בשנת 1919 נוסדה מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהיא כיום המפלגה הישראלית הוותיקה ביותר. מאז קריסתם של ברית המועצות ובנות חסותה באירופה המזרחית, נמצאת המפלגה בתהליך של התפוררות והתפרקות. כמה מן המפלגות הקומוניסטיות בעולם שינו את שמן. למשל, המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (שעד 1948 הייתה חלק ממק"י), הפכה לפתע למפלגת העם הפלסטינית, שכיום היא גוף פוליטי קטן וזניח שקיומו אינו מורגש בזירה הפוליטית הפלסטינית.
מק"י אומנם לא שינתה את שמה באופן רשמי, אך זה שנים שהיא אינה מופיעה יותר בשמה הזה בתקשורת הישראלית. שרידי מק"י קיימים כעת כפלג זעיר בתוך המפלגה הערבית-יהודית – חד"ש, והיא מיוצגת בכנסת ה-18 על ידי ח"כ אחד, הד"ר דב חינין, בנו של "סאשה" חינין, שהיה אחד ממנהיגי מק"י בעבר. הד"ר דב חינין, שאינו דוגמתי כפי שהיה אביו המנוח בזמנו, מייצג בעמדותיו הפוליטיות יותר את עמדות הירוקים מאשר את אלו של מפלגת אביו.
למרבה הצער, עדיין לא קם בישראל היסטוריון מוסמך ובעל שיעור קומה שיסקור באופן מקצועי ואובייקטיבי את תולדות המפלגה הקומוניסטית הישראלית, על גלגוליה ושמותיה השונים והמשונים, בתשעים שנות קיומה. ספר כזה, אם ייכתב אי-פעם, יהיה בעל ערך היסטורי רב.
הוא יהיה בוודאי ספר עב כרס, שאפילו בגרסתו המקוצרת ביותר, יהיו בו לפחות 1000 עמודים.
ספר כזה יתרום תרומה נכבדה לתולדות ישראל, כיוון שהוא יכיל לראשונה היסטוריה אמיתית של היישוב היהודי בא"י ושל הישות הפלסטינית בפלסטין, ויתרום גם לתולדות הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי שהוקם אף הוא ב-1919, שמק"י הייתה חברה בו מיום ייסודו.
ומה שלא תהיה דעתנו על המפלגה הזאת, אין להכחיש את העובדה שבמשך שנות קיומה הארוכות מילאה מק"י תפקיד חיובי למדי בסכסוך הישראלי-פלסטיני בהיותה המפלגה היהודית –ערבית היחידה שפעלה בארץ לאורך השנים. על פי דרכה המיוחדת עמדותיה הוכפפו אמנם באופן עיוור לאינטרסים המשתנים של ברית המועצות, פטרונה הנצחי במשך כל שנות קיומה, אולם היא לחמה תמיד בעד שלום בין העמים ולמען זכויות העובדים.
יש לציין, שלאחרונה אפשר להבחין במגמת התאוששות מסוימת של מק"י, ההולכת ומתארגנת מחדש סביב אתר האינטרנט "הגדה השמאלית". אך מטענה הרעיוני המאובן והנוקשה, בעל מאפיינים של כת פוליטית דתית ללא אלוהים, לא יאפשר לה כנראה להיעשות כוח פוליטי של ממש במציאות הישראלית של ראשית מאה ה-21. אחד המאפיינים הדתיים הבולטים של מק"י היא ה-TABU שלה כלפי נושאים רגישים מסוימים מבחינתה. מקורה של המלה TABU היא משפת ה- TONGA של עמי פולינזיה, ופירושה הוא איסור מוחלט לדבר או להזכיר בכל צורה שהיא דבר מסוים. כך למשל מק"י אינה מזכירה, ולו במילה אחת את דבר קריסתן של ברית המועצות ושאר "ארצות הסוציאליזם".
אורח מן המאדים שהיה מגיע זה עתה לכדור הארץ והיה נוחת בישראל ומעיין ב"עקרונות היסוד", המצע הרעיוני של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, לקראת הבחירות לכנסת ה-18 בשנת 2009, לא היה יכול לדעת שהיתה אי-פעם מדינה בשם ברית המועצות. היא אינה מוזכרת אפילו במילה אחת!
ומן הראוי להזכיר למי שלא יודע או שכח, שמק"י היתה קשורה בטבורה, במשך כל שנות קיומה הארוכות, לברית המועצות. ותיקי המפלגה שעודם בחיים בוודאי זוכרים, שבכל שנה, בימי החגים הסובייטיים, היו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית נוסעים למוסקבה ויושבים על בימת הכבוד בכיכר האדומה, ליד המאוזוליאום של לנין, יחד עם מנהיגי בריה"מ וראשי המפלגות הקומוניסטיות, וחוזים במצעדים הצבאיים. את הניצחון על גרמניה הנאצית היו חוגגים כל שנה ביער הצבא האדום שבהרי ירושלים, כחגיגה עממית ברוב עם, בהשתתפות משלחת מכובדת מברית המועצות. מק"י גם הקימה ארגון בשם "תנועת ידידות ישראל ברית המועצות", שהיה בעל מערכת ארצית של מועדונים בהם היה אפשר לקרוא עיתונות וספרות סובייטית. התנועה גם ארגנה טיולים המוניים מסובסדים לבריה"מ. המסחר הזעום של ישראל באותם ימים עם ברית המועצות ושאר הארצות הקומוניסטיות, התנהל בחלקו באמצעות חברות הקשורות למפלגה הקומוניסטית הישראלית. פעילי המפלגה היו נוסעים לברית המועצות, לבדם או עם בני משפחתם, לחופש, הבראה, טיפולים רפואיים ולימודים. כל זה נעלם לפתע פתאום מן הזיכרון כאילו מעולם לא היה קיים. וזאת, משום שברית המועצות הפכה ל- TABU !!!!!!!
בימים 15-16 במאי השנה, התקיים בחסותה של מק"י באולם תאטרון "סטודיו" בת"א ובשיתוף אתר האינטרנט "הגדה השמאלית", "כנס מרקס השלישי" שעסק במשבר הכלכלי העולמי .
בכנס הזה נאמו מספר אישים בעלי תואר אקדמי המשמשים ברובם כמרצים באוניברסיטאות.
בכנס הזה, שנשא את שמו של קרל מרקס, נדונה בין השאר גם תוכנית להקמת בית ספר ללימוד תורת המרקסיזם. זו ידיעה מוזרה מאד, מפני שעבור האדם המשכיל קרל מרקס הוא ללא שום ספק איש אשכולות של המאה ה-19, הוגה דעות חשוב ואחד מאנשי רוח רבים אחרים שחלק מדבריהם מקובלים גם כיום וחלק לא. לכן, תמוה הרצון להקים בית ספר מיוחד על שמו של איש רוח מסוים שבו תילמד תורתו בלבד.
אולם כפי שנוצרי אינו מערער על דברי ישו ומוסלמי אינו מערער על דברי מוחמד, כך קומוניסט אדוק ומאמין רואה בקרל מרקס קדוש ונביא שאין לערער על דבריו. לקומוניזם יש ללא ספק מאפיינים רבים של דת ללא אלוהים. כך למשל, כל דת ניזונה ממיתוסים של העבר הרחוק ויש לה נביא משלה המבשר את בשורתה. אך הוא עצמו אינו משתייך בהכרח לדת החדשה.
נביא הנצרות ישוע בן יוסף איש נצרת לא היה נוצרי בעצמו, אלא יהודי אדוק ומאמין שמת מות ייסורים על הצלב. רק תלמידיו וחסידיו הם מייסדי הדת הנוצרית. כך גם קרל מרקס, נביא הקומוניזם, לא היה מרקסיסט בעצמו, אלא אדם נבון וחכם בלבד.
והנה מאפיין אחר של הקומוניזם המעמיד אותו כדת ללא אלוהים. ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים יש אלוהים אחד הקובע למאמיניו את סדר יומם מדויק. הם יודעים בדיוק מאין הם באים ולאן הם הולכים, ומה עליהם לעשות בכל רגע ורגע של חייהם. את מקום האלהים בחיי הקומוניסט הטוב המאמין והאדוק, ממלאים "חוקי התפתחות היסטוריים אובייקטיבים", שאינם תלויים ברצונו החופשי הסובייקטיבי. כי תפקידה של האישיות בהיסטוריה מוגבל מאד, לפי התורה המרקסיסטית, מכיוון שבתפישת "חוקי ההתפתחות של ההיסטוריה" המסלולים ההיסטוריים ידועים וצפויים מראש. זה די דומה לנאמר בפרקי האבות של ההלכה היהודית: דע מניין באת ולאן אתה הולך ולא תבוא לידי עבירה.
וכשם שלאיש המאמין באלוהים מצפה, לאחר מותו, גן עדן בשמים, (אם הוא צדיק, כמובן), כך צפוי לקומוניסט המאמין והנאמן בעתיד הרחוק שחר ורוד, חופשי מדאגות, לאחר הגשמתו המלאה והגמורה של חזון הקומוניזם המושלם, השלב העליון של ההתפתחות האנושית. שלב זה אמור להתגשם (אשרי המאמין) לאחר דורות אחדים של מאבק עקשני וסבל אנושי בבניית הסוציאליזם.
קשה לומר אפילו להתחיל להצביע על הדברים הבלתי נכונים שבאוסף ההגיגים שהוצע כאן לפנינו.
אתחיל מכך שכותבים taboo, ולא tabu, אמשיך בכך שמק"י מיוצגת כיום על-ידי שלושה ח"כים (בנוסף לדב חנין, שהכותב הזכיר, יש גם את מוחמד ברכה ועפו אגבריה), ואסיים בכך שמק"י לא חברה בקומינטרן "מהיווסדו", אלא רק מ-1924.
תודה על המאמר. אני לא רוצה להיכנס למחלוקות עקרוניות, אבל חבל על אי דיוקים עובדתיים צורמים:
מק"י היא לא "פלג זעיר" בחד"ש, אלא המרכיב המרכזי בה, ובסיעה בכנסת יש שלושה חברי מק"י:
מוחמד ברכה, דב חנין ועפו אגברייה, כלומר שלושה רבעים מהסיעה.
נכון שאזכורו המועט של השם מק"י, והעובדה שחברי מק"י חלוקים בדעות שונות הנתונות בדיון בתוך החזית יוצר רושם הפוך.
"תהליך התפוררות" הוא מושג מעורפל מאוד. אפשר להגיד ששאר המפלגות בארץ ואף בעולם נמצאות ב"תהליך התפוררות", אבל עובדה שעד עתה "תהליך ההתפוררות" במק"י הוא "אטי" יותר.
תחת סמלה של עיריית פריז כתוב המוטו: "מיטלטלת, אך אינה טובעת".
מק"י לא הייתה חברה בקומינטרן מיום היווסדה, אלא אם מציינים את הקמתה ב-1923, שאז היא אימצה את השם פק"פ. אבל מניין 90 שנה הוא מ-1919, אף שאז נקראה המפלגה "מפ"ס".
האירוע ביער הצבא האדום מתקיים עד היום, אולם אכן עניין ה"טאבו" הוא בדרך כלל נכון, ואותו "טבו" היה אחת הסיבות שבשנת ה-90 למק"י, 1999, פרשתי ממק"י עם חברים נוספים שהקימו את הפורום הקומוניסטי הישראלי:
— קישור —
חבל, חבל מאוד שהאתר הופך לבימה אנטי-קומוניסטית. אני מצדד בחופש הביטוי, אבל ב"מאמר" זה יש חופש הסתה והוא מלא "עובדות" שבינן לבין המציאות אין כל קשר. האם ישנו חבר או ישנה חברה במערכת האתר הקורא/ת את המאמרים בטרם פרסום?
אני לא מבין למה צריך את המאמר הזה כאן. הוא לא מעניין, יש בו אי-דיוקים מוזרים ופרטי טריוויה לא נחוצים, והוא מנסה להעליב את הקומוניסטים ברמת הנמקה של שיחת סלון מהסוג הפחות שנון.
מק"י לא נוסדה ב1919 אלא ב1948. מפלגת העם מעולם הייתה חלק ממק"י.
ההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית בפלשטינה מ-1919 ועד היום היא TABU למק"י של היום. מייסדי תנועת מצפן היו מודעים לזה ולכן פרשו\גורשו ממק"י לאחר שביקשו ממנהיגות המפלגה לקרוא לסניפיה אחרי שמות המייסדים, שהוצואו להורג ע"י הסטלינזם וקיבלו ריהביליטציה אחרי חורצוב (ראו מכתבם של משה מחובר ועקיבא אור להנהגת המפלגה בארכיון השמאל ובאתר של מצפן).
הינה רשימה של כמה מקורות להיסטוריה של מק"י, הליגה לשחרור לאומי ןפק"פ, שמעולם היו אותו דבר:
Musa Budeiri – The Palestine Communist Party, 1919-1948: Arab & Jew for the Struggle for Internationalism (London: Ithaca, 1979)
קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי:הזיקה בין הקומוניזם הארצישראלי לקומוניזם הערבי 1948-1919
מאת: אבנר בן-זקן, רסלינג
بولص فرح: من العثمانية إلى الدولة العبرية (دار الصوت)
הטרגדיה של המהפכה הסובייטית – י.ברגר-ברזילי (עם עובד, 1968)
נא להוסיף מקורות לרשימה.
מהמאמר הזה אקח לעצמי את האמירה של הכותב "שמק"י מילאה תפקיד חיובי למדי בסכסוך הישראלי פלשתינאי בהיותה מפלגה יהודית ערבית". עם אמירה זו אני מבקש להמשיך להלחם על נפשה של החברה הישראלית ולחלצה מההתלהמות הלאומנית המרקיעה שחקים בה וגם בחברה הפלשתינאית.
כאב קריסתה של ברית המועצות הוא פצע עמוק אצל כל קומוניסט,קריסת הסוציאליזם בברה"מ מהוו לנו היום יותר מאבן נגף, כאשר אנו מבקשים להראות לחברה הישראלית את האופציה הסוציאליסטית כעדיפה על המציאות הקימת. אך אני מעדיף את ההזדהות עם המפלגה שממשיכה לפעול למציאות של חברה שוויונית ונגד שליטה על עם אחר.
אני יכולה להבין שהכותב הוא כנראה לא אדם צעיר, וכותב את דבריו מתוך כאב, אך עם כל הבנתי לכאבו, אבקש להעמידו על מספר אי דיוקים
1) בכנס מרקס השלישי הופיעו לא רק מרצים באוניברסטאות, הופיע מנהיג שביתת עובדים במכון ויצמן, נציגת פועלים פלשתינאים העובדים בתנאי ניצול מחפיר ועוד,
2)התעלמת שבמשך אותן תשעים שנה , שהן ברובן שנות עימותי דמים ומלחמות איומות ,מנסה מפלגה קומוניסטית בארץ הזו לעשות כמעט את הבלתי אפשרי והוא לשמור על מסגרת של יהודים וערבים , אני מעריצה את המפלגה שעשתה את הבלתי אפשרי וחרף כל התנאים של לאומנות קשה במציאות של מלחמה שומרת על המסגרת הזו, גם אם היו מעידות , גם אם היו גילויים שאינני מזדהה איתם, אני מלאת הערכה לחיבור הזה של יהודים וערבים החותרים יחד לחברה סוציאליסטית במדינה שבה לא ישלוט עם אחד על עם שני.
מצטרף לתגובה של נוגה.
המבחן החשוב ביותר שבכל תשעים השנים נעים בארץ הזו שני גופים במסלולים מנוגדים –
מצד אחד המציאות בארץ הזה רווית מלחמות, כל מלחמה גובה את מחיר הדמים ומחיר השנאה שהיא מותירה סביבה.
מול אותה מציאות מדממת דם ושנאה נעה מסגרת הנקראת מפלגה קומוניסטית. יש שנים שיש בה יותר יהודים ופחות ערבים. כיום יש יותר ערבים ופחות יהודים. אבל על קיומו של הפרויקט המיוחד שנקרא מפלגה יהודית ערבית מגיע למפלגה זו מלות הערכה.
הערכה על עשית הבלתי אפשרי במציאות בלתי אפשרית. אבל דוקא עשיה זו בנית מסגרת פוליטית חברתיתי של יהודים וערבים היא הערובה לעתיד של שלום וחיים בארץ הזו שיש לחלקה בין שני בניה.
זה לא מדויק לכתוב "ששרידי מק" קיימים כעת כפלג זעיר בתוך מפלגה ערבית יהודית חד"ש ".
ד"ר עפו אגרביה , מוחמד ברכה וד"ר דב חינין הם הוכחה שמק"י אינה גוף זעיר בחד"ש. ישנה הבעיה הכאובה שהיא לא עשתה את הפריצה הגדולה , כמו שעשתה בתל אביב "עיר לכולנו" בראשותו של חנין.
כמי שכואבת את המציאות , שהמפלגה לא פרצה אל הציבור בישראל, אני מקבלת בגאווה רבה את הזדהותי עם גוף שעושה הכל לשמור על שותפות בין יהודים וערבים, ומקוה שנשכיל לצרף אלינו חלקים גדולים יותר בציבור היהודי ובציבור הערבי. ויחד נתגבר על מחסומי לאומנות ושנאה לאחר.
קשה לי להבין כיצד אנשי שמאל אינם מבינים שתפקידנו העיקרי כיום הוא להקים חזיתות, שכם אחד עם האזרחים הערבים. הפשיזם מרים את ראשו המכוער מתוך קריית הממשלה ונוכל להציל את החברה שלנו רק בפעולה משותפת, עיקבית ואפופת רוח של אחווה יהודית-ערבית.
אם חד"ש ומק"י לא היו קיימות, היינו חייבים להקים אותן עכשיו. חבל שמאות אלפים מבוחרי תנועת העבודה התקרנפו וחברו לברק ולליברמן. אבל יש להציל את מה שנותר, וחד"ש היא המסגרת היהודית-ערבית היחידה.
אני מסכימה בהחלט עם חיים ברעם, הטיול שעושה לנו בן חוריןלעבר נבכי העבר הרחוק (לימי הקומינטרן)בנסיוןלמצוא מעידות כאלו או אחרות של המפלגה הקומוניסטית היא לא לענין , כי חד"ש ןמק"י בתוכה זו המסגרת היחידה בה שותפים יהודים וערבים, מק"י היתה המסגרת הפוליטית שהעלתה על סדר היום הציבורי את ההמשל הצבאי עד שמוגר, היא היתה המסגרת היחידה שהעלתה לראשונה את כתם הפשע של כפר קאסם עד שבית המשפט אמר גם הוא את דברו, היא היתה המסגרת הראשונה שהעמידה במה ספרותית למיעוט הערבי בישראל, כאשר הממשל של בן גוריון ביקש להלעיט את הציבור הערבי בביאליק , טשרנחובסקי ותורה שבעל פה, היא היתה הראשונה שיצאה נגד הכיבוש של מלחמת 1967וההתנחלויות שבאו בעקבותיו,
חבל ששנאה עוורת הכתיבה את תגובת הכותב, במקום לחזק אותם יהודים וערבים שהחליטו לשמור על מסגרת משותפת של יהודים וערבים, מסגרת שחייבים לא רק לשמור עליה, אלא לעשות הכל כדי להרחיבה בימים של טירוף ושנאה,
כמה דברים:
א.אחת הסיבות בגללן חיזקה חד"ש את כוחה בבחירות האחרונות (עדיין בבחינת שמחת עניים),הייתה העובדה שהטיבה להעמיד בחזיתה את שתוף הפעולה היהודי-ערבי ואת האחווה שבין שני הפלגים שמרכיבים את העם הישראלי בא"י.
ב.היא גם היטיבה עשות בהדגשת העתיד הסוציאל דמוקרטי המשותף לכולם,תוך הצנעת העיסוק בקומוניזם טהור.
ג.לאט לאט אבל בטוח הופך ה"קומוניזם" לתורת הסוד של ה"סוציאליות" בכל העולם.הרבה יותר קל לאובמה או לביבי וברק שלנו להגיד שהם מעונינים בשינויים סוציאלים מאשר בסוציאליזם או בקומוניזם.שינויים במפה הפוליטית,מעצם הגדרת הדמוקרטיה הקימת,כבחירה של מסות אדם עצומות בקבוצה קטנה להחריד של מנהיגי יחיד,אינם מתאפשרים בצורה דרסטית (אלא אם כן יש מלחמה טוטלית ומהפיכה בעקבותיה או קטסטרופה בקנה מידה גלובלי).כלומר רק צעדים קטנים והדרגתיים יכולים לאפיין שינוי מדיניות וגישה.
ד.אסור אם כך, להתעלם משינויים אלה במפה הפוליטית הכוללת וצריך לזהות אף צעדים קטנים והססנים בתוך ה"מיין סטרים" השולט,ע"מ לקרבו לרעיון הסוציאליסטי.למשל, לתמוך בביבי על כך שקרב אל שולחנו דמות כעייני (למרות תחושת הקבס המוצדק),או "לדרוש" מברק את החיאת רוח התנועה הקיבוצית שהופרטה לכל הרוחות (לאיש הזה יש בפרוש מה להגיד בנושא,תתפלאו).
ה.מכאן גם המסקנה: חייבים ליצור חזית אשר תעמיד את שיתוף הפעולה היהודי-ערבי בראש מעייניה.כל השאר יהיה נגזרת של נושא זה,בין אם ידובר על סוציאליזם או ליברליזם (ע"ע אורי אבנרי).במילים אחרות,חד"ש נדרשת כאן לפעולה כמעט אלטרואיסטית: לתמוך בהקמת חזית כזו ולסיע לה,תוך כדי הצנעת הנושא הקומוניסטי (תורת הסוד,כבר אמרנו?).
אם תשכיל התנועה הקומוניסטית להמשיך ולפסוע בנתיב הזה (שהרי בבחירות האחרונות כבר החלה בכך),יש סיכוי שאם אי-פעם תכתב ההיסטוריה שלה בא"י,יהיה גם מי שיוכל לקרוא אותה.
אדם כותב מאמר ומכתיר את המאמר בכותרת שאין לה קשר למציאות.
מה חשוב לכותב המאמר , כי קימת החלטה של הועד המרכזי של מק"י במושבו השביעי ב-13.3 – "מק"י תציין 90 שנותיה בשורה של אירועים ופעילויות. אירוע חגיגי מרכזי. אירועים במחוזות ובסניפים. פרסום חומרי הסברה, עריכת מפקד חברות…." אבל הכותב – נתן למניעים שלא מן הענין להכתיב את הכותרת – "יובל שנשכח…" ואתר הגדה השמאלית החליט לתת לו במה.
— קישור —
מספר הערות על התגובות
למאמרי "על יובל שנשכח"
( אריה בן חורין)
קיומו של אתר האינטרנט "הגדה השמאלית" היא תופעה חיובית,
אחת הבודדות שעדיין קיימות בתקשורת הישראלית
שבו יכולות להתמודד רעיונית באופן חופשי
מגמות שונות הקיימות בקרב השמאל בישראל.
יאמר לזכותה של מערכת האתר
שנאותה לפרסם את מאמרי השנוי במחלוקת
"יובל שנשכח" (90 שנים לייסוד מק"י 1919-2009 )
חלק מדברי הביקורת מתוך התגובות למאמרי
היו בהחלט מוצדקות
כי הן הצביעו בצדק על ליקויים שונים
של חוסר ידע עובדתי במאמר
שנבעו בחלקם לפחות מסיבות סובייקטיביות של המחבר עצמו
אך חלק אחר של הליקויים היא בוודאי תוצאה אובייקטיבית
של קשר השתיקה הקיים לגבי ההיסטוריה של מק"י
קשר שתיקה המשותף למרבה הפלא
לממסד הציוני ולקומוניסטים
(כל אחד משני הגורמים האלה, כמובן מסיבותיו המיוחדות)
קשר השתיקה הזה נמשך למעשה עד היום הזה
והראיה לכך
הן תגובותיהם של שני הגורמים המנוגדים האלה
למאמר "היובל שנשכח—-90 שנים לייסוד מק"י 1918-2009 "
וכל הכבוד ל"גדה השמאלית" שפרסמה תגובות אלה
ללא משוא פנים,
היא הוכיחה בזה חד-משמעית שהיא באמת במה חופשית ודמוקרטית
קודם כל תגובתו העוינת לקומוניזם של דוד מרחב,
עיתונאי ב"מקור ראשון"—–ביטאון הימין הקיצוני
שמיותר בהחלט מלהתייחס אליה
ושנית, שתי תגובות "משלנו"
שמן הראוי לתת אותם ללא פרשנות בלשונם:
*אחמד פלנג’ר כותב:
"חבל,חבל מאד שהאתר הופך לבימה אנטי-קומוניסטית.אני מצדד בחופש הביטוי אבל ב"מאמר" הזה יש חופש הסתה והוא מלא "עובדות" שבינן למציאות אין כל קשר.האם ישנו חבר או ישנה חברה במערכת האתר הקוראים
את המאמרים בטרם הפרסום?
*ומגיב אחר המעדיף מטעמיו להישאר אלמוני
הוא סמכותי בסגנונו
וכנראה בעל תפקיד כלשהוא במנגנון המפלגה:
אדם כותב מאמר ומכתיר אותו בכותרת שאין לה קשר למציאות
.מה חשוב לכותב המאמר כי קיימת החלטה של הוועד המרכזי של מק:י במושבו השביעי
ב13.3 "מק"י תציין 90 שנותיה בשורה של אירועים ופעילויות
,אירוע מרכזי, אירועים במחוזות ובסניפים,פרסום חומרי הסברה
ועריכת מפקד חברות"
אבל הכותב נתן למניעים שלא מן העניין
להכתיר את הכותרת "יובל שנשכח"
והגדה השמאלית החליטה לתת לן במה.
לפי מיטב ידיעותיו של כותב שורות אלה,
לא פורסם עד כה שום מידע ב" גדה השמאלית"
על איזה שהן פעולות הקשורות לשנת היובל
על פי החלטת הוועד המרכזי של מק"……………….
"קומוניסט אדוק רואה בקארל מארכס קדוש ונביא שאין לערער על דבריו", מצער מאוד שדברי בלע אלו של בן חורין מצאו דרכם לגדה השמאלית, חברים נאמנים קושרים את חייהם עם המפלגה מוצאים עצמם לא פעם בויכוח עם מארכס, אבל לבן חורין בשם היומרה לנחיל לנו אורים ותומים של חוקר מדעי הוא יורה לכל הכיוונים , והעיקר להספיק מה שיותר להבאיש את המפלגה ואת יום העיון בנושא מארכס שבצד ביקורת נוקבת היה בו גם אימוץ עיקרי דרכו החברתיתת פשוט האדם הזה לא היה בשני ימי הכינוס!!!!!!! אחרת לא היה כותב את מה שכתב