הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 במרץ, 2009 11 תגובות

השבוע הייתה לי חוויה נוסטלגית. נפגשתי עם משלחת פרלמנטארית ממדינה אירופית. מה שהפך את הפגישה לחוויה מיוחדת בשבילי היה המקום שבו התקיימה.


"חדר הפאשה" היפהפה במלון "המושבה האמריקאית" בירושלים המזרחית הוא אולם מרובע, תקרתו כחולה ומצוירת. הייתי באולם הזה כאשר הושיט יצחק רבין את ידו ליאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן, בטקס החתימה של הסכם אוסלו.


באנו למקום באופן ספונטאני, פעילי-שלום ישראליים וראשי תנועת פת"ח, כדי לחגוג ביחד את המאורע. צפינו בטקס מעל מסך הטלוויזיה ופתחנו בקבוקי שמפניה. אחד הפקקים עדיין שמור אצלי.

שעה קלה לפני כן פגשנו קבוצה של צעירים פלסטיניים צוהלים, שיכורי שמחה, שצעדו ברחוב, ענפי זית בידיהם ודגל פלסטיני גדול מעל לראשם. בפינת הרחוב עמדה כיתה של אנשי מג"ב חמורי-סבר. החזקת דגל פלסטיני הייתה אז עבירה על החוק, ולא-אחת נפתחה אש על מי שנשאו אותו.


לרגע נעצרה הנשימה. מה יקרה? הפלסטינים הקיפו את המג"בניקים, תחבו לידיהם את ענפי הזית ושרו. החיילים לא ידעו מה לעשות. ניכר היה שהם שרויים במצב של דיס-אוריינטציה גמורה. הם לא הגיבו. הצעירים הנלהבים המשיכו בדרכם בעיר המזרחית, צוהלים ושרים.


כיום, כעבור 15 שנים וחצי, אפשר רק להתגעגע אל אותה התלהבות לשלום, שאחזה אז ברובנו. דבר לא נותר מאותה התלהבות, מאותה תקווה, מאותה נכונות להתפייסות.


במקום כל אלה באה תערובת רעילה של חוסר-תקווה וייאוש.


אם תשאלו כיום עשרה עוברי-אורח מקריים ברחוב מה דעתם על סיכויי השלום, תשעה מביניהם ימשכו בכתפיים ויגידו: זה לא יקרה. אין מצב כזה. הסכסוך יימשך לנצח.


הם לא יגידו: אני לא רוצה שלום. או: מחיר השלום גבוה מדי. להיפך, רבים מהם יצהירו שתמורת "שלום-אמת" הם מוכנים להחזיר את השטחים הכבושים, וגם את מזרח ירושלים, ושתהיה לפלסטינים מדינה משלהם. בהחלט. למה לא. אבל, הם יוסיפו: אין סיכוי. שלום לא יהיה.


אחדים יגידו: הערבים לא רוצים. אחרים יאמרו: המנהיגים אצלנו לא מסוגלים. אבל המסקנה היא אותה המסקנה: לא יהיה.


משאל דומה בציבור הפלסטיני יניב, מן הסתם, תוצאה דומה: רוצים שלום. הלוואי שיהיה שלום. אבל אין סיכוי. הם לא רוצים. זה לא יקרה.


מצב-רוח זה הניב את אותה התוצאה הפוליטית בשני הצדדים. בבחירות הפלסטיניות ניצח החמאס, לא בגלל האידיאולוגיה שלו אלא מפני שהוא מבטא את ההתייאשות מסיכוי השלום עם ישראל. בבחירות בישראל חלה תזוזה כללית ימינה: אנשי השמאל עברו לקדימה, אנשי קדימה עברו לליכוד, אנשי הליכוד עברו למפלגות הפאשיסטיות.


באין תקווה, אין שמאל. השמאל הוא מטבעו אופטימי, הוא מאמין בעתיד יותר טוב, בסיכוי שדברים ישתנו לטובה. הימין הוא מטבעו פסימי. הוא לא מאמין שניתן לשנות לטובה את טבע האדם ואת מצב החברה, בעיניו המלחמה היא חוק הטבע.


אבל בין המתייאשים יש עדיין מי שתולים תקווה בהתערבות של זרים. הם – האמריקאים, האירופים, אפילו הערבים – יכפו עלינו שלום.


השבוע נפגעה גם התקווה הזאת קשות.


בטלוויזיה ראינו ועידה מרשימה מאין כמוה, כנס ענק של מנהיגי העולם, שכולם באו לשארם-אל-שייח’. (זוכרים שפעם נקרא המקום "אופירה"? זוכרים שמשה דיין אמר שהוא מעדיף את שארם-אל-שייח’ בלי שלום על שלום בלי שארם-אל-שייח’?)


מי לא היה שם? סינים ויפאנים התחככו עם סעודים וקטארים. ניקולא סרקוזי התרוצץ אנה ואנה (אכן, נראה שאי-אפשר היה לצלם שם מבלי שהנשיא הצרפתי ההיפר-אקטיבי יופיע בתמונה.) הילרי קלינטון כיכבה. חוסני מוברק חגג.


וכול זה בשביל מה? בשביל עזה הקטנה והמסכנה. צריכים לשקם אותה.


זאת הייתה חגיגה של צביעות מתחסדת, כמיטב הדיפלומטיה הבינלאומית.


קודם כל, לא היה שם איש מעזה. כמו בימי-הזוהר של האימפריאליזם האירופי לפני 150 שנה החליטו על גורל הילידים בלי נוכחות הילידים. מי צריך אותם? הם הרי פרימיטיביים. מוטב בלעדיהם.


לא רק חמאס לא היה שם. גם משלחת של אנשי-עסקים וראשי-ציבור מעזה לא יכלה להגיע. המצרים פשוט לא נתנו להם לעבור במעבר-רפיח. שער בית-הסוהר ששמו עזה נחסם בפניהם על-ידי הסוהר.


העדרם של נציגי עזה בכלל, וחמאס בפרט, הפך את הכנס לפארסה. חמאס שולט בעזה. הוא ניצח בבחירות בעזה, כמו בשאר השטחים הכבושים. הוא ממשיך לשלוט שם, למרות שאחד הצבאות החזקים ביותר בעולם ניסה במשך 22 יום לחסלו. שום דבר לא יקרה בעזה בלי הסכמת החמאס. ההחלטה העולמית לשקם את עזה בלי שיתוף החמאס היא איוולת.


המלחמה הסתיימה בהפסקת-אש רופפת, הקורסת לנגד עינינו. בנאום-הפתיחה שלו בכנס רמז מוברק שאהוד אולמרט הוא המונע עכשיו שביתת-נשק (תאדיה). איש מבאי-הכנס לא הגיב על כך. אבל כשאין שביתת-נשק צפויה מלחמה חדשה, הרסנית עוד יותר. זה רק עניין של זמן – חודשים, שבועות, אולי ימים. מה שעוד לא נהרס, ייהרס. אז מה הטעם להשקיע מיליארדים בשיקום בתי-ספר, בתי-חולים, בתי-ממשל וסתם בנייני-מגורים אם הכול ייהרס במילא מחדש?


מוברק דיבר על "חילופי-שבויים". סרקוזי דיבר בפאתוס על החייל "ז’ילד שליט", אזרח צרפתי שכול צרפת רוצה בשחרורו. מעניין. יש 11 אלף שבויים פלסטיניים בכלא הישראלי. כמה מתוכם הם גם בעלי אזרחות צרפתית? סרקוזי לא אמר. זה גם לא מעניין אותו. גם בחבורה זו של מתחסדים, הוא השתדל להשיג שיא.


באי-הוועידה הבטיחו לאבו-מאזן סכומים אגדיים. כמעט חמישה מיליארדי דולרים. כמה ישולמו בפועל? כמה מזה יעבור את המסננת של החוג הנוצץ ברמאללה ובאמת יגיע לעזה? תשובת אישה עזתית שהופיעה בטלוויזיה, הומלסית שגרה באוהל קטן בתוך שלולית ענקית של בוץ: אף לא גרוש אחד.


האם החלק הפוליטי של הוועידה היה יותר רציני? הילרי דיברה על "שתי מדינות לשני עמים". אחרים דיברו על "התהליך המדיני" ועל "המשא-ומתן לשלום". וכולם, כולם ידעו שאלה מילים חלולות. קלאם פאדי, בערבית.


באחד משיריו המפורסמים ביותר כתב רודיארד קיפלינג על שברון-הלב של אדם ישר, הרואה כיצד האמיתות שהשמיע "מסולפות בפי נבלים כדי לטמון מלכודת לטיפשים". זה קורה עכשיו למי שעמדו לפני ששים שנה ליד ערש החזון של "שתי מדינות לשני עמים".


החזון הזה היה ונשאר הפתרון המעשי היחידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. החלופה היחידה היא המשך המצב הקיים לנצח – כיבוש, דיכוי, אפרטהייד, מלחמה. אבל אויבי החזון הזה החכימו ועכשיו הם נושאים אותו בפיהם בכול הזדמנות.


אביגדור ליברמן הוא עכשיו בעד "שתי מדינות". בהחלט. הוא גם מפרט למה הוא מתכוון: כמה מובלעות פלסטיניות, שכל אחת מהן תהיה מוקפת על-ידי צה"ל ומתנחלים כמוהו. לבנטוסטאנים האלה ייקרא "מדינה פלסטינית", וזה יהיה ממש אידיאלי: מדינת-ישראל תהיה נקייה מערבים אבל תמשיך לשלוט בפועל בכל הגדה והרצועה.


בנימין נתניהו משמיע חזון דומה, במלים אחרות: הערבים "ישלטו בגורלם". הם ישלטו בערים ובכפרים שלהם, אבל לא בשטח, לא בגדה המערבית ולא ברצועת-עזה. לא יהיה להם צבא, כמובן, והם לא ישלטו בשמיים שמעל לראשם, וגם לא יהיה להם מעבר אל העולם החיצוני. מנחם בגין קרא לזה "אוטונומיה".


נתניהו גם מדבר על "שלום כלכלי". הכלכלה הפלסטינית תפרח תחת הכיבוש. אפילו הילרי עשתה בפומבי צחוק מהרעיון הזה ערב פגישתה עם נתניהו.


ציפי לבני רוצה ב"שתי מדינות-לאום". בהחלט כן. מתי? אהה, אז ככה… קודם כל צריך להיות "משא ומתן" בלתי-מוגבל בזמן. הוא לא הסתיים בשנים שהיא ניהלה אותו, וגם לא התקדם. אהוד אולמרט מדבר על "התהליך המדיני" – מדוע לא הביא אותו לסיום מוצלח בשנות שלטונו? וכמה זמן זה עוד צריך להימשך? חמש שנים? חמישים? חמש מאות?


אז הילרי מדברת על "שתי מדינות". מדברת בתוקף. מוכנה לדבר עם כל ממשלה שתקום, גם ממשלה כהניסטית. העיקר שידברו עם אבו-מאזן, ויתנו לו בינתיים כסף, הרבה כסף.


עומדת לקום ממשלה ימנית-קיצונית. קדימה החליטה בצדק שלא להצטרף. אהוד ברק, האבא של "אין לנו שותף לשלום", משתדל דווקא בכל כוחו להצטרף.


ולמה לא? הוא הרי לא יהיה הזונה הפוליטית הראשונה שגדלה בבית מפלגתו:


ב-1977 ערק משה דיין ממפלגת-העבודה כדי לשמש שר-החוץ ועלה-התאנה של מנחם בגין, שמנע בכוח את הקמתה של מדינה פלסטינית. ב-2001 הכניס שמעון פרס את מפלגת-העבודה לקואליציה עם אריאל שרון כדי לשמש בה כשר-החוץ ועלה-תאנה לאיש שכל העולם סלד ממנו אחרי הטבח של סברה ושתילה. אז למה שאהוד ברק לא ישמש עלה-תאנה לממשלה של כהניסטים?


מי יודע, אולי הוא אפילו ייצג אותנו בוועידה הבאה באופירה – זאת אומרת, שארם-אל-שייח’ – זו שתתקיים אחרי המלחמה הבאה, שבה תיהרס עזה עד היסוד. הרי שוב יהיה צורך בגיוס כסף, הרבה-הרבה כסף, לשיקומה.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. מוני חכים הגיב:

    מעבר לשורות מבצבץ ייאוש גדול: אבנרי שנסיונותיו הכנים לפתרון של שלום אינם מוטלים בספק מבכה את התהליך וכמעט אפשר לומר שהמאמר הוא רקוויאם לשלום.
    ליבי עם אורי: כל ימיו עמל קשות להשגת השלום הנכסף ועל פי רוח המאמר מאמציו עלו בתוהו.

    מאלפת במיוחד גם הקביעה שהכנס בשארם א שייך הוא למעשה ביטוי למדיניות אימפריאליסטית אירופית המסווה של דאגה לנייטיבס של המזרח התיכון.
    הקביעה הזו מפי אורי אבנרי דווקא, שאך לפני מספר שנים העניקה לו אותה אירופה עצמה פרס כספי נאה (פרס נובל אלטרנטיבי שהוענק לו על ידי ממשלת נורווגיה) מצביעה על תהומות ההיאוש וחוסר התקווה המאפיינים כיום את השמאל הרדיקלי.

  2. קורא אנגלי הגיב:

    המאמר מעורר מחשבה על דבר פרוזאי שקרוי כסף.
    האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני קשור עם כסף?
    או עם משאבים? (שווה-כסף)
    או עם כוח והשפעה? ( שווה כסף)

    זה שהסכסוך קשור עם דת – זה שקר. זה ברור.
    אך האם יכול להיות שגם הטריטוריה איננה בעצם במהות של המשכיות הסכסוך?

    לכאורה איכות חייהם של התושבים החשופים לסכסוך נפגעת באופן משמעותי (כמובן שבצד הפלסטיני הפגיעה היא קשה הרבה יותר, אולם גם בצד הישראלי הפגיעה שמשרה מציאות הסכסוך המתמשך איננה פשוטה – מקצוע השמאות יודע להתחשבן בחורבני תשתית אבל מהו מחירו של חורבן הנפש לדורות?)

    עקב "המחיר" העצום מתעוררת השאלה האם זוהי הליכה משוגעת אל הגיהנום או שישנם דברים בגו?
    והתשובה המקובלת היא שזו האפשרות הראשונה – זוהי בהחלט אפשרות שמתקבלת על הדעת שכן היו דוגמאות רבות להליכה כזו בהיסטוריה. אבל היו בהיסטוריה גם דוגמאות לאפשרות אחרת…

    קשה להמנע מן המחשבה שלאמריקה ישנן "מניות" לא מועטות בסכסוך הזה. אינני בא להסיר את האחריות מההליכה בכוון שבו הלכנו ממנהיגינו, אבל מהו חלקה של אמריקה בסיפור הזה? האם היא באמת משקיף תמים מן הצד?

    כיצד יש לראות את הצמד-חמד ישראל-אמריקה בסכסוך הזה?

    1. כשני צדדים נפרדים הפועלים כל אחד לאינטרס שלו ומשתפים פעולה באיזורים בהם יש להם חפיפת אינטרסים?

    2. כגוף אחד המשתף פעולה בזירה גלובלית?

    צורה אחרת להציג את השאלה היא:

    מדוע השלום מתמהמה?

    1. בגלל שאמריקה נענית לקריאת ישראל ותומכת בה על כל צעד ושעל כי זה למעשה משרת אינטרסים לשתיהן?

    2. כיוון שישראל ואמריקה משתפות פעולה מסיבות שאינן קשורות ישירות אל הסכסוך המקומי ולמעשה המשך הסכסוך הוא רק תוצאה של שיקולים אחרים וחשובים יותר?

    ואפשרות שלישית להציג את אותה השאלה:

    מהו תפקידו של ראש ממשלה בישראל?

    1. לארגן כל תמיכה אפשרית מאמריקה לקידום האינטרס הישראלי ולהסביר לאמריקה שזה בעצם גם יכול להיות אינטרס שלהם?

    2. להיות בובה ושפחה של המעצמה החזקה בעולם ולקחת שוחד מהם כדי לקדם מטרות גלובליות על חשבון טובת התושבים המקומיים?

    ואפשרות רביעית להציג את השאלה:

    מה מקורו של היאוש שאבנרי מדבר עליו?

    1. האם אותו היאוש מקורו בתחושה שהבעיה קשה לפתרון ממהותה של הבעיה עצמה?

    2. האם היאוש הוא מהמנגנון ההנהגתי שמתכופף לאינטרסים מעצמתיים כלל עולמיים ושהתושבים ורווחת חייהם נמצאים בעדיפות נמוכה יותר מאינטרסים "חשובים" יותר ולכן הם יכולים לחכות?

    כך או כך 2 העמים הופקרו לקריזה של מנהיגים מושחתים. מתפקידם להתעשר וללגום שמפניה ומתפקידינו להרוג איש את רעיהו כדי שלהם יהיה על מה לעשות ועידה ולאכול קאוויאר.

    כמה פלסטינים וישראלים תמימים שילמו, משלמים ועוד ישלמו על הארוחות הדשנות של המושחתים…?

    כל מי שאומר שלכסף אין חלק בסכסוך הזה מחמיץ משהו. והמשהו הזה אולי גדול ממה שחושבים.

  3. רמי יובל הגיב:

    אורי אבנרי הנכבד, אם אוייביו המושבעים של השלום ושל הפלסטינים, החל מבן גוריון דרך גולדה, דיין, אריק שרון, ג’ורג’ בוש, קונדי, ציפי, אהוד א’, אהוד ב’ ולאחרונה – אפילו פשיסט טמא לשון כמו ליברמן (וביבי גם, בחצי פה) מניפים את דגל החלוקה, שלימים שינתה את שמה ל"שתי מדינות לשני עמים!", אז אולי אוהביו הכנים של השלום והפיוס, ואתה דוגמא מצויינת להם, צריכים לבדוק את עצמם. אולי לא זו הדרך? אולי קשה פחות (לא אמרתי קל יותר) יהיה להכריח את המשטר הישן להכיר בזכות לשוויון זכויות פוליטי לכל תושבי "השטחים" מאשר לסלק מהם את מאות אלפי המתנחלים? צריך לפקוח עיניים ולנתח את המצב שנוצר לאחר 41 שנות כיבוש ולקבל החלטות אופרטיביות על כיוון אפקטיבי להשקעת מאמצי השלום. בפנינו שתי אפשרויות: או מדינה אחודה לשני העמים או אפרטהייד שיטביע את כולנו ברפש. רחוב אבן גבירול וככר רבין עוד יראו הפגנת המונים הקוראת למדינה אחת מהים עד הירדן. כי בא מועד.
    (ועוד הערה קטנה: כשבודקים את זה לעומק: מדינה אחודה היא לא הרע במיעוטו אלא הטוב במילואו, אבל על כך בהזדמנות אחרת)

  4. למוני הגיב:

    פרס נובל אלטרנטיבי לא מוענק על ידי ממשלת שוודיה, אלא על ידי קרן ה-Right Livelihood השוודית. הקרן עצמאית ולא קשורה לממשלת שוודיה בשום צורה.

    בלי שקרים, בבקשה. שבענו שקרנים.

  5. אורנה לביא – לרמי יובל הגיב:

    רמי, כמי שהיתה פעם תושבת שארם, ופיניתי את ביתי בכאב גדול, לאחר שנסיתי להשאר בו גם לאחר הפינוי, ולאו דווקא כישראלית – אני כותבת לך עכשיו לאחר השלמה עם הפינוי, כבר מזמן.

    אתה צודק, עדיפה מדינה אחת לשני העמים, אבל זה בלתי אפשרי כרגע. בכל מקרה, שתי האפשרויות הן זמניות. כל מדינה היא זמנית, יום יבוא ונגיע לעולם חופשי ממדינות ומכל מאפייניהן הצבאיים, המש והפוליטיים.

  6. לאורנה לביא ולרמי יובל הגיב:

    רמי, הציבור בישראל הולך באופן עקבי ימינה מאז הבחירות של 92 ועד היום. אולי מבחינתך מפלגת העבודה של 92 והליכוד של היום אחד הם, אבל קשה שלא לראות את ההבדל בין מדינה ששולמית אלוני ויוסי שריד בין שריה לבין מדינה שאביגדור ליברמן הוא השר הבכיר בה. כיצד אתה חושב שהציבור הימני הזה יקבל את הרעיון של שוויון זכויות מלא לפלסטינים במסגרת מדינה אחת, שיבוא לידי ביטוי גם בייצוג פחות או יותר שווה בפרלמנט ואולי אף לראש ממשלה פלסטיני? כיצד אתה חושב שהציבור הימני יראה את הדרישה הפלסטינית הלגיטימית (במסגרת מדינה אחת בכל אופן) לייצוג שווה בסמלי המדינה?
    האם היית מציע לכפות על שני הצדדים "להסתדר" במסגרת של מדינה אחת? כמה זמן זה יחזיק לפני שתפרוץ מלחמת אזרחים?
    אפשר לדבר עד מחר על כך שרעיון שתי המדינות לשני עמים עבר מהעולם אבל זה לא יהפוך את זה לנכון.
    לאורנה – כבר ראינו עולם (טוב נו, חצי עולם) חופשי ממדינות – קראו לו ברית המועצות ובגדול יותר הגוש הסובייטי.

  7. צפור בודד הגיב:

    הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן.
    הדרך המעשית היחידה לפתור את הסכסוך המתמשך,היא בלהעלות פעם אחת ולתמיד את נושא בעית הפליטים הפלסטינים.יש לפתור בעיה זו לפני כל דבר אחר.כלומר פיצויים הוגנים ונדיבים לכל אותם אשר נושלו מביתם.לפי קריטריונים ברורים של זמן שהות במקום בו נושלו (לפני שנושלו),גודל הרכוש שנושל והבטחת אזרחות בכל מדינה שתחפוץ לקבלם.
    כל כך פשוט.כלומר כל הברברת על שיטה כזו או אחרת,כל הדם שנשפך עד עכשיו שלא לדבר על סכומי העתק הגדולים פי כמה מהסכום שאתו צריך לשלם כפיצוי לפליטים ושנשפכו לצרכי ביטחון-לא היו צריכים לקרות.
    תמהני כיצד אנשים חכמים אינם שמים ליבם לכך.
    משמע יש כוחות אחרים הפועלים בשטח והם אלה הגוזרים קופון מהמצאותו המתמשכת של הסכסוך וחוסר היכולת לתת לו כביכול מענה.וכל אלה הדשים בעיסה הכאוטית הזו של המאבק הישראלי פלסטיני משמשים רק כסוכנים (שלא מדעת) לענין.

  8. ל"לאורנה לביא ולרמי יובל" הגיב:

    שם היה שלטון. היתה פוליטיקה. שליטים ונשלטים, צבא, משטרה וכו’ לא יהיו בעולם אנרכיסטי. עולם חופשי. כיום יש קצת התקרבות לזה בכמה מקומות בעולם, למשל בכריסטיאניה שהיא חלק מקופנהאגן. היית שם פעם? אבל זה עוד לא מושלם, כמובן…

  9. אבי בלום הגיב:

    רעיון 2 מדינות הינו הברירה האחרונה לפני הקטסטרופה שתשתוף את הארץ הזאת ותבריח מכאן את מעט השפויים בצד הציוני שעוד נותרו. מבחינה מוסרית העלאת הרעיון של מדינת כל אזרחיה אולי היא נכונה אך אינה רציונלית – ורק תוביל לשפיכות דמים גדולה יותר כבוסנייה – כאן גם הייאוש והמצוקה של 2 הצדדים יבוא לידי ביטוי נחרץ יותר ממה שראינו בבלקן בשנות ה90. מעבר לכך הממסד הבטחוני הישראלי האוחז פצצות גרעין בידיו יהווה מכשול בלתי עביר (הוא וכל שלוחותיו בממשל הישראלי) עם כל האמור לעיל – אכן ייאוש גדול סובב את כל הדוגלים ברעיון 2 המדינות אולם הוא הפתרון היחיד הרצוי ואף המצוי ולוואי וייכפה על שלטונות ישראל לטובת המדינה הזאת! אבנרי שרואה כיצד הכל קורס אינו יכול לבוא ולהגיד לא עזרתי במלאכת הקריסה משום שעמדתו החד צדדית כפרו פלסטינאי על אף הטרור הרצחני שלהם (כמובן בכפיפה אחת עם הכיבוש) לא הביאה סימפטיה רבה לאוחזים ברעיון זה ואולי עתה לאחר מכת המוות על השמאל הישן בבחירות האחרונות יתחילו להשכיל כל אלה הנושאים את דגל המוסר והצדקנות לעיתים קרובות לשוא להבין שהדרך לחצות את הארץ הזאת עוברת בלבבות רוב האזרחים השפויים הסולדים ממתי מעט הספורים שקולם נשמע באתר זה חדשות לבקרים. אחת הדרכים לכך היא תמיכה בתלתי מסוייגת במנהיגת אופוזיציה כציפי ליבני. אני מאמין שפתרון כפוי יביא לתוצאה המקווה ולא אין לי כל התפעמות מנערים פלסתינאים נושאים עלי זית ומגישים אותם לחיילים- התחילו קודם להביא את הקול הברור והפשוט הזה של הם ואנחנו – שתי מדינות לשתי עמים שונים נפרדים

  10. ל"לאורנה לביא ולרמי יובל" – העליון שביניהם (לשתי השורות האחרונות) הגיב:

    "לאורנה – כבר ראינו עולם (טוב נו, חצי עולם) חופשי ממדינות – קראו לו ברית המועצות ובגדול יותר הגוש הסובייטי."

    הבאתי כאן ציטוט, כדי לתת הבהרה. ההבדל בין אנרכיזם וסוציאליזם לא ידוע לך, מסתבר. אבל ברית המועצות היתה מדינה. זה לא היה עולם או איזור חופשי ממדינות.

    זו היתה מדינה גדולה, שהיתה מחולקת למדינות משנה קטנות. לא ממש זהה, אבל קצת (ממש קצת) דומה לארה"ב. (ועכשיו יהיה פה בטח ויכוח אדיר – איך את מעיזה להשוות בין בריה"מ (ז"ל) ובין ארה"ב (שיתקצרו כבר ימיה! ועכשיו בטח עצבנתי את כווווווווווולם.)

  11. אורנה לביא – בהמשך לאבי בלום הגיב:

    נכון, אבי. זאת הדרך היחידה להגיע למצב, שבהמשכו נוכל להתחיל למחוק את הגבולות בסביבתנו. לא את כולם, ולא ביום אחד – אבל זה יבוא, לאט לאט…

הגיבו לל"לאורנה לביא ולרמי יובל" – העליון שביניהם (לשתי השורות האחרונות)

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים