הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 במרץ, 2009 9 תגובות

בשובי מביקור קצר בלונדון, מצאתי שהמדינה כולה כמרקחה.


לא, זה לא בגלל הסכנה שהימין הקיצוני ישתלט במדינה. עומדת לקום ממשלה שתהיה מורכבת מחבורה של מתנחלים, גזענים גלויים ואולי גם פאשיסטים מוצהרים. אבל זה לא גורם לשום התרגשות.


ההתרגשות גם אינה נובעת מעוד חקירה של ראש-הממשלה המכהן (עדיין) בעניין אחת מפרשות-השחיתות שלו. זה כבר לא מעורר שום תגובה.


ההתרגשות הכללית מקורה ב"מסיבת העיתונאים" של הנשיא-לשעבר, משה קצב, אחרי שהיועץ המשפטי הכריז על כוונתו להאשים אותו באונס.


קצב, כפי שיזכור מי שזוכר דברים כאלה, הואשם על-ידי כמה מעובדותיו בהטרדה מינית שיטתית, וגם במקרה אחד של אונס. הוא נאלץ להתפטר.


האיש עלה בזמנו לגדולה כבן-חסותו של מנחם בגין, שהאמין שיש לקדם עולים מארצות-המזרח למען מיזוג העדות. קצב, יליד איראן, היה פוליטיקאי ימני שגרתי, בעל דעות ימניות שגרתיות. הוא הועלה לדרגת שר-התיירות, ולבסוף נבחר על-ידי הכנסת לתפקיד חסר-הסמכויות של נשיא-המדינה. הליצנים טענו שהוא נבחר רק מפני שהכנסת לא רצתה לשבור את השיא של המועמד הנגדי, שמעון פרס, שלא ניצח מעולם בבחירות כלשהן.

מאז ההתפטרות לפני שנתיים נסחבה פרשת קצב עוד ועוד, עד לאין קץ. המשטרה הדליפה גילויים, כמה נשים חשפו פרטים פורנוגראפיים, הנשיא-לשעבר עשה עסקת-טיעון, הוא חזר בו מעסקת- הטיעון, היועץ המשפטי לממשלה היסס והיסס, ועכשיו נראה שהוא קיבל סוף-סוף החלטה לגבי האישום.


קצב קרא ל"מסיבת עיתונאים" בעיירתו, ומיטב העיתונאים מיהרו לשם. זאת הייתה הצגה חסרת-תקדים. הנשיא-לשעבר דיבר סולו במשך כמעט שלוש שעות והשמיע את טענותיו נגד כל העולם ואשתו (אשתו של העולם), תקף את המשטרה, את התביעה הכללית, את התקשורת ואת מי לא. ממש קשה להאמין, אבל זה שודר בשידור חי בכל שלושת ערוצי הטלוויזיה כאילו היה זה נאום לאומה של ראש-ממשלה ערב מלחמה. קצב שפך את מררתו, יש אומרים בצורה משעממת ויש אומרים באופן מכמיר, חזר על עצמו שוב ושוב. לעיתונאים הרעבים לחשיפות מבישות ו/או לסקופים לא הותר להציג שאלות, ומי שניסו בכל זאת לשסע את דבריו בשאלות גורשו.


כשחזרתי אתמול בבוקר לארץ, מצאתי שאירוע זה שלט בעמודים הראשיים של כל העיתונים. כל שאר העניינים הוגלו לעמודים הפנימיים.


משום כך, צ’ארס פרימן לא הוזכר כמעט בכלל. אבל פרשה זו חשובה פי אלף מעיסוקיו המיניים של נשיאנו-לשעבר.


האדמירל דניס בלייר, שהתמנה לא-מכבר על-ידי הנשיא ברק אובמה לתפקיד "ראש המודיעין הלאומי", מינה את פרימן ליושב-ראש "מועצת המודיעין הלאומי". בתפקיד זה היה פרימן אמור להיות אחראי על הכנת "הערכת-המודיעין הלאומית", המוגשת ישירות לנשיא. ההערכה מתמצתת את הדו"חות של כל 16 מוסדות-המודיעין של ארצות-הברית, על 100 אלף עובדיהם, שתקציבם השנתי עולה על 50 מיליארד דולר.


אצלנו בישראל, התפקיד הזה נתון משום-מה בידי אגף המודיעין של צה"ל, ולקצין האחראי (הכפוף לראש אמ"ן) יש השפעה עצומה על מדיניות הממשלה. לדוגמה, ב-1973 התעלם ראש-אמ"ן מכל הסימנים בשטח והודיע לממשלה שלפי הערכת צה"ל קיימת "סבירות נמוכה" לכך שמצריים תפתח בהתקפה צבאית. כעבור כמה ימים חצה הצבא המצרי את התעלה.


במהלך שנות ה-90 היה עמוס גלעד הקצין האחראי להערכה הלאומית. הוא סילף ביודעין את מסקנות המודיעין והודיע לממשלה שיאסר ערפאת מרמה ומכין בחשאי את השמדת ישראל. ברבות הימים האשימו אותו פקודיו בגלוי שהוא גנז את הדו"חות של המומחים והגיש במקומם את ההערכה הפרטית שלו, שלא הייתה מבוססת על מודיעין כלשהו. אחרי שהפך לגורו של אהוד ברק, טבע גלעד את הסיסמה "אין לנו שותף פלסטיני לשלום".


בארצות-הברית סיפקו ראשי המודיעין לנשיא ג’ורג’ בוש את המודיעין המסולף שהיה דרוש לו כדי להצדיק את פלישתו לעיראק.


כל זה ממחיש עד כמה חשוב שהאיש האחראי להערכת המודיעין יהיה בעל יושרה אינטלקטואלית וידע רחב. האדמירל בלייר לא יכול היה לבחור באדם מתאים יותר מאשר צ’ארלס פרימן, אדם בעל אופי מצוין, לדעת חבריו-למקצוע, וידע מקצועי בלתי-מעורער, בייחוד לגבי סין, שם שימש בשעתו כמתרגמו של הנשיא ריצ’רד ניקסון כשזה ביקר בבייג’ין. הוא מומחה לא פחות לעולם הערבי.


וזאת הייתה הסיבה לתבוסתו.


כשגריר לשעבר בסעודיה, פרימן הוא מומחה לעולם הערבי ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. יש לו דעות מוצקות על מדיניות ארצות-הברית במזרח התיכון, והוא לא הסתיר אותן.


בנאום שנשא ב-2005, הוא מתח ביקורת על "המדיניות השרירותית והמביסה-את-עצמה" של ישראל, שמקורה ב"כיבוש המתמשך ובהתנחלות על אדמות ערביות", פעולות "אלימות במהותן".


בנאום ב-2007 הוא ציין ש"ארצות-הברית מתייחסת אל אויבי ישראל כאילו היו אויביה של ארצות-הברית עצמה" ושהערבים מגיבים על כך ב"זיהוי ארצות-הברית כאויב, ממש כמו את ישראל עצמה". ארצות-הברית, אמר,"תומכת עכשיו במאמצי ישראל לדכא את האוכלוסייה הערבית השבויה ולכלוא אותה יותר ויותר בגטאות, כדי לתפוס עוד ועוד אדמות ערביות למען המתנחלים." הוא הוסיף ש"ישראל אף אינה מעמידה עוד פנים כאילו היא מבקשת להשיג שלום עם הפלסטינים."


מסקנה אחרת שלו הייתה שהטרור המאיים על ארצות-הברית נובע במידה רבה מ"הדיכוי האכזרי של הפלסטינים על-ידי הכיבוש הישראלי הנמשך כבר יותר מ-40 שנה ושאין כל סימן לכוונה לסיימו."


מובן מאליו שמינוי אדם כזה עורר חרדה רבה בשדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון. היא החליטה לפתוח בהתקפת-מצח. לא שתדלנות זהירה מאחורי הקלעים, לא מחאות דיסקרטיות, אלא הפגנת-כוח בלתי-מוגבלת של עוצמתה, כבר בראשית עידן ברק אובמה.


חוברו הודעות-גינוי חריפות, הופעלו סנטורים וחברי-קונגרס, גויסו אנשי תקשורת. הוטל ספק ביושרו של פרימן, "נחשפו" קשרים חשודים כביכול שהיו לו עם מוסדות כלכליים סיניים וערביים. האדמירל בלייר אמנם הגן בלהט על האיש שלו, אך לשווא. לא נותרה לפרימן בררה אלא לוותר על התפקיד.


אסור להתעלם ממלוא המשמעות של פרשה זו.


זה היה מבחן-הכוח הראשון של השדולה בעידן החדש של אובמה. ממבחן זה יצאה השדולה כשידה על העליונה כמנצחת, ובגדול. ממשלת אובמה הושפלה פומבית.


הבית הלבן אף לא ניסה כלל הסתיר את כניעתו המבישה. הוא הכריז שהמינוי לא אושר מראש על-ידי הנשיא, שאובמה לא היה מעורב בו ואפילו לא ידע עליו. כלומר: הוא היה מתנגד למינוי של כל פקיד שלא קיבל תעודת-כשרות מטעם השדולה. עוצמת השדולה, כפי שתוארה על-ידי הפרופסורים ג’ון מירסהיימר וסטיוון וולט, הוכחה שוב בעליל.


משמעות הדברים עולה בהרבה על ההשלכות המיידות של הפרשה עצמה, חמורות ככל שתהיינה.


רבים בישראל רואים בדאגה את הקמת ממשלת הימין הקיצוני, בעיקר מפני שהיא תביא, לדעתם, להתנגשות בלתי-נמנעת עם ממשל אובמה. התנגשות כזאת, הם מאמינים, מסכנת את ביטחון ישראל. אך אנשי-הימין מתייחסים לפחד הזה בביטול. הם בטוחים ששום נשיא אמריקאי לא יעז לעולם להתעמת עם השדולה הישראלית. כל כוונה כזאת תסוכל כבר בראשיתה על-ידי הסנטורים וחברי-הקונגרס השבויים בידי השדולה, וגם על-ידי "ידידי ישראל" בתקשורת ובבית הלבן עצמו. גם ממשלה ישראלית קיצונית אין לה ממה לחשוש.


עכשיו נערך הקרב הראשון, ונשיא ארצות-הברית מיצמץ ראשון. יתכן שאסור למהר בהסקת מסקנות, יתכן שאובמה זקוק עוד לזמן כדי להתארגן, אך הסימנים אינם מבשרים טובות לציבור הישראלי המעוניין בשלום.


אולי מוקדם מדי לקרוא לפרשה הזאת "אונס בוושינגטון", אבל אין ספק שהיא חשובה לאין שיעור מכל פרשיותיו של משה קצב.


אגב, ואולי לא אגב, מילה על נסיעתי ללונדון.


טסתי לשם כדי לסייע בידי קבוצה של אישים יהודיים, בעלי שם באקדמיה ובתחומים אחרים, שהקימו גוף בשם "קולות יהודיים בלתי-תלויים".


באחרונה הוציאה קבוצה זו ספר בשם "הגיע הזמן להרים קול", ובו מאמרים של כמה עשרות מחבריה על הוויכוח בתוך הקהילה היהודית לגב י ישראל, זכויות-האדם והמוסר היהודי. הובעו בהם דעות הקרובות מאוד לדעות הרווחות במחנה-השלום הישראלי. אך כאשר ביקשו להציגו ב"שבוע הספר היהודי", הם נדחו בגסות. כמחאה על כך ארגנו אירוע נגדי, ובו הופעתי.


אני רואה חשיבות רבה בניסיונות הנעשים עכשיו בארצות שונות מצד יהודים אמיצים, המתקוממים נגד הממסד היהודי התומך ללא-תנאי בימין הישראלי ובמדיניות הרשמית. הדבר בולט במיוחד בארצות-הברית, בה קמו – לצד הקבוצות הוותיקות – כמה וכמה קבוצות חדשות, וביניהם גוף בשם "ג’י סטרייט" המתכוון להתחרות באיפא"ק הידוע לשמצה.


חשוב שממשלות העולם יידעו שהתמיכה הבלתי-מסויגת בימין הישראלי אינה מייצגת את דעת הרוב היהודי בארצות-הברית, בבריטניה ובארצות האחרות. הציבור היהודי אינו מונוליטי, והרוב הוא ליברלי, שוחר שלום וזכויות-האדם. עד כה היה זה רוב דומם, שלא העז להרים קול אחר ולהתמודד עם הממסד הדורסני. אכן, הגיע הזמן להרים קול.


אני מאמין שהאינטרס הישראלי מחייב את עידוד החוגים האלה – וגם זה חשוב יותר מאשר חיי המין של מר קצב.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. לוי הגיב:

    גם אצלנו, הלוויתנים, יש קבוצות הנוטות להתאבדות קולקטיבית מסיבות מסתוריות…

  2. אבנרי אל דאגה האכזבות רק בתחילתן הגיב:

    אז מסתבר שאובמה הוא לא כל יכול או אולי הוא יכול אבל לא מה שאבנרי חשב שהוא יכול

    הנשיא (כמו גם ממשלה), מתחלף אבל הממסדים והכוחות החברתיים שקובעים באמת את המדיניות נשארים. אז הבוחרים כוחרים ביום אחד מי יתמנה לנשיא אבל לא יותר מכך. והנשיא… נשאר עם הנאומים

  3. ציונה ר הגיב:

    כתבה מאלפת אלא שממך מר אבנרי הייתי מצפה למעט יותר.וכי נראה לך כי מנהיגינו מסוגלים להתעסק בדברים רציניים? מה כבר טוב יותר ופשוט יותר מאשר לרדת אל מתחת לחגורה,שם אחן צורך בהסברים מיוחדים.

  4. ג’ו קלום הגיב:

    כרגיל,
    מצחיק לראות כמה אבנרי מוכן לסלוח לאדם ובלבד שיהיה שונא ישראל.
    נחשפו פרשיות עסקיות של האדם עם סין וערב הסעודית, מה שגורר ניגוד אינטרסים מובהק בין תפקידו לבין עושרו. את עסקים אלו הוא לא גילה לבד והיה צריך לחשוף אותן, אז גם ישר הוא לא.

    אבל העיקר שהוא נגד ישראל, זה מה שחשוב.
    אבנרי משחק כאן את היהודי האתנוצנטרי – לא משנה מה, השאלה היא האם זה טוב לישראל? אצל אבנרי, העיקר שהתשובה היא "לא".

  5. לג’ו הגיב:

    לא נחשף כלום. מצטער, אבל את השקרים של החברים היהודים הליכודניקים בוושינגטון אני לא קונה. הם לא הביאו הוכחה אחת לעניין הזה, והדבר הוכחש מכל וכל. בוא נגיד גם שלאיפ"ק אין היסטוריה טובה מאוד של אמירת אמת.

  6. אורנה לביא – לג’ו קלום הגיב:

    ג’ו, אורי אבנרי (כמו שאני מכירה אותו, ובדומה לי ולרוב ידידי) אינו שונא אף אחד, שאיננו שונא אף אחד. נראה לי שרבים מדי אלו ששונאים את אורי אבנרי (וגם אותי ואת רוב ידידי). עוד לא עשינו סקר סטטיסטי. אני לא סניגורית או קטיגורית, ובכלל אף אחד לא עומד כאן למשפט (כאן, לא היכן שיושב קצב).

  7. עלי הגיב:

    הערכה מודיעינית כלפי סעודיה מראה את
    טעותו של אבנרי
    מכיון שהערכה הזו פורסמה בכל האתרים
    אחזור עליה בקצרה
    "המדיניות של סעודיה ביחס לאירן היא
    מדיניות של המתנה ברגע שסעודיה תראה שאירן
    הצליחה בתוכניתה סעודיה תצטרף לצד המנצח"
    וזו לא רק סעודיה אלא כל מדינות ערב
    ארה"ב לא יכולה לסמוך על נאמנות של הערבים
    הערבים יכולים בהנף של רגע להעביר נאמנות

    בניגוד לערבים
    ישראל נותנת לאמריקאים משענת מוצקה
    שאינה נתנת לערעור
    מכאן שטיב היחסים בין ארה"ב לישראל אינו
    קשור כלל ועקר בלובי היהודי
    מי שקושר הכל אל הלובי היהודי רק מעיד
    על עצמו ועל מטרותיו (הלא הגונות)

  8. מ הגיב:

    פרשה "החשובה פי אלף" מפרשת האונס של הנשיא. אף מילה על סולידריות עם נשים נפגעות תקיפה מינית. כמו תמיד, "אונס" אינו חשוב לכתיבה בעיתונים. הרי רק נשים נפגעות ממנו, זה לא מספיק חשוב.

  9. אורנה לביא – בהמשך ל"מ" הגיב:

    נכון, ואני די נפגעתי מן הכותרת שנתת למאמר שלך, אורי. אובאמה לא נאנס. הוא איננו "א" שלנו, או קורבן אונס אחר/ת. אולי הוא הוכרח לעשות דבר מה, אך הוא בהחלט לא נאנס. משמעות המילה "אונס" היא כיום משמעות של כפיה מינית, ולא של הכרח אחר כלשהו. אולי כדאי שתמצא האקדמיה ללשון העברית מילה חדשה שתפתור את הבעיה, אך בינתיים אני מציעה את הנוסח המסורבל במקצת "אובאמה הוכרח, בניגוד לכל כוונה שלו, ל…" (וכאן בא המשך המאמר)

הגיבו ללג’ו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים