הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באפריל, 2009 4 תגובות

המשבר הפיננסי הגלובלי כבר הביא למעורבות מסיבית של המדינות הקפיטליסטיות המתקדמות, בעיקר באמצעות הזרמת היקף אדיר של הון – טריליוני דולרים – למגזר הפרטי. מאמץ זה מיועד להציל את המוסדות הפיננסיים ואת המערכת הפיננסית בכללותה, ואף סקטורים מסוימים מהכלכלה הריאלית, מקריסה. בכך המשבר הנוכחי חשף והציף את החשיבות המכרעת של "מדינת הרווחה להון" בדינמיקה של הקפיטליזם. השאלה העולה היא האם לאותו משבר יש פוטנציאל לעודד גם את התחזקותה של מדינת הרווחה הפרוגרסיבית – מעורבות ישירה של המדינה בתהליכים של הקצאת קצבאות ושירותים שמיועדים להגביר את הביטחון הכלכלי-חברתי של כלל האוכלוסייה ולצמצם פערים על בסיס עקרונות של זכויות אזרחיות.

השפל הגדול של שנות השלושים של המאה ה-20 נחשב לאחד הגורמים המרכזיים שהביא לתמורה יסודית בכלכלה הפוליטית הקפיטליסטית, הכוללת התרחבות של מדינת הרווחה הקיינסיאנית, דוגמת ה"ניו דיל" בארה"ב. תהליך זה, שהבשיל לאחר מלחמת העולם השנייה, נשען על שלושה תנאים יסודיים הקשורים אחד לשני. ברמה הכלכלית-מבנית, חלה ירידה דרסטית בביקוש המצרפי, בהשקעות ובתעסוקה, ונוצר מעגל קסמים בין מגמות אלה לבין עצמן, שהעמיק את המשבר. בתנאים אלה, "כוחות השוק" לא היו מסוגלים לחלץ את הכלכלות הקפיטליסטיות מהשפל, וההתאוששות מהמשבר חיכתה להגדלת תקציבי המדינה שנועדו להגדיל את הצריכה. ברמה הפוליטית, היישום של דפוסי מדיניות קיינסיאנית נשען על שינויים יסודיים באופן הייצוג של אינטרסים מעמדיים בזירה הפוליטית: עליה בשיעור ההתארגנות של העובדים, שינויים במאזן בין ימין ושמאל בפוליטיקה האלקטוראלית ויצירה של פשרות וקואליציות בין-מעמדיות. היערכות-מחדש זו של הפוליטיקה חיזקה את הכוחות בעלי אינטרס בעידוד הפעילות הכלכלית תוך חתירה לתעסוקה מלאה והגנה כלכלית-חברתית על האוכלוסייה, והיוותה אחד הבסיסים של צמיחת הקונסנסוס סביב מדינת הרווחה הקיינסיאנית לאחר מלחמת העולם השנייה. לבסוף, ברמה הרעיונית, הניסוח של דפוסי מדיניות חלופיים לאורתודוקסיה הליברלית נבע, או לפחות קיבל חיזוק ולגיטימציה, מהתעצמות הפרדיגמה הקיינסיאנית בדיסציפלינת הכלכלה. אותה פרדיגמה סיפקה הסברים למשבר ולכישלון של האורתודוקסיה הליברלית והציעה כלים מוסדיים ודפוסי מדיניות קונקרטיים כדי להיחלץ ממנו. לתנאים אלה יש להוסיף את התהוותו של סדר פיננסי בינלאומי חדש שבא לידי ביטוי בהסכמי ברטון-וודס לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה. הסדר זה הגביל באופן יסודי את תנועות ההון הבינלאומיות ובכך העניק למדינות הקפיטליסטיות המתקדמות את האפשרות לנהל מדיניות פיסקלית ומוניטרית אוטונומית.


האם תנאים אלה או דומים להם קיימים היום? לאור הטרנספורמציה שחלה בכלכלה הפוליטית הקפיטליסטית במסגרת ההתחזקות של המודל הניאו-ליברלי מאז סוף שנות השבעים של המאה ה-20 נראה לנו כי ייתכן שהתשובה לשאלה הזו היא שלילית. באשר לתנאים הכלכליים-מבניים, הצלחת התגובה למשבר באמצעות "מדינת הרווחה להון" עשויה למנוע מצב של שפל עמוק, ירידה דרסטית בצריכה ואבטלה גואה שעלולות לסכן את הסדר הפוליטי-חברתי, כפי שאירע בצפון אמריקה ובאירופה בשנות השלושים. ברמה הפוליטית, יש מספר גורמים שיקשו על התהוותן של קואליציות בין-מעמדיות למען חיזוק מדינת הרווחה. ראשית, במקומות כמו ישראל, בהם אומץ המודל האמריקני על פיו פנסיות וחסכונות אחרים לטווח ארוך מושקעים בשוק ההון, מתהווה מצב שבו לשכבות המבוססות, החל מחלקים לא מבוטלים של המעמד הבינוני-נמוך, יש אינטרס בדפוסי מעורבות של המדינה שמיועדים להבטיח את ערך חסכונותיהם באמצעות תמיכה בשוק ההון ("רשת ביטחון"), יותר מאשר בתכניות אוניברסליות של ביטחון סוציאלי. במילים אחרות, יישומן של פרקטיקות ניאו-ליברליות הביא למצב בו הביטחון החברתי-כלכלי של מעמדות הביניים ומעלה תלוי יותר בסבסוד להון מאשר במדינת הרווחה. יש לזכור גם שקצבאות הבטוח הלאומי, למרות שהן מצומצמות יותר מבעבר, ממשיכות להעניק לקורבנות המשבר, גם בישראל, הגנה גדולה הרבה יותר מפני מצוקה חריפה מזו שהיתה קיימת בעת השפל הגדול של שנות השלושים. במקביל, שינויים שהתחוללו במבנה הכלכלה ובשוק העבודה מקשים היום על גיוס פוליטי למען חיזוק מדינת הרווחה כתגובה למשבר. מגמות ההפרטה, שבישראל כללו את הסקטור ההסתדרותי, וריבוי דפוסי העסקה בלתי-שגרתיים באמצעות קבלני משנה וחברות כוח אדם, מקטינים את הסיכוי שארגוני עובדים כלליים יוכלו להתחזק דיים כדי לפעול בזירה הפוליטית לקידום מדיניות רווחה אוניברסלית.


ברמה הרעיונית, הפרדיגמה הניאו-קלאסית בכלל והגישה המוניטריסטית בפרט – שהפכו לדומיננטיות בדיסציפלינת הכלכלה משנות השבעים ואילך – שיחקו תפקיד מרכזי בהפצה ובהענקת לגיטימציה לדפוסי מדיניות ניאו-ליברליים. לאור המשבר, ובמידה מסוימת גם קודם לכן, נראים לאחרונה סימנים של ספקנות בריאה בקרב כלכלנים מסוימים לגבי האורתודוקסיה הניאו-ליברלית ויסודותיה ה"מדעיים". יחד עם זה, עדיין אין רואים באופק מהפכה פרדיגמטית בדיסציפלינת הכלכלה דומה לזו שהתרחשה בשנות השלושים (המהפכה הקיינסיאנית) או לזו של שנות השבעים (המהפכה הניאו-קלאסית). רוב ההסברים למשבר המוצעים על ידי כלכלנים מהזרם המרכזי מנוסחים במונחים של "חמדנות" ו"שחיתות" של יחידים ו/או קוצר ראיה של מקבלי ההחלטות, ולא במונחים של מאפיינים מוסדיים ומבניים של הקפיטליזם הפיננסי. במצב זה, אין בנמצא בינתיים מודלים מגובשים היכולים להעניק לגיטימציה לשינויים יסודיים באופן המעורבות של המדינה בכלכלה. לבסוף, בעניין כללי המשחק הבין-לאומיים עולה השאלה האם הגלובליזציה של השווקים הפיננסיים תמשיך להקשות על ההתרחבות הפיסקלית הנדרשת לחיזוק מחדש של מדינת הרווחה? הדוגלים בגישה הניאו-ליברלית טוענים שאכן כך, אך האם הבשילו התנאים להחזרת מגבלות על תנועות הון בין מדינות שיכולות להחזיר למקבלי ההחלטות טווח משמעותי של אופציות במדיניות הכלכלית-חברתית?


ממד מרכזי בבחינת הסיכויים לשינויים יסודיים בכלכלה הפוליטית בעקבות המשבר נוגע ללוגיקות המוסדיות והפוליטיות של הסוכנויות המדינתיות העיקריות שעוסקות בניהול הכלכלה: משרד האוצר והבנק המרכזי. ההצלחה של הפרויקט הניאו-ליברלי נשענה על שינויים בעוצמתן של סוכנויות אלה ובאופן שבו מוגדרים המטרות והכלים של הניהול הכלכלי. בהקשר הישראלי, שתי סוכנויות אלה הצליחו למסד, באמצעות שינויים מוסדיים שונים, משטר של "צמצום מתמיד" (permanent austerity), הבא לידי ביטוי בפרקטיקות של "משמעת פיסקלית" ו"משמעת מוניטרית". מהו הסיכוי שלאור המשבר משרד האוצר ובנק ישראל ישנו את האוריינטציה האסטרטגית שלהם?


גם מעמדם של משרדי האוצר התחזק מאד במשטר הניאו-ליברלי, והם שולטים שליטה הדוקה במדיניות הפיסקלית על פי הקו המנחה של צמצום גרעונות הממשלה תוך כדי הורדת רמות המיסוי, שילוב אשר מחייב צמצום ניכר בהוצאות תקציביות. ברמה המוסדית, השינוי בא לידי ביטוי בהתחזקות של משרדי האוצר אל מול משרדים ממשלתיים וסוכנויות מדינתיות אחרות. בהקשר הישראלי, דפוס מדיניות זה עומד בניגוד למודל של מדינה מפתחת שהיה הגמוני עד אמצע שנות השבעים. על פי מודל זה המדינה שלטה בגיוס ההון ובהקצאתו בהתאם למטרות של פיתוח תעשייתי ותעסוקה מלאה לאוכלוסייה היהודית. במסגרת זו, מעורבות המדינה בכלכלה התבססה על יכולתה לגייס את המימון הדרוש לרמת הוצאות גבוהה. בנוסף למיסים על הכנסות וצריכה, הכלים שהופעלו כללו גיוס העברות חד-צדדיות (מתנות) מממשלות ותורמים זרים, העברת מרבית החסכונות ארוכי הטווח של הציבור (פנסיות, קופות גמל, קרנות השתלמות) לאוצר המדינה, ואף יישום והרחבה של תוכניות של ביטחון סוציאלי בתנאי שהוצאותיהן הצפויות תהיינה צנועות (לדוגמת ביטוח אבטלה, שהוחל בתקופה של תעסוקה מלאה). החל ממלחמת אוקטובר 1973 ואיתה קץ הצמיחה הכלכלית, האוצר מצא את עצמו כבול בהתחייבויות ובו בזמן תלוי בשיתוף הפעולה של משלמי המיסים והלווים כדי לממן את ההוצאות העולות. עם הבשלת המשבר האינפלציוני בתחילת שנות השמונים, אימץ האוצר מתכונת אסטרטגית חדשה, שקיבלה ביטוי מוסדי במהלכים של "הרפורמה בשוק ההון" ו"התוכנית לייצוב המשק". ריסון הוצאות הממשלה תוך העברת האחריות על גיוס והקצאה של המימון להשקעות לגורמים פרטיים איפשרו לאוצר להשתחרר מעול המימון ובכך לכרות ברית עם יריבו, בנק ישראל, על סמך עניינם המשותף במעבר לפרדיגמה הניאו-ליברלית.


שינויים אלה קיבלו ביטוי גם ביחס של משרד האוצר למוסד לביטוח לאומי. כחלק מגמילתו מהצורך בגיוס אמצעי מימון בלתי מוגבלים, האוצר היה מוכן לוותר על הגדלת מיסי הביטוח הלאומי כאמצעי בעל מחיר פוליטי נמוך ל"ספיגת" כספים מהציבור. בצעד חריג שחושף את ההיגיון של המהלך כולו, משרד האוצר אף יזם מהלך של העברה הדרגתית של אחריות המעסיקים למימון הביטוח הלאומי למשרד האוצר עצמו. כלפי חוץ, צעד זה התאים למדיניות של התערבות המדינה ב"צד ההיצע", כי הוא נועד לכאורה להוזיל את עלויות העבודה למעסיקים ובכך לעודד אותם לייצור מקומות עבודה חדשים. אך מטרתו העיקרית של רפורמה זו הייתה להדק את השפעת האוצר על המוסד לביטוח לאומי על-מנת להביא לקיצוץ בתכניות רווחה אוניברסליות שגם הפכו לעול תקציבי וגם נתפסו כמדכאות את המוטיבציה לעבוד. אם כן, היו שלוש השלכות למהלך זה: סבסוד ההון, חיזוק התלות של העובדים בשוק העבודה ("re-commodification"), וגם צמצום האוטונומיה של המוסד לביטוח לאומי מבחינת מקורות המימון שלו. העובדה שלאור השינוי חלק גדול מהמימון של המוסד לביטוח לאומי מגיע ישירות מתקציב המדינה מקלה על משרד האוצר בניסיונותיו לצמצם תכניות של ביטחון סוציאלי, במיוחד במצבים המוגדרים כ"משבריים", כפי שאירע בתחילת שנות ה-2000.


האם המשבר הנוכחי יביא לשינוי בלוגיקה המוסדית ובדפוסי המדיניות של משרד האוצר, שיאפשר חיזוק של מדינת הרווחה? האם המשבר ייאלץ את האוצר להשתמש בכלי מדיניות החורגים מהמסגרת הניאו-ליברלית? גם אם הוא מוכן לעת עתה להתיר במידת מה את הרסן הפיסקאלי, ניראה שהתשובה שלילית. לפחות בשלב הזה משרד האוצר מנסה להתמודד עם המשבר באמצעות פרקטיקות ניאו-ליברליות שמתואמות לזמנים קשים, במטרה לעודד את בעלי ההון לחזור ולקבל את האחריות על הובלת הצמיחה הכלכלית. דוגמה מאלפת לכך היא הקמת קרנות הסיוע לשוק אגרות החוב בשיתוף פעולה בין המדינה ומשקיעים מוסדיים, בהן בא לידי ביטוי העיקרון של מעורבות המדינה באמצעות כלי השוק במטרה להבטיח את המשך תיפקודו של הסקטור הפיננסי הפרטי – גם אם בשלב זה הדבר מחייב סבסוד ("מדינת הרווחה לעסקים"). בה בעת, משרד האוצר ישתדל להמשיך ולשאוב את כוחו מעקרונותיו של "משמעת פיסקלית". בהקשר זה, דווקא המשבר הכלכלי – יחד עם "מלחמת עזה" – עלולים להעניק לאוצר את היכולת לפעול למען הגברת הצמצום התקציבי באמצעות הורדת מיסים והקטנת הוצאות. תקדים לכך אירע ב-2003-2002 כאשר משרד האוצר גייס פוליטית את המיתון ואת האינתיפאדה השנייה כדי להעניק לגיטימציה לצמצום ההוצאות החברתיות. התוצאה גם היום יכולה להיות לחץ פוליטי גובר על מדינת הרווחה וצמצומה בפועל.


כמובן שתוקפו של התרחיש שצויר כאן מותנה בהתפתחות המשבר הכלכלי העולמי וביטוייו המקומיים. במידה והערך הכלכלי של החסכונות של מעמדות הביניים והמעמד הגבוה ימשיך להישחק, ובמידה ומגזרים ניכרים מאותן השכבות יעמדו בפני פיטורים נרחבים בענפי הכלכלה המתקדמים – דבר שיפגע לא רק בהכנסותיהן השוטפות, אלא גם בשלל ההטבות, משמירה על תינוקות ועד לחלוקת מניות, שמרכיבים מעין "מדינת רווחה פרטית לחזקים" – ייתכן שתיוצר אפשרות של קואליציה בין-מעמדית חדשה בין שכבות חלשות ועמידות למען חיזוק ההגנה חברתית שמסופקת ע"י המדינה.


מאמרם של ד"ר זאב רוזנהק, המחלקה לסוציולוגיה,באוניברסיטה הפתוחה ושל פרופ’ מיכאל שלו, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים; פורסם בלקט שראה אור ערב כינונה של הממשלה הימנית החדשה על ידי מרכז אדוה. המאמרים הקצרים שבלקט מתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הקפיטליסטי העולמי. ברחבי העולם, המשבר מלווה בדיון ציבורי שמתמקד לא רק בשאלה כיצד ניתן להיחלץ מן המשבר אלא גם בשאלה, כיצד ראוי לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי על מנת למנוע משברים שכאלה בעתיד, או לצמצם את נזקיהם.


הכותבים הנוספים בלקט הם עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן, ד"ר אפרים דוידי, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, פרופ’ יוברט לו-יון, ד"ר דניאל ממן, ברברה סבירסקי, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, ופרופ’ אורי רם. במקביל לפרסום הלקט פתח מרכז אדוה בסדרת דיונים פומביים תחת הכותרת "את, אני והמשבר הפיננסי".


לעיון במסמך המלא (61 עמודים):


http://www.adva.org/UserFiles/File/economic%20crisis%20israel%20heb.pdf

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. ASHER FROHLICH הגיב:

    המאמר לא מעמיק בסיבות הממשיות והקונקרטיות לתופעות ולתהליכים ויותר עוסק בתיאור התוצאות של אותם התהליכים,יותר בסימפטומים מאשר לסיבות למחלה.
    השאילה המרכזית היא מה הן הסיבות(הכלכליות או אחרות)שגרמו וגורמים למשברים ולחוסר יציבות של המבנה החברתי-כלכלי של האנושות.הרי,על פי תורת הכלכלה הקלאסית,השווקים אמורים לשאוף לנקודת "שיווי משקל" בה הכל מסתדר לטובה,מצב יציב ,יעיל וצודק מכל הבחינות,במידה המירבית שנתן להגיע אליה.
    ובכל זאת,מצב אידאלי זה לא נתן להשגה,ומכאן,השאילה,מה גורם לכך?אם זה "הטבע האנושי",או כשלון הרגולציה והסדר החברתי,אין זה משנה,עובדה,העסק לא עובד כמו שצריך.
    ובכן,ננסה לבדוק בקצרה רבתית חלק מהסיבות:
    1)פרגידמה ראשון-השיטה הקפיטליסטית מתבססת על עקרון הרווח.ככל שההרכב ה"אורגני" של ההון משתנה ומרכיב ההון הקבוע ליצירת יחידת רווח עולה,שעור הרווח(% הרווח על אותו הון נדרש)קטן.זו הסיבה להסבת הצבר הון מייצור לפעולות תיווך,בנקאות ופיננסים.
    2)פרדיגמה שני-השיטה הקפיטליסטית מתבססת על תחרות.כלל ברור ומוחלט הוא שככל שהתחרות גוברת,שיעורי הרווח קטנים ונעשים אחידים יותר בין המתחרים.
    3)פרדימה שלישית-מקור הצבר ההון הוא השכר הבלתי משולם לעבודה האנושית(עודף ערךמעל השכר).ברור שכל קפיטליסט לא יעסיק עובד אם לא ירוויח עליו. גורם "ההון"הוא לא יותר מאשר הצבר עודף שכר שלא שולם לעובדים.ה"פיצוי"ההוגן עבור יזמות ויצירתיות של היזם הקפיטליסטי,עם כל הכבוד ,לא יכול להגיע למליארדי דולרים .
    4)פרדיגמה רביעית-הממשלות משרתות קודם כל את בעלי הון.מיותר להמשיך ולתאר את הקשרים בין הון לשלטון.דוגמה אחת היא הזרמת הכספים הענקית של ממשלות "מדינות מתקדמות" לבעלי ההון הפיננסי ולא להצלת הייצור הקונקרטי ומניעת אבטלה.
    5)פרדיגמה חמישית-בכלכלה גלובאלית,מדינות "מתקדמות" חייבות להעמיק את ניצול המדינות ה"בלתי מפותחות",ספקיות כח אדם זול ומוצרים בסיסיים בזול.
    לבסוף,כפי שטענתי פעמים רבות,מדינת הרווחה מסוגלת להתקיים במצב בו שיעורי הרווח על ההון גבוהים כל כך שנתן לגבות מספיק מיסים כדי להעביר ב"תשלומי העברה" חלק מהון זה בצורת סובדידיות לעניים ,מובטלים ונזקקים,למנוע מהפכות וחוסר יציבות פוליטית.
    מהסיבות שהסברתי לעיל,למדינת הרווחה לא נותרו סיכויים רבים בשלב זה של ההסטוריה האנושית.

  2. עמית הגיב:

    מטריד. השאלה שצריכה להשאל היא מדוע לא משתנה בישראל ההגמוניה התאורטית הנאו-ליברלית? למה נמשכת שליטתם של הנאו-ליברלים באקדמיה?

  3. לעמית הגיב:

    הניאו ליברלים דווקא לא שולטים באקדמיה, מחוץ למוסדות כמו המרכז הבינתחומי ואולי כמה חוגים לכלכלה. באקדמיה יש הגמוניה מפא"יניקית\קדימאית. הבעיה היא שהאקדמיה לא מזיזה לאף אחד יותר מדי.

  4. asher frohlich הגיב:

    הערה מאוחרת ונוספת למאמר:

    המחברים "שכחו" לציין שעקרון המדיניות הקיינסיאנית (וגם הניאו-קיינסיאנית)הוא,יותר מהתערבות הממשלה בכלכלה באופן ישיר,שמירה על ערך השכר הנומינלי של העובדים,אבל,ירידת הערך הריאלי של אותו שכר.
    נקודה חשובה זו,הוסתרה מרוב המחקרים על המדיניות הזו,ולא במקרה,כוון שיש בה פגיעה ארוכת טווח על רווחתם ועתידם של העובדים.

הגיבו לעמית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים