההרג ההדדי

  2. דוד אדלר לצודק בערך הגיב:

    המאמר התרכז בתנאי ההכרחי (אבל הלא מספיק) בתודעה הבסיסית והאמיתית שלנו כלפי השלום. לא בצד השני. רצוי שכל צד יבדוק בציציותיו שלו.העבר עבר. חשוב מה לעשות בהווה למען העתיד.
    בנוסף כששם היה מנהיג חזק עם בסיס תמיכה רחב, חד-פעמי, בצד הפלשתיני – עראפאת, האם ניסינו לנצל הזדמנות היסטורית זו? לא. העדפנו מנהיג יותר נוח. כשיש כזה – הטענה: הוא חלש.

  3. ג’וקר הגיב:

    כל עוד הפלסטינים רואים במגעים ל"הסדר" עם ישראל קרש קפיצה למטרתם שלא השתנתה – השמדת המדינה היהודית – יישאר "היחס החשדני" לשיחות מצד ישראל. יש להודות שאם הפרטנר שלך למשא ומתן עומד ומכריז (כשאינו יודע שדבריו מוקלטים) כי כל מטרתו בהסכמים המיועדים היא להפר אותם ברגע שיוכל, ועוד חוזר על כך פעמיים, הדבר תורם מעט מאד ליחס של אמון כלפיו. וכשהרשות הפלסטינית והחמאס משחקים כמעט בגלוי את משחק המלכודת הידוע של "השוטר הטוב והשוטר הרע" כשאת המחיר משלמים אלפי קרבנות טרור ישראליים, זה קצת מוציא את החשק ומעורר ספקות בכנות כוונתם.

    הפלסטינים סובלים יותר מאתנו. הם חלשים מאתנו והמלחמה שלהם מוצגת, במידה רבה של צדק, כמלחמת שחרור לעומת הכיבוש. כל זה נכון, אבל מי שנמצא בסכנה קיומית זה אנחנו ולא הם. זה כל הסיפור. כל עוד "שלום" פירושו מבחינת הפלסטינים חיסול ישראל, לא יהיה שלום. כל עוד קיים הסיכון הקטן ביותר שהסכם יקרב את קיצה של המדינה היהודית, תעדיף ישראל כנראה את החיים, גם במחיר שהיא תיחשב כ"לא צודקת". אפשר לדרוש מעם הרבה דברים, אבל הדרישה להתאבד מוגזמת.

  4. דניאל הגיב:

    שיר חמוד להפליא השיר הזה.עד כמה שידוע לי אריק אינשטיין שר את זה בתקופה שבין 67 ל73 אבל לא מתחייב.

  5. לצודק בערך הגיב:

    מעל בימת הכנסת השמיע שליחו של נתניהו ,חבר כנסת חדש, בנאום הבכורה שלו – "לא נסכים שתקום מדינה פלשתינאית". חבר הכנסת החדש הוא יד ימינו של ביבי , הוא לא היה משמיע את הנאום שלו, אם זה היה למורת רוחו של ביבי.
    כך שהטעויות הם משני הצדדים.
    אתה מוצא טעויות רק בצד אחד, וחבל.

  6. אלתרמן כתב הגיב:

    כמו שכתוב על שיחות רודוס 1949

  7. לצודק בערך שלום הגיב:

    אני מסכימה עם כל ההנחות שלך ,שהערבים פספסו הזדמנויות, ועד ועידת פיל סחבת אותנו.
    אני מקבלת שכל מילה שלך היא בסלע.
    האם הממשלה הנוכחית תסכים להקמת מדינה פלשתינאית.
    האם הממשלה שתכהן כיום, לאור ההכרעה הדמוקראטית של העם,תסכים לאפשר הקמת מדינה פלשתינאית.
    האם לא ירדו מיד 4 אצבעות של האיחוד הלאומי. האם כל חברי הליכוד בכנסת יתנו ידם לכך. האם בקוי היסוד של הממשלה יש החלטה חד משמעית – תקום מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל בתנאי שהם נסוגים מדרך הטרור.

  8. אורנה לביא – בתקווה…? הגיב:

    אני באמת מקווה שיום יבוא…
    יום יבוא ול אזרחים יהודים החיים פה (וגם שם בחו"ל) יפול האסימון.

  9. דוד אדלר לג’וקר הגיב:

    תגובתך ונימוקיך אינם חד צדדיים כמו במקרים אחרים ולכן ראויים לתגובה ולדיון.

    אם מסקנתך נכונה איך תסביר שעראפאת לא חתם עם ברק על הסכם קמפ-דיוויד ב-2000. הוא הרי יכול לקבל (הרבה) ואז היה מפר. וכך גם לגבי "העקשנות" הפלסטינית במקרים אחרים. הרי "נוכלים" לא "מתעקשים", הם מקבלים כל מחיר ופשוט לא מספקים הסחורה?

    מדוע הסכם שלום הוא התאבדות? בכל עשייה גם בחציית כביש יש סיכון מסוים. אם כך נשב ולא נעשה דבר? המשואה סיכויים לנוכח סיכונים נכונה תמיד וגם כאן. אני סבור שהסיכוי גובר לאין שיעור. זה אולי ההבדל ביננו.

  10. ג’וקר לדוד אדלר הגיב:

    ערפאת לא חתם בקמפ דיויד בדיוק משום שברק דרש ממנו לפרוע את השטר, והוא נדרש לחתום על התחייבויות שאין מהן נסיגה. עד לאותו רגע רוב ההתחייבויות של ישראל היו בלתי הפיכות (ויתורים טריטוריאליים, שחרור אסירים) בעוד שהתחייבויותיהם של הפלסטינים היו הפיכות (מלחמה בטרור, הפסקת האלימות) וניתנות בנקל להפרה – והן אכן הופרו כולן עד האחרונה שבהן, כבר באותו שלב.

  11. ג’וקר – עוד לדוד אדלר הגיב:

    בנוגע לחלק השני בתשובתך – בכל חציית כביש קיים סיכון של: 1:1,000 (בערך) שיקרה משהו לאדם אחד. במקרה של טעות בכוונות הפלסטינים (נניח את ההנחה האופטימית שהסיכוי הוא 50:50) יתרחש מרחץ דמים שבו יקפחו את חייהם מאות אלפי, אם לא מיליוני, בני אדם (לפחות מחציתם פלסטינים, אגב). אף מדינה בעולם לא תסכים להעמיד את עצמה בדעה צלולה במצב שבו יתקיים אפילו הסיכוי של אחד למיליון להשמדתה.

  12. דוד אדלר לג’וקר הגיב:

    הבנתי אותך היטב בתגובתך הקודמת. הפעם לא הבנתי דבר. על איזה שטר אתה מדבר?

  13. דוד אדלר לג’וקר לחלק השני הגיב:

    אתה מדבר על מאות אלפים או מיליונים? האם ישראל הולכת להתפרק מנשקה? בגוזמאות כאלה לא ניתן לקיים דיון רציני, שמשמעו אולי לזיז אפילו קצת את עמדת מי מהצדדים או הקוראים

  14. דוד אדלר לאורנה לביא הגיב:

    רק התקוה לעולם טוב יותר או אפילו הגאולה במובנה החילוני הם שמניעים אותנו

  15. דוד אדלר לאורנה לביא הגיב:

    לא לכולם ולא מיד, אך נקוה שלחלק מספיק בעם כדי להוביל שינוי עוד לפני הקטסטרופה הבאה

  16. ג’וקר לדוד אדלר הגיב:

    אם אתה מתכוון למדינה פלסטינית לצד ישראל, (ללא כל "זכות שיבה") – אני מסכים אתך בעיקרון, ומוכן לקחת את הסיכון (הוודאי).

    כל אפשרות אחרת – מדינה דו-לאומית, מדינה מעורבת לצד מדינה פלסטינית או הסכמה ל"שיבה" – תזכה אותנו בכבוד המפוקפק להיות המדינה הראשונה (וכנראה גם האחרונה) בהיסטוריה שאיבדה עצמה לדעת בדעה צלולה.

    ועדיין אני טוען, בהקשר למאמרך, שהפלסטינים הם אלה שאינם מעוניינים בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים, משום שכל פיתרון שלא יביא לחיסול הישות הלאומית היהודית לא יהיה מקובל עליהם (לפני אוסלו, אגב, חשבתי אחרת).

  17. אורנה לביא – תשובה לשכן הגיב:

    שכן שלי שאל אותי על איזה אסימון דיברתי (כבר מזמן שכחו איך נראה אסימון…)

    התכוונתי למטפורה. שכולם יבינו שהפתרון לבעית המלחמות ונזקיהן למיניהם הוא חתימת הסכם שלום. על כל מה שזה אומר, וכולם מכירים את הכיוון האנרכיסטי (שלי, ולא רק שלי).

  18. דוד אדלר לג’וקר הגיב:

    התכוונתי לשתי מדינות ללא זכות שיבה (מעבר למשהוא סמלי לחלוטין) שכן זה לא צריך להיות מבחינתנו עניין עקרוני אלא פרקטי. מדינה דו-לאומית אני שולל מכל וכל. פתרונות אחרים שאתה מונה לא מוחוורים לי.

  19. דוד אדלר לאורנה לביא הגיב:

    האסימון והביטוי מוכרים לי היטב. האם הכיוון האנרכיסטי אינו מביע יאוש או שהוא ילדותי קצת?

  20. נוגה לגוקר הגיב:

    הפלשתינים אינם מסכימים לחזון של שתי מדינות לשני עמים , הימין שניצח בבחירות אינו מסכים לחזון של שתי מדינות לשני עמים , ככה אנחנו תקועים, רוחות הרחוב שלנו ורוחןת הרחוב שלהם הם שמכתיבים את חיינוף או ליתר דיוק הלאומנות שלהם והלאומנות שלנו סוללים לנו ערוצים מדממים, וחבל,

  21. דוד אדלר לנוגה הגיב:

    האם זו איננה הכללה שהפלסטינים אינם מסכימים לחזון שתי מדינות. חמאס מילא אבל פלסטינים?

  22. אורנה לביא – לדוד אדלר ולנוגה הגיב:

    דוד, האנרכיזם הוא דרך ריאלית לחיים טובים יותר. היית פעם (למשל) בדנמרק? בהולנד? למשל שם יש אנרכיזם הרבה יותר חזק ופעיל מאשר כאן. ההשפעות הן נפלאות, בכל תחומי החיים. זו לא הוכחה?

  23. דוד אדלר לאורנה לביא הגיב:

    בדנמרק והולנד קל יותר לברוח מהמציאות. כאן קשה יותר

  24. אורנה לביא -לנוגה הגיב:

    סליחה ששכחתי אותך…
    המצב כרגע, באופן זמני, בדומה למצב כאן, הוא מצב של יאוש עממי, שנובע מן המדיניות הכוחנית והאלימה של השלטונות הישראליים במשך השנים.
    אני מאמינה שזה זמני, כי העם לא ימשיך להסכים לסבול את השלטון הגרוע הזה, וזה אומר גרוע מכל הבחינות. א/נשים לא יסכימו להמשך חוסר התקווה. ואני מדברת כן לא רק על הנושא הפלסטיני,

  25. אורנה לביא – לדוד אדלר הגיב:

    נכון, דוד. זו אחת הסיבות לכך שאני נשארת פה, ולא בדנמרק, הולנד וכד’. פה מוטלות עלינו המשימות הקשות. פה יש שלטון, עם כל מה שמאפיין אותו. פה מקומה של אחת המדינות הנמצאות באמצע הסולם הקשה. פה יש לנו עבודה קשה, משימות רבות וכבדות. אם הייתי פועלת לבדי, לא הייתי יכולה לשאת בנטל. למזלי אנחנו אמנם מעטים, אך זה "אנחנו" ולא "אני".
    ת ח י ה מ ה פ כ ה !!!

  26. אורנה לביא -לדוד אדלר הגיב:

    נכון, דוד. לכן אנחנו עומדים באומץ עקשני מול הציונות ומאפייניה, עם כל מה שזה אומר.

  27. דוד אדלר לאורנה לביא הגיב:

    אולי לא הבנת אותי. כוונתי שבדנמרק והולנד ניתן להשתעשע באנרכיה בלי לגרום לנזק בלתי הפיך, כאן אין לנו מדינה ספייר

  28. נגה לדוד אדלר הגיב:

    אינני סבורה שאתה צודק בכך שאתה מיחס לי הכללות .
    לצערי, מי שניצח בבחירות בישראל זה הימין, שאינו תומך ברעיון ובישום הרעיון של שתי מדינות לשני עמים.
    לצערי, נצחון החמאס בבחירות אינו מתישב עם הכמיהה של רבים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים.
    כאזרחית ישראלית אני מכבדת בכאב את תוצאות הבחירות בישראל , שמכתיבות מסלול רחוק מהחזון של שתי מדינות לשני עמים. כך שחה לי ידידה פלשתינאית, שהיא מכבדת את הנצחון של החמאס, הגם שהוא אינו מתישב עם העשיה למען הפתרון של שתי מדינות.

  29. דוד אדלר לנוגה הגיב:

    אילו כתבת "חלק" לא הייתי מעיר. את מכבדת את הדמוקרטיה , כך חברתך וכך גם אני. לפי תוצאות הבחירות כיום יש בעיה זמנית. אך אין כיום, ולא בעתיד, פתרון יציב אחר זולת שתי מדינות. ואני לא מדבר כבר על משמעות חיים נטולי תקווה (פוליטית). לכך תסכימי?

הגיבו לאורנה לביא – תשובה לשכן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים