הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 באפריל, 2009 18 תגובות

בשבת 27 בדצמבר נפתחה המיתקפה הישראלית-אמריקנית האחרונה על פלסטינים חסרי ישע. המיתקפה תוכננה בקפדנות במשך יותר מששה חודשים, כפי שדווח בעתונות הישראלית. לתכנון היו שני מרכיבים: צבאי ותעמולתי. הוא היה מבוסס על הלקחים שהפיקה ישראל מפלישתה ללבנון ב-2006 שעליה נאמר כי תוכננה באופן לקוי ותוקשרה בצורה גרועה. מותר לנו על כן להיות בטוחים למדי שהפעם רוב מה שבוצע ונאמר היה מכוון ומתוכנן מראש.


זה ודאי כולל את תזמון ההתקפה: מעט לפני צהרי היום, זמן שבו ילדים חוזרים מבתי הספר והמוני אדם רוחשים ברחובות צפופי האוכלוסין של העיר עזה. רק דקות ספורות נדרשו כדי להרוג יותר מ-225 בני אדם ולפצוע 700, פתיחה מבטיחה לטבח המוני של אזרחים חסרי מגן הלכודים בתוך כלא זעיר שאין ממנו מפלט.


במאמרו הרטרוספקטיבי "סיכום רווחי המלחמה בעזה" מצטט כתב הניו יורק טיימס איתן ברונר את ההשג הזה כאחד הרווחים המשמעותיים ביותר. ישראל חישבה שיהיה זה לטובתה להצטייר כ"אחוזת זעם מטורף", תוך גרימת טרור רחב ללא כל פרופורציה, על פי דוקטרינה שמקורותיה בשנות החמישים. "הפלסטינים בעזה", כתב ברונר, "קלטו את המסר כבר ביום הראשון, כאשר מטוסי קרב ישראלים תקפו בו זמנית מספר גדול של מטרות בשבת בבוקר. כמאתיים נהרגו במקום, מה שגרם הלם לחמאס ובעצם לעזה כולה." הטקטיקה של "זעם מטורף" כנראה הצליחה, סיכם ברונר, כי יש "סימנים מסויימים לכך שתושבי עזה חשו כאב כה רב מהמלחמה שהם יבקשו לרסן את החמאס", הממשלה הנבחרת. גם זאת דוקטרינה לא חדשה של טרור מטעם מדינה. לא זכור לי אגב שה"טיימס" פרסם רטרוספקטיבה מסכמת של "רווחי המלחמה בצ’צניה" למרות שהיו שם רווחים גדולים.

התכנון המדוקדק כלל, יש להניח, גם את סיום המיתקפה, שתוזמן בקפידה להתרחש בדיוק לפני השבעת הנשיא האמריקאי החדש על מנת לצמצם למינימום את האיום (הקלוש), שאובמה יצטרך לומר מילות ביקורת כלשהן על הפשעים המרושעים האלו שבוצעו בתמיכת ארצות הברית.


שבועיים אחרי פתיחת המיתקפה בשבת, כשעזה ברובה כבר היתה לעיי חורבות ומספר המתים התקרב ל-1000, הודיעה סוכנות האו"ם לענייני פליטים אונר"א, שרוב תושבי עזה תלויים בה לעצם קיומם, שהצבא הישראלי סירב לאפשר משלוחי עזרה לעזה בטענה שהמעברים סגורים לרגל השבת. על מנת לכבד את היום הקדוש יש למנוע מזון ותרופות מפלסטינים על סף רעב, אולם אין כל בעיה לטבוח כמה מאות מהם בשבת באמצעות מטוסי סילון ומסוקים מתוצרת ארצות הברית.


הסטנדרט הכפול בכל הנוגע לשמירת חוקי השבת לא עורר תשומת לב רבה מדי, אם בכלל. זה הגיוני. בתולדות הפשיעה האמריקנית-ישראלית, אכזריות וציניות מסוג זה זכו רק לעיתים רחוקות ליותר מהערת שוליים. עניין של שגרה. אם להזכיר פרשה מקבילה: בחודש יוני 1982 נפתחה הפלישה הישראלית ללבנון בתמיכת ארה"ב בהפצצה על מחנות הפליטים סברה ושתילה, שבשלב מאוחר יותר התפרסמו בגין מעשי הטבח הזוועתיים שבוצעו בהם בחסות צה"ל (צבא "ההגנה" לישראל). בהפצצה נפגע בית החולים המקומי – בית החולים "עזה" – ונהרגו בה כמאתיים בני אדם על פי דיווח של אקדמאי אמריקאי, מומחה למזרח התיכון שהיה עד ראיה במקום. הטבח היה מהלך פתיחה לפלישה שהביאה לשחיטתם של בין 15 ל-20 אלף בני אדם והרסה חלק גדול מדרום לבנון ומביירות, תוך שארצות הברית מעניקה תמיכה חיונית במישור הצבאי והדיפלומטי. התמיכה כללה הטלת וטו על שורה של החלטות מועצת הבטחון שביקשו לעצור את התוקפנות הפושעת אשר מטרתה – הבלתי מוסווית כמעט – היתה להגן על ישראל מפני האיום של פתרון פוליטי בדרכי שלום. זאת בניגוד לטענות המפוברקות המרובות שעל פיהן הסיבה היתה סבלם של ישראלים מהפגזות טילים אינטנסיביות.


כל זה כבר גלוי וידוע, בכירים ישראלים דנו על כך בפתיחות מרובה. לפני שלושים שנה ציין הרמטכ"ל מרדכי גור שמאז 1948 "אנו נלחמים כנגד אוכלוסיה שחיה בכפרים ובערים". כפי שסיכם הפרשן הצבאי הבכיר ביותר בישראל באותה תקופה, זאב שיף את הערותיו של גור: "הצבא הישראלי תמיד תקף אוכלוסיות אזרחיות, באופן מכוון ומתוך הכרה"… הצבא, לדבריו, "מעולם לא הבחין בין מטרות אזרחיות [לבין מטרות צבאיות] אבל תקף מטרות אזרחיות באופן מכוון". את הסיבות לכך הסביר המדינאי הנכבד אבא אבן: "היתה ציפיה סבירה, שבסופו של דבר גם התממשה, שאוכלוסיות נפגעות יפעילו לחץ להפסקת פעולות האיבה". התוצאה, כפי שאבן הבין היטב, איפשרה לישראל לבצע ללא הפרעה את תכניותיה להתפשטות בלתי חוקית ולפעולות דיכוי קשוחות. אבן אמר את הדברים כפרשנות לסקירה של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין אודות התקפות על מטרות אזרחיות שבוצעו על ידי ממשלה בראשות העבודה. לדברי אבן, בגין הציג תמונה של "ישראל הבוחרת להפעיל כל סוג של מוות וסבל על אוכלוסיה אזרחית באופן המזכיר משטרים מסויימים שלא מר בגין ולא אנוכי לא נעז לנקוב בשמם". אבן לא התווכח עם העובדות שסקר בגין, אך מתח ביקורת על כך שהוא מכריז עליהן בפומבי. לא הפריע לאבן או למעריציו שגם הסניגוריה שלו על הטרור המסיבי מטעם המדינה מזכירה את אותם משטרים שהוא לא העז לנקוב בשמם.


ההצדקה שנתן אבן לטרור מטעם המדינה מקובלת ומשכנעת בקרב חוגים מכובדים. בעת שהמיתקפה האמריקאית-ישראלית בעזה השתוללה, הסביר בעל הטור תומס פרידמן בניו יורק טיימס שהטקטיקות הישראליות, הן בהתקפה הנוכחית והן בפלישה ללבנון בשנת 2006 מבוססות על העקרון הבדוק של "ניסיון ‘לחנך’ את החמאס, על ידי גרימת אבדות כבדות בנפש לחמושים של החמאס וסבל רב לאוכלוסיה של עזה". ההגיון הוא פרגמטי, ממש כמו במלחמה בלבנון, שם "המקור היחיד של הרתעה לטווח ארוך היה לגרום מספיק סבל לאזרחים – בני המשפחות של החמושים ומעסיקיהם – כדי לרסן את חיזבאללה בעתיד". על פי לוגיקה זהה היה מקום להתפעל ולשבח גם את מאמציו של אוסאמה בין לאדן "לחנך" אמריקאים ב-11.9, את ההתקפות הנאציות על לידיצ’ה ואוראדור, את ההרס שזרע פוטין בגרוזני, ונסיונות "חינוכיים" מפורסמים אחרים.


ישראל לא חסכה מאמצים כדי להבהיר את נאמנותה לעקרונות המובילים האלה. כתב הניו יורק טיימס סטיוון ארלנגר דיווח שאירגוני זכויות אדם בישראל "מוטרדים מההתקפות של ישראל על בניינים שלדעתם יש לסווג אותם כאזרחיים, כמו הפרלמנט, תחנות משטרה והארמון הנשיאותי" – ונוכל להוסיף לכך כפרים, בתים, מחנות פליטים מיושבים בצפיפות, מערכות מים וביוב, בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות ומסגדים, מתקני סיוע של האו"ם, אמבולנסים, ובעצם כל דבר אחר שיכול להקל את סבלם של הקרבנות הלא ראויים. קצין מודיעין ישראלי בכיר הסביר לכתב שצה"ל תקף "את שני ההבטים של החמאס – את האגף הצבאי, שהוא כוח ההתנגדות שלו, ואת הדאווה , או האגף החברתי," הביטוי האחרון הוא לשון נקיה לחברה האזרחית. "הוא טען שהחמאס כולו חטיבה אחת," ממשיך ארלנגר, "ובמלחמה, כל הכלים המשמשים לשליטה פוליטית וחברתית הם מטרות לגיטימיות ממש כמו מתקני ההסוואה למשגרי הטילים". ארלנגר ועורכיו לא הוסיפו כל פרשנות לסניגוריה הגלויה על טרור מסיבי כנגד מטרות אזרחיות, או על ההפעלה של טרור כזה, למרות שבכך כתבים ובעלי טורים מעבירים רמז של סובלנות או אף תמיכה גלויה בפשעי מלחמה. אך ארלנגר אינו שוכח לשמור על הנורמה המקובלת כאשר הוא מדגיש ששיגור הטילים על ידי החמאס מהווה "הפרה ברורה של עקרון האבחנה [בין מטרות צבאיות ואזרחיות] ושייך להגדרה הקלאסית של טרור".


מי שמכיר היטב את האיזור, המומחה לענייני המזרח התיכון פאוואז ג’רג’ס’, מציין ש"פקידים ישראלים ובני בריתם האמריקאים אינם מעריכים את העובדה שחמאס איננו מיליציה צבאית גרידא אלא תנועה חברתית עם בסיס עממי רחב המעוגן היטב בחברה." כלומר שכאשר הם יוצאים לביצוע תכניותיהם להרוס את ה"אגף החברתי" של החמאס. על הכוונת נמצא בעצם הרס החברה הפלסטינית.


ייתכן שג’רג’ס’ עדין מדי. לא כל כך סביר שישראלים ואמריקאים בכירים – או התקשורת ושאר הפרשנים – אינם מכירים בעובדות האלה. סביר יותר שהם מאמצים בלב שלם את הפרספקטיווה המסורתית של מי שבידו מונופול על שימוש באלימות: אגרופנו עוטה השריון יכול למחוץ כל התנגדות, ואם התקפתנו אחוזת החרון גובה מחיר אזרחי גבוה, מה טוב: אולי מי שיוותר בחיים יהיה כבר מחונך כראוי.


קצינים בכירים בצה"ל מבינים היטב שהם עוסקים בכתישה של החברה האזרחית. איתן ברונר מצטט אלוף משנה ישראלי שאמר לו שהוא ואנשיו "אינם מתרשמים במיוחד מלוחמי החמאס." "הם בסך הכל כפריים עם רובים", אומר תותחן ישראלי על נושא גייסות משוריין. הם דומים לקרבנות מבצעי "אגרוף הברזל" הרצחניים של צה"ל בדרום לבנון הכבושה בשנת 1985, בהנהגתו של שמעון פרס, אחד ממנהיגי הטרור הגדולים של תקופת "המלחמה בטרור" של רונלד רייגן. במהלך אותם מבצעים, מפקדים ישראלים ופרשנים אסטרטגיים הסבירו שהקרבנות הם "מחבלים כפריים" שקשה לעקור אותם מן השורש מפני ש"המחבלים האלה פועלים בתמיכת רוב האוכלוסיה המקומית". מפקד ישראל התלונן ש"למחבל… יש עיניים רבות כאן, מפני שהוא גר כאן," ואילו הכתב הצבאי של הג’רוסלם פוסט תיאר את בעיותיהם של הכוחות הישראליים הנתקלים ב"שכירי החרב הטרוריסטים", "קנאים" שכולם כל כך מגוייסים למטרותיהם עד שהם מוכנים ליטול את הסיכון שהם ייהרגו תוך כדי פעולתם כנגד כוחות צה"ל המחוייבים "לשמור על סדר ובטחון" בדרום לבנון הכבושה למרות "המחיר שיצטרכו התושבים לשלם". זוהי בעיה שהיתה מוכרת לאמריקאים בדרום וייטנם, לרוסים באפגניסטן, לגרמנים באירופה הכבושה, ולשאר כוחות תוקפנים המוצאים עצמם מיישמים את דוקטרינת גור-אבן-פרידמן.


ג’רגס’ מאמין שהטרור המדינתי האמריקני-ישראלי סופו להכשל: את החמאס, הוא כותב, "לא ניתן יהיה למחוק בלי טבח של כחצי מיליון פלסטינים. אם תצליח ישראל להרוג מנהיגי חמאס בכירים, דור חדש, קיצוני יותר מהנוכחי, יקום מיד להחליף אותם. חמאס הוא עובדה קיימת. הוא אינו הולך לשום מקום, ולא ירים דגל לבן בלא קשר לכמות האבדות שיסבול."


ייתכן. אבל לעיתים קרובות יש נטיה להמעיט בהערכת יעילותה של אלימות. מוזר במיוחד שבארצות הברית מישהו מחזיק בדעה הזאת. עובדה שהגענו עד כאן.


חמאס מתואר באופן קבוע כ"אירגון החמאס הנתמך על ידי איראן, שמטרתו להרוס את מדינת ישראל." לא קל למצוא תיאור כמו "אירגון החמאס שנבחר באופן דמוקרטי, ואשר מזה זמן רב קורא לפתרון של שתי מדינות על בסיס הקונסנזוס הבינלאומי" – שנבלם זה 30 שנה על ידי ארצות הברית וישראל, השוללות באופן מוחלט ומפורש את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. כל זה נכון, אך אינו תומך בקו המפלגתי המקובל, ועל כן מיותר.


פרטים כאלה בכל זאת מלמדים אותנו משהו עלינו ועל בני הברית שלנו. יש עוד. למשל: כאשר החלה ההתקפה האמריקאית-ישראלית על עזה היתה ספינה קטנה, ה"דיגניטי", בדרכה מקפריסין לעזה. הרופאים ופעילי זכויות אדם שעל סיפונה התכוונו להפר את המצור הנפשע שהטילה ישראל ולהביא ציוד רפואי לאוכלוסיה הלכודה. הספינה יורטה במים בינלאומיים על ידי כלי שייט של חיל הים הישראלי שנגחו בה בעוצמה, וכמעט הטביעו אותה, אם כי היא הצליחה לגרור עצמה עד לבנון. ישראל הנפיקה את שקריה השגרתיים – שהופרכו על ידי העתונאים והנוסעים שהיו על הסיפון, בהם כתב סי.אן.אן. קרל פנהאול, והמועמדת מטעם הירוקים לנשיאות ארצות הברית סינתיה מקיני. המעשה הזה הוא פשע חמור – חמור יותר, למשל, מחטיפת ספינות לחופי סומליה. אך הוא עבר כמעט ללא תשומת לב. ההשלמה השתקנית עם פשעים כאלה משקפת את ההבנה שעזה היא שטח כבוש, ושלישראל יש רשות לקיים את המצור הזה, ויש לה אפילו אישור מהממונים על הסדר הבינלאומי לבצע פשעים בים הפתוח על מנת ליישם את תכניותיה להענשת האוכלוסיה האזרחית המפרה את פקודותיה – באמתלות שאליהן אנו חוזרים תמיד, המתקבלות באופן כמעט גורף בעולם, למרות שהן חסרות בסיס בעליל.


חוסר ההתייחסות מובן והגיוני גם כאן. במשך עשרות שנים עסקה ישראל בחטיפת ספינות במים הבינלאומיים בין קפריסין ולבנון, תוך שהיא הורגת או חוטפת את הנוסעים, לעיתים מביאה אותם לבתי כלא בישראל, בין השאר לתאי כליאה או לתאי עינויים סודיים, כדי להחזיקם כבני ערובה במשך שנים רבות. מאחר שמדובר בנהלים כה שגרתיים, מדוע יש להקדיש לפשע החדש הזה יותר מפיהוק? קפריסין ולבנון הגיבו אמנם באופן שונה אבל מי בכלל סופר אותן?


למי איכפת, למשל, אם עורכי הדיילי סטאר הלבנוני, עתון פרו-מערבי בדרך כלל, כתבו ש"כמיליון וחצי אנשים בעזה נתונים לטיפולים הרצחניים של אחת ממכונות המלחמה המפותחות ביותר בעולם מבחינה טכנולוגית אך מהמפגרות ביותר מבחינה מוסרית. לא פעם נאמר שהפלסטינים הפכו להיות עבור העולם הערבי מה שהיו היהודים באירופה שלפני מלחמת העולם השניה, ויש מן האמת בפרשנות הזאת. בהתאמה מחליאה, ממש כשם שהאירופים והצפון אמריקאים הפנו את מבטם למקום אחר כאשר הנאצים עסקו בביצוע השואה, מוצאים הערבים דרך שלא לומר דבר בעוד הישראלים טובחים בילדים פלסטינים". אולי המביש שבכל המשטרים הערבים הוא שלטונה הברוטלי של הדיקטטורה המצרית, שאחרי ישראל היא הנהנית העיקרית מהסיוע הצבאי האמריקני.


על פי העתונות הלבנונית, ישראל עדיין עוסקת "באופן קבוע בחטיפות של אזרחים לבנונים מעברו השני של הקו הכחול [הגבול הבינלאומי], ולאחרונה עשתה זאת בדצמבר 2008." וכמובן "מטוסים ישראלים חודרים למרחב האווירי של לבנון על בסיס יומי תוך הפרה של החלטת האו"ם 1701″ (כפי שכתב המלומד הלבנוני אמל סעד-גוראייב בדיילי סטאר ב-13 בינואר). גם זה נוהל המתקיים מזה זמן רב. הפרשן הישראלי החשוב זאב מעוז שהוקיע את הפלישה הישראלית ללבנון ב-2006 כתב בעתונות הישראלית ש"ישראל הפרה את המרחב האווירי הלבנוני בביצוע משימות ביון אווירי כמעט מדי יום מאז נסיגתה מדרום לבנון לפני כשש שנים. אמת, טיסות ביון אלה לא גרמו לאבידות לבנוניות אך הסגת גבול היא הסגת גבול. גם כאן, ישראל אינה יכולה להציג שום ייתרון מוסרי", ובאופן כללי אין שום בסיס לקונסנזוס הגורף מקיר לקיר בישראל שמלחמה כנגד החיזבאללה בלבנון היא מלחמה מוסרית וצודקת. "הקונסנזוס הקדוש הזה מבוסס על זיכרון סלקטיווי קצר טווח, על השקפת עולם אינטרוורטית ועל מוסר כפול. המלחמה הזאת אינה מלחמה צודקת, השימוש בכוח מופרז, בלא להבחין בין אוכלוסיה אזרחית לאוייב, וכל תכליתו סחיטה" ["הארץ" 24.7.06].


כפי שהזכיר מעוז לקוראיו הישראלים, טיסות מעל שטח לבנון והשמעת בומים על קוליים כדי להטיל אימה על הלבנונים הן מן הפשעים הפחות נחשבים של ישראל בלבנון, גם אם נתעלם מחמש הפלישות שלה למדינה זו מאז 1978. "ב-28 ביולי 1988 חטפו כוחות ישראליים מיוחדים את השייך עובייד, וב-21 במאי 1994 חטפה ישראל את מוסטפה דיראני, שהיה אחראי לשבייתו של הנווט רון ארד [שבאותה עת בשנת 1986 עסק בהפצצת לבנון]. ישראל החזיקה בכלא את שני אלה ועוד 20 לבנונים שנתפסו בנסיבות שלא נחשפו במשך תקופות ארוכות ללא משפט. הם הוחזקו כ’קלפי מיקוח’ אנושיים. ככל הנראה, חטיפה של ישראלים לצורך חילופי שבויים היא מעשה פסול מבחינה מוסרית, ועליו ראוי להשית ענישה צבאית כאשר החוטף הוא חיזבאללה, אך הדבר שונה כאשר ישראל עושה את אותו הדבר בדיוק" [שם] ובקנה מידה הרבה יותר נרחב על פני שנים רבות.


הנהלים המקובלים על ישראל הם משמעותיים גם בלא מה שהם מגלים אודות הפשיעה הישראלית והתמיכה המערבית שהיא מקבלת. כפי שמציין מעוז, הנהלים האלה מדגישים את צביעותה הגמורה של הטענה המקובלת שעל פיה לישראל היתה זכות מלאה לחזור ולפלוש ללבנון בשנת 2006 כאשר חייליה נחטפו על הגבול, מה שהיה פעולה ראשונה מעבר לגבול של חיזבאללה בשש השנים מאז נסיגתה של ישראל מדרום לבנון לאחר שהחזיקה בה כשטח כבוש תוך הפרה של כל הוראות מועצת הבטחון במשך 22 השנים שקדמו לכך. היו אלה שש שנים שבהן ישראל הסיגה את הגבול כמעט מדי יום בלא כל תגובה, ובשתיקה גמורה מכאן.


הצביעות, שוב, היא הנוהל המקובל. כך תומס פרידמן, בהסבירו כיצד יש "לחנך" את הנחותים מאיתנו באמצעות אלימות טרוריסטית, כותב שפלישתה של ישראל ללבנון ב-2006, תוך הרס מחודש של רוב דרום לבנון וביירות והרג של עוד אלף אזרחים, היתה פעולה מוצדקת של הגנה עצמית, שבאה כתגובה על פשעו של חיזבאללה ש"פתח ללא סיבה במלחמה על פני הגבול הישראלי-לבנוני המוכר על ידי האומות המאוחדות, לאחר שישראל נסוגה חד צדדית מלבנון". נניח בצד את הכזב. על פי ההגיון הזה, התקפות טרור אנטי ישראליות הרבה יותר הרסניות ורצחניות מאלה שהתרחשו בפועל היו מקבלות צידוק מלא בהיותן תגובה לפעולות הנפשעות של ישראל בלבנון ובים הפתוח, שהיו חמורות הרבה יותר מפשעו של חיזבאללה בחטיפת שני החיילים על הגבול. המומחה הוותיק לענייני המזרח התיכון של הניו יורק טיימס בוודאי יודע על הפשעים האלה, לפחות אם הוא קורא את העתון שלו: כך למשל בפיסקה ה-19 בסיפור אודות חילופי שבויים בנובמבר 1983 מוזכר כבדרך אגב ש-37 מהאסירים הערבים "נתפסו באחרונה על ידי חיל הים הישראלי כאשר ניסו לעבור מקפריסין לטריפולי," צפונה לביירות.


כמובן כל המסקנות האלה אודות פעולות מוצדקות כנגד העשירים ובעלי הכוח מבוססות על כשל בסיסי אחד. אנחנו זה אנחנו, והם זה הם. עיקרון מכריע זה, המוטבע עמוק בתרבות המערבית, הוא מספיק כדי למוטט גם את ההשוואה המדוייקת ביותר ואת הטיעון ההגיוני ביותר.


בעודי כותב, עושה את דרכה עוד ספינה מקפריסין לעזה "נושאת אספקה רפואית חיונית ודחופה בתיבות חתומות, שנבדקו על ידי רשויות המכס בנמל התעופה של לרנקה ובנמל לרנקה," כפי שדיווחו המארגנים. בין הנוסעים נמצאים חברי פרלמנטים אירופיים ורופאים. ישראל קיבלה הודעה מראש אודות כוונותיהם ההומניטריות. אם יופעל די לחץ ציבורי הם עשויים לבצע את משימתם ולהגיע ליעדם בשלום.


הפשעים החדשים שארצות הברית וישראל ביצעו בעזה בשבועות האחרונים אינם ניתנים בקלות לסיווג בשום קטגוריה סטנדרטית – חוץ מקטגורית ה"מוכר וידוע". נתתי מספר דוגמאות, ואחזור לאחרות. באופן מילולי, הפשעים שייכים למה שממשלת ארצות הברית מגדירה רשמית כ"טרור", אולם סימול זה אינו מספיק כדי לתאר את היקפם העצום. אי אפשר לקרוא להם "תוקפנות" (aggression) מפני שהם מבוצעים בשטחים כבושים, כפי שגם ארצות הברית מודה בשתיקה . בספרם המקיף והמעמיק אודות ההסטוריה של ההתיישבות הישראלית בשטחים הכבושים "אדוני הארץ" מציינים עידית זרטל ועקיבא אלדר שאחרי שישראל הסיגה את כוחותיה מעזה באוגוסט 2005, האיזור ההרוס לא שוחרר "אפילו ליום אחד מהאחיזה הצבאית הישראלית או ממחיר הכיבוש המוטל מדי יום על התושבים במקום… ישראל השאירה מאחוריה אדמה חרוכה, שירותים הרוסים, ואנשים ללא הווה או עתיד. ההתנחלויות נהרסו במהלך חסר נדיבות של כובש בלתי נאור, אשר למעשה ממשיך לשלוט בשטח ולהרוג ולהציק לתושביו תוך שימוש בכוחו הצבאי האדיר" – המופעל באכזריות קיצונית, הודות לתמיכתה האיתנה והשתתפותה של ארצות הברית.


ההתקפה האמריקאית-ישראלית על עזה הסלימה בינואר 2006, חודשים אחדים אחרי הנסיגה הרשמית מהרצועה, אחרי שהפלסטינים ביצעו פשע חמור במיוחד: הם בחרו "לא נכון" בבחירות חופשיות. כמו רבים אחרים, למדו הפלסטינים שאין אפשרות להמלט מעונש על חוסר ציות לפקודותיו של האדון – אשר אינו חדל לקשקש על "שאיפתו לדמוקרטיה" בלא לעורר שום לעג מצד המעמדות המשכילים, השג מרשים כשלעצמו.


מאחר שהמונחים "תוקפנות" ו"טרור" אינם הולמים, יש צורך בהגדרה אחרת עבור העינוי הסדיסטי ומוג הלב של אנשים הכלואים בלא כל אפשרות להמלט, תוך שהם נטחנים עד עפר באמצעות התוצרים המתוחכמים ביותר של הטכנולוגיה הצבאית האמריקנית – שבהם נעשה שימוש תוך הפרה של החוק הבינלאומי ואפילו של החוק האמריקאי. עבור מדינות שהכריזו על עצמן מעל החוק, זה רק פרט טכני שולי. עוד פרט טכני שולי היא העובדה שב-31 בדצמבר, בעוד עזתים אחוזי אימה מחפשים נואשות מיקלט מההתקפה חסרת הרסן, שכרה וושינגטון ספינה גרמנית כדי להעביר מיוון לישראל מטען ענק בן 3000 טון של "תחמושת" בלתי מזוהה. המטען החדש "בא בעקבות משלוח גדול הרבה יותר של ציוד צבאי בדצמבר מארצות הברית לישראל לקראת תחילתן של ההפצצות האוויריות ברצועת עזה", כפי שדיווחה סוכנות רויטרס. כל זה בנוסף ליותר מ-21 מיליארד דולר של סיוע צבאי אמריקאי, כמעט כולו במענקים, שסיפק מימשלו של בוש לישראל. "התערבותה של ישראל ברצועת עזה לובתה בעיקר באמצעות כלי נשק אמריקאים שנקנו בכספי משלם המיסים האמריקאי," נאמר בתדרוך של הקרן האמריקאית החדשה ( New America Foundation ) העוקבת אחר סחר בנשק. המשלוח הזה נכשל בגין החלטתה של ממשלת יוון למנוע שימוש בנמלי יוון "לצורך חימוש הצבא הישראלי."


התגובה היוונית לפשעים הישראליים בתמיכת ארצות הברית שונה בתכלית מהפחדנות שגילו מנהיגי רוב מדינות אירופה. ההבדל הזה מגלה שוושינגטון אכן צדקה בראייתה של יוון כחלק מן המזרח הקרוב ולא כחלק מאירופה, מאז הפלתה של הדיקטטורה הפשיסטית בתמיכת ארה"ב בשנת 1974. ייתכן שיוון היא פשוט תרבותית מכדי להחשב חלק מאירופה.


אם מישהו חושב שהתזמון של משלוחי הנשק לישראל מוזר, והוא יבקש לברר את העניין יותר לעומק, לפנטגון יש תשובה: המשלוח יגיע מאוחר מדי להסלמת המיתקפה בעזה, והציוד הצבאי, יהיה אשר יהיה, אמור להיות מוצב בישראל לצורך שימוש אפשרי בעתיד עבור הצבא האמריקאי. ייתכן שזה אפילו נכון. אחד מהשירותים הרבים שמבצעת ישראל עבור אדוניה הוא לספק להם בסיס צבאי רב ערך בשולי האיזור העשיר ביותר בעולם במקורות אנרגיה. כך יכולה ישראל לשמש כבסיס קידמי עבור תוקפנות אמריקאית – או, אם להשתמש במונחים הטכניים, "להגן על המפרץ" ו"להבטיח יציבות."


הזרימה העצומה של נשק לישראל משרתת מטרות משנה רבות אחרות. הפרשן המומחה למדיניות מזרח תיכונית מויין רבאני [Mouin Rabbani] מצביע על כך שישראל יכולה לנסות מערכות נשק חדשות שאך זה פותחו כנגד מטרות חסרות הגנה. מכך מפיקות ישראל וארצות הברית רווח "כפול ומכופל, מפני שגירסאות פחות יעילות של אותן מערכות נשק נמכרות בעקבות זאת במחירים מנופחים ביותר למדינות ערב, מה שמסבסד את תעשיית הנשק האמריקאי ואת המענקים הצבאיים של ארצות הברית לישראל". אלה הן פונקציות נוספות שיש לישראל בתוך המערך המזרח תיכוני שבשליטת ארה"ב, ואחת הסיבות שישראל היא חביבתן של רשויות המדינה האמריקנית כמו גם של הרבה חברות הייטק אמריקאיות, וכמובן של תעשית הנשק ושירותי הביון.


בלי קשר לישראל, ארצות הברית מובילה בגדול כספקית הנשק הגדולה בעולם. הדו"ח האחרון של הקרן החדשה לאמריקה מסכם ש"נשק אמריקני ואימונים צבאיים אמריקניים מילאו תפקיד ב-20 מתוך 27 המלחמות העיקריות בעולם בשנת 2007″. הרווח לארצות הברית על פי הדיווח הרשמי היה 23 מיליארד דולר באותה שנה, וגדל ל–32 מיליארד דולר בשנת 2008. אין זה מפתיע שבין ההחלטות הרבות של האו"ם שארצות הברית התנגדה להן במהלך המושב האחרון של האו"ם בדצמבר 2008 היתה גם ההחלטה הקוראת לפיקוח על סחר בנשק. ב-2006, היתה ארצות הברית בודדה בהצבעתה כנגד האמנה הזאת, אך בנובמבר 2008 הצטרפה אליה שותפה נוספת: זימבאבווה.


היו הצבעות משמעותיות אחרות במהלך מושב דצמבר של האו"ם. החלטה אודות "זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית" אומצה ברוב של 173 נגד 5 (ארה"ב, ישראל, ואיים באוקינוס השקט הנמצאים בחסות אמריקאית). ההצבעה חוזרת ומדגישה את חזית הסירוב הישראלית-אמריקאית הנמצאת בבידוד בינלאומי. באופן דומה גם ההחלטה הקוראת ל"חופש תנועה אוניברסלי והחשיבות החיונית של איחוד משפחות" התקבלה תוך התנגדות של ארה"ב, ישראל והאיים באוקיאנוס השקט, מן הסתם בגין ההשלכות על פלסטינים.


בהצבעה על הזכות לפיתוח איבדה ארצות הברית את ישראל אך זכתה באוקראינה. בהצבעה על ה"זכות למזון" ארצות הברית נותרה בודדה, עובדה מרשימה במיוחד לנוכח משבר המזון העולמי הענק, שמולו מתגמד אפילו המשבר הפיננסי המאיים על הכלכלות במערב.


ישנן סיבות טובות לכך שבאופן עקבי אין דיווחים על ההצבעות האמריקאיות. הן מתוייקות מיד בבור השיכחה של התקשורת והאינטלקטואלים הקונפורמיסטים. לא יהיה זה נבון לגלות לציבור מה אומרות רשימת ההצבעות האלה על נציגיו הנבחרים. במקרה הנוכחי בוודאי לא יועיל להניח לציבור לדעת שהסרבנות האמריקאית-ישראלית החוסמת את הסדר השלום שהעולם תומך בו כבר זמן רב היא כה קיצונית, עד שהיא מנסה למנוע מהפלסטינים אפילו את עצם רעיון הזכות להגדרה עצמית.
 
אחד מגיבורי ההתנדבות בעזה, הרופא הנורווגי מדס גילברט, מתאר את זירת האימה כ"מלחמה כוללת כנגד האוכלוסיה האזרחית של עזה". הוא מעריך שכמחצית מהנפגעים הם נשים וילדים. גם הגברים כמעט כולם אזרחים על פי הסטנדרטים המקובלים. גילברט מדווח שהוא כמעט שלא הבחין באנשי צבא בין מאות הגופות שראה. צה"ל מאשר זאת. חמאס "באופן מכוון נלחם ממרחק – או בכלל לא", כפי שדיווח איתן ברונר ב"סיכום הרווחים" של המיתקפה האמריקאית-ישראלית. כך שכוחותיו של החמאס לא נפגעו, והיו אלה בעיקר אזרחים שנשאו בכל הסבל: תוצאה חיובית, על פי הדוקטרינה שרבים מחזיקים בה.


אומדנים אלה אושרו על ידי נציב הסיוע ההומניטרי באו"ם ג’ון הולמס, שהודיע לכתבים שתהיה זו "הנחה סבירה" שרוב האזרחים שנהרגו היו נשים וילדים במשבר הומניטרי "המחמיר מדי יום ככל שהאלימות נמשכת". אולם אנו יכולים להתנחם בדבריה של שרת החוץ הישראלית ציפי לבני, היונה המובילה במערכת הבחירות הנוכחית, שהבטיחה לעולם כי אין עוד "משבר הומניטרי" בעזה הודות לנדיבות ליבה של ישראל.


כמו אחרים החרדים לגורלם של יצורי אנוש באשר הם, גילברט והולמס התחננו להפסקת אש, אך לכך טרם הגיע הזמן. "באומות המאוחדות מנעה ארצות הברית ממועצת הבטחון להוציא במוצאי שבת הודעה רשמית הקוראת להפסקת אש מיידית", דיווח הניו יורק טיימס כבדרך אגב. הסיבה הרשמית היתה ש"אין כל אינדיקציה לכך שהחמאס ימלא אחר הסכם כלשהו". בתולדות ההצדקות של התענגות על מעשי הרג, זו בוודאי אחת הציניות ביותר. היו אלה כמובן בוש ורייס, זמן קצר לפני החלפתן? על ידי אובמה החוזר ואומר בהשתתפות עמוקה ש "אם טילים היו נופלים במקום ששתי בנותי ישנות, הייתי עושה כל מה שביכולתי כדי לעצור זאת". הוא התייחס לילדים ישראלים, לא למאות הנקרעים לגזרים בעזה על ידי נשק אמריקני. מעבר לכך שמר הנשיא הנבחר על שתיקה.


ימים אחדים לאחר מכן, תחת לחץ בינלאומי אינטנסיבי, תמכה ארצות הברית בהחלטה של מועצת הבטחון שקראה ל"הפסקת אש בת קיימא". ההחלטה עברה ברוב של 14-0, תוך המנעות של ארצות הברית. ניצים ישראלים ואמריקנים רגזו על שארה"ב לא הטילה את הוטו המקובל. ההמנעות, על כל פנים, גם אם לא נתנה לישראל אור ירוק סיפקה לפחות אור צהוב להסלים את האלימות, כפי שישראל אכן עשתה ממש עד לדקה האחרונה לפני השבעת הנשיא החדש, כפי שהיה צפוי.


כאשר הפסקת האש נכנסה (באופן תיאורטי) לתוקף ב-18 בינואר, פרסם המרכז הפלסטיני לזכויות אדם את הנתונים ליום המיתקפה האחרון: 54 פלסטינים הרוגים, מתוכם 43 אזרחים בלתי חמושים, בהם 17 ילדים, בעוד צה"ל ממשיך להפציץ בתי אזרחים ובתי ספר של האו"ם. סך הכל מניין ההרוגים, על פי הערכתם, הגיע ל-1184 בהם 844 אזרחים שמתוכם 281 ילדים. צה"ל המשיך להטיל פצצות תבערה על פני רצועת עזה, להרוס בתים בתים ושטחים חקלאיים, ועוד אזרחים נאלצו לברוח מבתיהם. שעות ספורות אחר כך דיווחה סוכנות רויטרס שסך ההרוגים הגיע ל-1300. צוות מרכז אל מזאן שגם הוא עוסק במעקב קפדני אחרי אבידות והרס, ביקר את האיזורים שקודם לכן היו בלתי נגישים בגין ההפצצות הכבדות הבלתי פוסקות. הם גילו עשרות גוויות של אזרחים נרקבות מתחת להריסות הבתים או כאלה שפונו על ידי הדחפורים הישראליים. שיכונים עירוניים שלמים נעלמו.


הנתונים על ההרוגים והפצועים הם ללא ספק מוטים כלפי מטה. ואין סיכוי רב שתתבצע חקירה כלשהי בגין מעשי הזוועה האלה. פשעיהם של אויבים רשמיים נתונים לחקירות קפדניות, אולם מפשעינו שלנו מתעלמים באופן שיטתי. זהו, שוב, הנוהל המקובל והמובן מאליו מצד האדונים.


 החלטת מועצת הבטחון קראה לעצור את זרימת הנשק לעזה. ארצות הברית וישראל (רייס-לבני) הסכימו במהירות על האמצעים לביצוע החלטה זו, תוך התמקדות בנשק איראני. אין שום צורך לעצור הברחה של נשק אמריקאי לתוך ישראל, מפני שאין הברחות כאלה: ההזרמה של כמויות נשק אדירות היא פומבית, אפילו אם אין מדווחים עליה, כמו במקרה של משלוח הנשק שעליו נמסר תוך כדי הטבח בעזה.


ההחלטה קראה עוד "להבטחת פתיחתם מחדש באופן קבוע של המעברים על בסיס ההסכם משנת 2005 על תנועה ונגישות בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל"; בהסכם זה נקבע שהמעבר לעזה יתבצע על בסיס של רציפות ושישראל תאפשר מעבר של סחורות ובני אדם בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה.


הסכם רייס -לבני לא התייחס כלל להיבט הזה של החלטת מועצת הבטחון. ארצות הברית וישראל זנחו למעשה כבר מזמן את ההסכם משנת 2005, כחלק מהעונש שהוטל על הפלסטינים בגין הצבעתם הבלתי נכונה בבחירות החופשיות בינואר 2006. במסיבת העתונאים של רייס אחרי הסכם רייס-לבני הודגשו מאמציה הנמשכים של וושינגטון לחתור כנגד התוצאות של הבחירות החופשיות היחידות בעולם הערבי. "אפשר לעשות כל כך הרבה," אמרה רייס, "כדי להוציא את עזה משלטונו החשוך של החמאס אל האור שיכול להביא הממשל הטוב מאוד של הרשות הפלסטינית" – לפחות כל זמן שהרשות נשארת קליינטית נאמנה, עתירת שחיתות ומוכנה לבצע בצייתנות כל דיכוי קשוח.


עם שובו מביקור בעולם הערבי מאשר פוואז ג’רג’ס בבטחון מלא את מה שדיווחו אחרים מן הזירה. התוצאה של ההתקפה האמריקאית-ישראלית בעזה היתה לעורר זעם אדיר של כל האוכלוסיות ושנאה מרה לתוקפים ולמשתפי הפעולה שלהם. "די לומר שמה שנקרא מדינות ערב המתונות [כלומר אלה הפועלות לפי הוראות מוושינגטון] נמצאות במיגננה, ושחזית ההתנגדות שבראשה עומדות איראן וסוריה היא הנהנית העיקרית. פעם נוספת, ישראל והממשל של בוש העניקו למנהיגות האיראנית נצחון מתוק". יתירה מכך, "חמאס עתיד לצאת מן המתקפה כגורם פוליטי חזק יותר ממה שהיה קודם ויש סיכוי שיעבור גם את פתח, שבאמצעותו שולט נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס," חביבה של רייס.


ראוי לזכור שהעולם הערבי אינו מוגן מפני הכיסוי הטלויזיוני היחיד בשידור חי למה שקורה באמת בעזה, כלומר מאותו "ניתוח מאוזן ורגוע של ההרס והתוהו" שמספקים הכתבים המעולים של רשת אל ג’זירה המציעים "אלטרנטיבה ברורה לערוצים הרגילים", כתיאורו של הפיננשל טיימס. ב-105 המדינות שאינן נהנות מהנהלים היעילים שלנו לצנזורה עצמית, יכולים הצופים לראות מה קורה מסביב לשעון, ומתברר שהרושם גדול מאוד. בארצות הברית, מוסר הניו יורק טיימס, "ההאפלה הכמעט מוחלטת… קשורה ללא ספק לביקורת החריפה שמתחה ממשלת ארצות הברית על אל-ג’זירה בשלבים הראשונים של המלחמה בעיראק בגין הדרך שבה כיסתה את הפלישה האמריקאית". צ’ייני ורמספלד התנגדו, אז ברור שהתקשורת העצמאית יכלה רק לציית.


                                                  *


מתנהל כיום ויכוח ער וענייני סביב השאלה, מה בעצם התכוונו התוקפים להשיג. מדברים בעיקר על מטרות כמו החזרת "כושר ההרתעה" שישראל איבדה כתוצאה מכשלונה בלבנון ב-2006 – כלומר הכושר להטיל אימת טרור על כל מתנגד אפשרי עד לכניעתו. קיימות, עם זאת, מטרות בסיסיות יותר שנוטים להתעלם מהן, למרות שגם הן נראות מובנות מאליהן אם נתבונן בהסטוריה הלא רחוקה.


ישראל עזבה את עזה בספטמבר 2005. ניצים ישראלים רציונליים כמו אריאל שרון, הפטרון הקדוש של תנועת ההתנחלות, הבינו את חוסר ההגיון בהמשך הסבסוד של כמה אלפי מתנחלים בלתי חוקיים בתוך הריסותיה של עזה, המשתמשים ברוב הקרקע והמשאבים הזעומים תחת הגנתו של צה"ל. הרבה יותר הגיוני היה להפוך את עזה לבית הסוהר הגדול בעולם ולהעביר את המתנחלים אל הגדה המערבית, שטח בעל ערך רב הרבה יותר, שבו ישראל מבהירה היטב את כוונותיה, במילים ועוד יותר מזה במעשים. מטרה אחת היא לספח את הקרקע החקלאית, את מקורות המים, ואת הפרוורים הנעימים של ירושלים ותל אביב הנמצאים מהעבר הישראלי של גדר ההפרדה, שבית הדין הבינלאומי הכריז עליה- באופן בלתי רלוונטי – כבלתי חוקית. זה כולל את ירושלים המורחבת מאוד תוך הפרה של הוראות מועצת הבטחון בנות ארבעים שנה, שגם הן אינן רלוונטיות. ישראל השתלטה גם על עמק הירדן, המהווה כשליש מהגדה המערבית. מה שנותר הוא שטח כלוא , וגרוע מזה, קרוע לקרעים על ידי בליטות גדולות של התנחלויות יהודיות המחלקות את השטח לשלושה: חלק אחד ממזרח לירושלים המורחבת עד העיר מעלה אדומים, שהתפתחה בשנות שלטונו של קלינטון כדי לחלק לשנים את הגדה המערבית; ושני חלקים בצפון, דרך הערים אריאל וקדומים. השטח שנותר לפלסטינים מחולק למובלעות מבודדות על ידי מאות מחסומים, רובם שרירותיים.


למחסומים אין שום קשר לבטחונה של ישראל, וגם אם חלקם מיועדים לשמור על בטחונם של המתנחלים, הם לחלוטין בלתי חוקיים כפי שקבע כבר בית הדין הבינלאומי. למעשה, מטרתם העיקרית היא להציק לאוכלוסיה הפלסטינית ולחזק את מה שפעיל השלום הישראלי ג’ף הלפר מכנה "מטריצת השליטה" שנועדה לעשות את החיים בלתי נסבלים עבור ה"חיות הדו-רגליות" שירגישו כמו "ג’וקים מסוממים בבקבוק" אם הם רוצים להשאר בבתיהם ועל אדמתם. כל זה בסדר גמור מפני שהם הלוא "כחגבים היו לעומתנו" כך שאת ראשיהם מותר "לנפץ אל הסלעים". כל הביטויים הם ציטוטים של מנהיגים ישראלים בכירים ביותר מתחום הצבא והפוליטיקה. גישות כאלה מעצבות את המדיניות.


ההשתלחויות של מנהיגים צבאיים ופוליטיים הן מתונות יחסית להטפות של הרשויות הרבניות. אין מדובר בדמויות שוליות. ההיפך הוא הנכון, מדובר באנשים בעלי השפעה רבה בצבא ובתנועת ההתנחלות, שזרטל ואלדר מגלים שהם למעשה "אדוני הארץ", עם השפעה עצומה על המדיניות. חיילים הנלחמים בצפון עזה זכו לביקור "השראתי" משני רבנים מובילים, שהסבירו להם כי אין "חפים מפשע" בעזה, כך שכל מי שגר שם הוא מטרה לגיטימית, תוך שהם מצטטים פסוק ידוע מתהילים שבו יש קריאה לאחוז בעולליהם של מי שמדכאים את ישראל ולנפץ אותם אל הסלע. לא היה חידוש בדבריהם של הרבנים. שנה קודם לכן כתב הרב הספרדי הראשי לשעבר לראש הממשלה אולמרט, והודיע לו שכל התושבים האזרחים בעזה אשמים באופן קולקטיבי בירי הטילים לעבר ישראל, כך שאין "שום איסור מוסרי כנגד הרג ללא אבחנה של אזרחים במהלך התקפה צבאית אפשרית גדולה על עזה שמטרתה לעצור את ירי הטילים", כפי שדיווח הג’רוסלם פוסט מתוך הפסיקה. בנו, הרב הראשי של צפת, הרחיב והסביר: אם הם לא יעצרו אחרי שנהרוג בהם 100, כי אז נהיה חייבים להרוג אלף, ואם הם לא יעצרו אחרי 1000 כי אז נצטרך להרוג 10,000. אם הם לא יעצרו כי אז נצטרך להרוג 100.000, אפילו מיליון. מה שדרוש כדי לגרום להם לעצור."


דעות דומות מבטאים אישים אמריקנים חילונים. כאשר פלשה ישראל ללבנון בשנת 2006 הסביר פרופסור אלן דרשוביץ מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת הארווארד בעתון האינטרנטי הפינגטון פוסט שכל הלבנונים הם מטרות לגיטימיות לאלימות הישראלית. אזרחי לבנון "משלמים את המחיר" על תמיכתם ב"טרור" – כלומר, על תמיכתם בהתנגדות לפלישה הישראלית. בהתאם לכך, אזרחים לבנוניים שוב אינם חסינים מפני התקפה יותר מהאוסטרים שתמכו בנאצים. הפאתווה של הרב הספרדי ישימה גם לגביהם. בראיון וידיאו באתר הג’רוסלם פוסט המשיך דרשוויץ ושם ללעג את הדיבורים על היחס הבלתי פרופורציונלי של נפגעים פלסטינים לעומת ישראלים: צריך להגדיל אותו עד אלף לאחד, או עד אלף לאפס, כלומר, יש להשמיד עד הסוף את כ- ו- ל-ם. כמובן, הוא מתייחס ל"מחבלים", מושג רחב הכולל את כל קרבנות הכוח הישראלי, משום שישראל "אף פעם אינה מתכוונת לפגוע באזרחים", כפי שהוא הדגיש ברגש רב. מכאן עולה שפלסטינים, לבנונים, תוניסאים, למעשה כל מי שנקלע לדרכם של כוחות צבאיים חסרי רחמים של מדינה קדושה אינו אלא מחבל, או קרבן מקרי של פשעים צודקים.


לא קל למצוא מקבילות הסטוריות לתופעות כאלה. אולי מעניין עד כמה הן נחשבות לסבירות והולמות בתרבות האינטלקטואלית והמוסרית השלטת – כאשר מי שמייצר אותן הוא "בצד שלנו". במילים אחרות, אילו היו התבטאויות כגון אלה משוחררות על ידי מי שמוגדרים כאויבינו הן היו מעוררות זעם צדקני וקריאות לפעולת מנע אלימה כנקמה.


הטענה ש"הצד שלנו" לעולם אינו מתכוון לפגוע באזרחים הוא הלכה מקובלת אצל מי שמחזיק במונופול על שימוש באלימות. יש בכך מן האמת. אנו לא מנסים בדרך כלל להרוג אזרחים מסויימים. אנחנו רק מבצעים פעולות רצחניות שאנו יודעים שיגרמו לטבח של אזרחים רבים, אך ללא כוונה ספציפית להרוג אזרחים אלה או אחרים. על פי החוק, הנהלים השגרתיים האלה יכולים להיות מוגדרים כ"אדישות שפלה" אך זו אינה הגדרה הולמת לנוהג שהוא גם דוקטרינה סטנדרטית ומקובלת של מעצמות. זה יותר דומה להליכה ברחוב תוך ידיעה שתוך כדי כך אנו נהרוג נמלים, אך אין לנו כוונה לעשות זאת כי הנמלים כל כך בלתי חשובות עד שזה ממש לא משנה. זהו בדיוק המצב כאשר ישראל מבצעת פעולות שהיא יודעת שיגרמו למותם של ה"חגבים" וה"חיות הדו-רגליות" שבמקרה שורצים בשטחים שהיא "משחררת". אין שום מונח הולם להגדרת הצורה הזאת של שפלות מוסרית, שאפשר לטעון כי היא גרועה מרצח בכוונה תחילה, ונפוצה למדי.


בארץ שהיתה פעם פלסטין מותר לבעלי זכויות היתר (שהוענקו בחסד האל, על פי "אדוני הארץ") להחליט על הקצבה של מספר חבילות פזורות לטובת הג’וקים המסוממים. אבל לא בזכות. "האמנתי ואני ממשיך להאמין עד היום הזה בזכותו ההסטורית והנצחית שעל עמנו על כל הארץ הזאת", הודיע ראש הממשלה למושב משותף של הקונגרס האמריקאי במאי 2006 לקול תשואות רמות. בו בזמן הוא הודיע על תכנית "ההתכנסות" להשתלט על מה שראוי ובעל ערך בגדה המערבית ולהשאיר את הפלסטינים להרקב בקנטונים מבודדים. הוא לא היה ספציפי בנוגע לגבולות של "כל הארץ", אבל הרי הפרוייקט הציוני מעולם לא עשה זאת, ומסיבות טובות: התפשטות מתמדת היא דינמיקה פנימית חשובה מאוד. אם אולמרט עדיין נאמן למשנתו של הליכוד, שם מקורותיו, הוא עשוי היה להתכוון לשתי גדות הירדן, כולל המדינה הירדנית הנוכחית, או לפחות חלקים בעלי ערך ממנה.


"זכותו הנצחית וההסטורית לכל הארץ הזאת" של עמנו מתנגשת באופן דרמטי עם חוסר כל זכות להגדרה עצמית עבור התושבים הזמניים שלה, הפלסטינים. כפי שצויין לעיל, על העמדה הזאת חזרה ישראל ביחד עם פטרוניה בוושינגטון בדצמבר 2008, בבידוד הרגיל שלווה בשתיקה מהדהדת.


התכניות ששרטט אולמרט בשנת 2006 ננטשו מאז כי לא היו די קיצוניות. אך מה שהחליף את תכנית ההתכנסות, והפעולות שנמשכות מדי יום כדי ליישם את התחליף שייכים לתפיסה כללית דומה. ראשיתם בימים הראשונים של הכיבוש, כאשר שר הבטחון משה דיין הסביר באופן פיוטי ש"המצב כיום מזכיר את היחסים המסובכים בין גבר בדואי לבין נערה שהוא חטף כנגד רצונה… אתם הפלסטינים, כאומה, אינכם רוצים בנו כיום, אך אנו נשנה את יחסכם בכך שנכפה את נוכחותינו עליכם." אתם "תחיו ככלבים, ומי שיעזוב יעזוב", בזמן שאנו ניקח מה שנרצה.


מעולם לא הוטל ספק בכך שמדובר בתכניות עברייניות. מיד עם סיומה של מלחמת 1967 קיבלה ממשלת ישראל דיווח מסודר מהיועץ המשפטי של משרד החוץ תיאודור מירון, שהיה בעל הסמכות המשפטית הגבוהה ביותר לעניין זה ועל פיו "יישובים אזרחיים בשטחים המוחזקים סותרים את ההוראות המפורשות של ועידת ז’נווה הרביעית," העומדת בבסיסו של החוק הבינלאומי בעניינים הומניטריים. שר המשפטים של ישראל קיבל דעה זו. בית הדין הבינלאומי אימץ פה אחד את המסקנה היסודית הזאת בשנת 2004 ובית המשפט העליון בישראל הסכים באופן טכני ובו בזמן דחה באופן מעשי, בסגנונו הרגיל.


בגדה המערבית ישראל יכולה להמשיך בתכניותיה הפליליות בסיועה של ארצות הברית וללא כל הפרעה, הודות לכוח השלטון הצבאי היעיל שלה וכיום גם הודות לשיתוף הפעולה עם כוחות הבטחון הפלסטינים המשת"פים, המקבלים נשק ואימונים בנשק מארצות הברית ודיקטטורות בנות בריתה. ישראל יכולה גם לבצע באופן שגרתי מעשי רצח ופשעים אחרים, בעוד המתנחלים משתוללים וזורעים הרס תחת הגנת צה"ל. אולם בעוד הגדה המערבית למעשה הוכנעה באופן יעיל על ידי הטרור, עדיין יש התנגדות בחלקה השני של פלסטין, רצועת עזה. יש לדכא גם זאת בכוח על מנת שהתכניות האמריקניות-ישראליות להמשך הסיפוח וההרס של פלסטין יוכלו להמשך ללא הפרעה.


זה מסביר את הפלישה לעזה.


התיזמון הושפע מן הסתם מן הבחירות בישראל שעמדו להתקיים תוך שבועות מעטים. אהוד ברק, שפיגר באופן חמור בסקרים, הרוויח בימים הראשונים של המלחמה מושב בכנסת על כל 40 ערבים שנהרגו בימים הראשונים לטבח, על פי חישוביו של הפרשן הישראלי רן הכהן.


זה עוד עשוי להשתנות, עם זאת. ככל שהפשעים עברו אפילו מעבר למה שמערכת התעמולה הישראלית המתוחכמת הצליחה להשתיק, אפילו ניצים ישראלים מושבעים החלו להיות מודאגים מכך שההרג ההמוני "הורס את נשמתה [של ישראל] ואת תדמיתה. הורס אותה על מסכי הטלוויזיה בכל העולם, בחדרי המגורים של הקהילה הבינלאומית, וחשוב מכל, באמריקה של אובמה" (ארי שביט, הארץ 16.1.09) שביט היה מוטרד במיוחד מכך שישראל ביצעה "הפגזה של מתחם או"ם… ביום שבו מזכיר האו"ם מתארח בירושלים, זה מעשה הגובל באי-שפיות," כהרגשתו.


אם להוסיף מספר פרטים, ה"מיתקן" היה מיתחם האו"ם בעיר עזה, שבו נמצאים מחסני אונר"א. ההפגזה השמידה "מאות טונות של מזון חירום ותרופות שהיו מוכנים לחלוקה היום למקלטים, בתי חולים ומרכזי הזנה," על פי מנכ"ל אונר"א ג’ון גינג. התקפות צבאיות הרסו באותו זמן שתי קומות של בית החולים אל קודס והעלו אותו בלהבות, וכן הרסו גם מחסן שמנהלת אגודת הסהר האדום הפלסטיני. בית החולים בשכונה צפופת האוכלוסין תל חאווה נהרס על ידי טנקים ישראליים "אחרי שמאות עזתים מבוהלים באו לחסות בו מפני כוחות קרקע ישראליים שזרמו לשכונה," לפי סוכנות איי.פי.


לא היה מה להציל מתוך החורבות העשנות של בית החולים. "הם הפגיזו את הבניין, את בניין בית החולים. הוא התחיל לבעור. ניסינו לפנות את האנשים החולים ואת הפצועים ואת האנשים שהיו שם. מכבי האש הגיעו וכיבו את האש, אך הלהבות פרצו שוב והם כיבו אותן שוב והן חזרו גם בפעם השלישית," סיפר הפרמדיק אחמד אל-חאז ל איי.פי. הועלה חשד שהלהבות היו תוצאה של זרחן לבן, שעל פי החשד גרם גם למספר רב של שריפות אחרות ולמקרים של כוויות חמורות.
 
החשדות אושרו על ידי אמנסטי אינטרנשיונל לאחר שהפסקת ההפגזות הכבדות איפשרה לפתוח בחקירה. קודם לכן, בזמן שפשעיה השתוללו במלוא עוצמתם, מנעה ישראל בתבונה את כניסתם של כל העתונאים, אפילו עתונאים ישראליים. השימוש שעשתה ישראל בזרחן לבן כנגד אזרחים בעזה הוא "ברור ובלתי ניתן להכחשה",כפי שדווח. השימוש החוזר בחומר זה באזורים מאוכלסים בצפיפות "הינו פשע מלחמה", דיווח אמנסטי. עקבות של זרחן לבן נמצאו מפוזרים סביב בנייני מגורים, שעדיין בערו "והמשיכו לסכן את התושבים ואת רכושם," בעיקר ילדים "הנמשכים אל עיי החורבות שהותירה המלחמה ואינם ערים לסכנות". מטרות מועדפות, נמשך הדיווח, היו מחסני אונר"א שם נחתו פגזי הזרחן הישראליים "סמוך לכמה מיכליות דלק וגרמו לתבערה גדולה שהרסה טונות של ציוד סיוע הומניטרי" גם לאחר שהרשויות הישראליות "נתנו הבטחה שלא ישוגרו עוד התקפות על המיתחם." באותו היום, "נחת פגז זרחן בבית החולים אל קודס שבעזה וגרם גם הוא לשריפה שאילצה את צוות בית החולים לפנות את החולים… זרחן לבן הנוחת על העור יכול לשרוף עמוק דרך השרירים עד העצמות, ולהמשיך לבעור אלא אם כן עוצרים את אספקת החמצן." בין אם מתוך כוונה תחילה ובין אם מתוך אדישות שפלה, פשעים כאלה הם בלתי נמנעים כאשר עושים שימוש בנשק מסוג זה בהתקפות על אזרחים.


עם זאת טעות היא להתמקד יותר מדי בהפרות הגסות שמפירה ישראל את חוקי המלחמה הבינלאומיים, חוקים שנועדו למנוע שימוש באמצעים אכזריים מדי. הפלישה עצמה מהווה פשע חמור הרבה יותר. גם אילו היתה ישראל גורמת לנזקים האיומים תוך שימוש בקשתות וחיצים היה זה עדיין מעשה פשע שיש להגדירו כשפלות קיצונית.


לתוקפנות תמיד יש תירוצים: במקרה הזה, שסבלנותה של ישראל "פקעה" מול התקפות הטילים של חמאס, כפי שהציג זאת ברק. המנטרה החוזרת ללא הרף היא שלישראל יש זכות להפעיל כוח על מנת להגן על עצמה. התזה הזאת נכונה באופן חלקי. ירי הטילים הוא נפשע, ונכון שלמדינה יש זכות להגן על עצמה מפני התקפות נפשעות. אולם מכך אין זה נובע שזכותה להגן על עצמה באמצעות שימוש בכוח. הקביעה הזאת היא מעבר למה שצריך או אפשר לקבל. לגרמניה הנאצית לא היתה שום זכות להשתמש בכוח כדי להגן על עצמה כנגד הטרור שהפעילו פרטיזנים. ליל הבדולח לא ניתן להצדקה בגין הרצח של דיפלומט גרמני בשגרירות בפאריס על ידי הרשל גרינשפן. לבריטים לא היתה זכות להשתמש בכוח כדי להגן על עצמם כנגד הטרור (האמיתי מאוד) שהפעילו האמריקאים במושבות שדרשו לעצמם עצמאות, או להפעיל טרור כנגד אירים קתולים בתגובה לטרור של האיי.אר.איי – וכאשר הם בסופו של דבר פנו למדיניות ההגיונית של טיפול בתלונות הלגיטימיות, הטרור הסתיים. זה אינו עניין של "מידתיות" אלא הבחירה מראש בדרך הפעולה: האם יש אלטרנטיבה לאלימות?


על כל בחירה בשימוש בכוח מוטל נטל כבד של הוכחה שהשימוש בכוח אכן היה חיוני, ועלינו לשאול האם הובאה הוכחה כזאת במקרה של המאמץ הישראלי לדכא כל התנגדות לפעולותיה הפושעות של ישראל בעזה ובגדה המערבית הנמשכות עדיין מדי יום, ללא רגע של חסד, מזה יותר מ-40 שנה. אולי אחזור על מה שאמרתי בראיון לעתונות הישראלית אחרי שאולמרט הכריז על תכנית ה

תגובות
נושאים: מאמרים

18 תגובות

  1. יוסף הגיב:

    מאמר טוב וחשוב.

  2. דוב הגיב:

    כמו שהיה סארטר לצרפת ולעולם בזמן מלחמת אלג’יריה כך חומסקי לארה"ב ולעולם במלחמות באזורינו ובמאבק הפלסטיני.
    מאמר מרחיב וממצה חרף הצביעות של רוב התקשורת ושטיפת המוח כאן ובארה"ב

  3. נו – כותרת בשקל הגיב:

    מחצית עשירית האחוז (לכל היותר) מסך כל התושבים זו לא הצלחה מרשימה במיוחד כשמדובר בהשמדה כללית.

    הגזמות והיסטריה אף פעם לא עוזרים לטיעון, בטווח שמעבר למידי.
    אחרי שהאימפקט המזעזע של הכותרת מתפוגג, נשארים עם ספקנות גדולה ביותר ביחס לכל מה שהאיש ירצה לומר בעתיד.

    כמובן שזה אמור בקורא נייטראלי, ולא במעריץ עיוור.

    באשר לשחיקה במוניטין של ישראל בעולם המערבי – היא קיימת, אך רחוקה מאוד ממה שהייתם רוצים להאמין.

    עזה אולי חסרת הגנה, אבל לא חסרת התקפה.
    חוץ מחוגי השמאל הרדיקאלי ששייכים לשוליים גם באירופה, אף אדם מהישוב לא חושב שחשיפת ישובים אזרחיים למטר טילים אקראי בלתי פוסק, זה דבר שאפשר לחיות אתו.

    כל מדינה מערבית שהאזרחים שלה היו נחשפים לדבר דומה, היתה מגיבה בצורה הרבה יותר חריפה מישראל.

    בהפגנות הגדולות באירופה משתתפים שולי השוליים של השמאל, ואת הנפח נותנים מהגרים מוסלמים וסטודנטים זרים. כשהמקומיים רואים את הקולות ואת הסגנון, תאמינו לי שליבם לא מתמלא באמפתיה למפגינים, ובטח לא למושאי ההזדהות של המפגינים.

    אבל מי שרוצה להמשיך להשלות את עצמו, בכבוד.

    רק לתשומת לבכם, למרות הפגנות הענק של הקואליציה נגד המלחמה, גם טוני בלייר וגם ג’ורג’ בוש נבחרו לכהונה נוספת בזמנו. זאת אומרת שמפגינים לחוד ודעת הקהל לחוד.

    גם באירופה יש רוב דומם. והרוב הזה אולי כבר לא כל כך אוהב אותנו כמו פעם, אבל את האויבים שלנו הוא אוהב עוד פחות, ומפחד מהם יותר.

  4. אלי הגיב:

    מאמר הזוי…

  5. ובא לציון גואל הגיב:

    אינני מבין על מה מלין מר חומסקי. בסיפא של מאמרו הוא מתאר את ישראל כמדינה "הממיתה את עצמה", כאשר מעשיה הבלתי הגיוניים יביאו באורח בלתי נמנע לקיצה.

    ובכך יבוא הגואל. הרי חורבן ישראל הוא חלומו הרטוב של נועם חומסקי. לא?

  6. משה שרף הגיב:

    "כמו שהיה סארטר לצרפת"? חומסקי, ממצדיקי ותומכי פול פוט בקמבודיה שטבח חמישית מעמו בעוד חומסקי כותב מאמרים שנונים ומושחזים שמסבירים שהכל באשמת ארה"ב? חומסקי,שהתנגד להפסקת טבח העם בסרייבו?
    תבחר לך הוגה דעות אחר להעריץ דוב,רוזה לוכסמבורג למשל, לא כאלו שמעודדים רצח עם כל עוד הרוצחים שייכים למפלגה הנכונה.

  7. קורא אנגלי הגיב:

    למר "כותרת בשקל"…

    קראת את המאמר או רק את הכותרת?

    הגזמות? היסטריה? מי מגזים? איפוא יש הגזמה?
    חומסקי מתאר מצב ריאלי, הוא אפילו לא מביע דיעה – זוהי סקירה עובדתית עם מסקנה זהירה.

    לא מדובר על השמדה פיזית כללית אלא על השמדה לאומית, על פשעי מלחמה, על פרופגדה, על שלטון אלים ועל העתיד הצפוי מאותה המציאות המתמשכת.

    אחת הצרות עם הימין-מרכז הישראלי הוא שהוא פשוט אינו >רוצה< לשמוע דברים לא נעימים. פעם היה לי בוס כזה. כל פעם שהיינו נפגשים לדיון בענייני עבודה הוא היה פותח ואומר שהשיחה לא נועדה לדברי בקורת אלא אמורה להתנהל ברוח טובה ונעימה וזו מטרתה. ואז באמת דברנו רק על דברים חיוביים ונעימים. הבריחה מהאמת נעימה.

  8. שמאל ציוני הגיב:

    צר לי לאכזב את השמאל הקיצוני שחומסקי הוא אלילם, אבל המאמר הזה מעליב את האינטילגנציה.
    החל מהכותרת הדמגוגית, התאור הפשטני והשקרי של חמאס כגוף ורדף שלום שבסך הכל רוצה 2 מדינות ל2 עמים. נו באמת… איך לא חשבנו על פתרון כל כך פשוט. כאילו נושאים כמו זכות השיבה, הכרה במדינת ישראל וכו’ לא קיימים.

    חומסקי טוען שמדינת ישראל משניאה את עצמה, אבל לי נראה דווקא שהוא מאוד מתאמץ להשניא את ישראל.

    הנושאים שעליהם חומסקי מגן בלהט, חמאס חיזבאללה, מכחישי שואה, מציבים סימני שאלה בקשר למוסריות של חומסקי עצמו.

  9. קורא אנגלי הגיב:

    ו…אילן פפה בקנדה לפני כשנה.

    זה לא חדש אבל לפחות אני נתקלתי בזה בפעם הראשונה. אז למי שרוצה קישורים:

    הרצאה (4 חלקים)

    — קישור —

    — קישור —

    — קישור —

    — קישור —

  10. Romma h הגיב:

    תודה רבה לקורא האנגלי
    מקווה לקבל עוד לינקים כאלה ממך
    יש אנשים שקצת קשה להם עם הישירות של חומסקי
    אנשים רגילים לשמוע שקרים כול החיים שכשהם נתקלים בניתוח ממסדי פשוט ומבוסס על עובדות הוא נראה להם הזוי.

  11. צפור בודד הגיב:

    תודה גם ממני לקורא האנגלי.
    אילן פפה במיטבו-היה רצוי שמישהו ילך אחרי איילון הזה סגן שר החינוך שלנו בהרצאותיו תחת כל עץ רענן בבתי הספר ויקרין את ההרצאה או לפחות יחלק את הלינקים לילדים ולנערים שעוברים אצלו את שטיפת המוח.

  12. שטיפת מוח הגיב:

    שטיפת המוח היא בדיוק השקר על ה"טיהור האתני" שהיהודים ביצעו כביכול בפלסטינים ב-48. מי שהתכוון לעשות טיהור אתני פאר-אקסלאנס – וגם עשה את זה בכל הקרבות שבהם ידו היתה על העליונה – היה הצד הערבי-פלסטיני. אילו היו הערבים מנצחים ב-48 לא היתה קיימת "בעיה יהודית" משום שכל היהודים היו נרצחים. העובדה היא שחלק מהפלסטינים ברח/גורש, חלק נשאר וחי עד היום חיים לא רעים בישראל, ורק מיעוט קטן ביותר נרצח. זה לא נקרא טיהור אתני.

    כנ"ל ב-67. לו היו הערבים מנצחים לא היה נשאר דבר ממדינת ישראל, וכל תושביה היהודיים היו נרצחים (עוברים "טיהור אתני). זו היתה כונתם (המוצהרת!) של מדינות ערב, שהיו בטוחות לגמרי בהצלחתן.

    אז תפסיקו לבלבל את המוח.

  13. סבט הגיב:

    "את החמאס, הוא כותב, "לא ניתן יהיה למחוק בלי טבח של כחצי מיליון פלסטינים".

    כן אדון חומסקי, כנראה שזה מה שיקרה לצערי בסופו של דבר אלא עם כן אותו חצי מיליון (שמכפיל את עצמו תוך עשור) יהגר מפה. כאן זה לא רוסיה ולא ארה"ב – כל שער הפתרונות לא רלוונטים לשטח הקטן שלנו.

  14. לשטיפת מוח מציפור בודד הגיב:

    שאלו את א’:מדוע נישלת,גרשת,גנבת והשפלת את ב’?
    אמר א’: מ’זתומרת,אם לא הייתי עושה את זה ב’ היה רוצח אותי מזמן.
    אכן תשובה למופת.איך לא חשבנו על זה קודם?

  15. קורא אנגלי הגיב:

    ל – Romma h

    לבקשתך הנה הסרט THE FINAL INSULT .

    (לא קשור ישירות לסכסוך המדיני)

    "העלבון האחרון" – סרט תעודה מלפני כשנתיים.
    הוקרן בשעתו בערוץ 4 הבריטי.

    אינני מתגורר בארץ אבל הבנתי שהסיפור כבר פורסם וישנם אישי ציבור נוספים המעורבים בפרשה שאולי אינם מוזכרים בסרט הזה.

    למקרה שהסרט לא שודר בישראל קבל קישור…

    — קישור —

    אני זוכר שראיתי את זה בזמנו – והזדעזתי!

    תהנה.

  16. אבירם הגיב:

    השקרים במאמר של חומסקי (כמו למשל: "ארצות הברית וישראל, השוללות באופן מוחלט ומפורש את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית") בולטים במיוחד אחרי נאום אובאמה בקהיר.

  17. יפית גל הגיב:

    במהלך כל השנים בהן הופגזה אוכלוסיה אזרחית בישראל נועם חומסקי לא השמיע קול מחאה……

  18. להשמיד וגם לשרוף את הכל… הגיב:

    שלא ישאר כלום.

    — קישור —

    ק.א.

הגיבו ליוסף

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים