לא סבלתי במיוחד מהחופשה הממושכת שלי שאפשרה לי לקרוא, לכתוב ולחשוב בלי לחץ של דדליין. אבל הטור הזה היה בכל זאת חסר לי, ואולי גם לכמה מקוראי. הוא קיים כבר כמעט 24 שנים, ואני מקווה שכאשר יחלפו עוד 24 שנים הוא יהיה אופטימי ושופע נהרה, עדנה ותקוות גדולות לעתיד. בינתיים אין סיבה מיוחדת לחגיגה יוצאת-דופן, והשינויים המהירים והתכופים שמתחוללים כאן וברחבי העולם אינם מבשרים טובות. נראה שבזבזנו את האשראי הענקי שהיה לנו לפני כמעט 42 שנים, ולכן לתחזיות ורודות אין סיכוי לעבור את מבחן האמינות. בפעם הראשונה מזה שנות דור אנחנו מתייצבים באמת בפני הכרעה חד-משמעית וגורלית בין מאבק חיצוני עם כוחות גדולים וחזקים מאיתנו, לבין מלחמה פנימית טראומטית שתשנה לגמרי את פני החברה הישראלית. כיוון שאין אצלנו כרגע גורמים פוליטיים שנשענים על תמיכה ציבורית רחבה, כאלה שמוכנים גם להסתכן במאבק פנימי אכזרי וחסר תקדים, נמשיך להקריב את ילדינו למען אידיאלים זרים, שרובם גם מנוגדים למצפוננו ולהכרתנו.
מאז מלחמת יוני 1967 הקרויה אצלנו בשם האירוני "מלחמת ששת הימים" ניצלנו את המשאב הדמוגראפי בברית המועצות לשעבר כמעט עד תומו, ובמקביל ירד משקלם וכוחם של היהודים בארצות הברית. מנקודת ראות ציונית תהליך ההתבוללות הוא מואץ (אני לא מוציא כאן משפט ערכי, אלא רק מציין עובדה) ויש לו השלכה ברורה על היכולת ועל הרצון של הקהילה היהודית ללחוץ על הממשל להכריע לטובת ישראל, גם בניגוד לאינטרס האמריקאי ולערכים הדמוקרטים המקובלים שם. ממשלות ישראל הצליחו לנצל את חולשת ממשלם של ג’ימי קארטר ושל ביל קלינטון ואת תמיכתם העיוורת של רונאלד רייגן וג’ורג’ בוש הבן, וגם המשברים עם ג’ורג’ בוש האב ושר החוץ שלו ג’יימס בייקר לא שינו את מערך הכוחות. ממשלות ישראל קיבלו רישיון לעשות בשטחים הכבושים כרצונן, להפעיל תוקפנות נגד המדינות השכנות, להחזיק נשק הרתעה גרעיני (בניגוד ללחץ על מדינות אחרות באזור להימנע מכך) ולעבור על כל כללי המשפט הבינלאומי. האשראי מוושינגטון נוצל ביד רמה ושחצנית, באורח פרימיטיבי ונטול תיחכום. השדולה הפרו ישראלית בוושינגטון סיבכה את הנהגת יהדות ארצות הברית בסוגיות סבוכות של "נאמנות כפולה" ופגעה באינטרס הישראלי האמיתי: השגת שלום עם השכנים וחתירה להרמוניה עם האזרחים הערבים שלנו. התהליך הזה לא יימשך, חרף העובדה שהנשיא שמעון פרס, בשירותו של ביבי, שוקל כמדווח ניסיון לסחוט את הנשיא ברק אובמה ולאיים עליו שראש הממשלה עלול לתקוף את איראן.
בעולם כולו רווחה תפיסה שיש לישראל השפעה מוחצת במסדרונות השלטון בוושינגטון, ותמיכת הימין האמריקאי התקבלה בירושלים כמובנת מאליה. ביל קלינטון הצליח אמנם לבטל את הסעיפים האנטי-ישראליים באמנה הפלסטינית ובכך שלל ממשלות ישראל את אחד מכלי הנשק החשובים ביותר בארסנל התעמולתי שלה, אבל לפריצת הדרך הזו לא היה המשך. יאסר עראפת דעך ונוטרל על ידי שלטונות הכיבוש, והסתבר גם לישראלים הנאיבים ביותר שאין שום הבדל מהותי בין אריאל שרון, בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. כולם ראו בשלום סיסמה לצורך הסברה והסוואה ולא יעד לאומי נכסף, ועשו כמיטב יכולתם לסייע לכוחות הרדיקליים בשטחים הכבושים כדי לדבוק בתואנה ש"אין עם מי לדבר". כך עלה החמאס לשלטון בבחירות דמוקרטיות שישראל שיכנעה את ושינגטון לא להכיר בהן, כך הוחלש במתכוון שלטון הפת"ח בגדה וכך גם נפלה עזה בידי המוסלמים.
בהדרגה התחוור שראשי המרכז הלאומני מוכנים לכל, ובלבד שלא ייאלצו להתעמת עם המתנחלים ובני-בריתם בתוך הקו הירוק. הרבה אנרגיה בוזבזה על פינוי ששת אלפי יהודים מעזה, שפלשו לרצועה וניסו לנכס לעצמם מחצית משטחה בניגוד לעקרונות הצדק הטבעי ובסתירה לכל חוק. שרון ביקש להמחיש לוושינגטון שהוא שולט בעניינים ויכול לנצח גם במאבקו עם המתנחלים, אבל בעצם התכוון להראות שלא תמיד תוכל ישראל להתמודד עם התנגדות פנימית כה נחרצת, בעיקר בגדה. זוהי מהות הקונסנזוס הקיים עתה בין שר הביטחון ברק לבין ראש הממשלה נתניהו. הוויכוחים הקוסמטיים נועדו להוכיח לעולם שיש "מחנה שלום" בתוך הממשלה (הכוללת גם את אביגדור ליברמן!) אבל הם רק מסווים קצת את ההסכמה המוחלטת בנושא החשוב ביותר: נתניהו וברק אינם מוכנים להוריד התנחלויות גדולות ולכן לא יתקדמו בתהליך השלום אלא אם כן ממשלו של אובמה פשוט ייאלץ אותם לוותר.
המשתנה החדש בפרשה המרתקת של יחסי ישראל-פלסטין בפרט ויחסי ישראל עם מדינות ערב בכלל, הוא ממשלו של הנשיא אובמה. פרשנים פרו-אמריקאים, כמו עקיבא אלדר בהארץ, מייחלים למכבש לחצים עצום על נתניהו, ומאמינים שבוושינגטון מתחיל תהליך שכולל גם קריאה חדשה של מקומה של ישראל במפת האינטרסים של הממשל. אחרים סבורים שישראל מסוגלת לחולל תהליכים בלתי הפיכים, כולל התקפה על איראן, גם בלי הסכמה מפורשת של אובמה. קיים, כמובן, גם תרחיש אפשרי נוסף: ישראל מסוגלת לתקוף את איראן לא בשל הסכנה המדומה שרובצת לפתחנו, אלא כדי לסכל את כוונת הממשל האמריקאי לאלץ אותה לסגת מרמת הגולן ולפנות את ההתנחלויות שהוקמו על האדמה הסורית הכבושה. ככל שהלחצים מוושינגטון ייתפסו כאן כבלתי נסבלים, כן תגבר ידם של הקיצונים בממשלה שמוכנים להסתבך בהתקפה על איראן ובלבד שקצרין והמתנחלים לא ייפגעו.
ייתכן מאוד שהמתנחלים בגדה יבינו בהדרגה שהסיכוי היחיד שלהם להישאר במקומם הנוכחי כרוך בהקמת מדינה דו-לאומית שתעניק זכויות דמוקראטיות לכל תושביה. כאן עשויות לצמוח בריתות מרתקות ומאוד בלתי צפויות בין השמאל הישראלי הרדיקלי, שנואש מהפתרון המסורתי של שתי מדינות לשתי עמים, לבין חלק מהמתנחלים. אם יכריע היסוד הגזעני החזק בקרב המתנחלים וידידיהם, הם ימשיכו לחלום על גירוש האוכלוסייה הערבית ועל מדינה יהודית בלעדית בין הירדן לים; אבל כוחות מתונים יותר עשויים לדבוק בפתרון דמוקראטי ולוותר על חלום האדנות שלהם בשטחים. קיימת אפשרות סבירה שאנשי שמאל יוכלו להידבר ביתר קלות עם ישראל הראל מאשר עם ברק.
לפי שעה ישראל מאבדת את התמיכה באירופה, מסתכנת בעימות עם הממשל האמריקאי ומתרחקת מאוד מההידברות עם כוחות ערבים כלשהם. האוריינטציה של המפלגות הציוניות על הימין העולמי היא עובדה קיימת, אבל היא משולה לאחיזה נואשת במשענת קנה רצוץ. בעצם, המתנחלים אוחזים את כולנו במקום הרגיש ביותר בגוף, ואם לא נשתחרר מצבת הברזל שלהם, נאבד. הם יכשילו כל ממשלה שנבחר, אפילו את ממשלת ביבי הקרובה מאוד לעמדותיהם.
* התפרסם ב"כל העיר"
יש לי שתי הערות:
*מתנחלי עזה וגוש קטיף לא פלשו סתם לרצועה אלא נשלחו ע"י ממשלות ישראל. הם מילאו שליחות, ומי שצריך לשאת באחריות הן ממשלות ישראל. שלחו אותם להתיישב שם וב-2005 פינו אותם מבלי לשקם אותם מחדש בתוך גבולות הקו הירוק.
*אני חוששת שההבדלים בין המדיניות של ממשל בוש לבין המדיניות של הממשל הנוכחי הם פחות גדולים ממה שנדמה (לפחות ממה שאני חשבתי בתמימותי, ויתכן בהחלט שכותב המאמר היה פחות תמים ממני). גם ממשל אובמה מציב תנאים מוקדמים למו"מ. הוא תובע מהחאמס לקבל מראש את תנאי הקוורטט – אחרת לא יהיה לו מקום בשולחן המו"מ. גם בוש וגם ממשלות ישראל, נהגו להציב תנאים מוקדמים למו"מ עם אוייבינו. זו היתה הסיבה לקיפאון המדיני. התפישה שאין עם מי לדבר היא בעיקרה תוצאה של מדיניות הצבת תנאים למו"מ. גם עראפת, וגם החמאס היו מעוניינים במו"מ עם ממשלות ישראל, ואנחנו כל הזמן הצבנו להם תנאים מוקדמים שהם מראש לא היו מוכנים לקבל. אני חושבת שלא צריך להציב שום תנאי מוקדם למו"מ כל עוד יש רצון אמיתי להידבר.
בקרב מהנדסים ידועה תופעה הקרויה "ראיה מנהרתית", מהות הבעיה היא קרבת יתר לפרוייקט המובילה להצרה של היכולת לראות את התמונה הרחבה והתמקדות יתר בפרטים ובבעיות עד אבדן היכולת להתמודדות אינטיליגנטית עם הפרוייקט. אחת הדרכים הטובות ביותר ליציאה מן המנהרה היא חופשה ארוכה או לחילופין הכנסת מוחות חדשים ורעננים לצוות. מסתבר שהחופשה לא עזרה לברעם לצאת מהמנהרה והוא עדיין רואה את הסכסוך מתוך מנהרות משאלות הלב.
אובאמה הוא נשיא חדש ואנרגטי ונסיונותיו הכנים לשינוי השיח עם מדינות כמו איראן וצפון קוריאה היא משמחת ומכמירה את הלב בו זמנית. ההתנהלות האיראנית והצפון קוריאנית מלמדת המון על הדרך המעניינת בה ההנהגה שם תופסת את הממשל החדש. נכון לרגע זה כל היוזמות של הממשל החדש הוכשלו עד בטרם ראו אור יום ודווקא על ידי אלו שאובאמה מנסה לפייס. הקוריאנים חידשו את תוכנית הגרעין ומודיעים כי אין על מה לדבר, האיראנים דוחים את היד האמריקאית המושטת ומדברים על נצחון העקשנות וההתרסה, הסורים ביטלו את היוזמה הירדנית לניסוח מחודש של יוזמת השלום הערבית ובמפגש סורי איראני השבוע כל הססמאות העבשות הודגשו מחדש. אני מאמין שהשבועות הקרובים טומנים עד כמה יריקות בפרצופו של המשטר החדש.
בנתיים ידידותיה של ארה"ב במזה"ת משדרות את כל סימני האזהרה והמצוקה למשטר החדש ומנסות להסביר לטירון משיקגו שהחיים קצת יותר מסובכים מניהול קמפיין מוצלח על גלי אמפטיה ציבורית. מצריים מדברת על תוכנית גרעין משל עצמה, סעודיה רומזת שגם לה אופציות גרעיניות, המלך הירדני עושה קולות של טובע וישראל, ובכן ישראל מנסה להרגיע.
נכון לרגע זה כולם מאד עדינים וזהירים בבקורת שהם משמיעים על מהלכיו של הנשיא החדש מתוך כבוד לאיש ולמה שנתפס כרצון כן מצדו. אבל המשאב הזה מתכלה במהירות ובקרוב מאד נשמע בקורת הרבה פחות מרומזת, בתחילה בעיתונים הממשלתיים, אחר כך מצד שרים ובעלי תפקידים ולבסוף מהמנהיגים.
בכל מקרה, מה שברעם מסרב לראות זה שהמשטרים, הן באיראן והן בסוריה והן בצפון קוריאה מתבוססים בכלכלה מרוסקת ומושחתת המושקעת כולה בתחזוק מנגנון צבאי בעלויות בלתי אפשריות לכלכלה הפרימיטיבית שלהן ובמנגנוני דיכוי פנימיים מטורפים במימדיהם וחדירתם.
אלו הן מדינות כושלות ונחשלות שלא מסוגלות באמת לשנות את דרכיהן כי כל שינוי פירושו קץ שלטונן. אבל ברעם לא מסוגל לראות זאת כיוון שהוא שקוע כולו במנהרה שהאור היחיד בקצותיה הוא סוף המדינה הציונית וקץ הלאומיות היהודית.
אולי כדאי לברעם לנסות מוחות רעניים…
חיים,
ברוך השב מהחופשה ותודה על ניתוח מצוין ומפוכח, שמציב את מדיניות הממשלים האמריקניים השונים בפרספקטיבה היסטורית נכונה.
סגנון הפעולה של אובמה כפי שניכר כבר במסע הבחירות הגאוני שלו, הוא לעבוד בנחת, ביסודיות מחושבת, בהדרגה וללא פאניקה, תוך יצירת מעגלים הולכים ומתרחבים של קונצנזוס.
אחרי כמה חודשים בהם היה נראה שהוא מעדיף להתרחק מישראל-פלסטין כמו מאש, מסתבר שהוא פשוט שם את הנושא במקום מסוים בסדר העדיפויות (מקום הגיוני לנוכח המשברים האדירים מבית), וכעת הוא מתחיל להתפנות אליו. בהדרגה כמובן.
דרך הפעולה של אובמה: לנסות להידבר ולשכנע בטוב. אם לא אין שיתוף פעולה וגישה הגיונית מן הצד השני – מתחילים לנקוט בצעדים מן הקל אל הכבד. זה מה שאובמה עשה עם הרפובליקנים וחבילת ההצלה למשק. הוא נתן להם לתלות את עצמם ולהירשם כאלה שהצביעו נגד כל פשרה הגיונית ונגד כל עזרה לאזרח הקטן – והרכבת עברה בלעדיהם. כתוצאה מכך עכשיו הרפובליקנים בקונגרס הם קצת פחות פופולריים בציבור ממגיפת שפעת החזירים, וסנטור אחד נטש אותם והעניק לדמוקרטים רוב חסין-עיכובים של 60 מתוך 100
עכשיו אותה שיטה תופנה לעבר ממשלת ישראל. הרמזים העבים של ביידן ורם עמנואל לאייפא"ק – אני חושב שהצורה הגלויה בה נאמרו היא חסרת תקדים בפורום הזה – הם בעצם יריית הפתיחה הפומבית.
אם יש לנתניהו שכל, הוא יזרוק לאמריקנים איזשהי עצם משמעותית בשלב מוקדם יחסית בשביל שימשיכו איתו בטוב. אבל נראה לי שזה נוגד את אופיו, את האופי של ממשלתו ואת הלך הרוח הציבורי בארץ כרגע. לכן העימות נראה כמעט בלתי נמנע.
ללא ספק נתניהו, האמריקני ביותר מבין הפוליטיקאים שלנו אבל גם זה המזוהה ביותר עם הרפובליקנים (מה שלא עובד לטובתו כרגע) חושב שהוא יודע לשחק את המשחק והכין שדה זרוע מוקשים בדרכו של אובמה (איראן כמובן המוקש הראשי, אבל אני בטוח שיצוצו עוד). הבעייה של ביבי שהוא מסתמך על כוחות הנמצאים בירידה – גם אייפא"ק שקם לה מתחרה סוף-סוף ("J סטריט"), וגם הימין הנוצרי שנדחק לגמרי לשוליים.
אובמה ינסה לעבוד כמו שהוא אוהב לעבוד – ביסודיות, בהדרגה ובלי לעשות גלים. בקיצור – ההיפך הגמור מן הסגנון האהוב על השחקנים במזרח התיכון ובמיוחד בישראל. נראה איזה סגנון יגבר.
כרגיל בתחום שלנו, לא יהיה משעמם…
לצערי איבדת את האמת ואתה רואה רק את האמת שלך. חשבתי שאתה יותר חכם…..
המאמר מעניין כמו תמיד גם אם לא מסכימים לדעותיו של חיים ברעם במאה אחוזים.
לגבי יהודי ארה"ב, ברובם הגדול הם ליברלים ושמאלנים הרבה יותר מהאוכלוסייה הכללית בשלל נושאים: מיסים, רווחה, זכויות להומואים וללסביות, התנגדות למלחמה בעיראק וכו’…
רוב היהודים האמרקאים משוייכים לזרם היהודי רפורמי, רבים מהם נושאים בגאווה את מורשת זכויות האדם ומאבק למען החלשים.
בניגוד לעמיתיהם הישראלים הנוצרים האוונגלסטים ומשנתם הם חלום הבלהות שלהם. הם הצביעו בהמוניהם מעל ל70% מהם לברק אובמה. רבים מיהודים אלה הם בעלי הברית של השמאל הישראלי ברצון לסיים את הכיבוש, ולהקים שתי מדינות לשני העמים.
איך אין בטור הזה אף מילה על איך ברסה פירקו את מדריד וזרקו את האוליגרכים של אברמוביץ לכל הרוחות.דווקא השנה אתה אמור להנות מהכדורגל שמשחקים מאז היורו.מצפה להתייחסות כלשהי.
לצערי זו רק חלק מהתמונה. רוב אזרחי ישראל הפנימו את עקרון הפשרה הטריטוריאלית כלומר, נסיגה כמעט מכל השטחים (חילופי שטחים) וחלוקה כלשהיא בירושלים, משהו שווה ערך לתכנית קלינטון. לדעתי, גם ביבי מבין שזה הפתרון האפשרי היחיד מבחינת ישראל, שגם ישאיר כ-60-70 אחוז מהמתנחלים וגם יאפשר לפלסטינים מדינה הוגנת.
האם בצד השני יש מי שיעשה את הצעד של ויתור על זכות השיבה? לא. עד שזה לא יקרה, לא יוכל הסכסוך לבוא על פתרונו (אולי רק בכפיה).
אני לא מתווכח עם הדורשים מדינה דו-לאומית, מימין ומשמאל. זה פשוט הפתרון שאיננו מקובל על רוב האזרחים, ושיביא בסופו של דבר למדינה ערבית עם מיעוט יהודי הולך ומצטמצם.