גם השנה מציינים את החג ההזוי והבזוי הקרוי "יום איחוד ירושלים". ירושלים לא הייתה מאוחדת ב-42 שנות הכיבוש האחרונות. פארסת האיחוד מודגשת במיוחד לנוכח חומת האפרטהייד שישראל הקימה בירושלים, כאשר החומה מפרידה בין שכונות פלסטיניות בתוך ירושלים. השרירות שולטת בכיפה. ממשלות ישראל ועיריית ירושלים שיתפו פעולה בהקמת משטר אפרטהייד בירושלים, כאשר הפלסטינים במזרח העיר סובלים מאפליה ודיכוי בכל מישורי החיים. ארנונה הם משלמים כמו היהודים, אבל שירותים הם מקבלים ברמת עולם שלישי.
מתנחלים פולשים לבתי פלסטינים בירושלים הפלסטינית, מגרשים את יושביהם, ובית המשפט של היהודים נותן לעוול את חסותו. הריסות בתי פלסטינים על ידי העירייה ומשרד הפנים הם מעשים של כמעט יום ביומו, כחלק ממדיניות המכוונת להמאיס את החיים על הפלסטינים בתקווה שיעזבו את העיר. משרד הפנים עושה כל מאמץ לגרש כמה שיותר פלסטינים בכל מיני עילות, תוך שלילת מעמד התושבות. הפלסטינים מגלים כושר עמידה ראוי להערכה. על אף נגישות הממשלה והעירייה מספרם הולך וגדל, וכל ניסיונות הטיהור האתני עלו עד כה בתוהו.
ב- 6 ביוני 1983 פרסמתי במעריב רשימה בנושא "איחוד או שחרור ירושלים", בגינה (ובגין רשימות נוספות) הועמדתי לדין, אותה סיימתי במלים: "ירושלים תוכל לחגוג את השחרור רק באותו יום בו ייחתם הסכם שלום ישראלי פלסטיני. באותו יום אפשר יהיה לחגוג את השחרור מהכיבוש, את האיחוד האמיתי בין ישראלים לפלסטינים החיים איש בצד רעהו תוך כיבוד הדדי של זכויות האדם והלאום". (מופיע בפסק דין של בית המשפט העליון עש"מ 5/86). הדברים נכונים גם היום.
במסגרת "החג" מארגנת העירייה הופעות אמנים שנועדות כמובן ליהודים בלבד, שהרי עבור הפלסטינים אזרחי ירושלים, מדובר ביום עצוב. הדבר דומה למופעי שירה וריקודים מתגרים מול ביתה של משפחה בתקופת אבלה. האמנים שמשתתפים בחגיגות האפרטהייד, הם במקרה הטוב חסרי חוליות שאינם ערים ואינם רגישים לקיומם וסבלם של הפלסטינים בעיר, ובמקרה היותר חמור, משתפים פעולה מרצון עם חבורות וארגוני ערפ"ד. (עוול, רוע, פשע, דיראון).
עוד אין סיבה למסיבה
הדיבורים על קרע שהולך ונפער בין ישראל לארה"ב בעקבות פגישת אובמה נתניהו בבית הלבן בוושינגטון, הם מוקדמים. חוסר הנחת שהפגין הנשיא אובמה באשר להתנחלויות, לא חרגו ממה שאמרו גם נשיאים קודמים. בדיעבד אנו יודעים שההתנגדות הייתה לפרוטוקול. באופן מעשי המשיכה ארה"ב לממן ולחמש את ישראל כאשר זו בונה ומרחיבה התנחלויות ככל העולה על רוחה.
קרע או משבר יהיו רק אז כאשר יחליט הנשיא אובמה להפסיק את המימון ולעצור את אספקת הציוד הצבאי לישראל. או אז נדע שמתרחש שינוי בעל משמעות. עד אז הכל דיבורים.
בשולי ביקור האפיפיור
כאדם חילוני אני מכבד את אמונתו הדתית של כל אדם. חופש דת וחופש מדת הם מעיקרי השקפת עולם ליברלית או סוציאליסטית דמוקרטית.
הרבה פחות כבוד יש לי לממסדים דתיים. אלה בדרך כלל נגועים בשמרנות, תקועים בתוך דוגמות דתיות שנוצקו לפני אלפי שנים, מרבים קנאות דיכוי ואפליה, שהתבטאו לאורך ההיסטוריה במלחמות דת שהפילו מיליוני קורבנות.
שינוי בדוגמה דתית, הוא מעשה נדיר ביותר. האם יש בימינו סיכוי סביר לקיומו של כנס יהודי הלכתי בהשתתפות הרבנים הראשיים, רבני השטחים הכבושים, רבני ש"ס ואגודת ישראל, ראשי החצרות החסידיות, שבו יוחלט כי היהדות מבקשת סליחה היסטורית מהעמים שהושמדו בג’נוסייד הגדול של ספר יהושע? או החלטה הקובעת כי המשפט "שפוך חמתך על הגויים אש לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו" יימחק מההגדה של פסח, או החלטה שקובעת כי איסור ההומוסקסואליות שמופיע בתנ"ך פג תקפו?
לא יעלה על דעתם.
מעשה נדיר כזה התרחש בממסד הקתולי השמרני, כאשר הוחלט לשחרר את היהודים מאשמת רצח ישוע. החלטה זו הביאה לשינוי ביחסה של הכנסייה הקתולית ליהודים. הדברים התבטאו בביקורי אפיפיורים בבתי כנסת, בביקורים של יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס ה-16 בישראל, בגינוי האנטישמיות, בהשתתפות בטקס ב"יד ושם" לזכר הנרצחים בשואה. ניכר שהממסד הקתולי יוצא מגדרו להשתית את היחסים עם היהדות על בסיס של הערכה וכבוד.
בהקשר זה ראוי לציון מיוחד בנדיקטוס ה-16, גרמני במוצאו, שביקורו ביד ושם ודבריו שם נגד הכחשת השואה היו בעלי משמעות מיוחדת.
אבל בישראל, כמו בישראל, שרי ש"ס החרימו את הביקור, ורבו המרמורים והכעסים על כך שהאפיפיור "לא ביקש סליחה" והטקסטים שלו לא קיבלו את אישור ההסתדרות הציונית.
לשמוע זאת במדינה שראשיה, הדתיים והחילוניים, טרם ביקשו סליחה מהעם הפלסטיני על האסון שמדינת ישראל המיטה עליו, טובל בצביעות.
עלה על כולם המתנחל ח"כ מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי, בעברו חבר תנועת "כך" של הרב כהנא. הוא הודיע כי יחרים את ביקור האפיפיור משום שהיה חבר בתנועת הנוער ההיטלראית, "היטלר יוגנד", וחייל בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.
עיון בויקיפדיה מלמד כי אביו של בנדיקטוס ה- 16, היה אנטי נאצי. האפיפיור לעתיד היה בן 18 כשנגמרה מלחמת העולם השנייה. חברותו בהיטלר יוגנד הייתה קצרת מועד, מכוח החוק, ולאחר גיוסו לצבא הגרמני ערק מיחידתו והסתכן בעונש מוות.
באחת- לא נאצי ולא בנו של נאצי.
הלוואי ואפשר היה לומר דברים דומים על ח"כ בן ארי. הוא הדבר הקרוב ביותר לגזענות הנאצית שפרחה ופורחת בשדות ההתנחלויות. בראיון שנערך עימו לא מכבר הביע גאווה על שיש לו הכבוד להיות תלמידו וממשיך דרכו של רבו מאיר כהנא, מנהיג תנועת "כך" שהוצאה מחוץ לחוק. כהנא, בהיותו חבר כנסת, העלה הצעת חוק לפיה אסור ליהודיה לקיים יחסי מין עם ערבי ונישואים בין יהודים לערבים יהיו אסורים. העתק של חוקי נירנברג ביחס ליהודים. כאשר התבקש בן ארי להסתייג מהצעת החוק סרב.
וכך מתקבל האבסורד הישראלי לפיו יהודי הדוגל בחוקים נאצים מחרים גרמני שהתנגד ומתנגד לחוקים אלה.
מכאן אין להסיק כי אין סיבות להתנגד לאפיפיור. יש גם יש, אבל הן אינן לקוחות מבית המדרש של בן ארי, אלא מעוגנות בהשקפת עולם ליברלית דמוקרטית. התנגדות האפיפיור לשימוש באמצעי מניעה הוא אסון בקנה מידה עולמי בהיותה מכשול לבלימת מגיפת האיידס. התנגדותו להומוסקסואליות מלמדת גם היא על היצמדות לדוגמה דתית, ויש עוד דוגמאות לרוב. בכך אין הוא שונה מהרבנים הראשיים, רבני ש"ס או אגודת ישראל או חכמי הלכה מוסלמים, החל מהמופתי של ירושלים וכלה בזה של קהיר. זוהי שותפות בין דתית במערכת ערכים מקוממת ששוחרי זכויות אדם נאבקים בה.
לא לשתף פעולה
חדשות לבקרים אנו קוראים ושומעים על מקרים קורעי לב של משת"פים פלסטינים ומשפחותיהם שממשלת ישראל זרקה אותם לכלבים. מדובר בבוגדים בעמם, שהסכימו תמורת תשלום לשתף פעולה עם השב"כ להלשין על בני עמם, ולאחר שסיפקו את הסחורה, התייחסו אליהם בשיטת "השתמש וזרוק". לחיות בשטחים הכבושים אינם יכולים, כי שם יקרעו אותם לגזרים. שהרי בגין הלשנותיהם, נאסרו מאות ואלפי פלסטינים שעברו עינויי תופת במרתפי השב"כ, ואחרים נרצחו בשיטת "הסיכול הממוקד" , כפי שהדבר מכונה בשפה המכובסת של הכיבוש.
גורלם מלמד כי בסופו של דבר שיתוף הפעולה לא משתלם, כי גם השב"כ ומנגנוני ממשל אחרים, כמו משרד הפנים, מתייחסים אל מלשינים אלה כאל אשפה אנושית, ברגע שאין בהם יותר תועלת.
מי שחושב שההתנערות מאחריות מסתיימת עם משת"פים פלסטינים, טועה מרה. התנערות מערכות הצבא, השב"כ, משרדי ממשלה, מאחריותם חודרת ופוגעת כמעט בכולנו.
ב-1954 נחשפה מחתרת טרור יהודית בקהיר. חבריה פעלו בשליחות המודיעין הישראלי. שניים מחברי הרשת נדונו למוות והשאר לשנות מאסר. לאחר מלחמת סיני ב-1956, הפקירה ישראל את חברי המחתרת ולא כללה אותם במסגרת הסכם חילופי שבויים; הנווט רון ארד הופקר לגורלו בלבנון, לאחר שישראל סירבה להצעת תנועת אמל הלבנונית לחילופי שבויים. סוחרי הביטחון בישראל סברו שאם יתעקשו ישיגו עסקה טובה יותר. הסוף ידוע. האיש אבד אי שם בלבנון; החייל גלעד שליט נמצא כבר למעלה משנתיים בשבי החמאס משום שישראל מסרבת לחילופי שבויים. "המחיר גבוה מדי". שידור חוזר מפרשת רון ארד; עשרות חיילים בשרות חובה שאולצו למעשה "להתנדב" כשפני ניסיון לבדיקת חיסון האנטרקס, סבלו עם השנים ממחלות שונות אולם הצבא התנער מאחריות. ועדת האתיקה של הסתדרות הרפואית קבעה כי הניסוי נעשה בניגוד לכללי אתיקה בסיסיים; עשרות אלפי ניצולי שואה החיים בתנאי מצוקה קשים הופקרו לגורלם על ידי ממשלת ישראל אף על פי שהממשלה קיבלה בעבורם מיליארדי שקלים כפיצויים. במקום לחלקם לנזקקים, הוצאו הכספים למטרות אחרות; ג’ונתן פולארד, קצין הצי היהודי שריגל למען ישראל, ביקש מקלט בשגרירות ישראל בוושינגטון לאחר שהבין כי מעשיו התגלו, אולם לא הורשה להיכנס למתחם השגרירות, וכך נתפש על ידי סוכני ה-FBI.
המצב ברור: מי שמשתף פעולה עם הצבא, המוסד, השב"כ, המשטרה ושאר משרדי ממשלה כמודיע, כסוכן, כמתנדב לניסויים רפואיים ועוד, סופו שמושלך ככלי אין חפץ בו.
המסקנה ברורה אף היא: לא לשתף פעולה.
המסקנה הברורה היא: שלעולם לא יהיה לך משהו חיובי לאמר על מדינת ישראל ת הציונות , העם היהודי
רק שנאה ןשיסוי
למה ? בבקשה שמישהו יגיד לי מאיין השנאה שזאת?
עבורי אתה מגדלור המנצנץ אחת לשבוע.אולי זה לא מספיק ע"מ להתמצא בשטח,אבל זה בטח עוזר לשמירת הכוון.
תודה.
אוהד, נראה שרצונך שהתקשורת רק תהלל ותשבח את מדינת ישראל ותדווח רק על הישגים מרוממי לב. עם כל הסימפטיה לסנטימנטים שלך, הרי מה שאתה מציע מקובל רק במדינות טוטליטריות אך לא בדמוקרטיה. בדמוקרטיה יש מקום חשוב לביקורת.
ביקורת – אין זה תפקידה לעסוק ללא הרף בתשבוחות נילהבות למדיניות הננקטת ולקובעי המדיניות – הפוליטיקאים; ולחילופין – לפקידים וראשי הצבא המבצעים מדיניות זאת.
זה לא תפקיד הביקורת במדינה דמוקרטית. אלא, תפקיד הביקורת החופשית הוא להצביע על ליקויים, בעייתיות, קלקולים בחברה, במדיניות וברשויות המבצעות.
שימו נא לב שלא יתכן שיפור כלשהו ללא הצבעה על בעיות. חולקי שבחים עשויים, אמנם שלא ברצונם בהכרח, לסייע דווקא להמשך הקילקולים, השחיתות, הפשיעה הכלכלית, מדיניות ביטחונית ומדיניות חוץ אסוניות המוליכות להרפתקנות, לסיבוך לדורות במלחמות מיותרות חסרות מוצא ובפשעי מלחמה הגורמות לנידוייה של המדינה בעולם; לבזבוז ענק ועודף של כספים המוזרמים לגורמי הצבא והשכבה החברתית הכרוכה בהם תוך מניעתם מפיתוח חברתי, מדעי, טכנולוגי, חינוכי, שיפור מצב העניים ועוד.
אמנם, אתה יכול לאמר כי למדינה יש מוסדות ביקורת כגון מבקר המדינה, ואף לצבא יש מוסדות בקרה כגון הפרקליטות הצבאית ועוד. אלא שהבעייה היא שאין זאת ביקורת חופשית של גוף בלתי תלוי, אלא ה"מבקרים" הללו הם למעשה פקידים התלויים לחלוטין בפרנסתם וברווחת משפחתם באנשים אותם הם מבקרים…
תפקיד העיתונות הוא ביקורת, אבל בישראל, אליה וקוץ בה, שכן העיתונות בישראל תכופות מדבררת את הפוליטיקאים ואת נושאי התפקידים הציבוריים במדינה ואת ראשי הצבא, במקום לבקר אותם. לכן חשובה ביתר שאת בישראל ביקורת לא תלוייה שאינה קשורה בטבורה בעיתונות הממסדית, ומטלה זאת מבצע מר גדעון ספירו ואחרים היטב.
שלום מיכאל היקר. אתה ידוע בכל רחבי האתר בחיבתך למושגים לועזיים מפוצצים בעלי 7 הברות לפחות. הרשה לי, הקטן, לעניין אותך בעוד שניים, עבריים וצנועים : ביקורת בונה ו-ביקורת הורסת. הראשון מדבר על ביקורת אשר ביכולתה לשפר את דרכיו של נשואה, השני מדבר על ביקורת שעושה בדיוק ההיפך-מרעה את דרכיו. בתור בן אדם אינטילגנט צריך להיות לך ברור היטב מהי סוג הביקורת שאליה דבריך ודברי ספירו משתייכים. אבל… מה זה חשוב הנזק, העיקר לשחרר את המיצים הרעילים בקיבה. מעניין אותי אם אי פעם יהיה לך האומץ לעשות בדיקה עם עצמך ולגלות שאני צודק.
תחת הסעיף בשולי ביקור האפיפיור עירבב ג.ספירו מין שבאינו מינו: יהודים ונצרות, דוקטרינות תיאולוגיות וביקור האפיפיור, דוגמה קתולית ואנטישמיות, שואה ונאצים וכמובן מנטרת היסוד – "כיבוש"
קשה להבין מפני מה מגדיר ספירו את שיחרור היהודים מאשמת צליבתו של ישו כשינוי בדוגמה של הממסד הקתולי, שהרי הדוגמה הקתולית אינה מזכירה כלל את אשמת היהודים בצליבתו של ישו ואין היא מוזכת ב"קרדו" (האני מאמין הקתולי)
צליבת ישוע ואחריות היהודים אינה מעניינה של הדוגמה. זו מגדירה עיקרי אמונה בלבד, ועמודי התווך של האמונה הקתולית הם בעיקר הכרה באלוהותו של ישוע, בכך שהוא המשיח ובשיבתו באחרית הימים.
כרגיל אצל גדעון ספירו הבורות משמשת "קרש קפיצה" לניגוח היהדות, הציונות, הכיבוש, הממסד הדתי היהודי ואיך אפשר ללא המתנחלים?
לו הייתה הכנסיה הקתולית מחליטה כי אין היא מכירה עוד באלוהותו של ישוע או שאינה מכירה בשילוש הקדוש היה זה שינוי בדוגמה, אבל על פי איך שהדברים נראים אין שום סיכוי שהדבר הזה יקרה ב500 השנים הבאות.
על כן מוטב וגדעון ס. ימנע מלעסוק בסוגיות שאין הוא בקי בהן וימשיך להתקשקש על "פשעי הציונים", "חטאי הכיבוש" וכיוצא באלה.
אינני יודע עם מר ספירו הוא תיאולוג, כותב תגובה זו הוא כן, אבל אני חייב לצאת להגנתו משום שעיקרי דבריו נכונים.
ראיית היהודים כצולבי ישו, הייתה במשך אלפי שנים מעיקרי האמונה הקתולית, שהובילו לאין ספור מעשה פרעות ביהודים, והיוו את המסד לאנטישמיות, ועל כן היו ברמה של דוגמה דתית.
אי אפשר לטפל ברצינות באנטישמיות הנאצית בלי להבין קודם לכן את עומק ההשפעה ההיסטורית המצטברת של האנטישמיות שהתפתחה בעקבות אשמת היהודים בצליבת המשיח.
המגיב לעיל עוסק בהיבט הפורמלי של דוגמה דתית,בעוד ספירו, אם אני מבין אותו נכון, עוסק גם בהיבט המהותי. אולם גם בהיבט הפורמלי, עיון באוונגליונים – התשתית של הברית החדשה -מלמד כי צליבת ישו מיוחסת ליהודים, מה שהופך אותה לדוגמה דתית. על כן החלטת הכנסיה הקתולית לשחרר את היהודים מצליבת ישו, היא בעלת משמעות של הפניית עורף לסוג של דוגמה דתית.
לא בכדי עסקה ועידת הוותיקן השנייה, בנובמבר 1964, בנושא היחס ליהודים, בהשתתפות כל הבישופים. סעיף 4 דוחה את הרעיון כי כל היהודים בזמנו של ישו, וכן כל היהודים כיום, אחראים למותו של ישו יותר מאשר הנוצרים, ולכן הוא קורא להימנע משנאה, רדיפות וגילויי אנטישמיות כלפי יהודים. סעיף 5 מוקדש לאחוות האדם וקורא לנוצרים להימנע מאפליה כלפי בני אדם אחרים בגלל גזע, צבע עור, מעמד או דת.
הלוואי עלינו.
לכן, אינני שותף להגדרת המגיב לעיל כי ספירו מגלה בורות. נהפוך הוא.
אשר לשאר הנושאים, כמו כיבוש והאפיפיור בנדיקטוס ה-16, אינני מחווה דעה ואינני לוקח חלק בניגוח.
סתם תהייה – מדוע העמידו אותך לדין על פרסום מאמר?
מה הייתה הסיבה ה"רשמית", ה"משפטית"?
החטא הקדמון של "איחוד" ירושלים הוא מניעת אזרחות ישראלית מתושבי ירושלים הערבית. אנשים אלו, ירושלמים מדורי דורות, היו אזרחים גאים של ארצם – ירדן. הסיפוח ניתק אותם ממדינת אזרחותם ועשה אותם לישראלים הכפופים לחוקי מדינתם החדשה. איזרוחם היה צעד מתחייב מהסיפוח כי הרי אזרחותם הירדנית התרוקנה מכל תוכן (וכי מה להם ולחוקי המס הירדניים או אפילו לחוקי הנישואים שם?). הטענה שלא רצו באזרחות ישראלית היא כזב. וכי חפצו בשאר חוקי המדינה, כגון חוק התכנון והבניה שנאכף עליהם באכזריות ותוך אפלייה חמורה כפי שהראה ספירו במאמרו? אם סיפוח אז גם אזרחות, ולו בכפיה! הרי אפילו חוק שירות הבטחון חל עליהם ומאפשר לגייסם לצה"ל וכמובן – "חוק איחוד ירושלים"… שמיטת האזרחות מכלל השיטה שהוטלה עליהם היא מחדל שגרם לכך שמאות אלפי ישראלים הם חסרי אזרחות בארצם. גם הטענה, כי מי מהם שיחפוץ באזרחות ישראלית יוכל לקבלה, אינה אמת. במשפט מוברק עווד אמר זאת השופט ברק באופן מפורש וברור: "לכל אחד מהם האפשרות לפנות ולקבל אזרחות ישראלית על פי רצונו הוא". האמנם? בפועל מונעים מהם אפשרות לפנות, זאת באמצעים ביורוקטים ותורים אינסופיים, ואלו שמתעקשים ומצליחים להגיש בקשת אזרחות – דוחים אותם בתואנות שונות כגון אי ידיעת השפה העברית. בבג"צ 4567/07 דחה שר הפנים את בקשת העותר לאזרחות מפני שאחיו היה חבר בארגון טרור. המדינה בתשובתה לעתירה טוענת שאזרחות ישראלית היא פריוילגיה המוענקת על פי שיקול דעת שר הפנים והעותר אינו עומד בקריטריונים לקבלתה. טענה זו מראה שדברי השופט ברק (לימים נשיא ביהמ"ש העליון) המצוטטים לעיל הם שטר מחולל! "נל"מ"…! הדיון בבג"צ נדחה שוב ושוב ולאחרונה נקבע ל- 19 דצמבר 2009. מייצגי העותר לא הצליחו לעניין בנושא את הציבור. לתכנית "דין ודברים" בקול ישראל הוא לא עבר את סף הקבלה. רבע מיליון בני אדם ב"דמוקרטיה" הישראלית הם שלולי אזרחות, ועקב כך מנועים מלבחור ולהבחר למוסד המחוקק של מדינתם ונתונים להתעמרות של משרד הפנים ההורס את בתיהם על פי חוק התכנון והבניה ומטרנספר אותם לגדמ"ע בתואנות מוזרות. בפקולטות למשפטים לא שמעו על זה ואת הפרופסורים למשפט חוקתי כמו גם המורים לאזרחות בתיכונים זה לא מעניין…
התשתית של הברית החדשה מבוססת על האוונגליונים מצד אחד ועל איגרות פאולוס מצד שני, והדבר הזה חשוב מאד להבנת הברית החדשה כחיבור קאנוני.
יתרה מזו – באיגרות אין כלל איזכור של האירועים ההיסטוריים המתוארים בהרחבה באונגליונים ולא בכדי: התיאולוגיה הפאולינית עוסקת בדברים שונים לחלוטין – בניית תשתית אמונית חדשה שבמרכזה דמות המושיע כריסטוס שדבר אין לו עם משפט פילטןס, עם הצליבה ועם "העובדה" שהיו אלה היהודים שאחראים לה.
הדבר הזה אינו מאוזכר כלל באיגרות הפאוליניות וגם לא האיגרות המיוחסות לאחרים וגם לא בחזון יוחנן.
הדוגמה הדתית הקתולית אינה תלויה כלל באשמת היהודים בצליבה ואין היא יונקת ממנה או נסמכת עליה – גם לו לא הייתה אשמת היהודים מוזכרת באוונגליונים הדוגמה הדתית לא הייתה שונה במאום שכן לגביה אשמת או אי אשמת היהודים אינה רלוונטית: כל עיקרי האמונה התגבשו סביב שאלות שונות לחלוטין: אלהותו של המושיע, הקשרים הסבוכים והמורכבים בינו לבין האלוהים (נברא או מולד) שיבתו הארצית באחרית הימים, ועוד.
כך שכל נסיון לקשור בין דוגמה דתית לבין טקסטים קאנוניים אינו מחזיק מים לדעתי.
כפי שהדגשתי בתגובתי הקודמת בקרדו הקתולי שהוא המסמך היחיד המגדיר את עיקרי האמונה הקתולית אין שום איזכור של אשמת היהודים, והפרופסור המלומד מוזמן לעיין בו ולהיווכח כי אלה הם פני הדברים.
לפלג ספיר,
בשעתו הייתי עובד משרד החינוך והתרבות. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה פרסמתימספר רב של מאמרים ותגובות נגד המלחמה ויוזמיה, (בין השאר תבעתי מהיועץ המשפטי דאז להעמיד לדין את שרון ורפול בגין פשעי מלחמה), ובעטיים הועמדתי לדין, על פי סעיף בחוק האוסר על עובד מדינה בכיר לבקר פומבית את מדיניות הממשלה. הייתי עובד המדינה הראשון שהועמד לדין על פי סעיף זה וכתב האישום כלל מספר רב של רשימות שכתבתי, ביניהן גם אותה רשימה על מה שקרוי "יום איחוד ירושלים".
ההליך המשפטי נמשך למעלה משלוש שנים,והוא היה בעל אופי תקדימי. התוצאה הייתה הרשעה וענישה חמורה: פיטורין, פסילה לשרות המדינה לחמש שנים ושלילת גימלה. לאחר ההרשעה ובטרם גזר הדין, מימשתי את זכותי לשאת דברים ("הצהרת הנאשם"), ואמרתי שמשפט זה הוא חלק מטרוף המערכות הישראלי, לפיו מי שמוחה נגד פשעי מלחמה מוענש ומי שמבצע אותם ממשיך לקבל גימלה ולשאת בתפקידי שררה.
ערערתי לבית המשפט העליון, והנשיא דאז, מאיר שמגר, כתב פסק דין חדש, שדן לראשונה בסוגיה של חופש הביטוי לעובדי מדינה. הוא השאיר על כנם את את ההרשעה ומרבית סעיפי הענישה, אבל החזיר לי את הגימלה, בין השאר בנימוק שזהו מקרה ראשון וייתכן שהדברים בסוגיה לא היו ברורים דיים.
אחד הדברים הטובים שהתרחשו עקב המשפט הוא שמרבית רשימותיי מופיעות בפסק הדין של העליון, וכך הם זכו לחיות חיי נצח, אלא אם כן המדינה תחרב בין כתוצאה מהשמדה עצמית (תקלה בכור בדימונה) או אסון טבע,(רעידת אדמה), או מלחמה גרעינית. (שלא נדע).
"אשמת היהודים" אולי אינה עיקר אמוני, אבל היא בהחלט מרכיב בולט ב"נראטיב" הנוצרי בכלל, לא רק הקתולי.
האשמה התיאולוגית היא לא בהכרח צליבת ה"מושיע" אלא אי הכרה ב"משיח בן דויד" ודחיתו.
היות והכרת היהודים דווקא במשיח היא תנאי הכרחי לגאולת המין האנושי כולו, הרי שהיהודים אשמים בכך שהאנושות תקועה עדיין בפורגטוריום ואינה מצליחה להיחלץ ממנו ולבוא בשערי מלכות שמים.
זאת אומרת, תיאולוגית, אשמת היהודים אינה רק אשמה היסטורית, אלא אשמה מתמשכת והולכת. ובגלל הסרבנות שלהם כל האנושות סובלת.
זה לא מופרך תיאולוגית שעם אחד קטן בסירובו להכיר במשיח דן את כל האנושות לסבל נצחי, משום שהצד השני של אותה מטבע תיאולוגית הוא שאיש אחד ויחיד מתוך אותו עם, "שה האלוהים", יכול היה לכפר בדמו על חטאי כל האנושות ולהציל אותה.
כמו כן, בנראטיב הנוצרי העממי, היהודים אשמים בכך שעקב אי הכרתם במשיחיותו של ישוע, הם
1. הלשינו עליו לרומאים כמחרחר מהומות ומערער סדרים
2. הסגירו אותו למבקשי נפשו
3. לא הצילו אותו מהצלב כשהיתה להם אפשרות (העדיפו להציל את בר-אבא)
* הבשורה על פי מתי – כ"ז
אפיפיור יכול אולי להתמודד עם החלק התיאולוגי במתן פרשנות אחרת מהפרשנות המסורתית, אבל את האמונה העממית קשה עד בלתי אפשרי לעקור מהשורש, ובוודאי בלתי אפשרי למחוק מסורת של אלפיים שנה ב"פסק הלכה" אחד.
אותו אפיפיור גם לא יכול להוציא את האוונגליון של מתי מתוך הברית החדשה.
ספירו לא מבין הרבה דברים. בעיקר הוא לא מבין איך מיתוסים שטבועים בבסיס התרבות משפיעים באופן תת-הכרתי גם על מי שבבגרותו הפך לכופר מדעת. איך הם עוברים טרנספורמציה וסובלימציה, אבל נשארים לקנן במרתפי הנפש ולשלוח משם אדים בלתי נראים לכאורה, אך רעילים באותה מידה.
או שאולי הוא מבין איך זה עובד אצל יהודים, כי גם הוא נולד כזה, אבל לא מבין שאצל הגויים זה אותו דבר.
החטא הקדמון ב"איחוד" ירושלים הוא "איחוד" ירושלים.
אתה שם לב מה שאתה אומר?
שבסיפוח הגולן הכול בסדר. יש לתושבים אזרחות.
לא חשוב שהם ערכו הפגנות ושלושה מהם שילמו בחייהם בתגובה לקבלת האזרחות הישראלית, או ל"זכות לקבלת אזרחות ישראלית".
עקרונית זה אותו הדבר, כי גם במתן "זכות לקבלת אזרחות" יש משום ניסיון לעקור אזרחים של מדינה כבושה מארצם וליצור פירוד בתוכם.
לי זה מזכיר מתן "זכות לעזיבת הארץ". קליינר אומר שהוא לא רוצה לגרש את הערבים בכוח כמו מרזל, הוא רק רוצה להעניק להם זכות יתר על פני היהודים: ערבי שירצה לעזוב, לא בכפייה, יקבל צ’ק מיליון שקל. יהודי שירצה לעזוב יקבל קדחת. מה יש להתלונן?
הוא הדבר לגבי ה"זכות לקבלת אזרחות" בשטח כבוש.
יובל הלפרין