האם זאת ממשלת ביברמן (ביבי נתניהו ואביגדור ליברמן) או אולי ביברק (ביבי ואהוד ברק)?
לא זה ולא זה. זוהי ממשלת ביביהו.
בנימין נתניהו הוכיח שהוא פוליטיקאי משופשף. הוא הגשים את חלומו של כל פוליטיקאי אמיתי: לתפוס מקום טוב באמצע. בממשלתו החדשה יוכל לשחק בין הפאשיסטים מימין והסוציאליסטים משמאל, בין החילונים של ליברמן והדתיים של ש"ס. מצב אידיאלי ממש.
הקואליציה היא די רחבה כדי לסכל סחיטה מכל צד. אם כמה מאנשי מפלגת-העבודה יפרו את המשמעת הקואליציונית, עדיין יהיה לנתניהו רוב. אם אנשי הימין יעשו צרות, כנ"ל. אם החרדים ינסו לתקוע לו סכין בגב, כנ"ל.
ממשלה זו אינה מחויבת לשום דבר. קווי-היסוד שלה אינם אומרים כלום. (במילא אין שום חשיבות לקווי-יסוד. כל ממשלות ישראל הפרו את קווי-היסוד שלהן מבלי להניד עפעף. זהו תמיד שטר בלי כיסוי).
ואת כל זה קנה נתניהו בזיל הזול – כמה מיליארדי שקלים בהבטחות כלכליות שהוא אינו חולם לקיימן. קופת-המדינה ריקה. כדברי אחד מקודמיו על כס ראש-הממשלה, לוי אשכול, "נכון, הבטחתי – אבל לא הבטחתי לקיים."
גם בתפקידי-שרים לא קימץ. למדינה קטנה זו יהיו 27 שרים ושישה סגני-שרים. אז מה? אילו היה צורך, היה נתניהו מעניק כסאות-שרים לכל 74 חברי הקואליציה.
שיא הישגיו היה צירוף מפלגת-העבודה לממשלה.
הוא הפך במכה אחת ממשלה של מצורעים, שהייתה מצטיירת בעיני העולם כגוף לאומני-גזעני-פאשיסטי, לממשלת מרכז מתונה ומאוזנת. כל זאת, מבלי לשנות את אופיה.
התומך הכי גדול במהלך זה היה ליברמן, שר-החוץ החדש של מדינת-ישראל. הגזען הקיצוני, אחיהם הרוחני שלך ז’ן- מרי לה-פן הצרפתי ויורג היידר האוסטרי (ואני מקווה ששניהם, החי והמת, לא ייעלבו), חשש מאוד מן הצפוי לו. בדמיונו ראה את עצמו מושיט את ידו להילרי קלינטון, והיד נשארת תלויה באוויר. נוטה קדימה כדי לנשק את לחיה של אנגלה מרקל, וזו נרתעת בבהלה. לא נעים.
צירוף מפלגת העבודה פותר לכולם את הבעיה. אם הסוציאל-דמוקרטים חברים בממשלה, הרי לא יתכן שיהיו בה פאשיסטים. פשוט לא הבינו את ליברמן. לא נהגו בו בצדק. הוא הרי בכלל לא פאשיסט, חלילה. הוא לא גזען. הוא בסך-הכול דמגוג ימני חביב, שניצל את הרגשות הפרימיטיביים של ההמון כדי להשיג קולות. כל פוליטיקאי יכול להבין זאת.
וזה חל על הממשלה כולה. אהוד ברק מעניק לה תעודת-כשרות. הוא ממשיך במסורת מפוארת של יצאנות פוליטית מבית-מדרשה של מפלגת-העבודה. משה דיין נכנס לממשלתו החדשה של מנחם בגין והעניק לו תעודת-כשרות, בשעה שהעולם כולו ראה בבגין לאומן מסוכן. שמעון פרס נכנס לממשלתו החדשה של אריאל שרון והעניק לו תעודת-כשרות, בשעה שהעולם כולו ראה בשרון את האחראי לטבח סברה ושתילה.
מדוע עשה זאת ברק? ומדוע הסכים הרוב במפלגתו למהלך הזה?
מפלגת-העבודה היא מפלגת-שלטון. מעולם לא הייתה משהו אחר. כבר ב-1933 השתלטה על התנועה הציונית, ומאז שלטה ביישוב ובמדינה ללא הפסקה עד לעליית בגין לשלטון ב-1977. במשך 44 שנים רצופות שלטה ללא-מצרים בכלכלה, בצבא, במשטרה, בשרותי-הביטחון, במערכת הבריאות, במערכת החינוך ובהסתדרות העובדים, שהייתה פעם כול-יכולה.
השלטון הוא חלק מהדי-אן-איי המפלגתי. זה הרבה יותר מעניין פוליטי – זה אופי, זו מנטאליות, זה השקפת-עולם. היא לא בנויה להיות אופוזיציה. היא לא יודעת מה זה, ולא יודעת מה לעשות עם זה.
ראיתי את חברי העבודה בכנסת, בתקופות הקצרות שבהן נותרה באופוזיציה בעל-כורחה. הם היו אומללים. עשרות מהם הסתובבו במסדרונות, כמו רוחות-רפאים, נשמות אבודות. כשעלו לדוכן, נשמעו כדוברים ממשלתיים.
הליכוד לוקה בתסמונת ההפוכה. קודמיהם היו באופוזיציה בכל תקופת היישוב וגם ב-29 השנים הראשונות של המדינה. האופוזיציה טבועה בדמם של אנשי-הליכוד. גם כיום, אחרי שנים רבות (עם הפסקות) בשלטון, הם מתנהגים כאופוזיציה. הם המקופחים הנצחיים, נרגנים ומרי-נפש, אנשים המסתכלים מבחוץ אל המאושרים אשר בפנים, שונאים ומקנאים.
אהוד ברק מסמל את התסמונת של מפלגתו. מגיע לו. מגיע לו להיות בשלטון, מגיע לו להיות במשרד-הביטחון. לא הייתי מתפלא אילו הכניס להסכם הקואליציוני סעיף הקובע שהוא מתמנה לשר-הביטחון לכל ימי חייו (ונושא-כליו, שלום שמחון, שר-החקלאות לכל ימי חייו). ממשלות הולכות וממשלות באות, אבל אהוד ברק חייב להיות שר-הביטחון – ולא חשוב אם הממשלה שמאלית או ימנית, פאשיסטית או קומוניסטית, אתיאיסטית או תיאוקראטית. ובוודאי אין חשיבות לאופן שבו מילא תפקיד זה, שלא יכול היה אלא להיות מושלם.
אז מה תעשיה הממשלה הזאת? מה היא יכולה לעשות?
בעניין החשוב ביותר שוררת בממשלה דווקא הסכמה רבה. לגבי הפלסטינים אין הבדל אמיתי בין ליברמן, נתניהו, ברק,אלי ישי ודני הרשקוביץ’. כולם כאחד מסכימים שיש למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית. כולם כאחד מסכימים שאסור לדבר עם חמאס. כולם כאחד תומכים בהתנחלויות. בימי ראש-הממשלה ברק התרחבו ההתנחלויות יותר מאשר בימי ראש-הממשלה נתניהו. ליברמן הוא בעצמו מתנחל. מפלגת הרשקוביץ מייצגת את המתנחלים. כולם כאחד מאמינים שאין צורך בשלום, שהשלום אינו רצוי. (היה זה ברק, לא נתניהו או ליברמן, שהמציא את הסיסמה "אין לנו פרטנר לשלום".)
אז מה יהיה המצע האמיתי של הממשלה הזאת?
בשלוש מלים: לרמות למען המולדת.
על דרכה של ממשלה זו מונח סלע ענק: ארצות-הברית של אמריקה.
בעוד שישראל קפצה קפיצה גדולה ימינה, קפצה ארצות-הברית קפיצה גדולה שמאלה. קשה לתאר ניגוד יותר גדול מאשר זה הקיים בין בנימין נתניהו וברק אובמה. או בין שני הברקים – ברק אובמה ואהוד ברק.
נתניהו מודע לבעיה זו יותר מכל מנהיג ישראלי אחר. הוא גדל בארצות-הברית, למד שם בתיכון ובאוניברסיטה, מדבר אנגלית אמריקאית ברמה של סוכן מכירות.
אם יש דבר אחד המאחד כמעט את כל הישראלים, מימין ומשמאל, הרי זה האמונה שהקשרים בין ישראל וארצות-הברית חיוניים לביטחון המדינה. משימתו העיקרית של נתניהו תהיה, על כן, למנוע קרע של ממש בין שתי המדינות.
ברק צורף לממשלה כדי למנוע התנגשות זו. נתניהו רוצה לבוא לבית הלבן כשברק לצדו, לא ליברמן.
לכאורה, ההתנגשות בלתי-נמנעת. אובמה רוצה להשליט סדר חדש במזרח התיכון. הוא יודע שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מרעיל את האווירה נגד אמריקה במרחב הערבי, ובכל המרחב המוסלמי. הוא רוצה בפיתרון הסכסוך – אותו פיתרון שבנימין נתניהו ושותפיו רוצים למנוע אותו בכל מחיר – חוץ מהמחיר של ריב עם ארצות-הברית.
איך עושים זאת?
הפיתרון כתוב בתנ"ך (משלי כ"ד, ו’): "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה."
מאז ראשית הציונות ידעו כל מנהיגיה שהגשמת חזונם מחייבת מידה רבה של הונאה. אי-אפשר להשתלט על ארץ שבה יושב למרבה-הצער עם אחר, מבלי להסוות את המטרה, להסיח את הדעת, להסתיר את המעשים בשטח בהפרחת מלים יפות בחלל.
כל המדינות נוהגות לרמות. כבר לפני 400 שנה קבע מדינאי בריטי: "שגריר הוא אדם ישר הנשלח לשקר בחו"ל לטובת ארצו." בתוקף הנסיבות המיוחדות נאלצו הציונים לרמות אולי קצת יותר.
עכשיו המשימה היא להציג מצג-שווא לפני כל העולם, ובעיקר לפני ארצות-הברית ואירופה, להעמיד פנים כאילו הממשלה החדשה משתוקקת לשלום, פועלת למען השלום, ממש יוצאת מגדרה להשיג שלום, ובאותו הזמן לעשות את ההיפך. העולם יוצף במבול של הצהרות והבטחות, שיהיו מלוות בג’סטות חסרות-תוכן, ועידות ומפגשים.
חדי-אוזן כבר שומעים את נתניהו, ליברמן וברק מתחילים לשחק ב"יוזמת השלום הערבית". ידברו עליה. יפרשו אותה. ייענו לה כביכול, בצירוף תנאים המרוקנים אותה מתוכנה.
המעלה הגדולה של יוזמה זו היא שאינה באה מצד הפלסטינים, ולכן גם אינה מחייבת לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים. כמו "האופציה" הירדנית ויוזמות דומות בעבר, היא משמשת תחליף להידברות עם הפלסטינים. בליגה הערבית מאוגדות 22 מדינות, שחלקן משתפות בחשאי פעולה עם ממשלת-ישראל, ואפשר לסמוך עליהן שלא יסכימו ביניהן על שום דבר מעשי.
אבל לתרמית, כמו לטנגו, דרושים שניים: אחד שרוצה לרמות ואחד שרוצה להיות מרומה.
נתניהו מאמין שאובמה ירצה להיות מרומה. למה לו לריב עם ישראל, להתעמת עם השדולה הפרו-ישראלית האדירה ועם הקונגרס, אם הוא יכול להסתפק במילים מרגיעות מירושלים? שלא לדבר על אירופה השסועה והמסוכסכת, אכולת רגשות-האשמה מימי השואה, ועל טוני בלייר הפאתטי, המסתובב כאן כרוח-רפאים.
האם אובמה אכן מוכן לשחק כמו רוב קודמיו את תפקיד המאהב המרומה?
ממשלת ביברמן/ביברק/ביביהו מאמינה שכן. אני מקווה שלא.
ההוכחה שאבנרי אומר דברי הבל במחילה מכבודו היא טענתו על דיין ופרס.אומר אבנרי שדיין נכנס לממשלת בגין אף שהעולם ראה בו לאומן מסוכן ופרס נכנס לממשלת שרון שהעולם ראה בו אחראי לסברה ושתילה. מבחן התוצאה מראה שבגין הביא את השלום עם מצרים ושרון נסוג מגוש קטיף. נדמה לי שעדיפים לאומנים כאלה על שוחרי שלום כמו אבנרי למשל שמעולם לא הצליחו להשיג דבר. אני מבין את כאבו של אבנרי על כך שעד היום מי שעשו למען השלום יותר מכולם הם הלאומן המסוכן והרוצח מסברה ושתילה (ונעזוב את זה ששרון לא הואשם מעולם ולא היה אחראי בצורה ישירה לרצח בסברה ושתילה ושרק בישראל שר בטחון מתפטר כי יש לו אחריות מניסטריאלית עלק לכך שערבים רצחו ערבים)אבל לפחות שיהיה לו הכל לשתוק במצב כזה ולא לבזות את עצמו בדברי הבל.
היהודי מתחנן לפריץ שיבוא ויציל אותו מידי אחעו הסוררים.ואפילו לא מנסה להסתיר את זה.אני בטוח שליהודים בעיירה עוד היתה לפחות הבושה.אצל אבנרי אפילו היא כבר לא קיימת.
כרגיל מאמר פוקח עינים,חכם ונכון.
אך תרשה לי בכל זאת:
קל לראות את הסיטואציה כאן באזור בצבעים של שחור לבן,אך לדעתי אתה מחמיא לביבי,ברק וליברמן וגם תקוותיך לגבי אובמה הן נאיביות מה.זאת משום שקימים כאן כל כך הרבה כוחות,זרמים והשפעות,שתמונה כה בהירה וברורה,ביחוד בנושא השלישיה הישראלית,היא פשוט בלתי אפשרית.היות ואנו נמצאים במצב סטיכי ובלתי צפוי,הדבר האחרון בו הטריו בהנהגת ביבי מעונין,הוא באיזו משנה סדורה,או קו מנחה אליו צריכים להיות נאמנים-הכל טריקים וספינים ועשיות בהתאם למה שמתרחש בשטח.כלומר הכל אפשרי,גם מלחמת גוג ומגוג וגם שלום והסכמים או ויתורים מרחיקי לכת.כלומר,כל מה שנשאר(לעם)הוא לבקש את מי שיש לו עכשיו ידים בטוחות ואמונות על ההגה.מבחינה זו הוכיחה השלישיה שהיא כן ראויה לשלוט.לביבי יש "קבלות" על התנהלותו הכלכלית,לברק יש את אותן ה"קבלות" בנושא הביטחוני ועל ליברמן אפשר להגיד הכל רק לא שאינו מנהיג.הוא מנהיג לטוב או לרע,נקודה.בשעה זו (שיש לציין שהשלושה אחראים לה יותר מכל),המדינה נמצאת במשבר כלכלי,בטחוני וחברתי (אני מדבר בעיקר על ערביי ישראל).האנשים היחידים שיכולים ברגע זה להחזיק במושכות השלטון,הינם הם בעצמם (למרבה האירוניה).כל שאר האלטרנטיבות המוצעות (ציפי לבני) לא מסוגלות (לפי דעת העם),לבצע זאת כראוי.ללכת ולהגיד שברק הוא עלה תאנה סוציאליסטי אלו רק מילים.משום שכל ילד בישראל יודע שברק הוא ימני ונץ גרוע אף מנתניהו.כלומר,משאלתו של גדעון לוי-ממשלה ימנית לחלוטין שתיבחן פעם אחת ולתמיד בלי הפרעות,ע"מ שכולם יראו לאן היא מובילה באמת-מתגשמת.ברק קפץ על העגלה של ביבי בראש ובראשונה משום שהם כל כך דומים.
דוקא ל"מזלנו" בשעה שהימין מקבל כאן את המושכות לפעול באין מפריע לטוב או לרע,מתיצב כוח חדש בארה"ב,אובמה,המסתמן כתפנית שמאלה.אך היות וגם כאן אין שחור או לבן,לא נראה לי שתהיה התנגשות בלתי רצויה או "אימתנית" איתו מצד השלישיה.כלומר הוא והם ימשיכו ל"התבגר" בתוך השלטון וימשיכו להתקבע בתודעה הציבורית מבלי לעשות גלים מיותרים.אך המשברים הכלכלים העולמים,לא יאפשרו בעולם הדינמי שלנו להשאר מקובעים,הם יהו חייבים להשתנות כל הזמן בהתאם.וזו אולי הסיבה שאנו רואים אותם בשלטון (כך למעשה היה גם עם בגין,רבין, שרון),חייבים להשתנות ולהתיצב מול הזרמים שתופסים כל פעם כוון חדש,אחרת פשוט נפלטים החוצה.אמירות ברורות,הבטחות ואמינות הן משהו גמיש מאד.מה שצריך עכשיו זאת מיומנות על ההגה וידים בטוחות.למי שמכיר קצת את נושא הרכיבה על ג’יפ בשטח בוצי-כך גם כאן,לתת להגה להתנועע בקלילות עם כל תפנית מחליקה ולעזור לו רק בדחיפות קטנות.בכל סירת לומדים את זה.