הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 באפריל, 2009 3 תגובות

ביום הראשון של הממשלה החדשה כבר התפזר העשן: זאת תהיה ממשלת ליברמן. היום התחיל בטכס חגיגי בבית-הנשיא. כל החבורה המנופחת – 30 שרים ו-8 סגני-שרים – התייצבה במיטב החליפות לתצלום קבוצתי. בנימין נתניהו קרא נאום חסר-השראה, שהכיל את המשפטים הנדושים להרגעת העולם: הממשלה מחויבת לשלום, היא מוכנה לנהל משא-ומתן עם הרשות הפלסטינית, בלה-בלה-בלה.


ליברמן מיהר משם ישר למשרד-החוץ, לטכס החגיגי השגרתי של חילופי-השרים. גם הוא נשא נאום – אבל זה לא היה נאום שגרתי כלל וכלל.


"מי שרוצה שלום, צריך להתכונן למלחמה", הכריז שר-החוץ החדש. כשדיפלומט מצטט אמירה רומאית זו ("סי ויס פאקם, פארא בלום" – ברצונך בשלום, הכן מלחמה") העולם אינו שם לב לחלק הראשון, אלא לחלק השני. מפיו של ליברמן הידוע לשמצה זה נשמע כאיום ברור: הממשלה החדשה עולה על דרך המלחמה, לא על דרך השלום.

באמירה זו מחק ליברמן את הדברים של נתניהו, ויצר כותרות בתקשורת העולמית. הוא אישר את החששות החמורים ביותר שהתעוררו עם כינון הממשלה החדשה.


הוא לא הסתפק בחוכמה הרומאית, אלא פירש ונימק את השימוש בה. ויתורים, אמר, לא מקרבים שלום, אלא להפך. העולם כיבד והעריץ את ישראל רק כאשר ניצחה במלחמת ששת-הימים.


שתי פירכות במכה אחת. החזרת שטח כבוש אינו "ויתור", כשם שגנב אינו "מוותר" כאשר הוא נאלץ להחזיר את השלל, ופולש לדירה זרה אינו "מוותר" כאשר הוא מתפנה ממנה. ההערצה לישראל ב-1967 נבעה מאמונת העולם שישראל הקטנה והאמיצה ניצחה את הצבאות הגדולים שקמו עליה לכלותה. תמונה זו נמחקה מזמן. בעיני העולם, ישראל היא עכשיו גוליית הדורסני, ואילו הפלסטינים הכבושים הם דויד, האוחז בקלע ונאבק על חייו.


בנאומו הצליח ליברמן לטלטל את העולם כולו, אך בעיקר ביזה את נתניהו. הוא גילה שהצהרת-השלום של ראש-הממשלה החדש היא באמת עורבא פרח.


אלא מאי? העולם רוצה (כמו שכתבתי בשבוע שעבר) העולם רוצה להיות מרומה. דובר הבית הלבן מיהר להכריז שמבחינת הממשל האמריקאי קובע הבלה-בלה-בלה של נתניהו, לא הדברים הכנים של ליברמן. והילרי קלינטון לא התביישה לטלפן לליברמן ולברך אותו על כניסתו לתפקיד.


זה היה מבחן-הכוח הראשון בקרב המשולש נתניהו-ליברמן-ברק. ליברמן הפגין בוז לנתניהו ולברק.


יש לכך בסיס פוליטי איתן, מפני שהוא יכול להפיל את הממשלה הזאת בכל רגע. בהצבעה לאישור הממשלה הצביעו בעדה רק 69 ח"כים. גם אם מצרפים אליהם את הקולות של חמשת חברי מפלגת-העבודה ש"לא השתתפו בהצבעה" (דרגה אחת פחות מאשר "נמנע") זה מסתכם ב-74 קולות. בלי 15 הקולות של ליברמן אין לממשלה רוב.


נאומו בא להמחיש מציאות זו. הוא אמר לנתניהו: אם אתה מתכוון לסתום לי את הפה, תשכח מזה. למעשה הצמיד אקדח לראשו של נתניהו – וזה יכול להיות, במקרה זה, אקדח פאראבלום גרמני (ששמו בא לו מאותו פתגם רומאי).


כל חוצפתו של ליברמן התגלתה כעבור שעה בלבד. מהטכס במשרד-החוץ מיהר לטכס אחר של חילופי-שרים, והפעם במשרד לביטחון-פנים (שנקרא בעבר משרד המשטרה).


מה היה לו לעשות שם? לא כלום. אין זה מקובל ששר המופקד על משרד אחד ישתתף בטכס חילופי-השרים במשרד אחר. העובדה שהשר החדש לביטחון-פנים, יצחק אהרונוביץ, משתייך למפלגתו של ליברמן אינה רלוונטית. עובדה, ליברמן לא השתתף בטקס חילופי-השרים במשרד הקליטה, שגם בו זכתה מפלגתו.


התעלומה נפתרה ביום שלאחר מכן. שר-החוץ הטרי בילה אותו במתקן-חקירות של המשטרה. במשך שבע שעות נחקר בחשד שניצח על פרשה אדירה של שוחד והלבנת-הון, ושסכומי-עתק הגיעו אליו מחו"ל באמצעות חברה השייכת, כביכול, לבתו בת ה-23.


וזה מסביר את נוכחותו בטכס המשטרתי. הוא צולם שם כשהוא עומד ליד ראשי מחלקת-החקירות. קשה להסביר את הופעתו שם אלא כאיום ברור, בוטה וחסר-בושה על מי שעמדו לחקור אותו למחרת היום.


נוכחותו בטקס הכריזה: אני האיש שמינה את השר, הממונה עכשיו על הקריירה של כל אחד מכם – אם לקידום ואם לסילוק. ואת אותו המסר הוא גם שלח לשופטי ישראל: אני מיניתי את שר-המשפטים החדש, ואני אכריע לגבי הקידום של כל אחד מכם.


זה מזכיר לי מסיבה דיפלומטית מטעם השגרירות המצרית שהשתתפתי בה לפני 10 שנים בדיוק. מצאתי שם את רוב חברי הממשלה החדשה שהוקמה זה עתה על-ידי אהוד ברק, וכולם מדוכדכים.


מה שעשה אז ברק גבל בסדיזם. הוא מינה כל שר לתפקיד הכי-הכי לא מתאים לו. את שלמה בן-עמי, פרופסור עדין-נפש ונעים-הליכות, מינה לשר לביטחון-פנים (שם פישל בן-עמי בגדול באירועי אוקטובר 2000). את יוסי ביילין, דיפלומט בעל מוח יצירתי, שגם הוא היה מועמד טבעי לתפקיד שר-החוץ, מינה לשר-המשפטים. וכן הלאה. בשיחות הפרטיות שפכו כולם את מרי-ליבם על ברק.


נתניהו עלה הפעם על ברק. מינויו של ליברמן כשר-החוץ גובל בטירוף. מינויו של יובל שטייניץ, פרופסור לפילוסופיה וידיד של שרה נתניהו, כשר-האוצר בשיא המשבר הכלכלי העולמי והישראלי, עובר את גבול האבסורד. מינויו של סילבן שלום, מס’ 2 בליכוד, לשני תפקידים זוטרים הקים לו אויב בנפש. יצירת שורה ארוכה של מיניסטריונים חדשים וחסרי-תוכן הפך את הממשלה לבדיחה בעיני הציבור ("שר לדואר נכנס ושר לדואר יוצא.")


אבל ממשלה אינה בדיחה. וליברמן אינו בדיחה. רחוק מזה.


כבר ביום הראשון קבע שהוא – הוא ולא נתניהו או ברק – יקבע את הסגנון של הממשלה החדשה, הן בשל עמדת-הכוח הפוליטית שלו, הן בשל נוכחותו האישית המאסיבית, הן בשל אופיו הפרובוקטיבי.


הוא יקיים ממשלה זו כל זמן שכדאי לו, ואז יפיל אותה מתוך תקווה לנצח בבחירות הבאות ולהשתלט על המדינה.


גסות-הרוח, גסות-הסגנון והכוחנות המפלצתית הם גם טבעיים וגם מחושבים. הם באים להטיל אימה, לרכוש את לב הטיפוסים הפרימיטיביים ביותר בחברה, למשוך תשומת-לב, להביא לו סיקור תקשורתי. כל אלה מוכרים מארצות אחרות וממשטרים אחרים. לא במקרה היה ראשון המברכים אותו שר-החוץ האיטלקי, שהיה בעבר פאשיסט מוצהר.


השבוע צוטטו שוב ושוב דברים שאמר ליברמן בעבר. הוא הציע פומבית להפציץ את סכר-אסואן האדיר, דבר שהיה גורם לצונאמי נורא ולטביעת מיליוני מצרים. פעם אחרת הציע בממשלה להגיש אולטימאטום לפלסטינים: ב-8 בבוקר נפציץ את המרכזים המסחריים הפלסטיניים, בצהריים את תחנות-הבנזין, ב-2 אחרי-הצהריים את הבנקים, וכן הלאה.


פעם קרא להטביע אלפי אסירים פלסטיניים, ואף הציע לספק את האוטובוסים כדי להביאם לים. פעם אחרת הציע לגרש 90% מבין 1.2 מיליון האזרחים הערביים של ישראל. לא מכבר אמר על נשיא מצריים, חוסני מובארק, אחד מבעלי-הברית החשובים ביותר של ממשלת-ישראל, "שילך לכל הרוחות".


במערכת הבחירות כלל במצעו את שלילת האזרחות הישראלית מכל אזרח ערבי שלא יוכיח שהוא נאמן למדינה. זאת גם הייתה סיסמתו העיקרית. גם זה מזכיר את המצעים של מפלגות מסוימות בהיסטוריה.


כל זה מצטרף לאיבה המופגנת ל"אליטות" הישראליות ולכל דבר המזכיר את מייסדי המדינה.


יש הטוענים, לעומת זאת, כי ליברמן אינו בעצם תופעה חדשה, שהוא מייצג תכונות שהיו קיימות תמיד בישראל אך היו חבויות תחת מעטה עבה של צביעות והתחסדות.


מה הפתרון שלו לסכסוך ההיסטורי? בעבר דיבר על משטר של קנטונים לפלסטינים. הם יחיו בכמה מובלעות בגדה וברצועה, שיהיו מנותקים זה מזה וכפופים לשלטון הישראלי. לא מדינה פלסטינית, כמובן, וגם בלי ירושלים המזרחית. הוא גם הציע לצרף לקנטונים האלה כמה אזורים בישראל שיש בהם אוכלוסייה ערבית צפופה, תוך שלילת האזרחות הישראלית מהתושבים.


זה לא כל-כך רחוק מהרעיונות של אריאל שרון, וגם לא מהרעיונות של נתניהו, המכריז שהפלסטינים "ימשלו בעצמם" – כמובן בלי מדינה, בלי מטבע משלהם, בלי שליטה במעברי הגבול, בלי נמלי אוויר וים.


בטכס במשרד-החוץ הכריז ליברמן שאין תוקף להסכם אנאפוליס, שהוכתב על-ידי הנשיא ג’ורג’ בוש, אלא רק ל"מפת הדרכים". דוברי משרד-החוץ מיהרו להסביר לעולם שגם "מפת הדרכים" מדברת על "שתי מדינות". הם שכחו לציין באוזני הקהל העולמי שממשלת ישראל "קיבלה" את מפת-הדרכים רק בכפוף ל-14 הסתייגויות, שרוקנו אותה מכל תוכן. בין השאר: על הפלסטינים "לחסל את תשתית הטרור" (מה זה? מי יחליט?) לפני שישראל תעשה כל צעד שהוא, כגון הקפאת ההתנחלויות (זה מזכיר את הגביר שהכתיב את צוואתו, ובה חילק את רכושו ביד נדיבה בין קרוביו וידידיו. הסעיף האחרון אמר: "במקרה שאמות, הצוואה הזאת בטלה ומבוטלת").


לגבי הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, הוויכוח בין אהוד אולמרט וציפי לבני לבין נתניהו וליברמן הוא על טקטיקה, לא על אסטרטגיה. האסטרטגיה של כולם היא למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית נורמאלית, חופשית ובת-קיימא. ציפי לבני דגלה עד כה בטקטיקה של ניהול משא-ומתן אינסופי, עטור בהכרזות על שלום ו"שתי מדינות-לאום". לא לחינם לגלג עליה נתניהו: היו לכם כמה שנים להגיע להסכם עם הפלסטינים. אז למה לא הגעתם?


הוויכוח הוא לא על השלום, אלא על "תהליך השלום". אך בינתיים מתרגלת ציפי לבני לתפקידה החדש כראש האופוזיציה. הנאומים הראשונים שלה תקיפים ותוקפניים. בקרוב נדע אם תמלא את תפקידה בתוכן, ומרוב דיבורים על שלום היא גם תשכנע את עצמה, ותקים אלטרנטיבה פוליטית ממשית לליברמן ולליברמניה.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. קורא אנגלי הגיב:

    שאני קורא את אבנרי אני חושב על מטילדה.
    מטילדה של רואלד דאהל.
    ילדה מוכשרת וחכמה אוהבת קריאה שאינה שותפה לאורח החיים הוולגרי של הוריה ואחיה. היא עשויה מחומר אחר. היא נאלצת לחיות עם סוחר מכוניות משומשות נאלח (האבא) ועם אישה ריקנית וחסרת כל רגש והבנה (האמא).
    אני שואל את עצמי כמה מטילדים ומטילדות ישראלים ישנם שחיים להם ככה עם הנתניהו כאבא והליבני כאמא והליברמן כמנהלת בית הספר…?

  2. די כבר אורי תרגיע הגיב:

    נכון לליברמן היו יציאות קשות בזמן האחרון,אין חולקים על כך.אך כל אחד יודע שמי שיהיה שר החוץ הבא זה סילבן שלום.כך שבינתיים נותנים ל"ילד המגודל" הזה ליברמן,מספיק חבל ע"מ שיתלה את עצמו.
    חוץ מזה שר האוצר דה-פאקטו אמור להיות ביבי,כך כולם רוצים.מכאן שדוקא שטייניץ הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד נושא דברו של ביבי במשרד האוצר.
    אך את החשוב מכל אורי אתה מסרב לראות:
    הקונסטלציה של נשיא מתון בארה"ב עם שילטון "קשוח" וימני בישראל,הוא המתכונת הטובה ביותר להישגים מדיניים דוקא בתחום השלום.היו דברים מעולם.
    יותר חיוני עכשיו שהוגי דעות כמוך יתנו את דעתם לדרכים שבהם ניתן יהיה לאובמה לאכוף על ההנהגה הישראלית,צעדים משמעותיים בדרך לרגיעה אם לא לשלום כולל.
    אתה פשוט מבזבז זמן על ליברמן,כאילו מה? הוא באמת יכול להפיל את הממשלה? למה? לאן יש לו ללכת? או כאילו לעוד איזה מלחמה מטורפת והזויה שעדיין לא הלכנו בה הוא יכול לדחוף?
    לעומת זאת הישגים בתחום משרד השלום (איך ביבי לא חשב על זה?),דוקא יוכלו לתפוס-אם הסממן הקיצוני הזה יהיה חתום עליהם-למה מאחוריו יש רק קיר…הלא כן?

  3. ישי הגיב:

    שיניתי את דעתי- פעם הייתי נגד בינאום הסיכסוך, אבל ההתבאויות של ליברמן בשבוע האחרון הובילו אותי למסקנה שבקונסטלציה הנוכחית אנחנו צריכים שהאמריקאים יצילו אותנו מעצמנו, ויכפו עלינו פשרה טריטוריאלית.

הגיבו לישי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים