הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 במרץ, 2009 102 תגובות

"דם על הידיים" היא הסיסמא היעילה ביותר שיצאה עד כה תחת ידיהם של תועמלני הממסד הישראלי. לדימוי אימפקט ויזואלי מידי: רוצח חסר צלם אנוש שיש להחזיקו בכלא לכל ימי חייו.


הדימוי דוחק הצידה כל שאלה אחרת כגון מה גרם למעשיו, האם הוא היחידי עם דם על הידיים ופוסל מיד כל אפשרות לנהל אתו או עם שולחיו מו"מ (הכוונה כאן לחמאס). הם הורגים בנו רק משום שאנחנו יהודים. הם הורגים בנו מאהבת הרצח כי הם חפים מכל ערכים אנושיים. גם מנהיגנו טהור הידיים, אהוד ברק, כבר אמר על הערבים ככלל שהם אינם יודעים להבחין בין טוב לרע כי הם לא מן המסורת היודיאו- נוצרית. ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין, הצהיר כבר מזמן שהערבים הם חיות דו רגליות.

בשל כך,  בכל דיון בכלי התקשורת בנושא החלפת השבויים עם החמאס (זה שמו המדויק של המו"מ שאנו מנהלים על החזרת החייל החטוף גלעד שליט), חוזר הביטוי "ידיים מגואלות בדם" בכל משפט. באווירה שנוצרה, נשבה הציבור ברגשות כה עזים שקשה עוד לדבר בשם ההיגיון. (אף על פי כן, יש לציין שרוב הציבור עדיין מחזיק בדעה שיש לשחרר את אותם 450 אסירים כדי להחזיר את גלעד שליט הביתה.)


הוקעתם של לוחמי עצמאות כפושעים היא נוהג של ארצות קולוניאליות מאז ומעולם. הפיכת השבויים במאבק זה לאסירים "עם דם על הידיים" מעידה יותר על האופי הקולוניאליסטי של ישראל ושליטיה מאשר על השבויים-אסירים.


העמים הקולוניאליים שנאבקו על חירותם הואשמו תמיד באכזריות ורצחנות וכונו כמובן "טרוריסטים". המושלים הקולוניאליים לא יכלו להכיר בהם כלוחמים, כי אם אלה לוחמי חירות, אז למה זה הופך אותם? אם רואים בהם טרוריסטים חסרי כל זכויות, אזי לחיילים האירופיים התרבותיים היתר מוסרי לצוד אותם.


ידיהם המגואלות בדם של המאו-מאו


אחת הדוגמאות לכך, שאולי זכורה עוד לקוראים מבוגרים יותר, היא מלחמת השחרור של קניה.


ב-1952 פרץ מרד בקניה שנודע כ"מרד המאו-מאו". הייתה זו התקוממות של הקיקויו (Kikuyu) בעקבות גזילת קרקעותיהם ע"י המתיישבים הלבנים במשך כחמישים שנה. האיכרים מהם נלקחו האדמות הפכו במקרה הטוב לצמיתים על הקרקעות שנושלו מהם או גורשו לשמורות לילידים.


ההתקוממות של הקיקויו לוותה במעשים ברבריים רבים. זכור לי עדיין כיצד העיתונות בעולם וגם בארץ תיארו מעשים אלה לפרטיהם ובצבעים החזקים ביותר. רק אזכור השם מאו-מאו הספיק כדי לעורר חרדה וחלחלה. מה שלא סופר לציבור הרחב הייתה סיבת ההתקוממות, כלומר הזעם שנצטבר במשך תקופה ארוכה של נישול וגירוש. גם לא סופר על מעשי הדיכוי האכזריים של השליטים האנגליים. מעשים אלה היו כה איומים שעד היום קשה להאמין בהם.


האסירים עונו והורעבו, שוסו בהם כלבים, העינויים היו גרוטסקיים , הם אולצו לבצע מעשים בעצמם ובחבריהם שקשה לעלות על הנייר.


מעשי הזוועה של הבריטים תוארו ע"י שר המושבות הבריטי דאז, לנוקס-בויד, כמקרים של "תפוחים רקובים". בלשוננו זה נקרא "מעשים חריגים". את ההתקוממות תיאר השר הבריטי כ"רוע אטביסטי".


לפי אחד הספרים שמתאר את המשפטים שנערכו בקניה נגד החשודים בהשתייכות למאו-מאו, היו ההליכים המשפטיים "תמונה של אי צדק שיטתי" במהלכם סחטו מהנאשמים הודאות בעינויים ואילו השופטים היו לרוב בעלי "דעה קדומה" אשר הסתמכו בפסק הדין על עדויות מפוקפקת שסופקו ע"י מלשינים לא פחות מפוקפקים. קציר המשפטים הללו היה לא פחות מ-1090 תליות אסירים.


מבחינת צבאית הקרב בין המתקוממים לבריטים לא היה שווה. המתקוממים לחמו בציוד עלוב נגד עוצמה צבאית אימפריאלית בריטית. המאו-מאו תיארו זאת באומרם "אנחנו צריכים להיות הטנקים של עצמנו". מצב זה משתקף היטב במספר הקורבנות בשני הצדדים, האופייני למלחמות הקולוניאליות. בכל שנות המלחמה נהרגו ע"י המאו-מאו ("מפלצות ברוטאליות") 32 מתיישבים לבנים ו-200 חיילים בריטים. הבריטים תלו 1000 אנשי מאו-מאו והרגו כ- 15,000. השלטון הקולניאלי עצר כ-150,000 מהקיקויו, מהם מתו במאסר (לפי מקורות שונים) עד 100,000 בני אדם.


מספרים אלה לא חכולים לתאר את מלוא הזוועה, משום שלפני עזיבתם את קניה, שרפו הבריטים מאות אלפי סמכים, ןאף רוקנו את הארכיונים בלונדון .


הבריטים הצליחו לדכא את ההתקוממות, אך לבסוף נאלצו לנטוש את קניה. ה"טרוריסט" יומו קניאטה שוחרר מן הכלא והפך לנשיא הראשון של קניה. סיום זה של המאבק לעצמאות אינו מיוחד לקניה, גם אנקרומה יצא מן הכלא והפך לנשיאה הראשון של גאנה. גם נלסון מנדלה, "הטרוריסט" הידוע, זכה לכבוד, המפוקפק בעיני, שבשנות התשעים הסיר הקונגרס האמריקאי ממנו רשמית את התואר "טרוריסט" וכינה אותו "לוחם חופש".


כישראלי, נשאר לי רק לשאול מתי ישוחרר מרוואן ברגותי, שהוא אמנם המנהיג הפופולארי ביותר של העם הפלסטיני, אך שפוט אצלנו למשהו כמו שלושה מאסרי עולם.


שלטון קולוניאלי לא יכול להתקיים מבלי להסתיר ולהצדיק את מעשיו. הממשלה הבריטית עשתה זאת בהצלחה מרובה משך תקופה ארוכה. הם הפכו את לוחמי החופש והעצמאות למפלצות ואת עצמם לבעלי הכוונות הנאצלות לגבי התושבים הילידים. אצלנו מדברים על "הצבא המוסרי בעולם".


עוד סיפור מלא "דם על הידיים" מארצות הברית


באוגוסט 1831 (בתקופת העבדות) הנהיג העבד נט טורנר מרידה של עבדים במדינת ווירג’יניה בארה"ב. מלווה ב-70 מתומכיו. ההתקוממות החלה במסע רצח נגד הלבנים בעיר סותהמפטון והמורדים לא חסו על אף אחד כולל ילדים ונשים.


המרד נכשל, אלפי חיילים גברו על צבא מורדים הקטן (שכלל גם אינדיאנים), נט טורנר נתפס ונתלה. לאחר מכן נערך טבח בכל עבד שרק נחשד בתמיכה במרד.


באותה שנה יצא גיליון ראשון של עיתון מתנגדי העבדות "המשחרר". וויליאם לויד גריסון, לוחם ידוע נגד העבדות כתב בו:


"בנושא זה (עבדות ש.א.) אני מסרב לחשוב לדבר או לכתוב באיפוק. לא! לא! ספר לאדם שביתו בוער לפתוח אזעקה מתונה; ספר לו להציל את אשתו באופן מאופק מידי אנס; ספר לאם להוציא את תינוקה באופן הדרגתי מן האש אליו נפל. אל תאלץ אותי לנהוג במתינות במאבק עקרוני זה. אני רציני – אני לא אדבר בכפל לשון – אני לא אסלח – לא איסוג באינץ’ אחד- וקולי יישמע…"


הגורם ל"דם על הידיים" היה תמיד הקולוניאליזם בעצמו. היו הרבה הבדלים בין המלחמות הקולוניאליות השונות, אולם משותף לכולם הייתה הדמוניזציה של הקורבן – כלומר העם הרוצה להשיל מעליו את כבלי השעבוד. המתקוממים מתוארים תמיד כרוצחים עם דם על הידיים כמו המאו-מאו בקניה או העבדים באמריקה. הם תמיד רצחניים, פראי אדם, מפלצות, חיות דו רגליות, יצורים שאלוהים מצטער שברא אותם (כדברי הרב עובדיה), וידוע גם שהם אינם רציונאליים.


הקולוניאליסטים הם תמיד (בעיני עצמם) רציונאליים, מתחשבים, פועלים לטובת האוכלוסייה הילידית. יש להם מטרות נאצלות והאימפריה שלהם הביאה רק קידמה וציביליזציה לעמים הנחשלים.


אצלנו, כפי שראינו במסע ההפצצות והירי הנפשע בעזה, הדם הוא לא על ידינו. לא ולא! הדם של כ-1330 בני אדם, גברים, נשים וטף הוא רק על כנפי מטוסינו, צריחי טנקינו, קני תותחינו.

תגובות
נושאים: מאמרים

102 תגובות

  1. ימין ושמאל רק חול וחול הגיב:

    הדיון הפוליטי בין פנאטים / קנאים אידאולוגיים לוקה בבעיה מוכרת:-

    התפיסה ש –
    פשע שאני (או בן חסותי או הזוכה לתמיכתי) עושה הוא *מוצדק*, ולכן אינו באמת פשע
    ופשע שיריבי מבצע אינו מוצדק ולכן הוא אכן פשע כהלכתו.
    (בהיבט פסק-הדין)

    לחילופין, אצל הקנאים פחות, קיימת התפיסה ש-
    פשע שאני (או בן חסותי או הזוכה לתמיכתי) מבצע הוא אכן פשע, אבל היות ו"אפשר להבין את מניעיו" או "מטרתו צודקת ולא היתה לו שום אלטרנטיבה ריאלית להשיג אותה", יש לנהוג בו בעצימת עין, סליחה מראש ומידת הרחמים.
    יריבי, לעומת זאת, אינו אוחז אפילו בשמינית קצהו של צדק, לכן אין לו נסיבות מקילות ויש לשפוט אותו ולהענישו במלוא החומרה בהתאם.
    (בהיבט גזר-הדין)

    מכיוון שכל העסק קם ונופל על "מהו הצדק", והיות וטיבם של קנאים אידאולוגים הוא שהם מאמינים ללא צל של ספק שהצדק המוחלט מונח בכיסם, הדיון עקר בדיוק כמו הוויכוח על קיומו של האל בין מאמין לאתאיסט. כל הטיעונים מעגליים, אין הסכמה על הנחות היסוד, וה"הוכחה" מניחה מראש את המבוקש.

    כל צד מאשים את יריבו (בצדק גמור, אגב) בצביעות, מוסר כפול וחוסר עקביות בשיפוט המציאות.

    כשמתערב בדיון "ריאליסט-תועלתן" שמנסה להציע פיתרון המושתת לא על "צדק" אלא על פשרה-מבוססת-מציאות, פונים אליו שני הצדדים בחמת זעם צדקנית, ומאשימים אותו באופורטוניזם, חוסר מצפון וחוסר מוסר, וחבירה בפועל ל"רעים" מטעמים אגואיסטיים או ממניעים אפלים נסתרים.

    "לא יכון שלום בלי צדק"
    וגם
    "לא יכון שלום עם "צדק" "

    שלום יכון רק כשתפנימו ששתי הטענות נכונות.

  2. המביא דברים בשם אומרם הגיב:

    עשרת הדברות לעוכר ישראל / גדעון לוי
    (מוסף הארץ לשבועות – וריאציות על עשרת הדיברות 18.05.10) * לא עלה לאתר אז תצטרכו להאמין לי שזה אמיתי…

    1. לעולם אל תעלה בדעתך למתוח ביקורת על הפלסטינאים. הם תמיד צודקים, כבושים וחלשים.

    2. לעולם אל תעלה בדעתך לומר מילה טובה על ישראל. היא לעולם הכובשת, העושקת, החזקה, הרעה והמכוערת.

    3. למרות האמור בדיבר השני, תמיד תדגיש שאתה פטריוט ישראלי, שאתה אוהב את ישראל(למרות שאינך סובל אותה) ורק רוצה ישראל "צודקת" יותר.

    4. כל פלסטיני שנחתך בגילוח בזמן שכוח צה"ל עבר ברחוב מגוריו ראוי לכפולת עמודים ב"אזור הדימדומים", כולל כל תולדות חייו מאז גורשה סבתו משיך מוניס. המנע מסיקור השכול הישראלי.

    5. לעולם אל תיסע לרמאללה. היא תקלקל לך את כל התיזה של סבל פלסטיני.

    6. לעולם אל תצטט את חבריך בעזה שאומרים לך שהם מתגעגעים לכיבוש הישראלי שם ומעדיפים אותו על שלטון חמאס.

    7. לעולם אל תעבור ליד חדרי מחלקות המינויים המודעות והשיווק של עיתונך. לא אוהבים אותך שם.

    8. אם מקללים אותך בשוק הכרמל ושולחים אותך לדמשק, אמור להם שאתה בכלל ארי שביט ושאתם נורא דומים.

    9. כל אימת שאין לך מה לומר דבר על הכיבוש. "די לכיבוש" תמיד עובד.

    10. ולמרות כל האמור לעיל: דבר אמת.

הגיבו לימין ושמאל רק חול וחול

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים