הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 במאי, 2009 7 תגובות

בעבר הלא רחוק ניסיתי ליישב לעצמי את הסתירה שבין ההתנגדות הפוליטית של אנשי השמאל כאן למדיניותן של הממשלות השונות לבין תחושת השייכות הפשוטה והטבעית לחברה הישראלית. אחרי שתי מלחמות מטורפות ומיותרות בלבנון ובעזה (שאותן היה ניתן למנוע באמצעים דיפלומטיים) הדילמות התחדדו, התחושות הוחרפו וביטויי הייאוש הקיומי בשמאל הוחצנו. גם האתגרים קשים עתה הרבה יותר: האינסטינקטים של אנשי כוחות הביטחון לנהוג בשמאל באכזריות הם עתה ממומשים יותר ויותר, כיוון שיש לבריונים מהימין, במדים ובלעדיהם, תחושה ש"הממשלה איתנו". יש הבדל, בעיקר במישור ההתנהגותי היום-יומי, בין שרי ממשלה וביטחון בעבר, שהיו להם עכבות הנובעות מהתדמית העצמית שלהם ומקבוצת ההתייחסות המלווה אותם בדרכם הפוליטית, לבין השרים של היום, הבוטים והגזענים, שמבקשים לרצות דווקא את הימין האלים, הצמא לדמם של אנשי שלום ומצפון.

 במשרדים העוסקים בביטחון מכהנים כיום אנשים שזוממים לסבך את ישראל במלחמה כוללנית נגד העולם המוסלמי, עם או בלי תמיכה אמריקאית, ובדעת הקהל קיימת הסכמה או לפחות השלמה עם פעולה תוקפנית נגד איראן שתביא להחרמת מדינת ישראל ברחבי העולם ותמיט עלינו אסונות צבאיים, דיפלומטיים, כלכליים וקיומיים. ההכנות לפעילויות חריגות ומטורפות מלוות תמיד בשנאה איומה לכל מי שמתנגד באורח פעיל או סביל למעשים כאלה. אם במשטרה פעלו גם בעבר שוטרים פשוטים כמו טוקבקיסטים מן השורה, הרי שלדרג הפיקודי והפוליטי היה תמיד תפקיד מרסן, בעיקר מטעמי תדמית. אלא שלמדנו גם ביום האדמה בשנת 1976 וגם בחודש הראשון של האינתיפאדה באוקטובר 2000, שהריסון הזה לא היה קיים כלפי האזרחים הערבים. כעת הותרה הרצועה גם כלפי אנשי שמאל יהודים.


באותה שנת 1976 שבה נורו מפגינים ערבים ביום האדמה, ביקשו חברי כנסת ימניים להגביל את פעילותה של המועצה לשלום ישראל-פלסטין שבה הייתי חבר. רבים מאנשי המועצה הגיעו לישיבת הכנסת ושר המשפטים חיים צדוק הצליח להסיר את הצעת החוק הניאו-פשיסטית מעל סדר יומה של הכנסת. כך אופשרו פגישות עם החלק המתון בהנהגה הפלסטינית, שסללו את הדרך לאנשי ממסד להמשיך בדרכנו עד להסכם השלום. האיסור לפגוש אנשי אש"ף נדחה עד להקמת ממשלת הליכוד הראשונה. אם הממשלות של מפלגת העבודה נקטו במדיניות של מראית עין מתונה ותוקפנות קשה בחשאי, כיום שולט במדיניות שלנו הציר ליברמן-ברק, שפניו למלחמה חיצונית נגד האיסלאם ומאבק פנימי קשוח לא פחות נגד האזרחים הערבים, המתחייב מהתוקפנות שהם מכינים נגד איראן. מי שהיה אדיש להדרת האזרחים הערבים מהחברה הישראלית, ומדיכויים המתמשך בשם "הציונות", חייב להבין שעתה הגיע תורנו. כוחות המשטרה שפועלים נגד קבוצות תמיכה בסרבני הדיכוי בשטחים (שהם מלח הארץ בעיני כל אדם הגון) מגלמים עתה את רוח התקופה.


שונאי השמאל חוששים בעיקר מן המראה הענקית שאנחנו מציבים מול קלסתר פניהם המכוער. כפי שניתן היה לחזות כבר לפני עשרים שנה, הידרדרו רוב דוברי המרכז הלאומני בתקשורת להסתה נגד אנשים טובים מהם מכל הבחינות. דן מרגלית, ארי שביט, בן כספית ודומיהם אימצו את האידיאולוגיה השמרנית של הימין האמריקאי דווקא עכשיו, כאשר ג’ורג’ בוש שלהם ומשטרו פשטו את הרגל מכל בחינה אפשרית. מכאן הקצף שיוצא על הנשיא ברק אובמה, שמבקש להרגיע את הסכסוך עם איראן ולפתור אותו בכלים דיפלומטיים; מכאן גם הכעס על אנשי שמאל, שמממשים את זכותם הדמוקרטית להתנגד בכל מקום בעולם למדיניות הרת האסון של ממשלת ישראל. האידיאולוגיה שלנו היא אוניברסלית, לא לאומנית (אף שאנחנו מכירים בקיומו של רגש לאומי ומודעים למכנה המשותף המשמעותי שיש לנו עם בני עמנו ודוברי שפתנו) ובעינינו כל העולם הוא זירת מאבק נגד הכיבוש, הדיכוי, הגזענות, העוול, וניכוס רוב משאבי העולם בידי ההון.


מחמת הייאוש זנחו רבים מאיתנו את המאבק הפעיל, אבל שמרו על ההזדהות הבסיסית עם קורבנות הדיכוי בתוך תחומי השליטה הישראלית, החל מהפלסטינים המנושלים, דרך הערבים אזרחי המדינה, המזרחים, העולים החדשים, העובדים הזרים, השכירים החוששים מפיטורים או מקיצוץ דרסטי בשכרם ועד לפליטי סודאן ולקורבנות משטרים שרירותיים ואכזריים בכל מקום. בעידן שבו שונאים את יפי הנפש קשה עוד יותר להשתייך לציבור הזה, שרוצה חיים אחרים לא רק לעצמו אלא לכלל האזרחים. לכן חשוב להבחין, בכל פעולה ובכל התבטאות, בין הממשלה לבין העם, חרף העובדה שהוא בחר בממשלה הזאת מרצונו החופשי. הרעיון הזה מחייב שינון תמידי: אין טעם לדבר רק על האליטות, ואפילו לא על הדומיננטיות של אילי ההון במערכת הפוליטית. רוב העם מתנגד למצעו של השמאל הרדיקלי, ושכבות רחבות בקרבו נוטות לימין הקיצוני ומתרחקות אפילו מהמרכז הלאומני. המאפיינים של הימין הם עתה ברורים מתמיד: חשדנות רבה כלפי שלטון החוק ובתי המשפט; שנאה תהומית כלפי התקשורת, חרף התקרנפותה בשנים האחרונות; שנאת זרים, חוסר סובלנות לביקורת כלשהי; צדקנות הרואה בכל הטחה כלפי ישראל, כולל בנושא פשעי המלחמה בעזה, משום אנטישמיות; פוביה אנטי-איסלאמית, שהיא גם פרימיטיבית, רדודה ונעורה מכל הבחנה בין הגוונים והזרמים השונים באיסלאם. האוויר נעשה מעובה, מעופש ורעיל יותר מתמיד.


בצדם של אנשי הימין הגלוי מקננים תומכי המרכז הלאומני, שגם הוא מגוון אבל לא בדיוק פלורליסטי. גם הם כיום מאפשרים או תומכים בסתימת פיות ומפתחים את המערכת השלטונית שמטרתה היא למנוע את פינוי התנחלויות גם במחיר של מלחמה נגד כל מדינות ערב וכל העולם המוסלמי. ארי שביט יכול לחלום על חזית בין ישראל לבין הריאקציה הערבית; הוא לא מבין את הדינמיקה שתיווצר אחרי ההתקפה על איראן, שלא תאפשר לאף שליט ערבי לעמוד מנגד. לא רק אביגדור ליברמן ואהוד ברק, אלא גם ביבי נתניהו ושאול מופז ינהיגו את הכוחות שיתמכו בהפצצת איראן גם במחיר של בידוד בינלאומי. הנשיא שמעון פרס, שהתגייס לסייע לממשלה המסוכנת הזאת במלאכת הטיוח מול עולם משתנה, איננו ראוי לפרס נובל לשלום אלא לתואר של סייען בחרחור מלחמה שמנוגדת לאינטרס של העם בישראל.


רק כאשר נשתחרר מהתפיסה הגזענית, שמתעלמת מישראליותם של האזרחים הערבים, נבין שאנחנו שייכים לציבור גדול של ישראלים, יהודים וערבים, הרואים בכיבוש אסון פוליטי ומוסרי לבני עמנו. כך נרחיב גם את תמיכתנו בשוויון אזרחי וכלכלי לכולם, ונכלול בקטגוריה הזאת גם את העובדים הזרים החיים בתוכנו. מהתפיסה הזאת נגזרת גם האהדה שלנו למסרבים להשתתף בדיכוי בשטחים, בהפצצת נשים ולילדים וגם בפעולות תוקפניות מעבר לגבולות ארצנו.


* התפרסם ב"כל העיר"

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. איתן לרנר הגיב:

    Hear , Hear

  2. אוי חיים הגיב:

    "בעבר הלא רחוק ניסיתי ליישב לעצמי את הסתירה שבין ההתנגדות הפוליטית של אנשי השמאל כאן למדיניותן של הממשלות השונות לבין תחושת השייכות הפשוטה והטבעית לחברה הישראלית."

    אולי פעם היתה לכם תחושת שייכות לחברה הישראלית. יש להניח שזה משום שגם ה"רדיקאלים" היו נטועים עמוק בתוך משפחות מלב החברה.

    הרדיקאלים של היום הם דור שני ושלישי לרדיקאלים של דורך, והמרחק הנפשי שלהם מהחברה הישראלית גדל בחזקה שניה ושלישית בהתאם. הם משדרים דחיה ושנאה לכל מה שמריח ממנו ישראליות, ורבים מהם גם נודדים בגופם החוצה ברגע שהדבר מתאפשר.

    הם מתחברים עם זרים ששונאים את ישראל, ובמר ליבם ועוצם זרותם וניכורם קוראים לעצמם "אוניברסליסטים". כאילו היקום הוא תחליף לבית.

    תשמע, חיים, אתה לא יכול לבלות את רוב זמנך בניאוץ והכפשת העם שלך, וכינוי האוייב "אח", וגם לצפות שההשתייכות המשפחתית תישאר לנצח. באיזו שהיא נקודה החבל שאתה מותח נקרע וההשתייכות הופכת לפיקציה או לנייר חסר משמעות מעבר למשמעות הליגאליסטית.

    ואם תסלח לי, כשאתה עושה באופן עקבי ומתוך מודעות מלאה דברים שפוגעים במישהו ומכאיבים לו, הצהרות האהבה שלך נשמעות לאוזניו ריקות מתוכן במקרה הטוב, ושקר מניפולטיבי במקרה הרע.

    זכותך להאמין שהמעשים שלך הם "תרופה" גם אם מרה. אבל אם לא הצלחת לשכנע את הצד השני, והוא מאמין שמדובר בעצם ברעל ממית, ה"השתייכות" שאתה מדבר עליה נשארת בדמיון שלך בלבד.

    לזהות יש שני צדדים, הצד של הפרט (שמכיר בשהתייכות שלו לקבוצה) והצד של הקבוצה (שמכירה בהשתייכות של הפרט אליה). כשאחד מהם לא רק לוקה, אלא בלתי קיים, אין משמעות לטענת ההתשייכות.

    "רק כאשר נשתחרר מהתפיסה הגזענית, שמתעלמת מישראליותם של האזרחים הערבים, נבין שאנחנו שייכים לציבור גדול של ישראלים.."

    הטענה כי "גם הערבים הם אזרחים ישראלים, לכן אם אני "מחובר" לערבים, אני שייך לחברה הישראלית" היא פאתטית.

    ערבים הם חלק מהחברה הישראלית כל עוד הם תופסים ומזהים את עצמם ככאלו.

    בשנים האחרונות יש מגמה שמובילים אי אלו "אינטלקטואלים" ערבים, שמזהה את הערבים לא כ"ישראלים" אלא "פלסטינים". כופרת למעשה בזהות הישראלית, ורואה בה כפייה ואילוץ (מסמכי ה"חזון" לעיונך).

    אם אתה "מחובר" לזרם ששם את הפלסטיניות מעל ולפני הישראליות, אתה לא מחובר לחברה הישראלית אלא לחברה הפלסטינית. היות ואין סיכוי שהפלסטינים יראו בך פלסטיני אמיתי, אלא מקסימום "פלסטיני של כבוד", אתה גם לא יכול להיות שייך אליהם באמת.

    לכל בחירה שאתה עושה יש מחיר. לפעמים המחיר גבוה מאוד.

    אם בחרת להיות "אזרח העולם", אוניברסליסט, צדיק שכל בני האדם בעיניו שוים, בין אם הם מטימבקטו או מפטגוניה, או מחדר הילדים אצלך בבית, אם אתה שייך *באותה מידה* ל"כל בני האדם", אתה לא שייך בעצם לאף *תת-קבוצה*. אתה לבד.

    עצם תפיסת ההשתייכות ל"תת-קבוצה" מתורגמת בפילוסופיה שלך לגזענות. להעדפה אתנית. אם אתה אוהב את אשתך אפילו במילימטר יותר מאשר אישה זרה שחיה בהונולולו, או אפילו ברחוב הסמוך, אתה "אשם" באפלייה.

    אם אתה משלם על האוכל של הילד שלך ועל שיעורי הכינור שלו, בזמן שילד בקונגו מת מרעב פשוטו כמשמעו, אתה "אשם" בהעדפה.

    ואם אתה עושה את כל אלו ועדיין מתיימר לאי-העדפה, אתה או חסר מודעות עצמית לחלוטין, או צבוע ושקרן. היומרות שלך חסרות כיסוי.

    "לכן חשוב להבחין, בכל פעולה ובכל התבטאות, בין הממשלה לבין העם, חרף העובדה שהוא בחר בממשלה הזאת מרצונו החופשי."

    אתה משקר לעצמך, אולי מפחד.

    ה"ממשלה" היא לא רק חבורה של אנשים פרטיים מושחתים יותר או פחות שבמקרה מכהנים במשרתם.

    אנשים בחרו בהם בגלל *רעיונות* מסויימים שהם שיווקו, ושנראו אטרקטיביים לציבור.

    רוב הפלסטינים בחרו ברעיונות של חמאס, ורוב הישראלים בחרו ברעיונות של הליכוד, בדיוק כמו שבארה"ב רוב האמריקאים בחרו באובמה.

    יש משמעות לבחירה, היא מייצגת אמונות ורצונות מסויימים, זו המציאות ועם זה כולנו חייבים להתמודד.

    בחברה דמוקרטית אנשים יכולים לשנות את דעתם, וכמו שהאמריקאים בחרו בג’ורג’ בוש לשתי כהונות, הם בחרו עכשיו באובמה, שמסמל רעיון אחר.

    בכל מקרה, העם אחראי לשליח הציבור. הנסיון שלך לנתק בין העם לנציגיו הוא גם מסוכן וגם לא מוסרי.

    הניתוק מכחיש את המשמעות של הרעיון הדמוקרטי.

    וההחלפה של הדמוקרטיה במין פטרנליזם מאוס של אליטה רוחנית בעיני עצמה, זה משהו שלא נעים לראות.

    לא נעים בכלל לראות את חלק כל כך גדול מהעם בוחר ליברמן, אבל לא פחות מאכזב ומפחיד לראות את מי שהיה אמור להיות אלטרנטיבה מוסרית, אם לא אלקטורלית, מתגלה כחיקוי דהה של העולם הישן.

  3. קצת אמת הגיב:

    קצת אמת מצידו של ברעם לא תזיק. כך למשל מתפרסם הטור הזה באותו יום ממש שבו מתפרסם סקר שמצביע על כך ששני שליש מהיהודים בישראל מאמינים בשתי מדינות לשני עמים. יספר לנו ברעם כמה כאלה יש בעזה. השאלה היא כמובן איך קורה שהישראלים מאמינים בפתרון כזה ומצביעים בקלפי למפלגות שמתנגדות לו. התשובה פשוטה וברורה. ראשית הישראלים שומעים את ראשי הפלשתינים וברור להם שהפלשתינים אינם מאמינים בפתרון זה שכן בכל פעם שנעשתה התקדמות בכוון הפתרון התוצאה היתה גל טרור אדיר. יותר מכך, הישראלים קראו את מצע חד"ש ואת חזון ערביי ישראל וברור להם שמבחינת ערביי ישראל בכלל וחד"ש בפרט זוהי סיסמא שיקרית והסיסמא הנכונה היא שתי מדינות לעם הפלשתיני. שום אדם שפוי וישר ובודאי לא ישראלי לא יצביע עבור הפתרון הזה גם אם הוא אומר משהו אחר. כדאי שה"שמאל" יבדוק את עצמו ואת יושרו האינטלקטואלי לפני שהוא מחלק ציונים לאחרים. ועוד הערב קטנה על פתרונות דיפלומטים. קרטר כל כך רצה דמוקרטיה באירן עד שהוא לא אפשר לשאה של אירן לטפל בפונדמנטליסטים המוסלמים בדרכיו ואיפשר לחומיני לחזור לאירן. עם התוצאות הנפלאות של ההומניות ראית הנולד והפתרון הדיפלומטי הזה צריכים העולם והפרסים להתמודד עד היום.

  4. עמית הגיב:

    מאמר מצוין, תודה.

  5. עמית קוינט הגיב:

    מאמר מדויק,

    הזירה הפוליטית הולכת ומזכירה את גרמניה של שנות ה30, פלורליזם ומוסדות דמוקרטיים כביכול, מתחת לפני השטח גזענות עמוקה, ורצון לקום בבוקר ולא לראות יותר את האחר – כל "אחר", בתוספת פוליטקאים מושחתים עד היסוד שנסחפים במקום להנהיג את ההמון.

    מסוכן ומדכא ביחד

  6. אביגדורה זילברמן הגיב:

    האם אני שומע אצל חיים ברעם "אוי, אוי, אוי, מרביצים לנו מכל הצדדים ואנחנו נכנסים לייאוש"?

  7. חיים ברעם הגיב:

    לאביגדורה,

    לא

הגיבו לחיים ברעם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים