הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 באפריל, 2009 2 תגובות

עד היום קראתי מעט מאוד מפרי עטו של אהרן אפלפלד. אודה, ואולי גם אבוש קצת, שהז’אנר המכונה "ספרות השואה" הוא בעייתי בעיני. הוא משמש אצלנו לא רק להעלאת זכרונות ולתיעוד היסטורי אלא גם למטרות פוליטיות עכשוויות, בדרך כלל ימניות קיצוניות, שעניינן הפקת "לקחים" כגון ש"כל העולם נגדנו", "טוב שבגויים הרוג", ש"בגולה" מרחפת עלינו תמיד סכנת שואה, וכו’ וכו’.

אבל ספרו של אפלפלד הוא עניין אחר. זהו טכסט מורכב ורב משמעות, המביא את הקורא המעיין בו למסקנות שונות מאוד מהמצופה. לכאורה זהו עוד "סיפור שואה" טיפוסי – הנער הגידם ברונו, שנולד להורים קומוניסטים בעיר הנמצאת בהונגריה או רומניה – בקירבת הקרפטים – המסורים כל כולם לרעיון המהפכה ולעזרה לאחרים: והוא עצמו, מתודעתו כבעל מום, מקדיש את כל כוחו להתגברות על המום, לחיזוק גופו ולהתמודדות חסרת פחד עם הילדים האחרים המקניטים אותו ומנסים להתעלל בו בגלל מומו, או בגלל יהדותו, או בגלל שניהם כאחד. הוא בז לילדים היהודים האחרים, שכולם שמנים, פטפטנים, בכיינים שאינם מסוגלים להתמודד עם הילדים האחרים ומתרפסים לפניהם, או מנסים תמיד להצטיין ולהתבלט. הוא אינו מעוניין להתבלט ולהצטיין, מפני שהוא חש כוח וחשיבות פנימיים שהפיק מהגדם שלו, והוא חש גם ששתקנותו היא כוח. הגדמים הם אנשים עליונים. הם חזקים יותר משום שהתגברו על מומם.


מכל מוריו הוא מחשיב ומחבב רק את הנזיר פטר, שאף בחר בו להתרועע איתו. והנזיר גם מסביר לו שבתור יהודי הוא נסיך, בן לעם שהאל בחר להיוולד מתוכו ושקיבל את התורה במעמד הר סיני. גם הוריו הם נסיכים ובחירי האל, מאחר שהקדישו והקריבו את עצמם לטובת אחרים. הנער משיב לו שאינם מאמינים באלוהים. ופטר משיב לו שזה לא חשוב, מפני שעצם הקרבת עצמם למען החלשים והנידחים מעידה על היות האל בקירבם. הצרה היא שרוב היהודים אינם מודעים לכך שהם נסיכים ולכן הם מזדהמים בזוהמת העולם. אבל תפקידם הוא להיות נסיכים, וצריך להעמידם על כך. כשמקימים השלטונות את הגיטו ליהודים מציע פטר לאמו של ברונו מחסה ומיסתור. היא דוחה את הצעתו מתוך הכרה מלאה במשמעות הדבר, משום שאינה מוכנה להפקיר את האומללים חסרי הישע שהיא מטפלת בהם.


בכוח הכרה זאת בנסיכותו מחזיק ברונו מעמד בזוועות המתקרבות – מחנה עבודה נאצי הנהפך למחנה השמדה, בריחה מהמחנה אל היערות בחורף בחברת קבוצה קטנה של אסירים שכל אחד מהם הוא בפנימיותו גם נסיך, כולל איש דתי שתפילותיו הן פנימיות, חרש -אילם המגלה אומץ ותושיה מדהימים בנסיבות הנוראות, והמסוגל להעביר אל חבריו את מחשבותיו גם ללא מילים, ומהנדס גלוי עיניים שניחש מראש מה הנאצים מתכוונים לעשות על -ידי זיהוי תכליתם של הכבשנים שהם מקימים במחנה. הודות לתמיכתם ההדדית הן מצליחים לשרוד עד מפלתה של גרמניה. ואז הם יוצאים איש איש למצוא את ביתם ולגלות מה קרה לקרוביהם.


ברונו מתקדם לעבר עיר מולדתו, אך היא כאילו מתרחקת ממנו. הוא מתחיל לעסוק בקניה ומכירה של סחורות בתוהו -ובוהו של אירופה ההרוסה ומצליח להתעשר מאוד בעזרת חוש מסחרי יוצא דופן, שבמידה רבה הוא תולדת רגישות הגדם שלו, המכוון אותו בחיים. בעצם, אינו רוצה כלל לחזור לעירו. הוא מנחש נכונה שלמעשה אין למה לחזור. הוא משתקע באיטליה, ליד נאפולי, סמוך לים. ושם הוא מקים בעושרו החדש ארמון שתכליתו להחזיר את הפליטים היהודים לאנושיותם ולהווייתם האמיתית, להיות נסיכים. זאת הוא משיג על -ידי הקמת מועדון תרבות פתוח לכל, ובו שלישיה קאמרית המנגנת את המוסיקה הקאמרית של מוצארט, באך ושוברט, ועל ידי קריאות בתנ"ך. ואכן, רבים מהפליטים מתחילים להתקשר עם מהותם הרוחנית, אל הנסיכות הפנימית שלהם.


אולם יותר ויותר מביניהם חושדים שכל התפארת הזאת באה ממקורות אפלים, ושבעצם ברונו קיבל בדרך כלשהי את כספי הג’וינט המגיעים בעצם להם, שהוא בעצם גנב את כספם. שהרי למה יעשה אדם משהו לטובת הכלל אם אין הוא מפיק תועלת מכך. כך מתפוררת כל היוזמה, וגם האימפריה הכלכלית מתפוררת, שכן דומה שהאנרגיה שדחפה אותה קדימה היתה אותה השראה רוחנית שהפעילה גם את ברונו וגם את עושי דברו הנאמנים. הניחומים היחידים שמוצא לו ברונו הן השעות שהוא מבלה מדי יום מול הים האינסופי. אלא שגם נחמה זו נגזלת ממנו על -ידי הפליטים המקיפים אותו מכל צד וצורחים גנב, החזר לנו את כספנו.


כך, באי רצון, נענה ברונו סוף סוף להפצרותיהם של בני חבורתו הקטנה שעלו לישראל. הוא נפרד מאשתו, אחת הניצולות שנשא בהיסח הדעת בשל יופיה וחוסנה, ללא אהבה בעצם, וזר לו כל עולמה – עולם של בורגנות חצופה וחמסנית להבהיל. נולד לו גם בן ממנה, אולם הוא בהמה ריקנית וחמסנית עוד יותר ממנה. ברונו נוסע לישראל ומתיישב בדירה ששכר לו אחד החבורה בתל -אביב, עיר לוהטת ומיוזעת ורעשנית עד לבלי נשוא השקועה ברכושנות התאוותנית שהבריחה אותו מאיטליה, ובתי הקפה שלה מלאים אנשים המתמקחים אינסופית ביניהם וקונים ומוכרים. הוא נענה להפצרות ידידיו ועולה לירושלים עם אבניה הקרחות והשדופות ובתי הקפה שלה המלאים אותו סוג של תגרנות שברח ממנו מתל -אביב. אבל בתל -אביב יש לפחות ים, והוא חוזר אליה ולילה לילה הוא יוצא לטייל לאורך שפת הים, ולעתים הוא מזהה שם בודדים אחרים שבאו משם, מאירופה, והם מזהים גם אותו והם מטיילים יחד בשתיקה. הוא מנסה להקים שוב בתל-אביב את הארמון שבנה ליד נאפולי, אבל אותו סיפור חוזר גם כאן. היוזמה הצולחת בתחילה נהרסת שוב על -ידי הפליטים הבטלים מעבודה הצורחים: היכן הכסף שגנבת מאתנו.


הוא חולם לפעמים על סבו, יהודי פשוט בין יהודים פשוטים אחרים שהיו איכרים שם בהרי הקרפטים, עבדו קשה את האדמה והפיקו ממנה את מחייתם והתתפללו לאלוהים בין ההרים, בין היערות.


כאן אנו נעצרים ושואלים: מהי נסיכות? מי מגלה לברונו שהוא נסיך נסתר? הנזיר הקתולי המזהה את הנסיכות בשתיקתו של ברונו, בכוחו הצומח מהתגברותו על עצמו, על מוגבלותו הפיזית ופחדו מפני אחרים, בהיותו מספיק לעצמו בלי כל צורך להרשים מישהו, בנכונותו לעזור לאחרים. הנזיר גם מזהה בהוריו של ברונו את האצילות. הנזיר הנוצרי מגלה את המהות היהודית הנסתרת. האם כוונתו של המחבר לכך שבלי הראי הנוצרי, אין היהדות מסוגלת להיות מודעת לעצמה? האם היהדות קיימת רק הודות לראי זה?


המהות היהודית הגלויה הם הפליטים החיים על חשבון אחרים ודורשים את חלקם בגניבה, או הילדים השמנים והבכיינים בבית הספר המתאמצים להבריק ולעשות רושם על אחרים, או סוחרי הנדל"ן כדוגמת בנו של ברונו, פאול, המגיע גם הוא לישראל ומשתלב כהרף עין בהוויתה הריקה והצעקנית, וכל העת מטריד את ברונו בחקירות מהיכן כספו, שכן המנטליות שלו היא בדיוק כמו של הפליטים ההם. וכשברונו מספר לו שסביו היו אנשים גאים, הוא תוהה "אבל לא היה להם כסף".


נקודה נוספת: איך ניתן לקרב את היהודים לאצילות היהודית הפנימית שלהם? על -ידי המוסיקה הקאמרית האלוהית של מוצרט, שוברט ובאך, מלחינים גרמנים. לא האופרות, לא הסימפוניות, לא הפסיונים והקנטטות. לא המוסיקה הדרמטית, הייצוגית, הפומבית, אלא המוסיקה האינטימית והעמוקה ביותר, קול הדממה הדקה. ובתואם עם כך – התנ"ך, העוצמה המרוכזת והלקונית של התנ"ך, שמלמדת אותך לשתוק, לעומת הדברנות האינסופית של התלמוד והישיבות. וכשאתה שותק ליד הים, אתה גם שומע את קולותיו הרבים, כמו שהסבים בהרי הקרפטים שמעו את הרוח בהרים ואת אוושת היערות.


כלומר: האצילות הפנימית האמיתית אינה שייכת לעם, לגזע או לדוגמה דתית. הרי המוסיקה של מלחינים גרמנים נוצרים מקרבת את היהודי אל מהותו האמיתית. והרי גם הנזיר פטר הוא נסיך. נסיך מזהה נסיכים. והוא מוכן לסכן את נפשו בהצלת יהודים כמו שאמו של ברונו מוכנה לתת את פרוטתה האחרונה לעניים ממנה ולהעדיף זאת על הצלת נפשה.


והמולדת האמיתית אינה ארץ מסויימת, ודאי לא השממה הנפשית, הברוטאלית וההיסטרית של ישראל, אלא כל מקום שבו אנשים מוכנים לעזור זה לזה בלי הבדל דת וגזע, לעבוד קשה לפרנסתם ולחיות בלי לדבר הרבה. ובאותה ארץ גם לא חשוב אם אתה מאמין באלוהים או לא. חשוב רק מי אתה.


כך אני מבין את אפלפלד, ואם לזאת התכוון, ברוך יהיה.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. מיכאל שרון, אירופה הגיב:

    היי, זה כל כך מתאים לתחושתי כאן, זה מדהים. השתיקה, ההאזנה המינורית לקולות היער והים, התנ"ך, אותה מהות נסיכית והנזיר פטר המשקף אותה, מול הדברנות האין סופית של התלמוד, של אותם יהודים המזדהמים בחלאת העולם, היהודים השמנים, הבכיינים ומלאי האמביצייה להתבלט. אנשי העמל השתקנים, העזרה ההדדית, הדאגה לאחיך, מול תאוותנות הנדל"ן והטפיליות הרעה, הנירגנת ומאשימה.

    אבל כרגע, בשעת כתיבת הדברים פג הקסם, כשעלה בדעתי שאולי אפלפלד הוא אחד מאותם סנובים תרבותיים לגלגנים, הגולש לסטראוטיפים? מה מאפשר ליצור דברים אמיתיים, להיות מקור ולא כלי שני הניזון מספרות קיימת?

    אולי רוח הקודש? אוטונומייה אינדיוידואלית? אבל משהו בישראל רחוק מכל אלה – זו מדינה היושבת על חורבן עם אחר, הנפש חרבה בה, מאז הצליבה השטן קיבל סמכות למשול כאן, ושיבת היהודים עוררה אותה קללה וסימביוזה עתיקה של רשע וריקות.

  2. דרור בל"ד הגיב:

    ככל שבוחשים יותר בתגובתו של מיכאל שרון,כך מתגברת התחושה כי תגובה זו הינה עניינית וצודקת.

    ראשית תמיהה,המושג "ספרות שואה".אפשר כמובן לסווגה כז’אנר בפני עצמו,ואפשר לסווגה גם כתת -ז’אנר לספרות מלחמת העולם ה-2,ספרות בין שתי המלחמות,וספרות שאחרי המלחמה.לא היה עם,לאום או מדינה שהשתתפ\ה במלה"ע ה2 שלא יצאו ממנו כמה יצירות מופת ספרותיות בכל תחום ונושא הקשור למין האנושי.
    אפשר גם להתייחס אל ספרות השואה כתת ז’אנר בספרות היהודית.התייחסות כזו תלמד אותך כי לא כל שורדי השואה,וגם לא כל אלה שלא שרדו,ראו בציונות את הפתרון עבור העם היהודי.

    גם עניין הבעיתיות מעורר תהיה.אם ספרות השואה הינה העלאת זכרונות ותיעוד היסטורי,הרי שלא בספרות מדובר.ואם משמש הז’אנר למטרות פוליטיות ציוניות קיצוניות,הרי שנשארנו פחות או יותר עם אלי ויזל.אכן,אין ספק כי ספרו של אפלפלד הוא עניין אחר.

    אודה,את ספריו של אפלפלד לא קראתי .למרות זאת אוכל להמליץ לך בלב שלם על ספרו של יגאל שוורץ:"קינת היחיד ונצח השבט – אהרן אפלפלד – תמונת עולם".גם אותו לא קראתי,אך די לי כי יגאל שוורץ חיבר אותו.דבר זה יכול להוות סתירה,לכאורה,לתגובתו של מיכאל שרון,המטיח,לכאורה,ביקורת נוקבת על אפלפלד.סתירה זו נפתרת אם מתייחסים אל שאלתו "אולי אפלפלד הוא…"כשאלת תם ולא כשאלה רטורית שמשמעותה קביעת עובדה.אפשר להסיק מהתייחסות כזו כי מיכאל שרון לא קרא את אפלפלד,(אחרת היה יודע את התשובה) והעלה את חשדותיו על סמך קריאת רשימתך.

    ואכן,רשימתך מעוררת חשד.מחד,יגאל שוורץ-איש אשכולות ספרותיות שאשכולותיו,מחקריו,מלאים בכל טוב.מאידך,רשימתך, המתארת את הספר כשילוב של סרט אמריקאי דביק וספרות הניו אייג’ שאינה ספרות כלל וכלל.גם העצירה והשאלות:"מהי נסיכות?איך ניתן לקרב יהודים לאצילות היהודית?.."והתשובה,המגלה אי בקיאותב סיסית במהות התלמוד,מרמזת כי לא ירדת לסוף דעתו של אפלפלד.

    את אפלפלד כנראה לא הבנת,אך לא בגלל זה יצא קצפו של מיכאל שרון.הברכה שבירכת אותו,על תנאי("אם לזאת התכוון מבורך יהיה") היא המעלה את חמתו של שרון.לא נותר לי אלא להצטרף לזעקתו כי ישראל היא מדינה היושבת על חורבן עם אחר,וכל התייחסות אחרת אליה חוטאת לעיקר.

    עניין אחר,אך באותו עניין..מצאתי עניין רב בכתבה "זכרונות מאד חשוכים" המתאר את ספרו של פייר גולדמן "זכרונות חשוכים של יהודי פולני שנולד בצרפת", שהעיתון הצרפתי "ליברסיון" מנה בין הכתבים הגדולים של סוף המאה ה-20.

    — קישור —
    נראה לי כי כל חובב ספרות בכלל,ואלה הלא ציונים בפרט,ימצאו בה עניין רב

הגיבו לדרור בל"ד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים