הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 במרץ, 2009 6 תגובות

המשבר הפיננסי והכלכלי הפוקד את ישראל ואת העולם מעניק לנו הזדמנות לבחון באופן ביקורתי את המדיניות המקרו-כלכלית/חברתית שנהגה בישראל ברבע המאה האחרונה.


ב-1985 הונהגה "מדיניות החירום לייצוב המשק", שהביאה עמה מעבר מתפיסה של מדינה מפתחת (developmental state) לתפיסה חדשה, אותה היטיב לתאר הכלכלן אבי בן בסט:


"[מעבר] ממשק שבו יש לממשלה מעורבות ניכרת כמעט בכל תחומי הפעילות הכלכלית במישרין ובעקיפין… לכלכלה המבוססת יותר ויותר על כוחות השוק ופתוחה לעולם הרחב".


לדברי בן בסט, המדובר היה בשלושה מהלכים עיקריים: (א) צמצום משקל הממשלה במשק; (ב) הצבת הצמיחה כיעד הראשי של המדיניות הכלכלית ו(ג) העברת האחריות לצמיחה מן הממשלה אל המגזר העסקי.


שלושה מהלכים אלה נתפסו בעיני מרבית הכלכלנים הישראליים, ובעצם, בעיני מרבית הכלכלנים בעולם בדור האחרון, כתמצית תורת הכלכלה כולה. זהו מה שקרוי הקונסנסוס הוושינגטוני.

המדיניות החדשה באה לביטוי בצורות שונות: הפרטה של תאגידים ממשלתיים (והסתדרותיים), פירוק אגפים של המנגנון המדינתי שבעבר הובילו מהלכים של פיתוח, החלשת מנגנוני אכיפה וכיו"ב.


מעל כל אלה עמד התהליך של העברת משאבי ההון הקולקטיביים מרשות המדינה (וההסתדרות) לרשות מספר קטן יחסית של קבוצות הון משפחתיות. הדבר נעשה בכמה דרכים:


(1) צמצום עקבי של המשאבים העומדים לרשות המדינה, ובראשם התקציב, במטרה מוצהרת "לפנות מקורות לטובת המגזר העסקי". זה נעשה בצורות שונות ובהן:
א. קביעת תקרה לגידול השנתי של ההוצאה התקציבית (כיום, 1.7%) וקביעת תקרה לגירעון התקציבי המותר (כיום – 1% תוצר);
ב. כתוצאה מכך, קיצוצים תקציביים תכופים;
ג. הפחתות מס לתאגידים ולעשירים, צעד אשר מצד אחד מקטין את המקורות העומדים לרשות המדינה ומצד שני מגדיל את משאבי קבוצות ההון.


(2) העברת נתחי הון גדולים משימוש ציבורי לשימוש פרטי:
א. הדוגמא המשמעותית ביותר היא הפרטת קרנות הפנסיה, שבעבר היו בשליטה הסתדרותית ונהנו מגיבוי מדינתי, לידיהם של תאגידי פיננסים וביטוח.
ב. שינוי בייעוד כספי החיסכון הפנסיוני: עד 2003, הם היו מושקעים ברובם (70%) באגרות חוב ממשלתיות; מאז, ניתן להשקיע את רובם (70%) בשוק ההון. החסכון הפנסיוני, שבעבר שימש יעדי פיתוח של משק המדינה והמשק ההסתדרותי, משמש היום את היעדים העסקיים של קבוצות ההון המשפחתיות באמצעות "המשקיעים המוסדיים" (חברות הביטוח);
ג. העברת כספי קופות הגמל למסלול קצבתי (במקום קבלתם כסכום אחד עם הפרישה) – צעד המותיר את כספי הגמל שנים נוספות בידי "המשקיעים המוסדיים".


היום, רבע מאה לאחר השינוי במדיניות המקרו-כלכלית, מן הראוי להציג את השאלה, מה השיג השינוי. ניאו-ליברלים יטענו כי השינוי הוליד משק מודרני וצומח המתאפיין ברמת חיים (תמ"ג לנפש) קרובה לזו של ארצות המערב, הגם שלא של העשירות שבהן.


מנגד, אפשר להעלות את הטיעונים הבאים:


א. אין סיבה להניח כי הצמיחה והגידול בתמ"ג לנפש לא היו מושגים גם אילו נמשכה מדיניות ה-developmental state. צריך לזכור שהתשלובת התעשייתית-צבאית, שהקפיצה את כלכלת ישראל מדרגה, כוננה לפני 1985, תוך השקעה מאסיבית מתקציב המדינה – ולא של הון פרטי. צריך לציין עוד כי המהפך המדיניותי של 1985 לא התחולל בגלל תחושה ודאית של כשלון המודל הקודם, אלא בגלל שחיקה גוברת במעמדן הציבורי של מפא"י וההסתדרות, בין אם בגלל ההסתאבות של שתיהן ובין אם בגלל זיהויין עם קבוצות אליטה. העובדה שהליכוד הגיע לשלטון ללא פלטפורמה פיתוחית (developmental) וללא מנגנון פיתוחי משלו תרמה גם היא למהפך.
ב. מאז 1985 היו אמנם גלים של פיתוח כלכלי, אלא שפיתוח זה היה בלתי שוויוני, התרכז במספר מצומצם של ענפים ובראשם הפיננסים וההיי-טק והותיר בשוליים של תת-פיתוח אזורי ארץ רחבים וקבוצות אוכלוסייה רחבות.
ג. התוצר הברור ביותר של 1985 הוא לאו דווקא בתחום ההישגים הכלכליים אלא בתחום מבנה המשק: התהוותן של קבוצות הון משפחתיות שלא היו קיימות קודם.
ד. באשר לקבוצות הון אלה, אין זה ברור כלל וכלל כי הן אכן מבוססות ויציבות דיין כדי להפקיד בידיהן את הובלת הפיתוח הכלכלי. יתרה מזאת, במרבית ארצות תבל הפיתוח הכלכלי הוא תוצר של שילוב בין משאבי מדינה לבין משאבי ההון הפרטי. זה נכון גם לגבי ארצות הברית, הארץ המשמשת מודל של ניאו-ליברליות לישראל: ללא התמיכה המדינתית באוניברסיטאות ובתעשיות החלל והנשק, ארצות הברית לא היתה הופכת לכלכלה עשירה ומובילה. המשבר הפיננסי/כלכלי הנוכחי חשף עוד כי גם בארצות הברית, המדינה היא המוצא האחרון למימון (lender of last resort) – אפילו עבור המגזר הפיננסי המקומי, שהוא החזק והעשיר ביותר בעולם.
ה. המשבר הפיננסי/כלכלי חשף את המגבלות של קבוצות ההון בישראל: השקעות קוניוקטוראליות ואף ספקולטיביות; התמקדות גבוהה בנדל"ן; התמקדות גבוהה בחו"ל.


על רקע כל אלה, מן הראוי לקיים הערכה מחדש של המדיניות המקרו-כלכלית, כלהלן:


התפיסה של 1985 לא עמדה במבחן, לא רק המבחן של המשבר הכלל-עולמי הנוכחי אלא גם המבחן ההיסטורי של שניים וחצי העשורים שחלפו מאז הונהגה. ישראל היא ארץ של תמ"ג לנפש גבוה, יחסית, אך עם התפלגות פנימית מאוד לא שוויונית. שני-שלישים מן השכירים משתכרים לא יותר מ-5,500 ש"ח לחודש, ושליש משתכרים ברמה של שכר מינימום; אזורים רחבים של הארץ סובלים מתת-פיתוח; השירותים הממלכתיים – החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, רשת הביטחון הסוציאלי – נתונים לשחיקה מתמשכת; ולצד מיעוט של עובדות ועובדים בעלי הכשרה גבוהה מאוד יש רוב של עובדות ועובדים בעלי הכשרה בינונית או נמוכה.


כדי לשנות את המגמה דרושה מעורבות פעילה, הן ברמת התכנון והן ברמת הניהול והמימון, של המדינה ושל הקהילה.


לשם זה יש צורך לרענן ולשדרג חלקים רבים של המנגנון המדינתי, שנשחקו מאוד מאז 1985, על רקע הטיעון כי "המגזר העסקי יודע לנהל טוב יותר מן המגזר הממשלתי". מלבד משרד האוצר ומשרד הביטחון, מרבית המשרדים זקוקים להחייאה.


ועוד: המדינה צריכה לשוב ולהיות גורם פעיל באמצעות המכשיר העיקרי העומד לרשותה, התקציב. מאז 1985, הלכה והשתרשה תפיסה ולפיה התקציב הוא גורם שלילי הטומן בחובו סכנות מקרו-כלכליות, ואשר על כן ייעודו העיקרי הוא להיות מקוצץ שוב ושוב על מנת "לפנות מקורות למגזר העסקי". כיום מדיניות התקציב צריכה להתבסס על תפיסה פעלתנית, ולפיה על המדינה להוביל תכניות פעולה מעשיות.


התקציב צריך לשמש כלי להשגת מטרות ארוכות טווח של החברה:


1. פיתוח כלכלי שוויוני ואוניברסלי;
2. טיפוח של חברה בריאה ומשכילה החיה ברווחה, על ידי אספקה של שירותי בריאות, חינוך, השכלה ורווחה אוניברסליים ושוויוניים.


בניגוד לאזהרות והפחדות הניאו-ליברלים, כל אלה אינם מצריכים בהכרח מדיניות תקציבית גירעונית או מופקרת, אלא פעילות על בסיס של ראייה לטווח ארוך. מצד שני, הם כן מצריכים מדיניות מס השואפת, מצד אחד, להגדיל השקעות בפיתוח כלכלי-חברתי, ומצד שני שואפת לצמצם את האי-שוויון בחברה הישראלית.


ועוד – אם אנו חפצים במדיניות פיתוח אוניברסלית ושוויונית, על המדינה ועל הקהילה, ובתוכה העובדים, לשוב וליטול חלק – לצד המגזר העסקי – בניהול הצבר ההון, בראש ובראשונה באמצעות החזרת החסכון הפנסיוני לשליטה ציבורית.


ניהול ציבורי של הצבר ההון יאפשר מדיניות השקעות ופיתוח המבוססת על ראייה כוללת של החברה ושל המשק בישראל – במקום רק על האינטרסים המזדמנים של קבוצות ההון. היעדים המרכזיים שלה צריכים להיות:


1. השקעה בישראל קודם להשקעה בחו"ל;
2. שדרוג טכנולוגי של כלל ענפי המשק ולא רק של הפיננסים וההיי טק;
3. השקעות באזורים אליהם קבוצות ההון אינן פונות, ובראשם הנגב והגליל, ושם – ביישובים הערביים.


יש לציין כי הדגם של ניהול ציבורי ושיתופי של מדיניות הפיתוח כמו גם של הצבר ההון איננו תופעה נדירה. נהפוך הוא: ראשית, הוא שימש בעבר הלא רחוק את ישראל, ודווקא בתקופת הפיתוח והצמיחה הגבוהה ביותר שלה, כאשר חברת העובדים של ההסתדרות שיחקה תפקיד מוביל. שנית, מודלים שכאלה מתקיימים גם כיום בארצות שונות ובהן פינלנד, אירלנד, יפאן וסין.


יתרה מזאת, יש דוגמאות רבות לניהול ציבורי של החסכון הפנסיוני תוך שימוש בכספים למען פיתוח שוויוני ובר קיימא: קרן הפנסיה של עובדי מדינת קליפורניה, קרן הפנסיה של עובדי המדינה בקנדה, קרן הפנסיה של איגודי המרצים האוניברסיטאיים בארצות הברית, קרן הפנסיה של איגודי המורים בארצות הברית, קרנות הפנסיה הממלכתיות וקרנות הפנסיה של האיגודים המקצועיים בארצות סקנדינביה, ועוד.


-בן בסט אבי (עורך), ‘הקדמה’, ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק: המשק הישראלי 1985-1998, תל-אביב 2001.


                                                     *


זהו מאמר פרי-עטו של המנהל האקדמי של מרכז אדוה, ד"ר שלמה סבירסקי. ערב כינונה של הממשלה החדשה מפרסם מרכז אדוה לקט מאמרים קצרים המתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הקפיטליסטי העולמי. ברחבי העולם, המשבר מלווה בדיון ציבורי שמתמקד לא רק בשאלה כיצד ניתן להיחלץ מן המשבר אלא גם בשאלה, כיצד ראוי לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי על מנת למנוע משברים שכאלה בעתיד, או לצמצם את נזקיהם. הכותבים בלקט הם עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן; ד"ר אפרים דוידי, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, פרופ’ יוברט לו-יון, ד"ר דניאל ממן, ברברה סבירסקי, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, ד"ר זאב רוזנהק, פרופ’ אורי רם ופרופ’ מיכאל שלו. במקביל לפרסום הלקט פתח מרכז אדוה בסדרת דיונים פומביים תחת הכותרת "את, אני והמשבר הפיננסי". אתר "הגדה השמאלית" יפרסם בימים הקרובים את כל המאמרים.


לעיון במסמך המלא (61 עמודים):


http://www.adva.org/UserFiles/File/economic%20crisis%20israel%20heb.pdf



 

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. נתן. הגיב:

    אכן, איפה הם אותם ימים טובים ויפים בהם חברות ההסתדרות הכושלות היו לוקחות הלוואות בלתי צמודות!! מכספי קופות הגמל!! שנחסכו בעמל רב על ידי העובדים וכל זה בגיבוי של סבסוד ממשלתי (ומי שלא מאמין מוזמן לבדוק לבד).

    כל זה לא מנע כמובן א קריסתה של חברת העובדים בתך ענן גדול של נפוטיזים,שחיתות וחובות.

    ולזה מתגעגע סבירסקי…

  2. מעניין הגיב:

    חבל רק שרוב המודלים שמציין המאמר, של קרנות הפנסיה המנוהלות בצורה ציבורית, התרסקו בחודשים האחרונים (במיוחד האמריקאיות).

  3. מאמר חשוב הגיב:

    בעיקר כי הוא לא מפאר את המשק ההסתדרותי כמו שאינו מגדף את הכלכלה החופשית.התערבות מבוקרת של המדינה וקביעת יעדים כלכליים לטווח הארוך בשיתוף פעולה עם אנשים מהמגזר הפרטי זה המתכון הבריא ביותר.נראה לי שהמודל של המשפחות ששולטות במשק הישראלי הוא הקפיטליזם הרוסי המופקר וחסר הגבולות ולא זה האמריקאי שעם כל הביקורת שיש עליו תמיד ניסה לשים בלמים לתאוות הבצע של העשירון העליון עד שהגיע בוש ופירק את האיזונים האלה לגמרי.הלאמה צריכה להיות בעיניי המוצא האחרון לא מדיניות.

  4. אסף אורון הגיב:

    מאמר מעולה. תודה על העלאתו לאתר.

  5. ציפור בודד הגיב:

    אנני בא להעביר ביקורת על המאמר,הוא מצוין מבחינתי,אך אני חייב להוסיף מילה:
    הגיע הזמן להבין שלא השיטה קובעת,אפילו לא מי שמשתמש בה.זהו כנראה שילוב בין השניים.
    כלומר -מוסר.
    על מנת לדאוג שמערכת מסוימת תהיה מוסרית,צריכים דברים אחרים מאשר ויכוחי סרק על שיטה כזו או אחרת.
    יש רק גוף אחד שיכול לקבוע את אמות המוסר המדיני,קוראים לו בית המחוקקים,תפקידו אחד-כתיבת חוקה ועריכתה.
    ע"מ שבית המחוקקים יוכל לפעול למען המוסר והמוסר בלבד,הוא חייב להיות משוחרר מלחצי תועלת.כלומר הממשלה חיבת להיות מורכבת מאנשים שאינם קשורים למפלגות המרכיבות את בית המחוקקים,במילים אחרות קבוצת ביצוע,בדומה לקבוצת עורכי דין ממשרד אחד,או קבוצת כדורגל להבדיל.שתפקידה ברור-לישם החלטות בית המחוקקים במשרדים השונים של המדינה ובגופים השייכים לה.ותו לא.גם הרשות השופטת חייבת לפעול גם כן באופן נפרד לחלוטין ולהיות מורכבת מנבחרי ציבור.
    ישנם עוד תנאים,למשל היחס המספרי בין הבוחרים לנבחרים,כלומר גודל הקבוצה הבוחרת,הדרך בה הנבחרים עצמם מתארגנים,תשלום משכורותיהם,החוקה של הקבוצה ועוד ועוד.כלומר במערכת הקימת שהינה בלתי מוסרית בעליל תיתכנה רק התפתחויות כיאוטיות ובלתי צפויות.
    משום שההבדל בין מערכת מסובכת למערכת מורכבת הוא בזה שמערכת מורכבת תמיד תהיה פשוטה בבסיסה.
    והמוסר הוא הפשטות שבצניעות.

  6. asher frohlich הגיב:

    מתנצל על התגובה המאוחרת.

    המאמר מייצג בסופו של דבר עמדה הטוענת שנתן לשלב את שיטת עשיית רווח והשוק כמנגנון רצוי(קפיטליזם)עם ניהול והתערבות חלקית של הממשלה וגם דו-קיום עם שיטות נוספות המבוססות על סולידריות של חבריה,כגון קרנות פנסיה,קואופרטיבים וארגוני עזרה הדדית אחרים.
    עמדה זו מתעלמת מההתפתחויות ההסטוריות במדינות רבות,כולל בישראל,ומתהליכים מקרו-כלכליים ברמה הלאומית וברמה הגלובאלית.
    מניתוח המציאות החוזרת ונשנית במדינות רבות,לאורך 60 השנים האחרונות,נתן להצביע על מספר עובדות:
    א)הקשר ההולך ומתהדק בין הון לשלטון.
    עובדה זו הוכחה במחקרים ובמאמרים רבים והפכה למגמה ברורה הנובעת מהצורך של ההון להעזר יותר ויותר במנגנוני השלטון כדי לשמור ולפתח את הצבר ההון ללא גבולות.

    ב)ארגונים "סולידריים",קואופרטיביים או שיתופיים (כגון מפעלים הסתדרותיים,קבוצים,מושבים,קופות וקרנות לעזרה הדדית ולביטחון סוציאלי,טיפול רפואי וכ"ד,גם הם עברו במשך העשורים האחרונים תהליך התנוונות ופירוק.הסיבה המרכזית לכך היא בהתאמה ל"כללי המשחק" של השווקים המחייבים שאף שחקן יישאר מחוץ ל"משחק".לא נתן לקיים התארגנויות חורגות מכללי השוק התחרותי חלקים של החברה,ההופכות במשך הזמן ל"אוטופיות" מתנוונות.

    ג)הקפיטליזם המאוחר,זה שאנו חווים היום,מאופיין בירידה מתמשכת בשיעור הרווח של ענפים יצרניים ומעבר לענפי שירות או תיווח בלתי יצרניים.בהתארגנות חדשה זו של החברה והכלכלה,יכולות מדיניות מתקנת וממתנת של ממשלה,בעקר בכלים של מדיניות פיסקלית (תשלומי העברה-מיסים וסובסידיות),מוגבלת ביותר,ועל כן הסכוי של התערבות ממשלתית להגבלת "קפיטליזם פראי-ניאוליברלי" מוגבלת ביותר.

    סכום ביניים= החברה האנושית נמצאת כרגע מול פרדגימה גורלי:
    או סוציאליזם או ברבריות.אין דרך ביניים.המציעים דרך ביניים המנסה לשלב ולפשר בין הסתירות העמוקות והחריפות לא רק מעמדיות,אלא גם תרבותיות,אקולוגיות,אנטי מלחמתיות ונגד חימוש,בין לאומים ומגזרים שונים ועוד סתירות רבות נוספות,הם נותנים יד,במודע או שלא,להמשך הניצול,האפלייה,המלחמה,הניכור והסבל של עשרות ומאות מליוני בני אדם על פני כדור הארץ.

הגיבו למאמר חשוב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים