הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 במרץ, 2009 45 תגובות

למה "ואהבת לרעך כמוך" הוא אחד הפסוקים הידועים בתנ"ך? כי גם אנשים שאינם מאמינים בתנ"ך יכולים להזדהות אתו. מאותה סיבה אחת האמירות המפורסמות בכתבי קרל מרקס היא "פילוסופים תיארו את העולם, אך החוכמה היא לשנותו".


מדוע טרח מרקס לומר זאת? האין זה מובן מאליו שאין די בתיאור המציאות הקיימת? האם באמת זה כל מה שעשו פילוסופים במשך הדורות? מרקס ואנגלס עצמם העריכו את חשיבותן של השקפות פילוסופיות בהתפתחות מאבקים ותופעות היסטוריות אחרות. אנגלס אפילו טען שכוחה של התנועה הסוציאליסטית בגרמניה נעוץ בעובדה שהעם הגרמני הוא "הפילוסופי ביותר באירופה".


לדעתי התכוון מרקס באמירתו זו, שהופיעה במאמר "דלות הפילוסופים", לגבי היחס לתורתו שלו, ומזהיר מפני גישה "פילוסופית" כלפיה. תורת מרקס עלולה להיתפס בטעות כמחקר אקדמי, ככלי לניתוח המציאות הקיימת בלבד. מי שמתמקד במציאות הקיימת נוטה להביט בה מהצד, כמו כימאי במעבדתו למשל, ובכך נותן לה להתנהל "לבדה" ומוותר על כל אפשרות להשפיע עליה מטעמו.

את כל תורת מרקס אפשר להבין בשתי דרכים עיקריות: כאינטלקטואלים או כחיילים.


הדרך הנכונה לדעתי להתייחס לכתבי מרקס היא כבמאי סרטים לתסריט, או כמוזיקאי לפרטיטורת התווים.


אחד המסמכים שבדיעבד דחפו את החשיבה המרקסיסטית בכיוון ההפוך מכונה "צוואת אנגלס".


הכינוי נבע מכך שהוא נכתב כשנתיים לפני מותו של אנגלס והיה הפרסום החשוב האחרון שלו. למעשה לא הייתה זו צוואה, אלא הקדמה שכתב אנגלס עבור הקורא בן זמנו למאמר של קרל מרקס "מלחמת המעמדות בצרפת", אשר חובר כ-40 שנה לפני כן.


משנות ה-50 של המאה ה-19 עד לשנות ה-90 שלה חלו תמורות רבות, בעולם בכלל ובתנועת הפועלים בפרט. אחת מהן הייתה הלגליות. ברוב מדינות אירופה ובכמה מדינות מחוצה לה החלה מתבססת מפלגת פועלים סוציאל דמוקרטית חוקית שנשענה על איגודים מקצועיים אשר פעלו גם הם במסגרת החוק. הורדת רף הצנז (הרכוש המינימלי) כתנאי לזכות הבחירה, עד ביטולו בכמה מדינות, הביאו כצפוי הצלחה בקלפי.


אנגלס כתב בהקדמתו ל"מלחמת המעמדות בצרפת" את ירידת משקלה היחסי של טקטיקת הבריקדות לטובת טקטיקת הכוח האלקטורלי. בסוף ההקדמה הוא הביע תקווה למהפכה סוציאליסטית שְלֵווה, תוך השוואה להשתלטותה של הדת הנוצרית על האימפריה הרומית במהלך שְלוש המאות הראשונות לספירה.


מובן שאנגלס לא ביטל אפשרות של חזרה לשיטות הוותיקות עד כדי ירידה למחתרת, אך כדי לפרסם את המאמר ברבים הוא עבר כמה עריכות וצנזורות שהדגישה את המגמה שהוצגה לעיל. עד היום קיים ויכוח בדבר הנוסח המקורי של המסמך, אך בלא קשר לכך קיבעו הדברים את דרכה של תנועת הפועלים במערב אירופה למשך זמן רב.


לאחר מותו של אנגלס ב-1895 הפך קרל קאוטסקי, מזכירו, לבר הסמכא הגדול ביותר בתורת מרקס, בגרמניה אם לא בעולם כולו. קאוטסקי היה ידוע כאינטלקטואל מוכשר היודע את כתבי מרקס כמעט בעל פה.


זה היה יתרונו וזה היה חסרונו. מרקסיסט לא אמור רק לדעת מה נכתב בספרים הקודמים, אלא להשתמש בהם כמקור להשפעה על מהלך ההיסטוריה, כהשראה ליצירת "הספר הבא". קאוטסקי הוא דמות קלאסית שאליו כוונה אמרתו של מרקס על ה"פילוסופים".


אישיות כקאוטסקי התאימה להפליא לכמה מתנאי תקופתו:


היציבות הפוליטית היחסית, התנאים הנוחים יחסית לפעילותה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית (בגרמניה נוסדה ב-1875), כוחו הגובר של מעמד הפועלים המאורגן במסגרת האיגודים המקצועיים, וסיבה נוספת שאיני אוהב לציין: ההערצה הרווחת בגרמניה למילה הכתובה ולאנשי ספר.


ב-1903 פרץ בקרב התנועה הסוציאל דמוקרטית "קונפליקט ברנשטיין". אדוארד ברנשטיין שלל רשמית את רעיון המהפכה הסוציאליסטית, וסבר שהמעבר מקפיטליזם לסוציאליזם יבוא אך ורק בדרך אבולוציונית, רפורמיסטית. קאוטסקי התייצב באותה עת בראש המתנגדים לתפיסות ברנשטיין, ולכן נתפס באותה עת כראש המחנה הרדיקלי בתנועת הפועלים.


הדבר היה נכון כל עוד מדובר במחלוקת המתבטאת במילים על נייר. ב-1908 דנה ועידת המפלגה הסוציאל דמוקרטית בנירנברג בשאלת המערכה על זכות הבחירה. הדיון נמשך בוועידה הבאה, אשר נערכה ב-1910 בעיר מאגדבורג.


גרמניה הייתה אז פדרציה של כמה מדינות, שונות בהרבה בממדיהן ובמשטרן. זכות הבחירה לרייכסטג הייתה "כללית" (לגברים בלבד, כמובן), אולם בחלק מהמדינות חל הגבלת צנז (רכוש). בפרוסיה, שהשתרעה על כשני שלישים משטח הרייך, לא הייתה שומת רכוש פורמלית, אך הבחירות נעשו על פי מפתח מעמדי שהבטיח רוב לבעלי הרכוש השונים, על אף היותם מיעוט מובהק בכלל האוכלוסייה.


בשלב זה החלה להתבלט רוזה לוכסמבורג כמנהיגת הפלג הרדיקלי של המפלגה. היא דרשה להיאבק למען זכות בחירה כללית ושווה בכל מדינות הרייך (מאז מרקס הסתייגו הסוציאליסטים בגרמניה מעצם המבנה הפדרלי שלה) באמצעות שביתה כללית (בהשראת מאבק דומה שהתקיים בבלגיה והסתיים בהצלחה).


עמדה זו נתקלה בהתנגדותם של פעילי האיגודים במקצועיים, שהיוו את עמוד התווך של המפלגה, ושבלעדיהם כמובן לא הייתה אפשרית כל שביתה. הכול "הופתעו" אז מכך שקאוטסקי צידד בעמדה האחרונה.


בשנים 1910-1909 פרסם ה"אפיפיור" של הסוציאליזם סדרת מאמרים המְקַדשים את המסר של "צוואת אנגלס" וקראה להעדיף "אסטרטגיה של הוגעה" על פני "אסטרטגיה של הכרעה", וכן "לכבד" את עמדתו הנוכחית של "מעמד הפועלים" (כלומר, של האיגודים המקצועיים) ולא להתערב בה.


זוהי גישה קלאסית של מי שמעדיף לתאר את המציאות במקום לשנותה, ותולה זאת ב"רצון אותנטי" של ה"המונים".


ב-1913 נזף שיידמן, מי שעתיד להיות מספר 2 בממשלה הראשונה של רפובליקת ויימר, ברוזה לוכסמבורג וטען שמפלגה דמוקרטית אינה יכולה להגשים את תביעותיה באמצעות שיבוש סדר החיים התקין (גם אם מדובר בתביעה לזכות בחירה כללית ושווה!)


עמדתה של רוזה לוכסמבורג נקשרה להיותה יהודייה וילידת פולין, ולפיכך גישתה אינה מתאימה ל"דת החוק וסדר" הגרמנית.


מכאן ואילך נחלקה הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית לארבעה מחנות:


1. הרפורמיזם הפורמלי של מבית מדרשו של ברנשטיין.
2. הרפורמיזם בפועל שנבע מפעילותם השוטפת של האיגודים המקצועיים.
3. האקטיביזם המהפכני של הפלג השמאלי, בהנהגת רוזה לוכסמבורג.
4. הטהרנות האידיאולוגית-אינטלקטואלית של קאוטסקי, שהתבטאה בפולמוס אקדמי עם המחנה הראשון, הזדנבות ואישור בדיעבד לדרכו של המחנה השני, סלחנות מזלזלת כלפי המחנה השלישי.


במצב זה אין כל פליאה בכך שב-4 באוגוסט 1914 תמכה הסיעה הסוציאל דמוקרטית ברייכסטג פה אחד בעד הצעה לתקציב צבאי מיוחד, כלומר בעד כניסה למלחמה שלימים תזכה לכינוי "מלחמת העולם הראשונה" ושבמהלכה ירצחו מיליוני פועלים זה את זה למען רווחים וקולוניות חדשים עבור בעלי ההון של ארצם ושל ארצות "אויביהם". בהצבעה הבאה אחריה שבר קרל ליבקנכט את האחדות ונמנע מתמיכה במלחמה. מאז הפכו רוזה לוכסמבורג וקרל ליבקנכט לבעלי ברית הדוקים והוזכרו בנשימה אחת עד נשימתם האחרונה (רוזה לוכסמבורג לא הייתה אז חברה ברייכסטג).


התמיכה של מחנות 2-1 במלחמה הייתה ברורה. כבר ב-1907 נשא הסוציאל דמוקרט גוסטב נוסקה (אף הוא ממייסדי רפובליקת ויימר) נאום "פטריוטי" נלהב ברייכסטג ובו התבטא בעד התעצמות צבאית ביבשה ובים. א’ דויד הוסיף בוועידת המפלגה ב-1907 כי "יש להפסיק סוף סוף את התעמולה הסוציאל דמוקרטית נגד רכישת מושבות." (וזה כשנתיים לאחר רצח העם שביצעו הגרמנים בנמיביה).


ההתנגדות של מחנה 3 למלחמה ברורה אף היא.


אצל מחנה 4 (אשר מעט לפני המלחמה כבר זכה לכינוי "הצנטרום", כלומר המרכז) לכאורה דבר אינו ברור. תמיד "המצב מורכב", "כן, אבל", "לא, אבל", ובסוף "מי אנחנו שנחליט" ו"זה מה שמעמד הפועלים רוצה". בקיצור, התפלפלות ארוכה ומייגעת שבסופה יישור קו עם הקונצנזוס. קאוטסקי אשף המילים הבדיל אז בין "תמיכה למלחמה" לבין "תמיכה במלחמה" (בגרמנית זה נשמע יותר טוב).


הפלג השמאלי של המפלגה הסוציאל דמוקרטית, שמשלב מסוים כונה "ברית ספרטקוס", פעל בעת המלחמה במחתרת. מנהיגיו לא פעם נעצרו ונכלאו. רוסיה הייתה המדינה היחידה שבה הצליח הזרם השמאלי, המתנגד למלחמה, לזכות בניצחון. בין רוזה לוכסמבורג ללנין היו חילוקי דעות, אך הם השתייכו למחנה פוליטי אחד.


מאמרה הידוע של רוזה לוכסמבורג "המהפכה הרוסית" נכתב קטעים קטעים מהכלא. רבים מ"מוקירי זכרה" של לוכסמבורג (כולל שולמית אלוני בריאיון ברדיו לפני ימים אחדים) נאחזים בביקורת שמתחה שם על כמה צעדים שנעשו במסגרת מהפכת אוקטובר. עיקר המאמר הוא שיר הלל למהפכה ולמחולליה, שנשמע כן ומשכנע דווקא עקב העובדה שנכתב מתוך גישה ביקורתית ועניינית.


לדעתי כדאי יהיה לפרסם כאן מאמר זה במלואו לקראת יום השנה למהפכת אוקטובר. כעת אביא רק ציטוט קצר המשקף את רוח המאמר כולו:



"הסוציאליסטים הגרמנים מאנשי הממשלה יכולים להתריע ששלטון הבולשביקים ברוסיה אינו אלא סילוף הדיקטטורה של הפרוליטריון. אם כך היה השלטון הזה או כך הנהו, הרי זה רק באשמת הפרוליטריון הגרמני, שסילף בעמידתו את רוח דמות מלחמת המעמדות הסוציאליסטית.


כולנו כפופים לחוק ההיסטוריה, ומשטר החברה הסוציאליסטי אינו ניתן להתגשמות אלא באורח בינלאומי.


הבולשביקים הוכיחו שיש ביכולתם לעשות כל אשר לאל ידה של מפלגה מהפכנית אמיתית לפעול במסגרת האפשרויות ההיסטוריות. אין הם מחויבים לחולל נפלאות, כי מהפכה פרוליטארית ראויה למופת וחסרת כל דופי בארץ מבודדת, מדולדלת במלחמת עולם, חנוקה בידי האימפריאליזם, עזובה לנפשה מאת הפרוליטריון הבינלאומי היא מעשה פלאים.


העיקר הוא שנדע להבחין בפוליטיקה של הבולשביקים בין החשוב לטפל, בין הגרעין למקרי. הבעיה החשובה ביותר של הסוציאליזם בתקופה אחרונה זו, בה אנו עומדים לפני מערכות סופיות בכל העולם כולו, הייתה והווה שאלת השעה הבוערת:


לא שאלת פרט זה או אחר של טקטיקה, כי אם כושר הפעולה של הפרוליטריון, מרץ ההמונים, רצון השלטון של הסוציאליזם בכלל.


במובן זה היו לנין וטרוצקי חבריהם בבחינת הראשונים, אשר הקדימו את הפרוליטריון העולמי בדוגמה שנתנו, ועדיין הם היו היחידים שיכולים לאמור כאורליך ואן הוטאן בשעתו:


אני הרהבתי עוז!


זהו העיקר והקיים בפוליטיקה של הבולשביקים. מבחינה זו להם הזכות ההיסטורית בת האלמוות, זכות ראשונים לכיבוש השלטון הפוליטי ולגישה מעשית אל בעיות הגשמת הסוציאליזם ולקידום אדיר של ההתנגשות בין הקאפיטל והעבודה בכל העולם כולו.


ברוסיה אפשר היה רק להעמיד את הבעיה על הפרק, אבל אי אפשר היה לפותרה ברוסיה, ובמובן זה שייך העתיד בכל מקום לבולשביזם."



"מרד ספרטקוס" – שהסיבה המיידית לו הייתה פיטוריו של הסוציאל דמוקרט אייכהורן מתפקידו כמפקד משטרת ברלין בשל השקפותיו הרדיקליות יחסית – עוצב ברוח בולשביקית מובהקת. כשלושה שבועות לפני הירצחה זכתה רוזה לוכסמבורג להיות נוכחת בהכרזתה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (29 בדצמבר 1918), אשר נוצרה מאיחוד בין קבוצת ספרטקוס לבין פלג אחר שכונה "השמאל הרדיקלי". ב-20 בדצמבר 1918 פיזרה את עצמה לדעת מועצת הפועלים והחיילים שקמה עם בריחתו של הקיסר וילהלם השני (9 בנובמבר 1918), והדבר לא מנע מרוזה לוכסמבורג ומחבריה – קרל ליבקנכט, קלרה צטקין, קורט אייזנר ואחרים – לנסות ולחולל מהפכה סוציאליסטית.


                                                       *


אני לא חושב שאפשר "לרצוח אדם פעמיים". למתים גם אי אפשר "לגרום עוול". ביטויים אלה יפים לתפארת המליצה. במציאות אפשר לטעות לגבי אישים שמתו ולגבי דרכם. הטעות הגדולה ביותר לגבי רוזה לוכסמבורג ומורשתה היא העמדתה אל מול לנין ולא אל מול קאוטסקי.


טעות גדולה עוד יותר נוגעת לא רק לרוזה לוכסמבורג, אלא לתנועת הפועלים בכללותה:


סוציאל דמוקרטים, אנרכיסטים, ירוקים רדיקליים, טרוצקיסטים וגם קומוניסטים נוטים ל"פולחן ההמונים". הם מבטאים בחרדת קודש את הביטוי "מלמטה למעלה". את אי הצלחתם שלהם הם מנמקים ב"ניתוקם ממעמד הפועלים". נגד הנהגה אופורטוניסטית הם מפנים את נשק ה"דמוקרטיה הישירה".


נוכח הצלחתה של חד"ש בבחירות האחרונות הבחנתי שהפנייה לפעילים ולחברים החדשים אינה קריאה להצטרפות לחזון ובשורה קיימים, אלא לדיון ולעיצוב מחדש של הדרך, תוך הצנעת משקלן של המסורת והניסיון שהצטברו לפני הצטרפותם.


הכישלון של מאבקי הסטודנטים ומאבק המרצים ב-2008-2007 הוסבר באתר זה ובמקומות אחרים ב"היעדר דמוקרטיה".


אין טעות גדולה מזו. הנהגה היא אופורטוניסטית לא משום שהיא "מנותקת מההמונים" או "מנותקת מהפועלים". להפך, מפני שהיא מייצגת אותם ישירות, ומעדיפה "לייצגם" או "להבינם" במקום להובילם.


כמי ששמר על שערים נעולים במאבק הסטודנטים, ידוע לי שעיקר הזעם של "הסטודנט מהשורה" לא היה ויתורים מצד ההנהגה, אלא עצם העובדה שהשער סגור.


התביעה לשאול את פי העובדים לפני החלטות חשובות של ועד עובדים או של איגוד מקצועי (כגון שביתות), משותפת הן למעסיקים ולנאו ליברלים והן לתנועות סוציאליסטיות רדיקליות. מובן שתוצאת המהלך תהיה כתקוותם של הראשונים.


הביטוי "בוגד" נזרק לא אחת לנציג ההסתדרות הבא לנאום בוועידת העשוקים. גם ההנהגות הסוציאל דמוקרטיות הואשמו בעת התמיכה במלחמת העולם הראשון ב"בגידה במעמד הפועלים".


לא, חברים. עופר עיני אינו בוגד. גם קאוטסקי לא היה. גם ברנשטיין ואברט ונוסקה ושיידמן לא בגדו באיש. למעשה כל אלה הם "מעמד הפועלים עצמו". כלשונו של קרל מרקס: "מעמד כשהוא למעצמו", בעוד סוציאליזם מחייב ניתוק מה"מעמד כשהוא לעצמו", במטרה לגייסו ולהובילו עד הפיכתו ל"מעמד למען עצמו".

תגובות
נושאים: מאמרים

45 תגובות

  1. ציפור בודד הגיב:

    מאמר מבריק.
    רק "הסתיגות אחת":
    כותב יובל הלפרין:"סוציאל דמוקרטים, אנרכיסטים, ירוקים רדיקליים, טרוצקיסטים וגם קומוניסטים נוטים ל"פולחן ההמונים". הם מבטאים בחרדת קודש את הביטוי "מלמטה למעלה". את אי הצלחתם שלהם הם מנמקים ב"ניתוקם ממעמד הפועלים". נגד הנהגה אופורטוניסטית הם מפנים את נשק ה"דמוקרטיה הישירה"….סוף ציטוט.
    ראשית,הביטוי "מלמטה למעלה"-כלומר עבודה על "שורשי העשב"-אכן יש לבטאו בחרדת קודש ואף לעסוק בו כבכזה.זוהי נשמתה של מהפיכה חברתית בכל מקום.שורשי העשב למעשה מאפשרים לציבור להתארגן בקהילות אינטימיות בהן יש קשר הדוק וישיר עם נציגיהן.כלומר לא עוד מסות גדולות של בוחרים הנתונים כערמות עפר בכפותיהם של "הבולדוזרים" הנבחרים.
    בכלל ההתארגנות של שורשי העשב היא לדעתי תורה עמוקה אף מהתורה הסוציאליסטית שאינה נותנת (לדעתי),כמעט את הדעת על דרכי פעולתה של הקבוצה הבסיסית-זו המתארגנת ברחוב או במפעל.רעיונות ליצירת קומונות תמיד היו,אך מעולם לא הפכו למשנה סדורה,לבטח לא ברמת ההתעסקות,הניתוח והעשיה אותה קבלו האינטרנציונל או המאבק בבורגנות.
    שנית,בביטוי "מפנים את נשק הדמוקרטיה הישירה",יתכן ויובל צודק כאן (שלא ביודעין) משום ש"הדמוקרטיה הישירה" עליה מדברים הרדיקאלים למיניהם,אננה דמוקרטיה כלל,אלא עוד שיטה ליצור הנהגת יחיד בערמות ומסות של בוחרים.שהרי אם שורשי העשב אינם פועלים כיחידות עצמאיות אוטונומיות-משום שאין להן חוקה ברורה ומשנה סדורה,פשוטה ובהירה-ה"נגע" הולך ומתפשט אף למעלה.כלומר מתאפשר מצב בו רק קבוצות לחץ כוחניות ומתוחכמות ה"מריצות" את המועמד שלהן תוכלנה לזכות בבכורה.כלומר אין דמוקרטיה ("ישירה" או לא)ואין בטיח.
    מכאן שהמסקנה אליה מגיע יובל,שהאופורטוניזם של ההנהגה הוא הגיוני וכן מתקבל על הדעת,שגויה בתכלית.כלומר אינך יכול לבסס צדקתך על העובדה שהטענה היוצאת כנגדך שיקרית,זה אולי תנאי הכרחי אך לא מספיק.קים בפרוש מצב בו שניכם שוגים,הלא כן?
    לכן אומרך ישירות:
    במצב בו אין דמוקרטיה אמיתית הנבנית משורשי העשב,כל אופורטוניזם הנהגתי (באשר הוא),אינו שונה מזה של סוחר העבדים כלפי רכושו האנושי (כלומר ההחלטות נתונות בידו ובידו בלבד וכל המסה הענקית שמאחוריו מצווה לשתוק,לציית ולנהוג כעדר)…וכי יש הבדל? הא ראיה,מספיק מבט אחד מסביב בכדי לראות שדבר לא השתנה,מלבד הררי המילים,הפולמוסים והויכוחים,שכבר הפכו להר גבבה ענק ומתנשא,המאים להתמוטט על מערימיו.בשעה שהמוני העבדים ממשיכים לפסוע ממש לידו אזוקים בשלשלאותיהם.

  2. מעניין הגיב:

    אז מארקס כתב שצריך להצביע בל"ד?

    אוקי, לקחתי לתשומת ליבי.

  3. אבי הגיב:

    המאמר לא בדיוק מדייק.
    אכן המפלגה הס"ד הייתה בהתחלה בעד המלחמה, אולם עד מהרה שליש עד רבע ממנה התנגדו למלחמה, והקימו סיעה בתוך המפלגה שהתנגדה בגלוי למלחמה והצביע נגד תקציבים מלחמתיים. בתחילת 1917, כלומר באמצע המלחמה הם פרשו מהמפלגה והקימו את "המפלגה הסוציאל דמוקרטית העצמאית" שכל מהותה הייתה התנגדות למלחמה.
    ומי היו ראשיה של הסיעה ואח"כ המפלגה הזו? ברנשטיין, קאוטסקי והוגו האזה שהיה לפני כן יו"ר הס"ד.
    ליבקנכט ולוקסמבורג היו השוליים הרדיקליים של המפלגה ופרשו מנה בסופו של דבר.
    המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית שהייתה רפורמיסטית לכל דבר, התנגדה למלחמה מתחילתה ועד סופה.

  4. מעניין הגיב:

    לא, אני יודע בדיוק למה הגבתי.
    אולי אתה לא הבנת למה התכוונתי. אם כך אז כנראה שכבר לעולם לא תדע.

    מיסתורין.

  5. יובל הלפרין הגיב:

    לאבי,

    אני יודע את הפרט שהזכרת.
    אגב, חברי ברית ספרטקוס היו חברים גם במפלגה הזאת ופורמלית לא נטשו אותה עד הקמת המפלגה הקומוניסטית (אגב, זו הייתה הסיבה שקמה קבוצת "השמאל הרדיקאלי", אשר חבריה התנגדו להשתייכות הפורמאלית הזאת).
    אבל זו ממש לא חוכמה להתנגד למלחמה אחרי שבעיניים עצומות מחאת כפיים לקיסר, ליוקרים ולבעלי ההון לאחד ממרחצי הדמים הגדולים בהיסטוריה, ולהתנגד לזה כשהפסיכוזה הלאומנית כבר מזמן פגה.
    מה שלזהבה גלאון לוקח שבועיים לקאוטסקי ושות’ לקח שלוש שנים.

    ל"מעניין",
    זה לא הנושא. אתה המקרה מגיב למאמר אחר שלי?!

  6. לאבי (2) הגיב:

    בנוסף, הס"ד כן תמכו במלחמה עד הסוף.
    ה"עצמאים" נקראו כך כי תוך זמן קצר הם פרשו, והתקיימו גם בימי ויימר כמפלגה נפרדת ולא כסיעה בס"ד (זה בעצם ה"צנטרום" שגם ברנשטיין הצטרף אליו).

    יובל

  7. אפשר הסבר בבקשה? הגיב:

    "סוציאליזם מחייב ניתוק מה"מעמד כשהוא לעצמו", במטרה לגייסו ולהובילו עד הפיכתו ל"מעמד למען עצמו"."

    ואיך אדוני מציע לכנס והוביל את העדר הממאן והמאיים להתפזר?
    משכוכית? מלמד בקר? כלבי רועים? הבטחה לעשב בקצה הקשת בענן?

  8. אבי הגיב:

    לא, זה לא הצנטרום. המפלגה הזו התאחדה בשנת 1922 עם הס"ד מחדש.
    כבר ב-1915, הם התקיימו כסיעה מרדנית ועצמאית בס"ד, שהתנגדה למלחמה והצביעה נגד התקציבים המלחמתיים.

  9. יובל הלפרין הגיב:

    ל"מעניין",
    אני בכל זאת סבור שאתה טועה.
    היו מקרים פה שהתייחסתי לשאלת היחס לגורמים פטריוטיים-ליברליים בקר העמים המדוכאים.
    מרכס עסק בזה מעט יחסית, כי תחום ההתייחסות שלו היה בעיקר אירופה.
    עניין היחס לבל"ד ודומיה נוגע לשאלת האימפריאליזם, ובו החלה החשיבה המרכסיסטית לעסוק בעיקר אחרי מרכס.
    המאמר הכי חשוב בתחום הוא "אימפריאליזם השלב העליון של הסוציאליזם".
    גם בכלל לא הזכרתי את המחלוקת בין רוזה לוכסמבורג ללנין בשאלת ההגדרה העצמית.

    המאמר הזה עוסק בשאלות לגבי יחסית הגומלין בין הקאדר להנהגה, בין רובד איגוד מקצועי לרובד פוליטי, ביו מחקר מרכסיסטי לפוליטיקה מרכסיסטית וכו’.

    אפשר להזכיר בקשר לתחום הזה את "ביקורת תוכנית בוהטה" של מרכס, את הוויכוח בין בולשביקים למנשביקים שהחל ב-1903, את המאמר "מה לעשות" של לנין ועוד הרבה.

    ל"הסבר",
    כל מאבק מתחלק בין אוונגארד לקאדר.
    זה לא ניתוק מוחלט, לשם התנשאות ובוז, אלא ניתוק "טכני" שנועד לגייס את ההמונים, להובילם ולהעלות את תודעתם המעמדית.
    (לנין דיבר לא פעם על "לחנך" וזה לא בושה. היום היו זורקים אותו מהדיון אם הוא היה אומר את המילה הזאת).
    אפשר להשבות את זה לסיירת מול גדוד.
    הסיירת היא חלק מהגדוד. החלק שמפלס את הדרך לשאר.

  10. "לפילוסוף הדגול" ויטגנשטיין הגיב:

    "משחק המילים" כביכול הוא אותה הבחנה במילים אחרות שעשה היגל לפני מרקס: "מה שהוא מציאותי הוא תבוני ומה שהוא תבוני הוא מציאותי" (או ההיפך)
    עכשיו יש לך עוד פילוסוף "נונ-סנס"

  11. עוד מחכה להסבר הגיב:

    לא שאלתי "לאיזה צורך הניתוק" או "מה הלגיטימציה של הניתוק" אלא –

    איך (באיזה אופן) אדוני מתכוון לבצע בפועל את ה"גיוס" של העדר המטומטם, במיוחד אם לא כל כך בא לו(לעדר) ללכת אחרי הרועה הגאון היחיד והמיוחד שאין בלתו.

    זאת אומרת, לא WHY אלא HOW.

    אם עוד לא הבנת את השאלה –

    נגיד שבשלב הראשון התנתקת.
    מה אתה עושה עכשיו?

    משדר את מחשבותיך הנעלות בטלפתיה לצאן התועה? מזמן בסיאנס את רוחו הדגולה של לנין זצ"ל? משתטח על קברו של טרוצקי? דוקר בסיכות בובות וודו בדמותו של המן הרשע?

    איך הניתוק הטכני "מיתרגם" לשינוי התודעה אצל המיועדים לגיוס?

    אולי אתה מתכוון שהאוונגארד מציג דוגמא אישית, ו"ההמונים העמלים" כל כך מתפעלים מהדוגמא ולכן הולכים בעקבותיו?

    כאילו, סליחה אם קילקלתי לך את האשליה, אבל לא נראה לי שההמונים העמלים נורא מתרשמים מהדוגמה האישית שהאוונגארד הראה להם עד היום.
    זה באמת לא ממש משנה אם הבעיה היא באוונגארד שלא מצליח להדגים כמו שצריך, או בהמון שהוא מטומטם מכדי להבין את מה שהדגימו לו.

    בתכלס הצלחתם יופי עם שלב הניתוק, אבל החלק של ה"גיוס", אפעס, לא משהו.

  12. לאורי הגיב:

    זה גם חותם את דלות הפילוסופים.

  13. המוני הגיב:

    ההמונים יותר חכמים מההנהגה. "ההמונים" הם מהנדסי מחשבים, מורים, רופאים, מרצים, אקדמאים, עורכי דין, כלכלנים ועוד.
    מה האוונגרד שלך יודע? לקרוא טקסטים מלפני מאתיים שנה ולנסות לפרש אותם? תעשה לי טובה.

  14. ויטגנשטיין הגיב:

    ההבחנה בין "מעמד כשהוא לעצמו" לבין "מעמד למען עצמו" היא אחד ממשחקי המילים חסרי המשמעות ממנה מורכבת התורה המרקסיסטית. משחקי המילים האלה הן אחת הסיבות שהמרקסיזם התפרק לחלוטין כתיאוריה פוליטית קוהרנטית והפך לריב של כמה מאות סיעות קטנטנות שמתיימרות כל אחת לפרש את כתבי הקודש באופן המדויק והנכון. אבל כולן טועות – אין פרשנות נכונה או מוטעית של המרקסיזם, מאחר והמרקסיזם הוא ביסודו נונ-סנס חסר הגיון שאי אפשר לשפוט בכלים לוגיים.

  15. אורי וולטמן הגיב:

    מאמר מעניין, גם אני לא בהכרח מסכים לכל פרט ופרט בו (ובמיוחד ההתייחסות לעופר עיני).

    כמו כן, הציטוט המפורסם "הפילוסופים אך פירשו את העולם, אך העיקר הוא לשנותו" לא לקוח מתוך "דלות הפילוסופיה" אלא מתוך התזיסים על פויארבך (זהו התזיס ה-11 המפורסם):
    — קישור —

  16. מיכאל שרון: "נונסנז מטפיזי"? הגיב:

    ניראה שבבטביעת המושג "מעמד כשהוא לעצמו" נישען מארקס על מושג של קאנט – "הדבר כשהוא לעצמו". הכוונה – הדבר הגולמי, בטרם עבר עיבוד (מוחי) של התבונה. כך מארקס מתכוון לאמר לנו שהמעמד כשהוא לעצמו זה הדבר הגולמי, ואילו "המעמד למען עצמו" הוא מעמד בעל תודעה מעמדית. במושג הזה של מארקס יש דומני אירונייה מסויימת, שהרי הפרולטריון עובר עיצוב תודעה מצד המעמד השולט, אבל מארקס רואה בכך שלב טרומי-גולמי, ונירמז בכך, שהוא בשלב "המעמד כשהוא לעצמו" מעמד סביל, בבחינת אובייקט ולא סובייקט מעצב (ואלה מושגים של הגל, שנישען על מושגים של קאנט). הנה כך אנו יכולים לשחזר בסבירות גבוהה את רשת המושגים שחלפה כאן במוחו של מארקס. ולנין היציע "קאדרים מהפכנים" כגורם שיכשיר את תודעת ההמונים לדרגת "מעמד למען עצמו".

    אשר לניתוח הלשוני של וויטגנשטיין ב"חקירות פילוסופיות" (1949) ופילוסופיים אנליטיים נוספים עליהם ניסמך הכותב למעלה, הם היו לרוב בעלי נטייה מרקסיסטית, חלק אף האמינו כמו אייר וג’והן אוסטין שישכנעו את סטלין בפגישה אישית בחשיבותה של הפילוסופיה האנליטית כמתודולוגיה היכולה לסלק "הבל מטפיזי אידאליסטי"… ומעולם לא טענו לגבי מרקס את מה שמייחס לו הכותב "ויגנשטיין" -נהפוך הוא, מושגיו של מרקס מורים על אובייקטים ומצבי עניינים ברורים וניתנים לאקספליקציה בנקל, בעלי חלות אמפירית מובהקת.

  17. עוד הערה לרון כהן הגיב:

    אני יכול להבין מדוע אתה כותב את הדברים.
    בתקופה שברית המועצות הייתה קיימת, קומוניסטים נטו לאידיאליזציה מוחלטת שלה ושל כל מה שקשור בה, כולל לנין, וכך טשטשו את המתח המתמיד הקיים בין גישתו של לנין לבין הליברליזם הבורגני.

    יובל הלפרין

  18. הערה למעיר הגיב:

    גם לא את מארקס.

  19. ויטגנשטיין הגיב:

    מן הסתם, גם הגל היה פילוסוף נונ-סנס. חברי הטוב ברטרנד ראסל הכתיר את הגל בתור הפילוסוף שאחראי לשטות שנקראת "פילוסופיה קונטיננטלית", כלומר פלצפנות חסרת פשר שבה "הכל הולך", בתנאי שהוא נשמע טוב בעיני המאזין. מארקס, ובמיוחד המארקסיסטים שבאו אחריו כמובן מתאימים יפה למסורת זו, שקרובה יותר לשירה ברמת הדיוק הלוגי שלה מאשר לפילוסופיה או מדע.

    ממליץ לך לקרוא גם את ספרו של עמיתי קארל פופר אודות הגל ומרקס, בו הוא מנסה להתעמת פנים מול פנים עם ה"פילוסופיה" ההגליאנית והניאו-הגליאנית (למרות שלדעתי כאמור מדובר בפרויקט בלתי אפשרי מיסודו) וחושף את שורשיה הפסבדו-מדעיים. לפי קארל ידידי ממשיכיהם של הגל ומארקס לא יכולים אלא להשתמש באלימות על מנת לאכוף את משחקי המחשבה המופשטים שלהם על המציאות, ומכאן שכל נסיון ליישם את תורתם תגיע בהכרח לטוטאליטריות נוראית.

    אגב, אני גם נהגתי לחשוב כך תקופה ארוכה, והתנגדתי עמוקות למארקסיזם הפוליטי, עד שנסעתי לברית המועצות וראיתי במו עיני את אשר נעשה שם. נועדתי עם מספר פקידי תכנון רוסיים והם הדגימו לי את המודל הכלכלי המוצלח שלהם, תוך שימוש בדוגמאות חיות ובהוכחות אותנטיות. איזו חברה נפלאה! איזה חופש! איזה שוויון! באיזה תחכום אדיר הצליחו הסובייטים לנכש את תופעת האבטלה, ובאותו זמן לשמור על חירויות האדם והאזרח! לעולם יש הרבה מה ללמוד מהמודל הסובייטי המארקסיסטי, בשנה זו, 1935.

  20. רון כהן הגיב:

    "קאוטסקי הוא דמות קלאסית שאליו כוונה אמרתו של מרקס על ה"פילוסופים"."
    כמו למשל הספר המבריק על השאלה הלאומית שלנין הילל, או "תוכנית ארפורט" שלנין אימץ ב"מה לעשות".
    אגב כך, כדי באמת שתחזור ותקרא את "מה לעשות". המשפט "… מעדיפה "לייצגם" או "להבינם" במקום להובילם." מעיד שלא הבנת היטב את תכנית המיזוג של הסוציאליזם עם המעמד העובד שהיא לב ליבו של הלניניזם.

  21. יובל הלפרין הגיב:

    אני לא הזכרתי את הגל ולא הגבתי ל"וויטגנשטיין",
    מהסיבה הפשוטה שמרכס לא היה פילוסוף,
    ובהשראתו של ויטגנשטיין לא התקיים שום מהלך פוליטי.

  22. לרון כהן ול"מצפה להסבר" הגיב:

    "קאוטסקי בן סמך גדול ביותר של האינטרנציונליסט ה-2, הינו דוגמה טיפוסית ובהירה לכך כיצד הכרה מילולית במרכסיזם הביאה לידי הפיכתו לסטרוביזם ולברנטאניזם (כלומר, לתורה בורגנית ליברלית המכירה במאבק ה’מעמדי’ הלא מהפכני)…

    "…שאלת הדיקטטורה של הפרוליטריון היא שאלת היחס של המדינה הפרולטרית למדינה הבורגנית, של הדמוקרטיה הפרולטרית לדמוקרטיה הבורגנית. הלא נכון כנכון היום? אך קאוטסקי, בדומה לאיזה מורה עבש בגימנסיה, שכמש מרוב חזרות על ספרי לימוד של ההיסטוריה, פונה בעקשות עורף למאה ה-20, מפנה את פניו אל המאה ה-18 ובפעם המאה, בשיעמום מאין כמוהו, בשורה שלמה של סעיפים, מעלה גירה ודש בבלואים על יחס הדמוקרטיה הבורגנית לאבסולוטיזם ולימי הביניים."

    (מתוך "המהפכה הפרולטארית והרנגט קאוטסקי")

    גם במקומות אחרים מבחין לנין בין קאוטסקי כשהיה מרכסיסט לבין קאוטסקי שהיה לרנגאט.
    גם רוזה לוכסמבורג הלכה עם קאוטסקי יד ביד עד 1910 בקירוב.

    עכשיו, קטע מ"מה לעשות" לרון כהן ול"מצפה להסבר":
    "תולדות כל הארצות מעידות שבכוחות עצמו בלבד יכול היה מעמד הפועלים להגיע רק לידי הכרה טרייד יוניוניסטית… ואילו תורת הסוציאליזם צמחה מתוך אותן התיאוריות הכלכליות, ההיסטוריות, הפילוסופיות, שעובדו בידי הנציגים המשכילים של מעמדות הרכוש, בידי האינטליגנציה. מייסדי הסוציאליזם המדעי בימנו, מרכס ואנגלס, נחשבו גם הם, לפי מצבם החברתי, על האינטליגנציה הבורגנית".

    ועוד למצפה להסבר:
    כל מי שהשפיע על קבוצות נרחבות הציג עצמו "מחוצה" להם, מרבנים ועד כוכבי רוק, וכך גם מנהיגים פוליטיים, הן מתקדמים והן ריאקציוניים.
    אפשר להתווכח עם המרכסיזם-לניניזם. אי אפשר להתכחש לעובדה שמנהיגים הניעו בכוחו מיליוני איש.
    אנשים יצאו למלחמת ולמהפכות, סיכנו את חייהם בשם אידיאולוגיה זו, וזה בלי שבחרו את שולחיהם בפריימריז. מנהיגים שעוררו בקרב ההמונים אמון מוחלט אף פעם לא נבחרו.
    אחת הסיבות שהיום יש רק "ניתוק" ולא "השפעה" היא שכיום, מאז גורבצ’וב, נטשנו את הדרך הלנינית ורבים מתוכנו אימצו גישות ליברליות.

    יובל הלפרין

  23. נכון הגיב:

    גם בהשראת פרגה לא התקיים שום מהלך פוליטי. גם בהשראת אינשטיין. זאת לא סיבה לא לקרוא אותם ולא לקבל את מה שהם כתבו. איזה מין טיעון זה בכלל? אולי לא נקבל גם את כוח המשיכה כי בשמו לא התקיימה אף תנועה פוליטית? זה בכלל מארקסיזם, או שאתה פונה למוסרנות לשמה?

    ומארקס כן היה פילוסוף. ועוד איך. הוא נשאר הגליאני עד יומו האחרון. אפילו אנגלס בניתוח הדוגמאטי שלו באנטי-דוהרינג מכיר בעובדה הזאת. אבל כמובן להטוטני מילים זקנים מתים ואת מקומם תופסים להטוטני מילים צעירים שאינם מחויבים לעקרונות כתבי הקודש הישנים.

    המארקסיזם הוא נונסנס. אפשר להפוך את המשמעות שלו בשביל להגיע לאיזה מסקנה פוליטית שרוצים. מכאן שאפשר להשתמש בו כדי להצדיק כל דיקטטורה בריונית באשר היא, וכך אכן קרה. הוא פשוט חסר משמעות כתורה פוליטית פוזיטיבית.

  24. הערה ליובל הגיב:

    במאה ה-21 לא נהוג להזכיר את שמו של הגל כפילוסוף רציני.

  25. מרקס היגל ופלצנים הגיב:

    "פלצפנות חסרת פשר שבה "הכל הולך", בתנאי שהוא נשמע טוב בעיני המאזין. מארקס, ובמיוחד המארקסיסטים שבאו אחריו כמובן מתאימים יפה למסורת זו, שקרובה יותר לשירה ברמת הדיוק הלוגי שלה מאשר לפילוסופיה או מדע".

    אז איך פילוסופיה חסרת פשר שבה הכל הולך,ו שקרובה יותר לשירה ברמת הדיוק הלוגי שלה מאשר לפילוסופיה או מדע".
    "תגיע *בהכרח* לטוטאליטריות נוראית".

    אכן פלצנים יש הרבה פילוסופים קצת פחות

  26. דוגמא למשחק מילים הגיב:

    "בתקופה שברית המועצות הייתה קיימת, קומוניסטים נטו לאידיאליזציה מוחלטת שלה ושל כל מה שקשור בה, כולל לנין, וכך טשטשו את המתח המתמיד הקיים בין גישתו של לנין לבין הליברליזם הבורגני."

    לא ממש ברור איך שני חלקי המשפט מתחברים. כלומר, בהחלט ברור מה זה "אידיאליזציה מוחלטת של ברית המועצות" (לא ברור לעומת זאת מה זה "נטו", כלומר איפה עבר קו התפר לעומת עכשיו), אבל לא ברור מה בין זה לבין "המתח המתמיד הקיים בין גישתו של לנין לבין הליברליזם הבורגני". האם בגלל התקיימותה של ברית המועצות נהגו להפוך את המארקסיזם לליברליזם בורגני? אפשר הרי לומר בדיוק להיפך, שבגלל שנראה שהמארקסיזם בר-מימוש הוא דווקא נבדל מאוד מהליברליזם. בכל מקרה אין קשר לוגי מתחייב בין השניים. משמעות אחת של המשפט יכולה להיות שמרוב שאנשים העריצו את ברית המועצות הם "סיפחו" אליה גם את הליברליזם הבורגני, מכאן נובע שיובל מתייחס לליברליזם הבורגני כסוג של אידיאל חיובי, אחרת אין לו מקום ב"אידיאליזציה", אבל אני משוכנע שלא לזה הכוונה. או שאולי כן? לאלוהי הקפיטל פתרונים.
    כמובן שגם הגדרתו של "הליברליזם הבורגני" לא ברורה, או בכלל מה שייך קארל קאוטסקי לליברליזם.
    חוץ מזה שטובאריש רון אומר במפורש שמדובר בטקסטים של לנין, ולא ב"אידיאליזציה מוחלטת" כזו או אחרת, כך שלא ברור מה שייכים בכלל הקומוניסטים מעריצי ברית המועצות לסיפור.

    בקיצור, נונסנס גמור. המשפט הזה יכול היה להיות באותה מידה: "בתקופה של ריבוי הסלמון נטו חובבי הדיג לאידיאליזציה מוחלטת של הדג ושל כל מה שקשור בו, כולל סניפיריו, וכך טשטשו את המתח המתמיד הקיים בין הסלמון לבין קרפיון הנחל". זה פשוט לא הגיוני!

  27. הערה למערכת הגיב:

    פרסמתם את תגובתי "עוד הערה לרון כהן",
    לפני פרסום ההערה הראשונה אליו.

    אנא תקנו זאת. תודה.

  28. יובל הלפרין הגיב:

    מה שמשפיע על ההיסטוריה זה לא נונ-סנס.
    במדעי הרוח והחברה השפעתו של מרקס היא כל כך נרחבת עד שהיא כבר אינה מורגשת.
    לא שמעתי היום שום חוקר שאינו מסביר תופעה היסטורית כלשהי:
    עליית העיר במסופוטמיה, התמורות בפולאייס היווניות, נפילת האימפריה הרומית, הפיאודליזם, האבסולוטיזם, המהפכה הצרפתית, הקולוניאליזם, מלחמת העולם הראשונה, השנייה וכל השאר בדרך שמרקס לא היה מסכים עמה:
    תחילה נוצרו תנאים חומריים-כלכליים ואחר כך נולד מהם השינוי הפוליטי, הערכי, הדתי, הפילוסופי וכו’.
    זה היום נשמע "הגיוני" ו"טבעי", אבל זה מרכסיזם.

    המחלוקת היא על הפוליטיקה המרכסיסטית, ועל כך אפשר לחלוק, אך לא לבטל, כי כוחה של תורה פוליטית נאמד בראש ובראשונה ביכולתה לגייס אנשים ולהניעם לפעולה. ולא מדובר רק במהפכות.
    בלי כתבי מרקס ופעילותו – בין אם הם "נכונים" פילוסופית ובין אם לאו – אני בספק אם הייתה קמה בעולם תנועה איגוד מקצועית גדולה כל כך (כולל איגודים מקצועיים אנטי- מרכסיסטים) ולא היה הזכר למה שמכונה היום "מדינת רווחה".
    נכון שגם אחרים דיברו על כך, אבל רק תורה שיכולה לשכנע אנשים ולהדביקם בלהט דתי. כן, דתי, יכולה באמת להפוך את החזונות והמודים הללו לכדי מימוש.

    זה מה שמעניין אותי בכל אופן, ועל כן ויטגנשטיין אינו מושא להתייחסות מבחינתי, שהפילוסופים יכתבו עליו מחקרים וניתוחים.

  29. יובל הלפרין, שיגור חוזר הגיב:

    אני חייב לחזור על תגובתי ל"מעניין" ולרון כהן, שלא פורסמה. לא מילה במילה, אלא בקווים כלליים:

    ל"מעניין",
    אני לא יודע "איך", אין לי תשובה.
    אני גם לא יודע איך אני לוחץ על המקלדת ואתה קורא את הדברים באשר הנך.
    אני גם לא יודע איך אני לוחץ על המתג ויש אור.
    אני יודע שזה קורה.
    אני יודע שהמרכסיזם לניניזם הניע אנשים לפעולה, הן שלווה והן מהפכנית.
    אנשים הפגינו, שבתו, נלחמו, הרגו ונהרגו, וזאת בלי לבחור את שולחיהם בפריימריז ואפילו בלא הבטה ל"70 בתולות" או משהו כזה.
    כיום זה לא קורה רבות, כי אין ממש מרכסיזם-לניניזם, וקומוניסטים אימצו מאז גורבצ’וב עמדות ליברליות בתחומים רבים.
    מה לעשות, בדרך כלל אנשים נתנו אמון רב יותר במנהיגים שלא נבחרו בקלפי (החל מרבנים וכלה בכוכבי רוק).
    בעשור שלאחר נפילת ברית המועצות, המנהיג השמאלי המצליח ביותר (הוגו צ’אבס) הוא איש צבא לשעבר שאינו מתייחס להליכים פרלמנטריים בחרדת קודש מרובה…

    לרון כהן:
    היו דברים שלנין הסכים עם קאוטסקי, אבל במאמר "המהפכה הפרולטרית והרנגאט קאוטסקי" הוא מסביר באיזו נקודה קאוטסקי הפך ממרכסיסט לרנגאט, וגם ברשימתי הצנועה ציינתי שעד 1909 בקירוב רוזה לוכסמבורג וקאוטסקי היו שותפים לעניינים רבים.

    הלניניזם בתחום הארגוני, לפחות על פי "מה לעשות", הוא כדלהלן:

    תולדות כל הארצות מעידות שבכוחות עצמו בלבד יכול היה מעמד הפועלים להגיע רק לידי הכרה טרייד יוניוניסטית… ואילו תורת הסוציאליזם צמחה מתוך אותן התיאוריות הכלכליות, ההיסטוריות, הפילוסופיות, שעובדו בידי הנציגים המשכילים של מעמדות הרכוש, בידי האינטליגנציה. מייסדי הסוציאליזם המדעי בימנו, מרכס ואנגלס, נחשבו גם הם, לפי מצבם החברתי, על האינטליגנציה הבורגנית".

    עכשיו, בתגובתי הנוספת ביקשתי לציין שקומוניסטים נטו להסביר את הלניניזם באופן שיהיה ערב גם לאוזן המקדשת את הדמוקרטיה הפרלמנטרית-בורגנית, ולכן הדגישו, למשל, שלבולשביקים היה רוב בסובייטים ערב מהפכת אוקטובר.
    כשחוזרים להתבטאויות בזמן אמיתי, רואים שטרוצקי (לא "הטרוצקיסטים") לא נזקק לזה במיוחד בהסבירו את פיזור האספה המכוננת.
    הוא פשוט אמר שמוסדות נבחרים מצלמים את המצב הקיים ולפיכך אינם נוטים למהפכנות.
    לי זה מספיק.

  30. הבורר הגיב:

    אל תצחיק אותי יובל הלפרין.
    לומר שהכלכלה משפיעה על חיי האנשים זה לא מארקסיזם. כל גישה במדעי החברה שמושפעת מקומט, ובר, דורקהיים ואחרים שלא קראו את מארקס או אפילו יצאו נגדו טוענת את זה. בגרסא כזו או אחרת. מה שלמארקס היה להציע במישור הזה הוא רדוקציוניזם זול, שהופך 500 שנות התפתחות אנושית תרבותית, חברתית ומדעית ל"מבנה על" שמשתמשים בו בשביל לשכנע עובדים להכנס למפעל.

    ההשפעה של מארקס היתה השפעה חולה ומדכאת, השפעה על מדעי החברה בגרסה חסרת התועלת החברתית ביותר שלהם. כל העיסוק העקר ב"תודעה כוזבת" וב"אידיאולוגיה" (כשאנחנו האינטיליגנטים כמובן יודעים הכל), שמתגבשת בפילוסופיה הקונטיננטלית הנוראית וחסרת ההגיון שצמחה ממנה, אלה הם צאצאי מארקס במדעי הרוח והחברה. הפניה האנטי-פוזיטיביסטית, שהפכה את מדעי החברה לקשקשנות ניהיליסטית אופנתית, זו מורשתו של מארקס. ולא יותר.

    כמובן שאתה לא מכיר בכלל את ויטגנשטיין, וספק אם אתה בכלל מסוגל לקרוא שורה ממנו. אתה גם לא מסוגל לאמוד את השפעתו על הפילוסופיה של המדע, על הפוזיטיביזם הלוגי ובעקיפין על הפיתוחים המדעיים והטכנולוגים של המאה ה-20 וה-21. ויטגנשטיין השפיע על חייך הרבה יותר מכמה אמרות חסרות משמעות על "תנאים החומריים" שאף אחד לא ראה במיקרוסקופ מעולם ושאי אפשר לכמת, ולו רק בכך שאתה משתמש בתוכנות מחשב שפותחו באמצעות שפת מכונה שהיא הצאצאית של מכונת טורינג. מה שכן, המארקסיזם השפיע רבות על חייהם של מיליארדי עבדים וצמיתים מודרניים בסין, קמבודיה, רוסיה ועוד כמה מקומות, שהיו צריכים לשנן את "האידיאולוגיה הגרמנית" תחת קנה אקדח.

    אגב, האמירה על כך שהמארקסיזם, כתורה "רוחנית" השפיעה על התפתחויות חומריות, היא לא מארקסיסטית בעליל. סתירה פנימית? חלילה.

  31. הבורר הגיב:

    ועוד משהו:

    "כוחה של תורה פוליטית נאמד בראש ובראשונה ביכולתה לגייס אנשים ולהניעם לפעולה."

    אני הייתי מעדיף לא להעביר את המארקסיזם מבחן פופולריות בשנת 2009. המארקסיזם, כתורה פוליטית היכולה לגייס אנשים ולהניעם לפעולה, מתה ונרקבה מזמן. המארקסיזם כיום מסוגל לגייס אולי שלושה זקנים לחתום על עצומה נגד הכיבוש.

  32. עמית הגיב:

    מפתיע אותי מאד שיובל הלפרין לא מתבייש להשוות את היחס בין האוונגארד וההמונים ליחס בין סיירת ולגדוד (אחד מפלס דרך לשני?). מה שחמור ברעיון הזה הוא התפיסה שכמו צבא, ההמונים אמורים לציית לאותו אוונגארד (הנהגת המפלגה?) ולעשות כדבריהם. כמו שבצבא יש ענישה על כל אי ציות, כך גם בשיטה של הלפרין ובבריה"מ נוהלה הדמוקרטיה העממית. מלבד הכשל בתפיסה של מהו סוציאליזם, מפתיע שלא הרבה שנים אחרי התמוטטות הגוש המזרחי, יש עדיין חסידים שוטים ששוכחים ששום מערכת פוליטית, ולא משנה איזה דיכוי תפעיל, לא תצליח לשרוד לאורך זמן, אם הנתינים שלה לא ירצו בכך.

  33. אור ליובל הגיב:

    הכל טוב ויפה,אבל בסופו של יום, האם הניסיון של בריה"מ לא לימד אותנו שכששמים את המפלגה מעל מעמד הפועלים, כמנהיגה אוונגרדית ולא כשופר, המפלגה הופכת בהכרח לדיקטטורה על הפרולטריון ולא של הפרולטריון?
    שהרי אם המפלגה תפקידה להנהיג ולהתוות את הדרך, היא צריכה לדכא בבוא העת לא רק את הריאקציה, אלא גם את אותם חלקים של מעמד הפועלים שלא מסכימים עם הדרך. זה הרי מה שקרה ברוסיה, עוד בימיו של לנין.
    אולי גישת הדיאלוג של פריירה יכולה להיות יותר טובה בעניין הזה.
    למרות שלדעתי יש כאן מלכוד 22-
    בלי גישת האוונגרד של לנין אין מהפכה.
    איתה- יש דיקטטורה על הפועלים.

  34. מורנקה הגיב:

    ליובל,

    מבחינה אקדמית, לפחות, אתה חי בעבר. היום חוקרים משתמשים בתמות מרקסיסטיות פחות ופחות, והמרקסיסטים הופכים לאט לאט למיעוט בפקולטאות למדעי החברה והרוח. אני יכול לומר את זה גם מניסיון אישי באונ’ תל-אביב, בהרווארד ובאונ’ טוקיו, וגם מחברים שלומדים באוניברסיטות באירופה. אכן, כפי שהדת אמורה להיות אופיום להמונים, כך המרקסיזם היה אופיום לאינטלקטואלים במשך תקופה ארוכה. אבל, למרבה המזל, אנחנו הולכים ומשתחררים מהשפעתו המזיקה. כמובן- לוקחים ממרקס את מה שטוב בו, ויש הרבה ללמוד ממנו- אבל ממרקסיזם כתורה מנחה משתחררים ומניחים אותו במקום הראוי לו.

  35. הבורר הגיב:

    כתבתי הודעה ארוכה על "תרומתו לאנושות" של המארקסיזם, האקדמי כמו גם הפוליטי, לעומת תרומתו האותנטית לאנושות של הפוזיטיביזם הלוגי (בין השאר- מכונת טורינג, שפת מחשב, מעבד על, האינטרנט).

    היא לא אושרה, ככל הנראה.

    לא יכול לומר שאני מופתע.

  36. מכונות טורינג הגיב:

    מי שהמציא את מכונת הקיטור, מי שהמציא את מנוע הבעירה הפנימית, מי שהמציא את החשמל, מי שהמציא את מכונת הטורינג (מה זה?), שפת המחשב, מעבד על האינטרנט הם ששינו את חיינו, את המשטרים שחיינו בהם ואת תפישותינו הפוליטיות התרבותיות והמדעיות

    זה מה שאמר מרכס אם אינני טועה או שהבורר שמגחך את מרכס ועושה צחוק מעצמו יעמידני על טעותי.

  37. למורנקה הגיב:

    גם כלכלה מרקסיסטית כמעט ולא מלמדים באקדמיה או שלא מלמדים בכלל

    אז אנחנו רואים מה יוצא ואיך מסבירים לנו את זה

  38. הבורר הגיב:

    מישהו מוכן לתרגם את הטקסט שפרסם המגיב "מכונת טורינג" לעברית? אולי באמת מדובר במכונת טורינג שמגיבה, אין לדעת…

    הכלכלה המארקסיסטית אגב, היא שטות גדולה יותר אפילו מהסוציולוגיה והאפיסטמולוגיה המארקסיסטית. בניגוד לפילוסופיה של מארקס, אותה אפשר פשוט להפריך אמפירית.

  39. הסבר הגיב:

    מייחסים למארכס את האמירה שהתודעה מעצבת את ההוויה.

    "מכונת טורינג" טוען שההמצאות הנ"ל הן בגדר "שינוי תודעה" שעצבה את הווית חיינו, לכן זוהי "הוכחה" לתזה המרכסיסטית.

    אפשר לטעון נגדו שמנוע הקיטור זו המצאה שמעצבת "חומר" ודרכו משפיעה על ההוויה, ואילו רעיונות על סדר חברתי אחר משפיעים רק במידה שמספיק אנשים נתפסים להם.

    אבל אם תחשוב על זה, לא משנה אם הרעיונות היו טובים או גרועים, דתות השפיעו על ההווייה, אנטישמיות (מצב תודעה פר-סה) השפיעה ומשפיעה על ההוויה, המרכסיזם והשפעתו על הקומוניזם שינה את פני המציאות, כנ"ל הנאציזם, הפמיניזם, רעיון החירות האנושית והאוטונומיה של הפרט.

    התודעה אכן מעצבת את ההוויה.
    לכן תעמולה היא כלי חזק כל כך.

    למשל – תפמפם מספיק זמן במקומות הנכונים (אצל ילדים, מתבגרים, ואנשים/קבוצות שסובלים ממצוקה חומרית או נפשית) שהיהודי (בשפה תקינה פוליטית קוראים לזה היום "ציוני") הוא תמצית, שורש והתגלמות הרשע, זה יחלחל ויתפשט ויכרסם מתחת לפני השטח, עד לרגע הנכון שבו הוא יצטבר למאסה קריטית, ובידיים הנכונות הוא יהיה מאוד שימושי.

    הרעיון לא צריך להיות "נכון". הוא רק צריך להציע "תשובה" ממחלקת "דאוס אקס מאכינה" שנשמעת חצי הגיונית.

    חסל את הרוע, והטוב יפרח מעצמו.

    נכון שזה נפלא?

    בהקשר הזה ראוי להזכיר את שתי התפיסות של ה"גאולה" ביהדות.
    זו שמדברת על אירוע חד פעמי שאחריו ישרור הטוב הנצחי, וזו שמחזיקה בכך ש"גאולה" איננה סוף פסוק, אלא דורשת תחזוקה יומיומית – עבודה סיזיפית. רגע אחד לא תחזיק, והכל יתפרק.

    אנשים לא כל כך אוהבים את הגישה השניה, כי זה אומר ש"הטוב" לא עובד מעצמו. הוא תלוי בנו כל הזמן.

    לכן מי שמציע "שינויי תודעה" ורוצה להיות אפקטיבי,הולך בדרך כלל על הגישה הראשונה.

    הכה ברעים – גן עדן מחכה מסביב לפינה.

  40. זוכר הגיב:

    כל הביקורת של הלפרין נשענת על יסודות רעועים מלכתחילה. דברי ההלל של לוכסמבורג ללנין וטרוצקי היו על עצם המהפכה ועל הראשוניות שלהם. את זה באמת אי אפשר לקחת מהם. אבל כזכור המהפכה היתה בתחילת דרכה מהפכה דמוקרטית ששואבת את כל הלגיטימציה שלה מהסובייטים שנבחרו בדרך דמוקרטית. בשנה הקצרה שעברה מאז המהפכה ועד רציחתה של לוכסמבורג (עוד לפני שהתחיל הטרור האדום!), היא כבר הבינה לאן נושבות הרוחות בבריה"מ הצעירה, והעבירה ביקורת חריפה על זניחת המנגנונים הדמוקרטים ועל דיכוי חופש המחשבה. לא קשה לתאר מה היתה עמדתה לגבי בריה"מ בשנותיו האחרונות של לנין, שלא לדבר על שנות סטאלין. כל עמדה שלא לוקחת זאת בחשבון, ונאחזת אך ורק בדברי ההלל לעצם המהפכה, תוך התעלמות מן השאר, איננה רצינית.

  41. רציני הגיב:

    נכון, אבל בלי חוזה ריבנטרופ-מולוטוב סבא שלי עוד היה בחיים.

  42. לא שאני מומחה למארקס הגיב:

    אבל מארקס לא אמר שההוויה קובעת את התודעה?

  43. להסבר הגיב:

    ההסבר שלך נכון בדיוק כמו הפיסקא הראשונה ב"הסבר" שנתת

    מרכס היה אומר המסבירים בדין שיוסברו

  44. רציניים הגיב:

    מי שלא יזכיר ליד כישלונותיה גם את הישגיה האדירים של המהפכה ושל ברה"מ אינו יכול להיחשב מבקר רציני. בלי ניצחונה של ברה"מ במלחמת העולם השנייה לא היינו מחליפים כאן תגובות.

  45. ל"רציניים" הגיב:

    לצורך האיזון יש לומר גם שאלמלא התערב האימפריאליזם האמריקני המשוקץ במלחמה, גם אז ספק אם היינו מחליפים תגובות. אבל על האימפרליאליזם האמריקני המשוקץ לפחות אי אפשר לומר שכרת ברית עם היטלר.

הגיבו ליובל הלפרין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים