הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 באפריל, 2009 48 תגובות

מזה כשנתיים מתנהל במחנה השלום הרדיקלי בישראל ויכוח גלוי בין המצדדים בפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני המבוסס על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל לבין המצדדים בהקמת מדינה משותפת אחת לשני העמים החיים בין הירדן לים. הראשונים טוענים שהם מציעים מתווה שיספק את השאיפות הלגיטימיות של הישראלים והפלסטינים, פתרון צודק ובר הגשמה שזוכה לתמיכה רחבה באש"ף וברשות הפלסטינית. האחרונים טוענים שאחרי ארבעים שנות כיבוש התמצק המצב האומלל שנוצר בגדה המערבית וברצועת עזה ואין כוח שיוכל להסיגו אחור וכשאין אפשרות להפרדה הפתרון היחיד שנותר הוא דמוקרטיזציה מלאה של המציאות על ידי הקמת מדינה שוויונית אחת לשני העמים. שני דיונים פומביים נערכו בשנתיים האחרונות בתל אביב ביוזמת "גוש שלום", מול קהל גדול ומסוקרן. בראשון התעמתו אורי אבנרי ואילן פפה, ובשני עמדו זה מול זה שני צוותים מיטיבי דבר. היה מעניין מאוד.

אבל הדיונים המכובדים האלה לקו בשלושה כשלים בולטים: ראשית – לא השתתפו בהם כלל דוברים ערבים, שנית – הם התמקדו בשאלת הגבולות הרצויים למדינה ולא בשאלת המשטר המדיני שיאפשר או יעכב חיים של שלום, שלישית – הם היפנו את המבט לפרטנרים מדיניים בחוץ (אש"ף, הרשות) ועצמו עיניהם מלראות את המשקל שיש ויהיה לעמדותיו של הציבור הערבי בתוך מדינת ישראל באיפשור חיים של שלום ויציבות או בהכשלתם.


חשיבות רבה, יש על כן להצגת מנעד ההשקפות הנשמעות בשיח של האליטה האינטלקטואלית-פוליטית הפלסטינית בישראל, החל בדוברים המעטים התומכים בהקמת מדינה אחת בין הירדן לים, וכלה ברבים המצדדים בפתרון של שלום המבוסס על קיומן זו לצד זו של שתי מדינות –ישראל ופלסטין. פרישת המנעד הזה, שתהיה עיקר משימתי, מובילה למסקנה מטרידה ומאתגרת: הדוברים השונים מאוחדים באמונה לפיה תנאי הכרחי לכינונם של שלום ופיוס הוא שינוי משטרה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינה משותפת יהודית ערבית שתבטל את כל צורות האפליה הלאומית ותכונן שוויון בזכויות האישיות והקבוצתיות בין כל אזרחיה ושני עמיה – היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים. מספר הערות על המתחייב מהכרת השיח הערבי להתנהלותו של מחנה השלום בישראל תחתומנה את המאמר.


בשיח הערבי בתוך ישראל מוצעים מזה זמן רב שלושה דגמים נבדלים זה מזה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני במסגרת מדינה אחת בין הים לירדן. הדגם של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, הדגם של תנועת "בני הכפר", והדגם שמציע הדר’ אסעד ע’אנם מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית לא פירסם פרוגרמה ברורה אך עמדת חבריו עולה מתוך פירסומיהם: הם מבקשים להקים מדינה אסלאמית בכל שטח פלסטין שבין הירדן לים. קשה לדעת מה המעמד שהם מייעדים במדינה כזו ליהודים אזרחי ישראל. סביר לשער שליהודים כמו גם לנוצרים יוענקו בה המעמד והזכויות השמורות בהלכה ובמנהג האסלאמים לעדות המאמינים הלא מוסלמים. במקומותינו רעיון כזה מתקבל בדרך כלל בבהלה. לדמוקרט חילוני אין כמובן כל ערגה לחיות כך. אך למען ההגינות ראוי לציין שאין מדובר בהסדר שתכליתו דיכוי או השפלה אלא דווקא כיבוד האוטונומיה הקהילתית-תרבותית, חופש הפעולה במישורים מגוונים וסיפוק הגנה ראויה, תוך שמירת ההגמוניה של הקהילה המוסלמית במדינה. כך חיו יהודים ביציבות מרשימה למעלה מאלף שנים בארצות האסלאם, עד שבמאה העשרים הוכה ופורר הסדר הזה תחת מכות המוות של האידיאולוגיות הלאומיות.


תנועת "בני הכפר" היא תנועה חילונית קטנה אך וותיקה: ראשיתה בסוף שנות השישים ופירסומה בא לה לאחר אירועי יום האדמה הראשון בשנת 1976. נקודת המוצא של "בני הכפר" היא דחייה כוללת ומוחלטת של יסודות המשטר בישראל בו הם רואים משטר ציוני גזעני שמטרתו לעקור את העם הפלסטיני מאדמתו. הם מזהים קשר ישיר בין האידיאולוגיה והפרקטיקה של התנועה הציונית בתקופת המנדט הבריטי לבין עקרונות המשטר הציוני בישראל אשר מאז 1948 עסוק בצורות שונות של טיהור אתני של הארץ באמצעות החוק והכוח. מדיניות ציונית דומה בעקרון ניכרת בישראל בתוך הקו הירוק ובשטחים הכבושים: זהו פרוייקט אחד המוגשם באמצעים שונים. האופי הגזעני של הישות הציונית, טוענים "בני הכפר" מגולם בהגדרת ישראל כמדינה יהודית. מהגדרה זו נגזרת ראיית האוכלוסיה הערבית בתוך ישראל כאיום דמוגרפי וכאויב פנימי. הגזענות נספגה אל כל סוכנויות המדינה, החל במשרד הפנים והמשטרה, עבור במתכנני המדיניות הכלכלית וכלה במשרדי החינוך והבריאות. האידיאולוגיה והפרקטיקה הציוניות היו והינן מתכון בטוח להרס מתמשך ולמלחמות בלא סוף. "בני הכפר" מבקשים לבטל את המשטר הציוני במדינת ישראל. המהלך העיקרי בעיניהם הוא השבת הזכויות של קורבנותיה ההיסטוריים של המדינה, ומאחר שהאספקט החשוב ביותר של הגזענות הציונית היה ונשאר הטיהור האתני, הצעד הראשון המתחייב בכיוון הזה הוא ההכרה בזכותם של מי שהורחקו ממולדתם לשוב אליה ולקבל חזרה את אדמותיהם, בתיהם ורכושם. חיוני יהיה להוציא מחוץ לחוק את האפליה הגזעית ולפרק את כל המוסדות המיישמים אותה, לפרק את כל אמצעי הדיכוי שנועדו לכפות את הציונות על הפלסטינים בני הארץ, לעצור את הכיבוש, לפרק את הצבא והמשטרה הגזעניים, להתיר מחדש את החירויות הדמוקרטיות לביטוי חופשי ולפעולה פוליטית לכל הגופים האנטי גזעניים. העם הערבי הפלסטיני צריך לקבל את האפשרות ליהנות מעצמאות ומחירות לעצב את עתידו. הם מאמינים שכשתתאפשר לפלסטינים בחירה חופשית הם יכוננו פלסטין חופשית ודמוקרטית בין הירדן לים שתשים קץ לאפליה ולסכסוך הדמים בין הפלסטינים ליהודים ובעשותם כן יפתחו תקופה חדשה של בטחון ושגשוג לכל. ראוי לשים לב: במשנה של "בני הכפר" העם הערבי הפלסטיני הוא הקולקטיב היחיד בעל זכות לקבוע את גורל הארץ. הוא המנהל את המאבק לשחרור והוא שיעצב את מתכונת החיים העתידיים. "בני הכפר" אינם מכירים ביהודי ישראל כבעם וממילא אינם מדברים על זכות הקולקטיב היהודי להשתתף כגורם שווה מעמד בקביעת עתידה של פלסטין. עם זאת הם מכירים בזכויות יהודי ישראל כפרטים וכבעלי זהות תרבותית מיוחדת, ומצהירים על תמיכתם, כדמוקרטים, בשמירת זכויותיהם התרבותיות והקהילתיות (COMMUNITY RIGHTS) של היהודים בפלסטין של העתיד. שהרי זו תהיה מסגרת מדינית משותפת לערבים וליהודים שתכונן על בסיס דחיית כל צורה של התנשאות גזעית או הענקת זכויות יתר. בעצם, הם מבטיחים ליהודים יחס הוגן ושוויוני הנגזר מהשקפותיהם האנטי גזעניות אך הם מסרבים לחלוק עימם את הזכות להגדרה עצמית ואת הכוח המדיני. עניין חשוב נוסף: בתוכניתם המדינית לא מזכירים "בני הכפר" את צמד המילים מדינה פלסטינית, ולא בכדי. חלומם הוא שפלסטין המשוחררת לא תהיה מדינה נפרדת אל מחוז במדינה ערבית רחבת ידיים, כפי שחלמו הפאן ערבים מאז ומתמיד. עם זאת הם לא "נעולים" על דגם מדיני מוגדר במדויק ומחייבים וויכוח, דיאלוג ושיתוף פעולה עם כוחות התומכים במדינה דו לאומית בפלסטין כדי להגיע להבהרת אופיה הדמוקרטי הרצוי של פלסטין של העתיד.


למרות ההבדלים האידיאולוגיים הברורים ניכר מכנה משותף בין "בני הכפר" לתנועה האסלאמית: שתי התנועות לא רואות בציבור היהודי שותף פעיל ושווה זכויות בעיצוב עתידה של הארץ. בתפיסותיהן מוקצה ליהודים מעמד של מוטבים מכובדים בסדר מדיני שיעצבו אחרים. ממילא, תפיסותיהן לא צפויות למשוך את לב רובו המכריע של הציבור היהודי.


מבחינה זו, החזון הדו לאומי של אסעד ע’אנם שונה לחלוטין. הדר’ ע’אנם, חוקר במדע המדינה באוניברסיטת חיפה פרסם מספר מאמרים המכילים בקורת נוקבת על המשטר המדיני בישראל בו הוא רואה משטר אתנוקרטי: המדינה המגדירה עצמה כמדינת העם היהודי מנהלת מדיניות כוללת שתכליתה לשמור על הפריבילגיות של קבוצת הרוב היהודית תוך הענקת זכויות דמוקרטיות חלקיות לקבוצת המיעוט הערבית פלסטינית באופן המונע ממנה לזכות בשוויון חוקי או מעשי. האתנוקרטיה הישראלית היא מקור פורה לקונפליקטים כרוניים. מאחר והערבים אזרחי ישראל צפויים להמשיך במאבק ללא רתע על זכויותיהם, מה שצפוי לקרות במוקדם או במאוחר הוא או התמוטטות המשטר האתנוקרטי או החרפת אמצעי הדיכוי המופעלים על ידי קבוצת הרוב היהודית כך שיתגלגלו לגירושי אוכלוסיה ואף לרצח עם. במאמר משנת 2005 הציע ע’אנם אלטרנטיבה לאתנוקרטיה הישראלית: הקמת מדינה דו לאומית על כל שטח הארץ כדרך לסיום הקונפליקט הישראלי-פלסטיני.


ע’אנם סבור שאופצייית ההיפרדות אינה רלבנטית עוד כי גורמים רבי עוצמה נחושים להכשילה ואין בנראה כוח שיוכל להתגבר עליהם. ההתעקשות הפלסטינים על זכות שיבת הפליטים מכשילה פתרון המבוסס על היפרדות כי ישראל בגבולות הקו הירוק תתנגד לשיבה מכל וכל. עקירת המתנחלים אינה אפשרית כי היא תהיה כרוכה במלחמת אזרחים ישראלית ואף ממשלה לא תוביל למלחמה כזאת. השארת המתנחלים במקומותיהם תמנע רצף טריטוריאלי שהוא תנאי הכרחי לקיום המדינה הפלסטינית. הפלסטינים יוכלו להשלים עם השארת המתנחלים רק כשהמולדת כולה תיפתח בפניהם מחדש. מכל אלו נובעת מסקנתו: רק מצב בו פלסטינים ויהודים יחיו יחד במסגרת שתאפשר להם גישה לכל חלקי הארץ תספק את האמונה הנפוצה בשתי הקהילות בדבר זכותן המלאה לכל הארץ ותספק את כמיהותיהן באופן המירבי האפשרי.


השפה של אסעד ע’אנם היא שפה של כבוד והתחשבות בזולת ונקודת המוצא שלו היא המציאות: קיומם היציב של שני עמים בארץ, הלגיטימיות של שאיפותיהם הקיבוציות וההכרח לפעול בשיתוף פעולה כדי להגשימן. הוא לא מדבר כלוחם למען זכויות הפלסטינים אלא כמעצב רטוריקה של פרגמטיות המדברת על "אנחנו" חדש הכולל את כל אזרחי המדינה כיום, היהודים והערבים אשר לדעתו "… צריכים לבחון את האפשריות של האופציה הרביעית, (שהיא) מדינה דו לאומית….. רק פלסטינים וישראלים יחדיו יכולים לבנות את המתווה של זה כמוצא אפשרי ממעגל שפיכות הדמים. מדינה דו לאומית לא תבטל את הקונפליקטים בין יהודים לפלסטינים אך היא תהיה מבוססת על הכרה ברורה יציבה ומוצהרת בשוויון הזכויות של שני העמים ותאפשר להם לנהל את ענייניהם המשותפים והקונפליקטואליים בתוך ישות פוליטית אחת ובעשותם שימוש מירבי בטכניקות של שותפות ופשרה בשאלות וסוגיות בסיסיות ובעמדות בנושאים מרכזיים". ע’אנם מציע מדינה דו לאומית גדולה המבוססת על שוויון, כבוד הדדי ושותפות. אפשר שהארץ תהווה יחידה אדמיניסטרטיבית אחת ואפשר שתחולק ליחידות פדרליות או לקנטונים, שיהיו כפופים לשלטון מרכזי שישב בבירתה ירושלים. במדינה המשותפת יוקמו מוסדות פוליטיים משותפים ולצידם מוסדות נפרדים לקבוצות הלאומיות. במסגרת העקרון היסודי של שוויון הזכויות לבני שתי הקבוצות הלאומיות ברמת הפרט וברמת הקבוצה מתחבט ע’אנם בין שני דגמים: מדינה דו לאומית המבוססת על חלוקה מוסכמת של מרכזי הכוח לפי מפתח פרופורציונלי או שוויוני (לבנון, בלגיה ושוויץ), לעומת דמוקרטיה ליברלית בה כל אדם מוגדר ופועל ונספר כאזרח בלא קשר לקבוצה האתנית עליה הוא נמנה (דרום אפריקה, ארצות הברית). הרושם הוא שהסימפטיה היסודית שלו היא לדגם הראשון אך זיווג שקול של יסודות משני הדגמים עשוי לדעתו לכונן את הדגם המיטבי.


כך או כך, נציגי שני העמים הם שיצטרכו לעצב את פרטי המבנה המבוקש. סביר, אומר ע’אנם, שבתחומים רחבים תקבע את מהלך העניינים במדינת העתיד הבחירה הדמוקרטית החופשית של האזרחים, בלא קשר ללאומיותם, ולעומת זאת בתחומים מוגדרים צריך יהיה להגיע לחלוקת כוח מוסכמת בין הקבוצות. לטעמו, כך ראוי שיהיה בחלוקת משאבים מדינתיים מסויימים ובהבטחת ייצוג הוגן ופרופורציונלי לשתי הקבוצות במוסדות פוליטיים וציבוריים ספציפיים. רוטציה או סידור הוגן אחר באיוש תפקידי הנשיא וראש הממשלה נראים לו אופציות הוגנות. מיסוד אוטונומיה לכל אחת מהקבוצות בענייניה הפנימיים כגון חינוך ותרבות, ישלים את המבנה הפנימי של המדינה. הכל ינוסח וימוסד בחוקה ברורה שתבטיח זכות ווטו לכל אחת משתי הקבוצות על החלטות שעלולות לפגוע פגיעה חמורה באחת מהקבוצות או במבנה המדיני המשותף.


לע’אנם ברור שהתהליך שבסופו תוקם המדינה הדו לאומית יהיה קשה ויחייב את היהודים והערבים לעבור טרנספורמציה גדולה בעמדות שלהן זו כלפי זו ובפרוגרמות החינוכיות החברתיות והפוליטיות שלהן. הציבור היהודי והנהגתו יאלצו להכיר בפלסטינים כפרטנרים שווים, לשאת ולתת עם נציגי הפלסטינים ולהגיע להסכם אודות מבנה המדינה הרצוי. המהלך ההיסטורי עשוי להתנהל ולהצליח במסגרת משא ומתן ממושך בין ישראל לרשות הפלסטינית. הדוגמא ההיסטורית של הטרנספורמציה בדרום אפריקה עומדת מול עיניו. וכן, ע’אנם אינו נאיבי: ברור לו שמשטר דו לאומי אינו מתכון ליציבות ויידרשו לו אחרי שיקום תחזוק וחיזוק רצופים, משימה נכבדה להרבה שנים לאליטות של שני העמים.


אולם התמיכה בכינון מדינה אחת בין הירדן לים היא נחלת מיעוט קטן בשיח האינטלקטואלי והפוליטי הערבי במדינת ישראל. רובם המכריע של הדוברים תומכים דווקא בהסדר שלום יהודי פלסטיני המבוסס על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. אלא שהקמת פלסטין בגדה וברצועה נתפסת אצל אלו רק כאחד המרכיבים בפתרון הסכסוך ומרכיב חיוני נוסף הוא שינוי דמותה של מדינת ישראל עד שתהפוך למדינה אחרת מזו שאנו מכירים. איזו מדינה הם מבקשים?


דמותה של המדינה הרצויה לערבים אזרחי ישראל שורטטה בשנים האחרונות בארבעה מסמכי עמדה. הנודע שבהם הוא "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" שפורסם בשלהי שנת 2006 כמסמך עמדה של הוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות בישראל. על המסמך חתומים 37 גברים ונשים, מרצים באוניברסיטאות, חוקרים, פעילים פוליטיים וחברתיים, אנשים בולטים באליטה האינטלקטואלית הפוליטית הפלסטינית בישראל. סמוך לו פרסם מרכז מוסאוא נייר עמדה שכתב המשפטן דר’ יוסף ג’בארין בנושא "חוקה שוויונית לכל", ארגון עדאלה פרסם את "החוקה הדמוקרטית", הצעת חוקה למדינת ישראל חדשה שתהא מדינה דמוקרטית דו-לשונית ורב-תרבותית, ואחרונה ראתה אור "הצהרת חיפה", חזונה הקולקטיבי של קבוצה של אינטלקטואלים, אקדמאים ופעילים פלסטינים אשר פעלו בחסות המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי "מדה אל-כרמל" שבחיפה.


בין המסמכים ניכרים הבדלים. יוסף ג’בארין משקיע מאמץ רב בניתוח מעמדם הנחות של הערבים במערכת החוקים הישראלית, "החזון" פונה בעיקר לקהילה הערבית, רצוף בביקורת עצמית ומציע הקמת פרויקטים פוליטיים, חברתיים וחינוכיים מתקנים לחברה הערבית בעתיד נראה לעין, "החוקה" מתבססת על ערכים אוניברסליים של זכויות אדם ובלשונה הרזה והמתמצתת היא מבקשת לנסח עקרונות יסוד לחוקת מדינת העתיד, "הצהרת חיפה" ניחנה באיזון הרטורי, בכבוד ובחום של מסמך חזון דו לאומי אמיתי, שרואה ומכבד את שני עמי הארץ ומבקש לבנות עבורם עתיד של שיתוף ושלום בארצנו. אולם מעבר להבדלים, ניכר בין המסמכים מכנה משותף רחב וברור המתמצה בשלוש טענות: במדינה חיים שני עמים, משטרה הקיים הוא אתנוקרטי ופסול, המשטר המבוקש הוא מדינה דמוקרטית ושוויונית משותפת יהודית-ערבית.


מחברי מסמכי העמדה מזהים כמצב של קבע את קיומן במדינת ישראל של שתי קבוצות לאומיות, הקבוצה היהודית-ישראלית והערבית-פלסטינית הזכאיות ליטול חלק בניהול משותף של המדינה. ברם, טוענים הם, ישראל אינה דמוקרטיה אלא אתנוקרטיה המנוהלת כך שיישמרו ההגמוניה וזכויות היתר של הרוב היהודי ותונצח השוליות של המיעוט הערבי-פלסטיני. באתנוקרטיה הישראלית מוקצה לערבים-הפלסטינים שיתוף מוגבל בחיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתקשורתיים ונתח מוגבל מהמשאבים, הכל במידה שלעולם אינה שווה לזו לה זוכה קבוצת הרוב ואינה מאיימת על ההגמוניה שלה. דחייתם את האתנוקרטיה הישראלית מגולמת בראש ובראשונה בדחיית הגדרת המדינה כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי. הגדרה כזו, טוענים מחברי "החזון" מציבה בפניהם "חומה אידיאולוגית מבוצרת", מדירה אותם, מעמידה אותם "בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה בה אנו חיים" וחוסמת את האפשרות להנהיג שוויון מהותי מלא לאזרחים הערבים.


מחברי ארבעת המסמכים רואים דמיון יסודי בין המצב בארצנו כיום לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד: מקור הסכסוך בין הקבוצות האתניות הוא המשטר המדיני הבסיסי ופתרון הסכסוך יתאפשר עם ביטולו של משטר זה. המשטר הטוב והצודק שהם מבקשים לכונן הוא מדינה משותפת לכל אזרחיה ושני עמיה, הערבים והיהודים. במדינה זו תוכר ותאופשר זכות השיבה של פליטים פלסטינים. הערכים המכוננים של המדינה המשותפת יהיו זכויות האדם האזרח והזכויות הקיבוציות של הקבוצות הלאומיות כמשמעותן בשיח הזכויות הבינלאומי. במדינה העתידית האזרחות של כולם תהיה מלאה ושוויונית: לכל אזרח יהיה מעמד זהה בפני רשויות המדינה ובתוך מוסדותיה. בעוד "החזון" ו"החוקה" מתארים יחסים בין קבוצת רוב יהודי לקבוצת מיעוט ערבי, ה"הצהרה" תופסת כמצב הבסיסי את קיומן זו לצד בתוך מדינת ישראל של שתי קבוצות לאומיות הזכאיות לזכויות שוות בלא קשר למספר חבריהן. מחברי "ההצהרה" אינם מוצאים טעם במיסוד המנהג המגונה של ספירת גולגלות. בין כך ובין כך, כל המסמכים מבקשים להגיע לניהול משותף של המדינה על ידי בני שתי הקבוצות הלאומיות וברור למחבריהם שלשם כך צריך יהיה לבטל את כל החוקים וההסדרים הקיימים הממסדים את העדפת היהודים ואפליית הערבים לרעה. אך בכך לא די: ארבעת המסמכים ממליצים שאחרי שנים רבות של גזילה מאורגנת של משאבי האזרחים הערבים תפעיל המדינה כלפיהם פרוצדורות של צדק מתקן ומשקם: השבת רכוש קרקעי, ישוב-מחדש של העקורים הפנימיים באתרי כפריהם, הענקת פיצויים.


המסמכים נבדלים בהגדרות ובכינויים לדגם המשטר המבוקש. "החזון" מבקש לכונן בישראל משטר של "דמוקרטיה הסדרית": הכרה בקיומן של שתי קבוצות לאום במדינה, אוטונומיה למיעוט הערבי בענייניו היחודיים בתחומי החינוך, התרבות והדת, זכות ווטו למיעוט הערבי על החלטות מדינה בסוגיות חיוניות הנוגעות לו, מיסוד משטר שיגלם שוויון זכויות בין קבוצת הלאום היהודית לזו הערבית בלי קשר למספר היהודים או הערבים באוכלוסיה, כינון שותפות אמת בניהול המשאבים ובתהליכי קבלת ההחלטות. רק כך יובטחו לדעת מחבריו זכויותיהם הלאומיות, ההיסטוריות, האזרחיות, האינדיבידואליות והקולקטיביות של האזרחים הערבים. מחברי "החוקה" מבקשים שישראל תהפוך ל"מדינה דמוקרטית דו-לשונית ורב-תרבותית". בשונה מהרטוריקה הפלסטינית- פרטיקולרית- תביעתית של "החזון", עומדים בבסיס הרטוריקה של "החוקה" הערכים האוניברסליים המגולמים ב"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שאישרה עצרת האו"ם בשנת 1948 והמשמשת בסיס לעקרונות משפטיים מחייבים במישור הבינלאומי, ובהם גם ההגנה על חירותו האישית של הפרט ועל זכויותיו הכלכליות והחברתיות. הם מאמינים ש"מדינה דמוקרטית דו-לשונית ורב תרבותית" תוליד עם הזמן מצב חדש בו יכבדו האזרחים היהודים והערבים את הזכות הכללית לחיות בשלום תוך כיבוד השונות התרבותית. ה"דו לשוניות" העברית-ערבית שבבחינת היבטיה השונים השקיעו מחברי "החוקה" מאמצים מרובים נראית הסדר בר יישום הגם שידרוש השקעת כסף רב למימון משכורותיהם של מתרגמים מיומנים: שתי השפות תזכינה למעמד חוקי שווה בפעילויותיהם ופרסומיהם של בית הנבחרים, משרדי הממשלה ובתי המשפט. בהופיעו בבית המשפט יהא כל מתדיין זכאי להשתמש באחת מהשפות הרשמיות לפי בחירתו ולהיעזר בתרגומים של דיונים, פרוטוקולים, כתבי דין, פסקי דין וכיו"ב. מאחר שמחברי "החוקה" מעריכים שבעתיד הנראה לעין יחיו בישראל שבגבולות הקו הירוק רוב יהודי ומיעוט ערבי לצידו, הם מייחסים חשיבות לכך שלמיעוט הערבי יוקצה ייצוג הולם בכל רשויות השלטון. רק כך תובטח שותפותו במדינה ובמערכי השלטון. אין הם קובעים מסמרות: הדמות שתעוצב לשותפות היהודית ערבית הוא לדעתם עניין למשא ומתן בין נציגי הרוב הצדדים, אך חיוני יהיה להטמיע ולבצר את הגדרתה החדשה של ישראל כ"דמוקרטיה דו-לשונית ורב-תרבותית" בחוקה חדשה ששינוי עיקריה יחייב תמיכה של רוב פרלמנטרי גדול מאוד. ברור שהמודל הלבנוני אינו מפתה את מנסחי "החוקה". הם רואים כאופציות שיש ללמוד מהן את המודל הבלגי, הקנדי, הצפון אירי והמקדוני. במקדוניה, מזכירים הם, בה מונים הסלאבים הנוצרים כ- 65 אחוז מהאוכלוסיה ואילו האלבנים המוסלמים כ-25 אחוז שינתה המדינה בשנת 2001 את הגדרתה מ"מדינת העם המקדוני" ל" מדינת המקדונים והאלבנים ומיעוטים אתניים אחרים", ולשינוי ההגדרה התלוו שינויים תואמים באופן התנהלות המדינה. דגם שמציעים מחברי "הצהרת חיפה" דומה בעקרונותיו לדגם המוצע ב"חוקה", אך בחזונם מדובר על תחילתו של עידן חדש: החיים במתכונת שתעוצב במדינה החדשה יהוו "קיום מלא של כל תנאי הפיוס ההיסטורי בין שני העמים" ויסמנו סוף לסכסוך הנורא בין העמים.


למרות הבדלי הסגנון והדגש, רוח של פתיחות ומפולשות שורה על ארבעת מסמכי העמדה. במקום בו מוקמות גדרות אלקטרוניות וחומות אפרטהייד מבוצרות הם מבקשים לא להתנתק מהיהודים אלא לחיות זה עם זה מתוך דיאלוג והטמעת תכנים הדדית, הם מבקשים לא להתנתק מהמדינה אלא להגביר את מעורבותם בה עד שתהפוך להיות שלהם כשם שהיא של אזרחיה היהודים, הם רוצים פתיחות וקשרים והזנה הדדית עם העולם הערבי הגדול שהוא האוקיינוס החברתי, התרבותי, והכלכלי הטבעי שלהם.


בארבעת מסמכי העמדה שינוי המשטר בישראל אינו עניין אופציונלי, אלא אחד משלושת היסודות ההכרחיים שיאפשרו פיוס ושלום עתידי בין היהודים הישראלים לערבים הפלסטינים. השניים האחרים הם נסיגת ישראל מן השטחים שנכבשו בשנת 1967 והקמת מדינה פלסטינית לצידה. בין פלסטין לישראל, מבקשים ומקווים מחברי "הצהרת חיפה", ייבנו אימון, שיתוף פעולה וכבוד הדדי ואולי גם חוזים שיבטיחו לאזרחיהן את חופש התנועה המגורים והעבודה בשתי המדינות. שוב, לא גבולות בין מדינתיים נוקשים הם מבקשים אלא מפולשות זה אל זה, חיים יחד ומיזוג שיסודו ברצון ומידתו כמידת הרצון.


מהצגת הדברים עד כה עולות מספר תובנות. ראשית, מעודד לראות שרוב הדוברים בשיח של האליטות הערביות במדינת ישראל, בין שהם תומכים במדינה אחת ובין שהם תומכים בשתי מדינות, מכירים בזכויות הקיבוציות של יהודי ישראל ורואים בחיים יחד עימם מציאות של קבע. שנית, בעיניהם לא הגבולות הם העיקר: מתכונת החיים בארץ והמשטר המדיני שיכון בה הם שיחרצו את גורל העמים לשלום או לחרב. רק מתכונת חיים אחת מתקבלת על דעתם: מדינה משותפת של כלל אזרחיה שבה יהודים וערבים יהיו שווי זכויות זה לזה ברמת הפרט והקולקטיב. רק מדינה כזו, בין שתקום בכל הארץ ובין שתקום בחלקה תאפשר כינון שלום בין יהודי ישראל לערביי פלסטין. שלישית, בניגוד לדעה הרווחת, הרוב המכריע באליטה הערבית בישראל לא רוצה לכונן בישראל משטר פוסט-אפרטהיידי במתכונת הדרום אפריקאית. לא דמוקרטיה ליברלית על בסיס "אדם אחד – קול אחד", ולא "מדינת כל אזרחיה" במובנו הפשוט של הביטוי מבקשים הם אלא סידור מורכב יותר המבוסס על צירוף של דמוקרטיה ליברלית שוויונית וחלוקת כוח בין קהילות. אחרי שנים של גזלה, הפליה, מחיקת זהות והדרה הם מבקשים שתוטמענה ותבוצרנה בחוקת מדינת העתיד גם זכויותיהם הקיבוציות, שהמדינה המשותפת תבטא ברמת החוק והמנהג, התרבות, השפה והסמל את העובדה שחיות בה שתי קבוצות לאומיות לגיטימיות, לא רק אחת.


ארבעת מסמכי העמדה התומכים בפתרון על בסיס שתי מדינות צפויים, בקריאה ראשונה לעורר תמיהה ואי נחת: אינטואיציית הצדק של הקורא היהודי אינה מתיישבת עם מה שנתפס כנתינת "מדינה וחצי" לפלסטינים ורק "חצי מדינה" ליהודים. ראוי לכן להדגיש שהנימוק למתכונת המוצעת בהם אינו נגזר ממוסריות פלסטינית עקומה ומוטה אלא מראייה מפוכחת של מצב העניינים הדמוגרפי בתוך מדינת ישראל שכבר היום אינה הומוגנית- יהודית אלא הטרוגנית ודו- לאומית. עיכול העניין עשוי להסתייע על ידי בחינתם של סידורים משטריים בארצות אחרות שזכו ליציבות ניכרת: לקהילת דוברי הצרפתית יש מדינה שלמה בצרפת גופא ועוד חצי מדינה בבלגיה ושליש מדינה בשוויץ, לדוברי הגרמנית יש מדינה אדירה בגרמניה ועוד שליש מדינה בשוויץ ולאלבנים יש את אלבניה השלמה אך גם נחלה מוכרת במקדוניה. בכל הסידורים הללו קרה דבר דומה: הדמוגרפיה עיצבה את יסודות הסדר הפוליטי והעניקה לו גם חזות של סדר צודק.


מכל הסיפור הזה עולות שתי מסקנות שנראות קריטיות לסוגיית דרכו של מחנה השלום בישראל בעתיד הנראה לעין. המסקנה הראשונה היא שסיסמת הקרב הוותיקה "שתי מדינות לשני עמים" במשמעותה הפופולרית – שתי מדינות לאום כפתרון לסכסוך – אינה מקובלת כלל על בני השיח של מחנה השלום בקהילה הערבית בישראל. מי שממשיך לזעוק את הסיסמא הזו בגרון ניחר בהפגנות ברחובות תל אביב צריך לדעת שהוא שבוי בחלומו הפרטי, כי האזרח הערבי שצועד לצידו אינו שותף לחזונו הגם שמטעמי נימוס ונוחות לא יציק לשכנו בו ברגע. מאחר שכבר כיום קשה מאוד למצוא אדם אחד באליטה האינטלקטואלית-פוליטית הערבית בנצרת, בחיפה באום אל פחם או בנגב שמוכן יהיה להשלים עם ישראל כמדינת לאום יהודית, מחנה שלום שלא יפנים את מצב העניינים הזה צפוי לספוג אכזבות קשות, לאבד במהירות את בטחונו העצמי ואת אמינותו הציבורית ולהתפורר מבפנים על רקע מצהלות הלעג של אויביו הלאומנים. המסקנה השניה היא אופרטיבית. יהודים רודפי שוויון ושוחרי שלום צריכים, כך נראה, לעשות מעשה חדש ממחר בבוקר: לסרב להשתתף בעוד רבי שיח מלומדים ואינטימיים ליהודים בלבד ובמקום אלו לכונן מסגרות שיח קבועות, כנות ופומביות בהן ישתתפו יהודים וערבים, לבירור מפוכח של פערי העמדה בין היהודים לערבים ולגיבוש תוכנית חיים משותפת. תועלת רבה עשויה לצמוח בדיונים כאלה מירידה מרמת הצהרות העקרונות לרמת התיאור הפרוזאי של חיי יומיום אפשריים במדינת עתיד שוויונית. אזי יסתבר, אולי, שבהרבה ממה שאנחנו מכירים כחיינו היומיומיים לא ישתנה דבר במדינת העתיד ומה שכן ישתנה יראה, לעיני דמיוננו החי, אטרקטיבי ומפתה עד מאוד.

תגובות
נושאים: מאמרים

48 תגובות

  1. יובל הלפרין הגיב:

    הססמה "שתי מדינות לשני עמים" לא הועלתה על ידי גורם ציוני,
    אלא על ידי מק"י ואחר כך חד"ש, ובמשך שנים הן היו היחידות שהעלו אותה.
    הכוונה לא הייתה "שתי מדינות לאום כפתרון לסכסוך", אלא הכרה בכך שכיום קיימת מדינה אחת הנתבעת לסגת משטח שבו תקום מדינה שנייה.

    ססמה אינה ניתוח פוליטי ולא חזון, אלא כותרת שאמורה לגייס קהל נרחב ככל האפשר בתביעה ברורה וחד משמעית ככל האפשר.

    מבחינה אידיאולוגית מק"י מעולם לא ראתה בכך הכרה בלגיטימיות של הציונות, וזו הסיבה שב-1965 אירע הפילוג בין הקבוצה של מיקוניס וסנה.
    הססמה "שתי מדינות לשני עמים", שאותה אימצה מק"י בוועידה ה-18 ב-1976, לא התבססה על גישה של "זכות מול זכות" או של "שני עמים הנאבקים על כברת ארץ אחת",
    אלא על שילוב של:
    התנגדות לציונות + הכרה בעובדה שהציונות אינה עומדת כעת להתנדף באוויר + חוסר תוחלת בפתרון צבאי לסכסוך נוסח פלישת מדינות ערב לישראל ב-47′ + הצורך בגיוס ציבורים רחבים במאבק לנסיגה מהשטחים שנכבשו ביוני 67′, גם באמצעות עמימות פרשנית לגבי הססמה הפוליטית שנוסחה.

    אני חושב שזה לא רחוק מגישתם של מסמכי החזון:
    נסיגה לגבולות 67′ + מאבק נגד האפרטהייד הציוני במסגרת המדינה הריבונית בגבולות ה-4 ביוני.
    מה כבר ההבדל?
    הגרעין הוא "שתי מדינות". "…לשני עמים" זה "תיבול הסברתי" שנועד לרכך את האנטגוניזם מצד קהלים מגוונים העשויים לתרום להשגת יעד פוליטי זהה.

    והערה נוספת:
    אנדרה פסח לחלוטין על עצם השאלה לגבי שני עמים.
    מסמכי החזון שוללים את החזון הציוני, ובצדק.
    האם פירוש הדבר שלילת העובדה שיש כאן שני עמים?
    קיים כאן עם ערבי פלסטיני? קיים.
    קיימים כאן בערך 6 מיליון איש שאינם משתייכים לעם הערבי-פלסטיני? קיימים.
    מסקנה: יש כאן שני עמים.
    אני חלוק על הציונות בטענה שאני ו-וודי אלן שייכים לאותו עם. אבל יש כאן שני עמים, ולעם השני אין צורך לקרוא "יהודי". אפשר לקרוא לו "ישראלי" או אולי "עברי", כי הוא דובר עברית כשפת יום יום ולא רק כשפת תפילה.

    ועוד הערה נוספת:
    למה תמיד מזכירים את דרום אפריקה בלי נמיביה?
    בדרום אפריקה כן הוגשם פתרון "שתי מדינות" לגבי נמיביה.
    בדרום אפריקה גופה בוטל האפרטהייד, ובנמיביה בוטל הכיבוש הדרום אפריקאי.
    גם כאן אין מקום להכריז כי "דין חברון כדין עכו".

  2. מאמר מאוד מעניין הגיב:

    תודה שאתם מביאים דברים כאלה לקוראי העברית.

    רק הערה אחת: לא היה מזיק להעביר את המאמר עריכה לשונית אינטנסיבית.

  3. ג’וקר הגיב:

    מקריאת הדברים ברור שהציבור היהודי בארץ נדרש, על פי ההצעות הנדיבות של הערבים, לבחור בין חולירה לדבר: בין מדינה דו לאומית, ליתר דיוק מדינה פלסטינית שבה יתירו ליהודים לחיות כמיעוט, לבין מדינה פלסטינית יודנריין, ולצדה מדינת כל אזרחיה פלסטינית-יהודית. בשני המקרים נשללת לחלוטין זכותו של העם היהודי להגדרה לאומית, ועדיין לא דיברנו על הסכנה, שהיא בגדר ודאות, כי בסופו של דבר בשני המקרים כל היהודים יחוסלו או יאולצו להגר מכאן.

    לדעתי מספר היהודים שיסכימו לכך הוא אפסי. צדק או לא צדק, אין לצפות מאף עם בעולם לבצע מרצונו החופשי אקט של התאבדות קולקטיבית. מוטב לערבים שיחזרו לפתרון שתי מדינות לשני עמים, עם תיקוני גבול דמוגרפיים, שישאיר לכל אחד מהעמים את הזכות להגדרה לאומית ואת הזכות לשמור על הרוב הדמוגרפי במדינתו. את בעיית המתנחלים מוטב שישאירו לנו. כבר הוכחנו רקורד מסוים בעניין.

  4. סטודנט להיסטוריה הגיב:

    כמה הערות:
    היהודים היסטורית סבלו יותר בארצות הנצרות מארצות האיסלם אולם גם בארצות האיסלם מעמדם היה נחות ומבוזה, ופגורמים ועלילות דם התרחשו שם, ומותר לי לחשוד שחיי כיהודי וכהומוסקסואל יהיו גיהנום תחת משטר של ראאד סאלח כמו גם תחת משטרו של הרב מרדכי אליהו.
    דבר שני, אני מסכים שהערבית צריכה להמשיך להיות שפה רשמית בארץ, וגם הלימוד שלה צריך להיות יותר רציני.
    דבר שלישי, מדינת ישראל היא מדינה יהודית וזה אופיה אולם היא צריכה גם להתייחס בצורה שווה לכל אזרחיה.
    דבר רביעי, כבודם של המשכילים מונח במקומו אך היסטורית האינטלקטואלים לא תמיד צודקים ולא תמיד הם הדעה הדומננטית ברחוב.

  5. יובל הגיב:

    אנחנו לא "ירדנו" משום דבר, התנגדנו לפלישה הזאת תמיד, ו"אנחנו" זה גם הערבים וגם היהודים שבינינו.

    וחוץ מזה, אני חייב להביע את הסכמתי המלאה לדבריו החשובים של גלעד.

  6. תמימות ליובל הלפרין הגיב:

    התרחיש של טבח היהודים בידי המוסלמים במדינה משותפת אינו הכרחי, אבל אפשרי. הדוגמא של היהודים באיראן היא בעלת רלבנטיות מוגבלת מאד, משום שהמוסלמים שם אינם מרגישים מאוימים בידי 25,000 יהודים מסכנים, ובכל מקרה משקעי השנאה שם שואפים לאפס לעומת ההיסטוריה עקובת הדם שבין היהודים לפלסטינים.

    לגבי פלסטין-ארץ ישראל, גם אם הסיכוי לטבח כזה היה אחד למאה, אז כמו שאומרים, מוחל טובות.

  7. שתי מדינות לשני עמים הגיב:

    בכל המאמר של דרזנין לא ראיתי עמדה כזו. ראיתי רק שתי עמדות. האחת מדינה דו לאומית והשניה שתי מדינות לעם אחד. מי שרוצה מדינה דו לאומית טוען בד"כ שאי אפשר להפריד את שתי האוכלוסיות הן בגלל הערבים שחיים בתוך הקו הירוק והן בגלל המתנחלים שגרים בשטחים שאמורים להיות המדינה הפלשתינית. משום מה כל אנשי "השמאל" מתעלמים מפתרון שיושם בכל המאה ה-20 באירופה – חילופי אוכלוסיות. מכיוון שברור ששתי האוכלוסיות אינן רוצות או אינן יכולות לחיות יחד אפשר להעביר את כל הערבים לשטחי הגדה שם ישנם כבר ישובים מוכנים עבורם (התנחלויות) וכל היהודים יועברו למה שהיום הוא ישובים ערביים כאשר אלה הקרובים לקו הירוק יועברו על אדמותיהם ותושביהם לשליטת המדינה הפלשתינית. עכשיו כל "הצדיקים" יתחילו לצרוח גזען טרנספריסט פשיסט ושאר שטויות רגילות שמטיחים אנשי "השמאל" באנשים שרוצים למצוא פתרון אמיתי לבעיה ולא פתרון נוסח ועידת ונזה לבעית היהודים במזרח התיכון. זה עבד במקומות אחרים וזה יעבוד גם כאן. ועוד הערה קטנה על האפשרות לחיים משותפים. ראשית מעולם לא היו חיים משותפים יהודים ערבים תחת שלטון מוסלמי שנמשכו לאורך שנים.תמיד לאחר כמה עשרות שנים זה הסתים בטבח יהודים ושנית אם מסתכלים על הקיום המשותף בכבוד של מוסלמים עם מוסלמים שכוללים לימוד תעופה ללא אמצעי עזר מקומה 14 נקל להבין מה יהיה גורלם של בני החזירים והקופים או בקצור היהודים תחת משטר פלשתיני. האמת היא שתמיד מדהימה אותי מחדש הגזענות של "השמאל" שמוכן לעצמאות לאומית של כל עם בעולם חוץ מהיהודים. לפחות "השמאל" היהודי היה צריך כבר ללמוד מהנסיון המר של הבונד ולהבין שאין קיום יהודי אלא תחת שלטון יהודי עצמאי.

  8. משה, מילים ריקות אבל מסוכנות הגיב:

    כל מי ש"חושב" על "מדינה משותפת" הוא (תסלחו לי בבקשה) טיפש ורשע. לכן אומר רק את השורה התחתונה בסוגיה: ברגע ש"תיווסד" "מדינה משותפת" תתחיל מלחמה עקובה מדם בכל פינת רחוב ועל כל גג בין יהודים וערבים. לא תהיה שניה אחת של שקט, והארץ תהום ותרעד, היצרים של שני הצדדים יזעזעו כל פינה שלוה (אם תיוותר כזו), וכל מה שהיה פה עד היום ידמה לשווייץ, לעומת מה שיהיה ב"מדינה המשותפת".
    גם בתור תרגיל "אינטלקטואלי" הרעיון מפחיד ומעורר צמרמורת בגבי.
    אגב, מי שמדבר על "מדינה משותפת" רק מרחיק את סיכויי השלום, הרחוקים ממילא. אבל לפחות לדבר על "סיכויי שלום" מאשר על רעיון העיוועים המטורף המכונה "מדינה משותפת".

  9. אסנת אלון הגיב:

    מאמר מקיף ומעניין, אלא שזהו דיון שמתקיים כך או אחרת, במעגל סגור מאוד של ישראלים-יהודים.אין בדיון זה מקום לכל אדם,ליברל ככל שיהיה, המגדיר עצמו כציוני ואשר לאומיותו מוגדרת באופן לעומתי ומושפעת מההיסטוריה העגומה של הקולקטיב היהודי (היסטוריה אשר ברובה אינה נוגעת ביחסי יהודים ערבים, אלא קרתה בעיקרה באירופה -כאשר "ישבנו" בקרב אומות תרבותיות למשעי.)במילים אחרות- יש להשקיע מחשבה כיצד ניתן לקיים את הדיון הזה בהשתתפות קבוצות נוספות באופן שייתן להן מרחב לספוג רעיונות כאלה בלי בהכרח להיכנס ל"בןנקר" של פחדים וחרדות. חרדות אשר מזינות את הדיאלוג בחומרים רעילים ותוקעות אותו.

  10. תמימות מתוקה הגיב:

    את הערבים אפשר להבין. את השמאל הבינלאומי אפשר עוד איכשהו (גם בשואה לא עניין אותם גורלם של היהודים). אבל להבין את השמאל הישראלי זו משימה בלתי אפשרית. אנשים יוצאים מגדרם כדי להמציא כל סוג אפשרי של פיתרון, ובלבד שהפיתרון הזה לא יכיר בזכותו של העם היהודי למדינה ויכפה על שני עמים ששונאים זה את זה חיים כפויים במשותף, שיסתיימו בודאות במרחץ דמים נורא.

    קיים גבול מסוים שמבדיל בין תמימות לטיפשות. צריך אדם לעבור בהרבה את גבול התמימות כדי להאמין שהפלסטינים, שמחנכים את ילדיהם מגיל אפס לשנוא את "בני הכלבים והחזירים" (זה אנחנו) יניחו לנו לחיות כאן תחת משטר פלסטיני. האם אתם באמת מאמינים שהפונדומנטליסטים האיסלאמים ימשיכו לרצוח אמריקאים, אנגלים, צרפתים, אוסטרלים ואחד את השני, ורק היהודים יזכו לחסינות בגלל ש"חתמנו אתם על הסכם שלום"? הצחקתם אותם.

    הפלסטינים מעולם לא ויתרו על רעיון "הטבח הגדול" כפי שהועלה ב-47 ע"י עבד אל רחמן עזיז, מזכיר הליגה הערבית דאז. מי שחושב שתכנית החיסול הפלסטינית כוללת הפרדה בין ימין יהודי לשמאל יהודי, טועה טעות קשה. לגבי הפונדומנטליסטים האיסלאמים אין כל הבדל בין ליברמן לזהבה גלאון, ויש לי תחושה שאפילו גדעון ספירו ואילן פפה לא ירגשו אותם במיוחד.

    הפיתרון – הפרדה בין שני העמים, עפ"י גבולות שיאפשרו רוב פלסטיני במדינה הפלסטינית ורוב יהודי מוחלט במדינה היהודית. אין פיתרון אחר, פשוט מפני שהיהודים, קולוניאליסטים שכאלה, לא יסכימו לתלות את עצמם.

  11. עופרי הגיב:

    בעצם מדובר כאן על מדינה אחת רב-לאומית ורב-לשונית, ומדינת לאום פלסטינית ערבית. פתרון זה אינו נראה פתרון הוגן כלל. חשוב לזכור כי מדינת לאום בין הירדן לקו הירוק מעולם לא היתה קיימת. וכי לעם הפלסטיני כלאום לא היתה מדינה עצמאית מעולם. השאלה היא האם העם הערבי-פלסטיני מעוניין במדינת לאום משלו. אם כן, הרי זה רק הוגן שגם לעם היהודי תהיה מדינת לאום משלו. ופתרון שתי מדינות לאום הוא הפתרון הצודק במצב זה. אם העם הערבי-פלסטיני מוכן למדינה רב-לאומית כביתו הלאומי, וגם העם היהודי יהיה מוכן לכך, אזי ברור כי מדינה רב-לאומית אחת בין הים לירדן היא הפתרון הסביר (על פי הצעתו של אסעד ע’אנם). הפתרון של מדינת לאום אחת, ומדינה דו-לאומית לצידה, הנו פתרון מאוד לא הוגן כלפי היהודים. כמו כן, הטיעון של נסיגה מהשטח הכבוש, אינו יכול להצדיק פתרון זה, כי הרי אין כאן כוונה להשיב את השטח למדינות מהן הוא נכבש, אלא להקים בו מדינה חדשה. לדעתי האישית, עדיפה מדינה רב-לאומית אחת, בה קיים ייצוג שווה לבני כל הלאומים, מאשר פינוי של מאות אלפי אנשים מבתיהם, בין אם הם יהודים ובין אם הם ערבים.

  12. יובל הלפרין הגיב:

    תמימות או לא תמימות, באיראן חיים כיום כ-25,000 יהודים, תחת משטר אסלאמי פונדמנטליסטי שיש לו כל הכלים לנהוג בהם כפי שאתה צופה שיקרה במצב כזה, וזה עדיין לא קורה.

    לא שאני מאחל למישהו לחיות במשטר כזה חלילה, לא כרוב ולא כמיעוט, אבל העובדה שמצב כזה מתקיים מוכיחה שתרחיש האימים שלך הוא, בלשון המעטה, כלל אינו הכרחי.

  13. עופר הגיב:

    שתי הגרסאות הראושנות שמובאות במאמר – זו של בני הכפר וזו של התנועה האיסלאמית – אינן אלא גרסאות ערביות לחזונם של אותם אנשי ימין קיצוני הרוצים להפוך את הערבים לאזרחים סוג ב’ במדינת ישראל. אגב, גם שתי מפלגות אלה הן תנועות ימניות-לאומניות של חלק מערביי ישראל.
    אשר להצעתו של ד"ר גאנם, נראה לי שאין בו אפילו הגיון פנימי של הקיצונים בשני הלאומים: מצד אחד הוא רואה בכמה עשרות אלפי מתנחלים ובעלי בריתם הפוליטיים כוח שיכול למנוע את פינויים – וזה אחרי שכבר פונו מתנחלים מחבלי ימית וקטיף; מצד שני, הוא חושב שניתן להתגבר על ההתנגדות מצד קרוב ל-100 אחוז מהציבור היהודי למדינה דו-לאומית.

  14. ליובל הגיב:

    חבל נורא שירדו מפתרון הפלישה הערבית. אולי כדאי לחזור לרעיון הזה. הוא כל כך ריאלי ונחמד, ויבטיח שיקום כאן משטר דמוקרטי אנטי-גזעני פלורליסטי. מה, ממש כמו המדינה האחת, לא?

  15. נתן. הגיב:

    כוב יובל הלפרין: "הססמה "שתי מדינות לשני עמים" לא הועלתה על ידי גורם ציוני,..

    את הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" קיבלה התנועה הציונית כבר ב47 בזמן שהסכימה לתוכנית החלוקה של האו"ם.

  16. גלעד הגיב:

    מדהים איך שמכל המאמר הזה נעלמה הפוליטיקה. המפלגה היחידה שמוזכרת היא "אבנאא אלבלד", שכלל חבריה בקושי ימלאו מתנ"ס שכונתי. למעשה, היא מוזכרת בתור איזוטריה.

    שאר העמדות המוזכרות בכתבה הם של אישים פרטיים, חוקרים באקדמיה, ועמותות. כלומר- אנשים שמייצגים את עצמם ותו לאו. חלקם "מזוהים", אבל זהו כבר עניין השמור ליודעי ח"ן.

    לאן נעלמה חד"ש/אלג’בהה, הכוח המוביל בציבור הפלסטיני בישראל? לאן נעלמה בל"ד/תג’מוע, מפלגה בעלת השפעה בלתי-מבוטלת? למה ההתייחסות לרע"ם מוגבלת לפלג הצפוני? ותע"ל? האם התארגנות ממשית, עממית והמונית של אנשים ‘נחשבת’ פחות מהתארגנויות שמבוססות על מענקים ותרומות מקרנות מחו"ל?

  17. אליק בנשלום הגיב:

    המפלגה היחידה בישראל שבמצעה (1969 ) היו
    "שתי מדינות לשני עמים" היתה "תנועת העולם הזה כוח חדש"ןעל מצעה זה נבחרו שני חברים
    לכנסת באותה שנה: אורי אבנרי ושלום כהן.
    רק"ח החזיקה עד ל-1970 , ערב "וועידת בולוניה", בתביעה להחזרת רצועת עזה למצרים ואת הגדה המערבית לירדן. ב1970 החלה בריה"מ לצדד ב"שתי מדינות" ובעקבותה רק"ח.

  18. הבורר הגיב:

    האמירה כי הציונות קולוניאליסטית או אימפריאליסטית מניחה כי יש דבר כזה אימפריאליזם, כאילו הקפיטליזם או הקפיטליסטים מרוויחים משהו מהתפשטות טריטוריאלית. ולא כך. הקפיטליזם שואף לשלום, מאחר ושלום מביא לעסקים טובים ועסקים טובים מביאים לשגשוג. קהילת העסקים בישראל תומכת באופן עקבי בפשרות טריטוריאליות, כגון הסכם אוסלו. כמובן שאנשי העסקים הישראלים לא מרוויחים כלום מהשתגעות המלחמה של הגנרלים, שגם עולה המון כסף ומבריחה הון זר והשקעות.
    הציונות מעולם לא היתה אימפריאליסטית. התמיכה של "המעצמות הקפיטליסטיות" בציונות היתה מוגבלת מאוד, ונבעה יותר משתדלנות של גופים ציוניים מאשר מלחץ של קבוצות העסקים הדומיננטיות. המארקסיסטים-לניניסטים היקרים כנראה נתקעו על התקליט של ברית המועצות, שהיתה צריכה כסת"ח אידיאולוגי לדיפלומטיה המרושעת שלה באזור, ולכן נדבקו בתזת ה"ציונות=אימפריאליזם". אבל ברית המועצות כבר קרסה, והמארקסיסטים הנלהבים בקרוב גם יקרסו טוטאלית (כשמה שנשאר מהאלקטורט יהיה בקבר).

  19. דרור בל"ד הגיב:

    הערה לתגובת הבורר

    "…כאילו הקפיטליזם או הקפיטליסטים מרוויחים משהו מהתפשטות טריטוריאלית. ולא כך."
    בוודאי שכך,זו מהותו של כל הסכסוך כאן.טובי המוחות אמנם כותבים ניירות עמדה בהם מוצעים פתרונות לסכסוך,האידאולוגים נלחמים על אמונתם,איש איש על פי צו מצפונו,העדר מלחך עשב באחו, אך בפועל מתנהל הכל לפי אינטרסים כלכליים של ההון -שלטון.
    ראה לדוגמה את בניית החומה:"המדינה בנתה קילומטרים של גדרות רק כדי להרוס אותן"
    שוקי שדה על ספרו של שאול אריאלי-חומה ומחדל

    — קישור —
    לאן אתה סבור שהלך כל הכסף שישראל "בזבזה"?

    …"הקפיטליזם שואף לשלום, מאחר ושלום מביא לעסקים טובים ועסקים טובים מביאים לשגשוג"

    טוב לאולמרט ושרון-"יחפצו" בשלום
    לא טוב לנתניהו ולברק-יתכוננו למלחמה
    הקפיטליזם שואף רק לדבר אחד:ניכוס כל ההון,החומרי,הכלכלי והאנושי לכמה שפחות בעלי שליטה.כל דרך לגיטימית בעינהם,כולל שלום\מלחמה.

    המאבק נגד אלה,בהנחה כי אינך נמנה עמם,הוא גם מאבקך,ללא קשר לתמיכה במפלגה זו או אחרת.
    לא צריך להיות מרקסיסט\לניניסט(רצוי לא להיות) כדי להזדהות עמו.זהו מאבק בטרור,טרור כלכלי.יהיה מעמדך הכלכלי אשר יהיה,יום יבוא וגם אליך הוא יגיע.

  20. נמרוד אמזלק הגיב:

    סתם הערה ביבליוגראפית למתעניינים: מסמכי החזון הערביים שנידונים במאמר לעיל רוכזו בספר, בשפה העברית, כשלצידם מאמרי פרשנות וביקורת של סמי סמוחה, יהודה שנהב, אמל ג’מאל, מירון בנבנישתי ואחרים. את הספר ערכו במשותף ד"ר שרה אוסצקי-לזר וד"ר מוסטפא כבהא והוא יצא בהוצאת "הפורום להסכמה אזרחית". ניתן לרכוש אותו באמצעות התקשרות למשרדי הפורום: 02-6731118. בקרוב הוא יהיה זמין גם כ- e-book.

  21. עמית הגיב:

    מאמר חשוב ומדויק. חשוב להזכיר שזה לא שיש לנו, יהודים וערבים, הלוקסוס להמשיך ולהתדיין האם זה רעיון טוב ב-92% או רק ב-63%. רעיון שתי המדינות הוא כבר גופה מתה. אין כל סיכוי לפנות את מאות אלפי המתנחלים שיושבים בגדה, גם לא חצי מהם. וכן כל הצעה שלא תאפשר את פתרון בעית הפליטים לא תביא לרגיעה, ובטווח הרחוק הכל שוב יתפוצץ. אין דרך להביא לשקט לארץ הזאת מלבד פתיחת דף חדש ודמוקרטיזציה של כל האזור שישראל שולטת בו (ישירות או בעקיפין) מתוך קבלה של הסטאטוס קוו, ואי הזזה של תושבים.

  22. daliah הגיב:

    לאנדרה,
    יפה שעשית סדר בנושא המדובר.לא בטוחה שתרצה לזכור שאתה מתעלם מן העובדה שיש יהודים רבים שאינם "שוחרי שוויון וצדק" לשיטתך ,שאינם מסכימים לדרך שאתה מציע .כך שיש עוד חזון למועד לפתרון ברמה הפרקטית.
    דליה גורי.

    .

  23. צ’מברליין לבורר הגיב:

    "עלינו להביט בפני הדבר כפי שהוא ולהכיר, שעל מנת שנוכל להמציא יותר תעסוקה עלינו להקדים לה יותר ביקוש.
    תנו לי את הביקוש ליותר מצרכים, ואז אקבל על עצמי שפע של תעסוקה בייצור המצרכים, ולדעתי הדבר היחיד שיכולה הממשלה לעשות על מנת לקדם את פני הקושי הגדול שאנו דנים בו, הוא לכוון את חוק פעולתה כך שכל סיוע יינתן לביקוש, שייווצרו שווקים חדשים.
    מפני הסיבות והטעמים שהעליתי לפניכם הערב, אני משוכנע שהכרח הוא לנו לקיים את השלטון ואת הקיסרות שהם עתה בידנו. מסיבות אלו בין השאר לא הייתי מבטל את הזיקה שכבשנו לנו כיום בארץ התלות הגדולה שלנו הודו.
    מסיבה זו אני מסכים לכיבוש הנמשך של מצרים, ומאותן הסיבות האצתי בכל תוקף בפני ממשלה זו ובפני הממשלות הקודמות בדבר הצורך להשתמש בכל הזדמנות חוקית כדי להרחיב את השפעתנו ואת פיקוחנו ביבשה האפריקנית הגדולה.
    ולבסוף, מאותם טעמים, הריני חושב שיש לחזק את הצי שלנו עד ששלטונו העליון יהיה מובטח, באופן שאיש לא יוכל להפריענו באף אחת מארצות הכיבוש, שהן עתה או יהיו בעתיד בידנו."

    (מתוך נאום של יוסף צ’מברליין בפרלמנט הבריטי מ-1897. יוסף צ’מברליין היה ראש הלובי של אנשי עסקים שדחפו את הממשלה לכיבוש קולוניות)

  24. The growing belief in a one-state solution הגיב:

    The growing belief in a one-state solution
    Nadia Hijab,

    — קישור —

  25. הבורר הגיב:

    לדרור

    שטויות.
    הקפיטליסטים בישראל, הגדולים כמו גם הקטנים, לא מרוויחים שקל מהכיבוש ומפעולות צבאיות. נהפוך הוא, הם משלמים את מחיר המלחמה יותר מכל שאר האזרחים. מי לדעתך מפסיד מליונים על כל יום שהתעשייה בדרום נפגעת? מי צריך לשלם את הריבית הגבוהה שדורשת ההוצאה הבטחונית של הממשלה? מי המפסיד העיקרי מבריחת המוחות והתדלדלות השקעות החוץ?
    יש גרעין קשה של מרוויחים כמו בכל מקום. אנשים מקושרים שמסוגלים לחתום חוזי אספקה שמנים. אבל רובם לא שייכים לא ל"אליטה" הקפיטליסטית ולא למעמד העסקים הקטנים, אלא לצבא, למשרדים ממשלתיים ולכל מיני מעגלים חברתיים ספציפיים מאוד.

    יש לך נתונים אחרים, חוץ מדו"ח בלתי רלוונטי על גדר ההפרדה וקלישאות מארקסיסטיות?

  26. באר שבעי הגיב:

    תבינו, הערבים רוצחים סתם בשביל הכיף.
    חיילי צה"ל נלחמים בשביל להראות להם מי החזק, וגם כדי להביא גם לנו, הבאר שבעים, את חוויית הקסאמים.
    תבינו, משעמם לנו פה במדבר, מה רע שדאגו לנו לקצת אקשן בחנוכה?

  27. עופר הגיב:

    מקדוניה ושוייץ הן לא דוגמאות רלוונטיות: כמו בכל מדינה יש בהן רוב ברור לאחד הלאומים, ומיעוט עם אוטונומיה כזו או אחרת. ראו מה קרה למדינות דו-לאומיות באמת: התפרקו בטוב כמו צ’כוסלובקיה, התפרקו ברע כמו בוסניה או רואנדה-בורונדי (כן, היתה פעם מדינה כזו) או נמצאות על סף פירוק כמו בלגיה.

    לעמית – לא מדובר במאות אלפים . כפי שפינו 10,000 איש בהתנתקות כך ניתן לפנות עוד 70,000 בדומה לקווי ז’נווה או מה שקרוי היוזמה הסעודית. לא צריך להשתמש בשיטות שבאמצעותן פינו 3 מיליון צרפתים שפונו מאלגי’ריה.

  28. YB לצ’מברליין הגיב:

    היו קפיטליסטים שחשבו כי קולוניות יניבו להם רווחים כפי שהיו סוציאליסטים שחשבו שאכן הן מניבות רווחים, שני הצדדים טעו.
    נ.ב. אגב קפיטליסט אמיתי יתנגד לקולוניות לצורך ניצול כי יש בכך הפרה של זכויותיהם הכלכליות של תושבי הקולוניות, האימפריה האירופית האחרונה הייתה בריה"מ הסוציאליסטית.

  29. ל"צ’מברליין" הגיב:

    הנאום הזה נישא בזמן שהאימפריאליזם והקולוניאליזם היו בשיא הצלחתם, לכן גם תפארתם עפ"י האידיאולגיה שנתנה להם גושפנקה מוסרית והפוליטיקה שנאמרה בלשון גלויה. באותן שנים גם מנהיגי הציונות בראשיתה התבטאו באופן גלוי וחיובי על האופי הקולוניאליסטי של הציונות והציעו את תנועתם לשרות האמפריאליזם, הגרמני, הבריטי וכל מי שרק היה מוכן לאמץ אותם "כחומת מגן של התרבות נגד הברברים".

    לאחר שהקולוניאליזם והאימפריאליזם הגס של ספינות התותחים הובסו כבר אין להם יותר תומכים, האידיאולוגיה מגנה אותם והפולטיקאים מנסים בכל כוחם להתנער ולהכחיש אותם.

    זאת התפיסה של מרכס לגבי השינוי בבנין העל לאחר התמורות שחלו בבסיס ושיקפוץ השרלטן הזה עד השמיים.

    לגביו האימפריאליזם הוא בכלל המצאה של סטלין. "הקפיטליזם שואף לשלום, מאחר ושלום מביא לעסקים" גם לעסקים "המיזעריים" של תעשיית הנשק והשתלטות על מקורות האנרגיה שהולכים ואוזלים. השפעתם כמובן "מיזערית" על הממשלות.
    גם לעסקי הקבלנים, לסוחרי שוד הנדל"ן והמפעלים שמוקמים עליהם בשטחים שהשפעתם "כלל לא ניכרת". מה שקיים הם רק עסקים שמצפים לעבודה זולה מהשטחים על מנת להרוויח פעמיים גם מהורדת השכר של העובד הישראלי.

    ההשוואה שעושה הנ"ל במקום אחר בין היטלר שעמד בראש המדינה התעשייתית והצבאית המפותחת ביותר בעולם לבין החמאס ששולט על מיליון וחצי בני אדם העניים ביותר בעולם שכלואים בתוך קופסא רק מוכיחה עם איזה בולשיט יש לנו עסק כאן.

    את השקפת העולם של הפילוסוף השרלטן הזה אפשר לסכם כך: מה שקיים זה מה שבראש שלי ומה שאני רוצה שיהיה קיים.

    אל דאגה, אנחנו שלוש וחצי אבל אנחנו ננצח

  30. ציפור בודד הגיב:

    אנני רוצה להצטיר כ"משבית שמחות" כמו גם שאת דיעותי בנושא כבר חזרתי ואמרתי.אך לדעתי כל הברברת הפוליטית על "חזונות" של תפישות מדיניות כאלה או אחרות,נועדה להזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.
    מה שקורה בפועל זו למעשה האלטרנטיבה היחידה שקיימת.כלומר שינויים אם יהיו,יהיו תמיד מינוריים ותמיד לטובת הצד החזק בפועל ברגע הנתון.במילים אחרות,המציאות העכשווית היא הוקטור השקול של כל הכוחות,האידיאות וזרמי המחשבה והעשיה הפועלים בשטח.על כל עשיה בכוון אחד מיד תצוץ עשיה נגדית "מתקנת".מספיק עיון שטחי בתגובות האשכול שמעלי ע"מ לחזק הנחה זו.
    כמו כן יש לקחת בחשבון שהעשיה הכוללת היא שלוב של השיטה המוצעת ומי שמפעיל אותה.כלומר עדיפה פיאודליות נאורה על דמוקרטיה מושחתת.אלך אף רחוק מכך ואומר לכולכם שהמלך הוא ערום: את מי מענינת השיטה אם אין לנו את הכילים לדאוג לכך שמי שיתפוס בה וינהלה לטובתנו יהיה אכן המתאים והראוי לכך.כלומר לפני כיתה ד’ צריך ללמוד בכיתה א’ למשל.
    כמו תוכי אחזור ואומר לכם שאם לא תיושם שיטת ההתארגנות בשורשי העשב ע"פ המודל של דמוקרטיה של הפרדת רשויות מוחלטת,עם ההנהגה משולשת,המתארגנת כלפי מעלה,לא יושג דבר!!
    זו ה"שיטה" היחידה האפשרית לברור לנו הנהגה ויצוג אמיתיים.האינכם רואים זאת לבד?
    בטח שלא.משום שלכל אחד מההוגים הכותבים והמציעים שמעלי,קיים בציקלון שרביט המנהיג היחיד.
    את מי זה בכלל מענין כיצד תראנה ה"מדינות" או ה"מדינה" שתוקמנה בעתיד?
    את עור הדוב אתם באים לחלק כאן? לא כדאי במחילה שתצאו לצוד אותו בתחילה?
    אתם מתווכחים ביניכם איך תראה התקרה של הבית המתוכנן ועוד לא ארגנתם צוותים ללבון הלבנים?
    האם זה מה שנגזר עלינו: ללכת כסומים אל עבר אפוקליפסה שלא תשאיר לשרידים ברירה אלא להתנהל ולהתארגן בקבוצות שפויות?
    תמהני.

  31. הבורר הגיב:

    צ’מברלין טעה, מה לעשות.
    לאנגליה מעולם לא היתה בעיה של ביקוש ושל שוק לסחורות. אם צ’מבלין חשב שכמה פלאחים מצרים יצילו בכוח הקניה שלהם את התעשייה הבריטית המפותחת, הוא היה מדינאי די עלוב וחשבונאי עוד יותר עלוב.
    האמת היא שמדינות חיפשו קולוניות בגלל סיבה אחת בלבד, והיא העצמת תהילתה וגדולה של המדינה. היו מספר אלמנטים בתוך המדינה שחיפשו להגדיל את כוחם היחסי, כגון בעלי קרקעות, אצילים, והאליטה הצבאית, אבל כל אלה שייכים מבחינה היסטורית לעולם הפיאודלי הרבה יותר מאשר לקפיטליסטי.

    רוב רובם של הקפיטליסטים בכל מקום ובכל זמן חיפשו דבר אחד – שקט, שלום והשקעות בטוחות.

  32. טיטו ל-YB הגיב:

    חבר יקר, כיוונת לדעת גדולים.
    לפחות לדעת גדול. אני די גדול נכון?! ובכן, כשברית המועצות ניסתה להתערב בענייניי כפי שעשתה אצל שכנותיי, הבנתי שיכול להיות "אימפריאליזם סוציאליסטי" (כך בדיוק קראתי לזה!):
    כפי שבעלי הון פרטיים דוחקים בממשלתם להגדיל ביקושים ולפתוח שווקים באמצעות אימפריאליזם (כיבוש צבאי או הסכמי סחר והסדרי "סיוע", שיוצרים "פתיחת שווקים" ותלות נאו-קולוניאלית),
    דבר דומה קורה גם כשמדובר במדינה סוציאליסטית, שגם היא זקוקה להגדלת ביקושים ושווקים למפעלים שבבעלותה.

  33. יואב שמר קונץ הגיב:

    תודה על המאמר המצוין, שמהווה בסיס טוב לדיון רציני.
    ההערות האנטי-אינטלקטואליות אינן במקומן לטעמי, וגם לא ממש השאלה מהי עמדתה של חד"ש בסוגייה. מפלגות קיימות, מעצם טבען, מתאימות עצמן לרעיונות הקיימים בציבור שלהן ברגע זה, על מנת לשמור על כוחן ועל מקור לחמן בבחירות, כדי לשרוד בשוק הפוליטי הנוכחי. הן לכודות בכאן ועכשיו, בכיבוי שריפות וגינוי מלחמות ורפורמות כלכליות ניאו ליברליות. דוקטורים וחוקרים באקדמיה, לעומת זאת, אינם זקוקים לאישור מיידי מהציבור לרעיונותיהם, ויכולים להשקיע מאמץ מוחי יקר על גיבוש פתרונות לטווח ארוך. דיון פתוח וכנה בין שני הצדדים על פתרונות רצויים אפשריים הוא דבר מבורך לדעתי, בכל מסגרת שתאפשר זאת.

    בענין המצב בגדה והאפשרות להפרדה, יש להבחין לדעתי, בין החזון ולבין הפתרון הפרקטי. רצון עז להפרדה בין האוכולוסיות בכל מחיר מוביל לפתרון מעשי מסוים, כמו תהליך אוסלו או הסכם ז’נבה. לעומת זאת, רצון לשותפות וחיים יחד מוביל לפתרון פרקטי נגדי, ביטול הגדר והגבולות, הפיסיים והמנטליים.

    שאלת יסוד נוספת היא האם אנו יוצאים מתוך מציאות קיימת של יחסי הכוח הנוכחיים, עם הצבא הישראלי והמשטר של היום, או מתוך אוסף של אנשים שמחפשים פתרון לבעיה.

    לגבי המשטרים הרב לאומיים בשווייץ ובבלגיה, למשל, הם עובדים, אך הם עושים זאת מאז המאה התשע עשרה בערך, ולא היתה שנאה גדולה בין העמים, אלא חלוקת שלל וטריטוריה בין מלכים וקיסרים, אם אינני טועה, והרבה פלאחים שגידלו תפוחי אדמה וחלבו פרות. לעומת זאת, בין צרפת וגרמניה היתה שנאה לאומית גדולה, וכעת יש ביניהן גבולות פתוחים, חילופי סטודנטים רבים, ובאיזור הגבול המשותף דו לשוניות דה פקטו. כן, זה תהליך ארוך. אך מעניין.

    ססמא בהפגנות ועל סטיקרים צריכה להיות מלהיבה ומעוררת דמיון והשראה. ‘שתי מדינות לשני עמים’ היא סיסמא מעט מיושנת ודי מבאסת לדעתי. חוצמזה שביטה צדק כשאמר שברגע שציפי ליבני משתמשת בה היא מפסיקה להיות רלבנטית בשבילנו, ואפשר להתקדם הלאה בכיף.
    חג שמח!

  34. לטיטו הגיב:

    רואים שאתה לא טיטו האמיתי. יוזף ברוז’ האמיתי ידע משהו על כלכלה.

  35. נסיון שני הגיב:

    הדגם של הפלג הצפוני לא שונה מהותית מהתפיסה של הפלג הקיצוני של המתנחלים הדתיים.
    ההבדל הוא שאצל ראאד צאלח "בני החסות" אמורים להיות יהודים, ואצל המישיגינערס שלנו בני החסות (גר-תושב) אמורים להיות ערבים.

    מה רע, בעצם? אם הערבים שלנו יתנהגו יפה כמו היהודים הארצות האיסלאם לפני הטיהור הגדול, אנחנו נבטיח לפרוע בהם, להפקיע את רכושם, ולשסות בהם את ההמון רק מדי פעם, כשהשליט באותו הזמן יצטרך שעיר לעזאזל להסיח את דעת הציבור מכשלונות כלכליים ואחרים.
    בשאר הזמן אנחנו מבטיחים לתת להם לנשום, כמובן בתנאי שהם ידעו את מקומם ויתנהגו בהתאם. בדיוק כמו היהודים בארצות האיסלאם בעבר.

    בטוח שאם יבואו לצלאח ועדר השוטים שלו בהצעה מפתה כזו הם יקפצו על המציאה בלי לחשוב פעמיים…

    ל"בני הכפר" רציתי למסור באמת תודה רבה מקרב לב. הם מזכירים לי מאושפזים במחלקה הסגורה שמנהלים דיון מעניין- בתוקף מעמדם כנפוליון – איך בדיוק צריך לנהל את העולם.

    באשר ל"אינטלקטואלים" וחזונם המופלא על דמוקרטיה חילונית וליברלית שאפילו בשוודיה עוד יקנאו בה, רצוי להזכיר להם שאם לגזור מדגמי השלטון הקיימים בארצות ערביות ומוסלמיות הנהנות מריבונות מלאה,סביר להניח שאחרי ה"שינוי" מי שיעלה לשלטון יהיה תואם סדאם חוסיין או חומייני/אל-באשיר. בני המזל שבינהם יברחו ללונדון או לקנדה להיות שם אופוזיציה גולה, חסרי המזל יתנדנדו בקצהו של חבל, והנותרים יהפכו "קול-אדוניו" של השלטון החדש, אם ירצו להמשיך לנשום.

    באשר להשוואות המצחיקות לשווייץ ובלגיה –
    שמחתי לשמוע שמה שמחזיק את הסידור הזה הוא שלקהילת דוברי הצרפתית יש מדינה בצרפת, ולדוברי הגרמנית יש את גרמניה.

    יכול להיות שזו הסיבה שמי שלוחץ לפירוק בלגיה הם הפלמים, שאין להם מדינה אחרת בשום מקום חוץ מפלנדריה, ואילו הוואלונים מודיעים שאם יהיה פירוק הם מסתפחים לצרפת.

    דרך אגב, אדוני מכיר את הטיעון שפלסטינים לא צריכים הגדרה לאומית, כי כבר יש להם עשרים ושתיים מדינות דוברות ערבית, ועוד כהנה וכהנה מדינות מוסלמיות מלוא החופן?
    נראה שהטיעון שלך מתממשק מצויין עם מי שזו עמדתו.

    אלא שלנו אין גרמניה או צרפת "עברית", לכן הסיכוי שנוותר על המדינה שלנו בשביל ההרגשה הטובה של המיעוט (חוזר, *מיעוט*) הערבי בארץ, שואף לאפס.

    "כבר כיום קשה מאוד למצוא אדם אחד באליטה האינטלקטואלית-פוליטית הערבית בנצרת, בחיפה באום אל פחם או בנגב שמוכן יהיה להשלים עם ישראל כמדינת לאום יהודית" –

    זה באמת מצער מאוד בשביל האליטה הנ"ל.
    אפשר להציע להם טישו לנגב את הדמעות?

    מחנה השלום כבר מאוכזב, אבל אנחנו לומדים לחיות עם האכזבה, כמו שה"אליטות" המדוברות יצטרכו ללמוד לחיות עם "חוסר ההשלמה".

    מעולם לא הבטיחו לאף אחד גן של שושנים, אה?

    "לכונן מסגרות שיח קבועות, כנות ופומביות בהן ישתתפו יהודים וערבים" –

    המלצה מצויינת. אם יותר לי להוסיף – כדאי שבמסגרות האלו ישתתפו גם יהודים לא מהשמאל הרדיקאלי. עושה רושם שהאינטלקטואלים שלך מכירים רק שני סוגים של יהודים – מתנחל מזוקן עם כיפה ועוזי, או ניחנח מתכופף שתשעים ותשעה אחוז מהזמן עוסק בהתנצלות על זה שהוא חי. עם אנשים נורמליים אין להם שיג ושיח.

    אולי גם אנחנו צריכים לדבר עם ערבים נורמליים לשם שינוי, במקום עם הראאד סאלחים ועם ה"אינטלקטואלים" דה-לה-שמעטע. זה יכול להחזיר משהו מהאמון.

    (לצנזור – אתה מסכים לדיאלוג רק בתנאי שנאמרים בו דברים שמתאימים לקו שלך? )

  36. השלום טוב לעסקים הגיב:

    הקפיטליזם חייב להתפשט ככל שכושר הייצור שלו עולה והמניע של הפעילות הכלכלית הוא הרווח הפרטי. אחרת בעלי ההון יצטרכו לאכול את השטרות שהם צוברים.
    זאת הסיבה העיקרית לכל המלחמות ממלחמת העולם הראשונה עד מלחמת עירק.
    התנאי לשלום שהקפיטליס מציע הוא שכל העולם ינהג בתאם לאינטרסים שלהם לפי חוקי "השוק החופשי" שלמעשה הוא בשליטתם. זהו מהות האיפריאליזם בדרכי שלום – הגלובליזציה.
    אבל השלום הזה הוא מוגבל כל עוד כולם משחקים לפי הכללים שנקבעו שלהם. על מדינות סרבניות כמו אירן וונצואלה שיש להם חשיבות עקב מאגרי הנפט שברשותם, כמו עירק לפניהם, בלא קשר למשטרם הפנימי, עליהם מאיימת חרב המלחמה.

  37. כמה עובדות על האימפריאיליזם הגיב:

    וסקו דה גאמה הקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה כדי למצוא דרך ישירה לתבלינים מהודו, בלא צורך במתווך בדמות העולם הערבי.

    קולומבוס הבטיח למצוא דרך טובה יותר לתבלינים הללו, ממערב.
    כשהבין שהגיע ל"חלק אחר של הודו" הבטיח במסעותיו הבאים לחזור עם הרים של זהב.
    "לאוצר המלך יתווספו מספיק אוצרות כדי לכבוש מחדש את ירושלים"
    זה כדי שאנשים כמו "הבורר" התפתו להאמין שההתפשטות האימפריאלית נועדה לדברים מופשטים, רגשיים, כמו הזיקה לקבר ישוע בעיר הקודש או "גדולתם של המלך/המדינה" וכד’.

    גם קורטס יצא למסעו בשביל "בשורת ישוע לפראים ובשביל הזהב", ובניגוד לקולומבוס הוא אכן השיג כמויות עצומות של זהב (קולומבוס השיג קצת).

    החדירה של בריטניה לסין לא נועדה להגדיל את תפארתה של המלכה ויקטוריה, אלא להבטיח מסחר שקט באופיום, שלפני הפצתו היה לבריטניה ולשאר מדינות אירופה גירעון מסחרי בסחר עם סין.

    השליטה באי הקטן ג’מייקה סיפקה לתעשייה הבריטית כותנה במחירים שואפים לאפס כדי לעבור את השלב הראשון במהפכה התעשייתית ולנצל במלואו את נול האריגה המכאני ואת כוח עבודתם של הפועלים הבריטים, כמו גם של העבדים השחורים האפרו-ג’מייקנים.

    ומישהו יודע למה פעם קראו לזימבבואה "רודזיה"?

    לוי אשכול היה איש כלכלה מאז ימיו בהגנה. הוא לא האמין לרגע שישראל מצויה בסכנה קיומית ושמדובר במלחמת אין בררה. הוא נענה לדרישות המטכ"ל לצאת למלחמה כי ראה בכך הזדמנות לצאת מהמיתון. אחר כך הממשל הצבאי בפיקודה של גולדה דאג להוציא צווים מיוחדים שימנעו הקמת מפעלים ומקומות עבודה בשטחים הכבושים, ושלתושבי השטחים הכבושים יהיה אמצעי פרנסה אחד – עבודה בישראל.
    הדבר הוריד את עלות העבודה, הקטין את כוח המיקוח של האיגודים המקצועיים (אשר בניגוד למיתוס לא היו בובות שקטות של מפא"י),
    ואפשר לשכבות הנמוכות במדינת ההגירה הציונית לחוש חלק מהמעמד השליט, אלפי בוגרי בתי ספר מקצועיים בלא תעודת בגרות יכלו לפתוח איזה בית מלאכה לעיבוד שבבי או לניקוי חול, לקחת "שני אחמדים" ולרדות בהם.
    כך שלעתים השיקול הכלכלי הוא אכן עקיף: לא רק "רווחים" ישירים", אלא הטיה פסיכולוגית של אנשים מקבוצות מתוסכלות.

    המצב היום הוא חזרה לאימפריאליזם בצורתו הראשונית: הגמוניה במקום ריבונות ישירה. ויקטוריה הוכתרה "קיסרית הודו" אך לא "קיסרית סין", כי בסין הושגה המטרה העיקרית בלי זה: מסחר חופשי באופיום ואחר כך במוצרים אחרים.

  38. עוד עובדה על אימפריאליזם הגיב:

    הוא בלתי נמנע. זהו שלב הכרחי באבולוציה של התארגנויות חברתיות-פוליטיות.

    אין וואקום בטבע החברתי. כשאימפריה נופלת,אימפריה אחרת תופסת את מקומה.

    מה שנשאר לנו הוא רק לבחור מה עדיף – אימפריאליזם בסגנון סיני, רוסי, ערבי-איסלאמי, או אירופאי-אמריקאי.

  39. תעשיינים גרמנים ל"עובדות על האימפריאליזם" הגיב:

    ומה אתנו?
    למה לקפח, למה?!
    אצלנו תמיד הכול יותר יסודי, יותר נקי ויותר מסודר.
    אתה יודע כמה רווחים הפיק לנו הליצן ההוא עם הרעיונות המוזרים שלו?
    גזעים עליונים וגזעים נחותים, חה חה חה.

  40. יוסי ברנע הגיב:

    הערה עקרונית כללית. מדינות העולם הן מדינות לאום טריטוריאליות. גכל עוד ישראל טוענת שאין היא רק מדינת אזרחיה אלא עבור כל היהודים בעולם, כולל וודי אלן (יובל הלפרין כתב שהוא שייך לעם שלו), היא לא יכולה להיות מדינת לאום טריטוריאלית שבה הטוב הפוליטי הוא של אזרחיה בלבד.
    הערה ספציפית- בישראל לא מוכר הלאום הישראלי,( אם כי הוכר הרישום עברי למי שהיה רשום כך בתקופת המנדט). האזרחות הישראלית היא חלולה ואין לה משמעות נורמטיבית של לאומיות. אזרחים מחולקים לפי קטגוריות שונות ולעיתים משונות (מכירים לאום: שומרוני? טעון בדיקה? לא רשום?).
    הנקודה החסרה- ישראל שהוכרה ע"י אש"פ בהסכמי אוסלו ( ואני לא נכנס למהותם אלא רק להכרה בישראל) עדין לא מכירה בלאום הישראלי שלו היתה היא מדינה נורמלית היה הלאום שלה.
    לאום זה היה אמור להיות פתוח לאפשר גם לערבים
    ומהגרי העבודה להכלל בו,כלומר לאוכלוסיות הקיימות בה.
    אבל כמו שצויין ישראל היא אתנוקרטיה,ולכן אינה מאפשרת קיומה של לאומיות פתוחה, אלא מקוימת בה לאומיות סגורה,שבהכרח דוחקת את האחר ובמקרה הזה הפלסטיני לראות עצמו כפלסטיני המחזיק בתעודת זהות ישראלית.
    פתרון שתי המדינות כמו גם המדינה האחת לא יכול להיות פונקציונאלי ומיוצב ללא זהות כללית שתחפון את האוכלוסיה של אותה מדינה.\
    המצב הקיים מבטיח חוסר יציבות וספק אם יאפשר מימוש פתרון עקרוני כזה או אחר שהוג במאמר המעניין.

  41. אבירם למגיב "כמה עובדות על האימפריאיליזם" הגיב:

    אם השלטון הישראלי בשטחים הוא אכן קולוניאליזם, ומטרתו היא "להוריד את עלות העבודה ולהקטין את כוח המיקוח של האיגודים המקצועיים", אז למה לא פעלו ממשלות ישראל לדורותיהן כדי למסד את העבודה הפלסטינית בישראל? למה זה נשאר בצורת קבוצות פועלים ממתינות בצידי הכבישים?

    זאת ועוד, כדי להשלים את תמונת "קולוניאליזם העבודה" שאתה מתאר היו צריכים המון מפעלים לעקור לעיו"ש כמו שקורה בכל העולם (GAP מייצרים בהודו, היי-טק עובר להודו, תעשיית רכב אמריקאית עוברת למקסיקו וכו’).
    עובדה שזה לא קורה.

    כדי לעשות דמוניזציה לציונות אתה מנסה לייחס לה תכנונים קולוניאליסטים מרחיקי לכת, דבר שהוא האבסורד בהיתגלמותו מפני ששום דבר כאן לא באמת היה מתוכנן.

    אגבף לא יהיה מנוס מהמשך העסקת פלסטינים בישראל. כמובן בתשלום הוגן כולל ביטוח בריאות ופנסיה שישולמו לקרנות בפלסטין. שלא לדבר על הכלת כל חוקי העבודה כגון קביעות וכו’.
    העובדים הזרים יאלצו לעזוב, שוב, עם פיצויי פיטורין כנהוג לפי החוק.

  42. קפטליסט הגיב:

    תיאוריות זה יפה והכל. אבל צריך לזכור שהפעם היחידה שבה קהילת העסקים בישראל התערבה באופן בוטה בפוליטיקה הבטחונית היתה בהסכמי אוסלו בשנות ה-90.

  43. הבורר הגיב:

    שוב, ספקולציות חסרות ביסוס.
    קולומבוס נשלח על ידי בית המלוכה הספרדי. לא בדיוק קפיטליזם במיטבו. הבריטים שנכנסו להודו וסין עשו זאת כדי לאפשר דריכת רגל למונופולים הממשלתיים שלהם, שוב, לא מדובר בקפיטליזם תחרותי. המאה ה-19 לעומת זאת אופיינה בתקופה של שלום חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, בזכות הקפיטליזם התחרותי שהיטיב עם כל הצדדים ומיסס כל קונפליקט מדיני ופוליטי.

    המאה ה-20 לעומת זאת היתה העידן שבו הקפיטליזם היה תחת מתקפה חסרת תקדים מצדם של קומוניסטים ושל קרטלים של עובדים, כמו גם של ממשלות ופקידים חמדנים. התוצאה היתה התערבות הולכת וגוברת, וצורך להאכיל את המפלצות החדשות של האיגודים המקצועיים והממשלה הגדולה. דבר זה, ולא הקפיטליזם התחרותי, הוביל למלחמות העולם ולאימפריאליזם. מי ששילם את המחיר היו כמובן המשקיעים שראו את נכסיהם עולים באש, ואת הכנסותיהם מכורסמות על ידי מסים גבוהים והתערבות ממשלתית.

    היום למשל, ארה"ב פונה שוב להתערבות בוטה בכללי השוק החופשי, מה שמוביל אותה למדיניות חוץ תוקפנית והרסנית. סין, שהיא הכוח הקפיטליסטי העולה, ממשיכה במתווה הקפיטליסטי שהונח על ידי בריטניה הקפיטליסטית, ורודפת שלום ופשרה כמעט בכל מקום שבו היא מעורבת.

  44. יובל, הערה ליוסי ברנע הגיב:

    לא, טענתי שאני לא שייך לעם שלו,
    ושזה אחד הדברים שבהם אני חלוק על הציונות.

  45. כמה עובדות לבורר הגיב:

    בתקופה שמכונה "תקופת השלום", כלומר המחצית השנייה של המאה ה-19, היו לא מעט מלחמות באירופה (מלחמת קרים, מלחמת גרמניה-צרפת 1870, מלחמת ספרד-ארצות הברית, מלחמת טורקיה-רוסיה 1876). אגב, כמה מלחמות יכולות להיות שזו עדיין תהיה "תקופת שלום"? כי אני יכול לכתוב עוד כמה.

    חוץ מזה ה"שלום" היחסי, אם היה, נבע מזה שהיה זה שיא ההתפשטות הקולוניאלית באפריקה ובאסיה, והמלחמות עם העמים הקולוניאליים פשוט לא נחשבו מלחמות, אף שלעתים היו עקובות מדם.
    אתה קורא "תקופת שלום" לתקופה שבה התנהלו מלחמת האופיום הראשונה והשנייה, מלחמת צרפת-סין, המלמה בין הבריטים לשבטי גאנה, פלישת בריטניה למצרים ב-1882 שנתקלה בהתנגדות, הפלישה לרודזיה (שנקראת על שם איש היהלומים ססיל רודס, שאכן ביקש שיהיה "שלום" ברודזיה כי היא עתירה ביהלומים).
    אותו צ’מברליין שצוטט לעיל אולי "טעה" לדעתך, אבל הוא וססיל רודז ועוד לא מעט "טועים" כאלה הם שהאיצו בממשלות לבנות ציים ולכבוש מושבות, ו"טעותם" הייתה אחד השיקולים החשובים במהלכים הללו.

    אותה תקופה לא הייתה "עידן הקפיטליזם התחרותי", אלא להפך: ראשית התגבשות המונופולים, בדמות טרוסטים וקונצרנים. מפעלים רבים שהיו בבעלות משפחתית הפכו להיות בבעלות הבנקים, שהפו למעין "ממשלות" המנהלות עסקים מסוגים שונים ברחבי העולם.

    מה שאתה קורא "מונופולים ממשלתיים" היו חברות מניות, שלעיתם ל"כתר" הייתה בהם איזו מניה מיוחדת. "חברת הודו המערבית ההולנדית", למשל, לא הייתה שייכת למשלה, אלא בסך הכול קיבלה "זיכיון" או "רישיון" מהמשלה, כמו שחברות הכבלים בטלוויזיה מקבלות, למשל.

    קפיטליזם הוא לא חופש אלא אנרכיה כלכלית, תחרות חסרת עכבות שבה כל מתחרה שואף לחיסול יריביו והפיכתו למונופול. מכאן ברור שכמו שברמת המיקרו הוא רוצה "לסחוב" לקוחות מהיריב, והוא תמיד יגיד לקונה "אצלי יותר טוב", בין אם הוא מאמין בכך ובין אם לאו,
    תמיד אם ישאף לשלם בשקל אחד פחות לעובדים ויגיד "אין לי", בין אם זה נכון או לא – הוא גם יחפש כל הזמנות לגישה נוחה למשאבים ולאמצעי ייצור.

    כל השתלטות קולוניאלית הייתה מלווה במתן "זיכיון" לאינספור חברות פרטיות (ליתר דיוק "ציבוריות", כלומר פרטיות הנסחרות בבורסה) לניצול המשאבים ולניהול שוטף, ולאחר כל נסיגה קולוניאלית של המדינה באה הפקעה מסוימת של רכוש משל אותן חברות.
    אתה יכול להסכים לעצם המעשה או לא, נכון שזה לא נראה כל כך פשוט כפי שחשבו אז, וזה לא תמיד פועל ישירות לטובת התושבים,
    אבל כך הוא: שלב אחד לאחר נסיגת הבריטים מעיראק הולאמו בארות הנפט, רק בהלאמת תעלת סואץ הסתיים השלטון הבריטי במצרים בפועל,
    הגרעין של הקולוניאליזם הוא השליטה באותם המשאבים, כשהכיבוש הצבאי-מדיני בא כמעטפת חיצונית לשמירה עליהם.
    כיום מנסים להחזיר את אותו גרעין בלא להזדקק להחזרת אותה מעטפת חיצונית, אלא אם כן "אין בררה".

  46. דרור בל"ד-לבורר הגיב:

    תגובה 2 לבורר
    שטויות…
    אינני מסכים איתך כי אלו שטויות.

    הקפיטליסטים בישראל, הגדולים כמו גם הקטנים, לא מרוויחים שקל מהכיבוש ומפעולות צבאיות. נהפוך הוא, הם משלמים את מחיר המלחמה יותר מכל שאר האזרחים.. .
    חיפשתי מאמר של מירון בנבנישתי,המתאר את הרווח הכלכלי של הבנייה בחברון,תוך שימוש במתנחלים כבמריונטות.("הארץ")לא מצאתי אותו,אך סביר מאד להניח כי בבניית הגדר(אותה מתאר המאמר שראיתי בו דוגמה טובה ואותו כן מצאתי) התבזבז כסף רב ולא רק מטעמי רשלנות ורוע לב צרוף.ומה עם תעשיות הענק המייצרות אמצעי לחימה?ומה עם כל ההון המוזרם למשרד הבטחון?ובוודאי יש עוד הרבה הנהנים מפירות הבאושים של המלחמה\כיבוש

    מי לדעתך מפסיד מליונים על כל יום שהתעשייה בדרום נפגעת? מי צריך לשלם את הריבית הגבוהה שדורשת ההוצאה הבטחונית של הממשלה? מי המפסיד העיקרי מבריחת המוחות והתדלדלות השקעות החוץ?
    נן מי?משלמי המיסים במדינת ישראל

    יש גרעין קשה של מרוויחים כמו בכל מקום. אנשים מקושרים שמסוגלים לחתום חוזי אספקה שמנים. אבל רובם לא שייכים לא ל"אליטה" הקפיטליסטית ולא למעמד העסקים הקטנים, אלא לצבא, למשרדים ממשלתיים ולכל מיני מעגלים חברתיים ספציפיים מאוד…
    כאן מונח מהות השוני בתפיסתנו.אני סבור כי גם אם זהו מיעוט,הוא אינו מבוטל כלל וכלל.
    ואם תפיסתך היא הנכונה,איך תסביר את תמיכתם במפלגות הגדולות דווקא,הידועות באי רצונן לשלום?מה מונע מהם לצאת בכותרות ענק כנגד הכיבוש,ולו כהשקעה?מדוע הופיעו זחוחים כל כך בטקס הרכבת הממשלה?

    יש לך נתונים אחרים, חוץ מדו"ח בלתי רלוונטי על גדר ההפרדה וקלישאות מארקסיסטיות…

    אין לי נתונים אחרים,היות ואינני בקי בנושא הטרור הכלכלי,אך אם תטרח בוודאי תמצא מאמרים המצדיקים את גישתי.היות ואינני מרקסיסט(וציינתי זאת)איני משתמש בקלישאות מרקסיסטיות.הטרור הכלכלי כולל בתוכו תשלום מס המותאם למדיניות מלחמה,מס אותו גם אתה משלם,עזיבת מוחות-ואם גם אתה חיית בחו"ל ,אתה מכיר את המחיר הנפשי הכרוך בכך,וחלילה,אבידות בנפש כתוצאה ממלחמה או פעולת טרור.אלה אינן קלישאות,זו המציאות

  47. יוסי ברנע הגיב:

    יובל אתה כמובן צודק, אתה שולל את הטענה כי וודי אלן שייך ללאום שלך ואתה צודק בכך.
    יש גם לזכור כי הציונות היתה רק אחת האידיאולוגיות ששרטטו פתרון ליהודים מבחינה לאומית.אך אנו לומדים כי הציונות היא תנועת השחרור הלאומית בה’ הידיעה של היהודים.
    הקשיים הקיימים כיום הם גם לפתרון שתי המדינות וגם למדינה אחת. אני לא רואה מי יכול לפנות את המתנחלים מיהודה ושומרון,או אם תרצו הגדה,במסגרת הפתרון המדיני. אני לא רואה איך זה ניתן למימוש מבחינה כלכלית.
    מצד שני אני לא רואה אפשרות ליציבות בתוך המדינה האחת לאור הפערים בין האוכלוסיות והעדר בסיס משותף.

  48. אמיר לוי הגיב:

    זהו המקום היחיד שבו מבקש הערבי שהוא הכובש הקוליאליסטי להשאר בשטח יחד עם האומה המקורית …
    המאמר לוקה לא רק בהנחות היסוד אלא גם בעובדות חיי היהודים תחת השלטון המוסלמי ידעו עליות ומורדות. לא ליקקו דבש תחת השלטון הערבי.
    *

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים