הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 במאי, 2009 10 תגובות

גם אחרי שיוסי דביר רקד כמו נסיך במסיבת השבועות בקן התנועה המאוחדת, דיברנו בעיקר על לאה דהאן, על תנועותיה כלילות השלמות ועל גופה הנהדר. לאה הייתה פסגת החלומות הכי הזויים של כולנו, והצליחה לפצות אותנו אפילו על "סלינו על כתפינו" המשמים, ועל המלאכותיות הצורמת של טקס ביכורים בפאתי שכונת נחלת אחים העירונית ומוכת העוני. גם יוסי זכה למחמאות קרירות, ששיקפו את הלוך הרוחות הכללי בקן. הוא היה יפהפה בחולצתו הרוסית הלבנה, את זה לא היה ניתן להכחיש, אבל בכל זאת עטף אותו צל מתעבה והולך. לכל הבנים הזכרים במשפחת דביר יצאו מוניטין בעיר, שהם לוקים בנפשם. הם לא ממש משוגעים, טענו השכנים היותר מתוחכמים, אבל במשך הזמן נחרץ דינם לשקוע בדיכאון קל, שיתערפל בהדרגה לכדי אדישות כלפי הסובבים אותם. בסופה של הדרך מחכה להם הקטטוניה הקטלנית. האח הגדול יואב כבר נחבש בבית החולים לחולי נפש בטלביה ושם ישב דומם, בשתיקה מוחלטת וסופנית, יותר משלושים שנים.

בדיוק כמו אביו, טענה צביה מהמכולת הקטנה בפינת הרחוב. אבל צביה הייתה מרשעת אמיתית ותושבי השכונה מיאנו להאמין שגם שני האחים הצעירים של יואב ילכו בדרכו. למען האמת, במהלך הזמן בצבצו כמה סימנים די מדאיגים. בשכונה דיווחו על הזרויות של בני המשפחה, על התפרצויות זעם שלוו בהתנצלויות מתחטאות, על רפרטואר שלם של התנהגות חריגה. אבל היו גם נקודות זכות: האחות תמר הייתה מקסימה וגם דני ויוסי היו תלמידים טובים, מדריכים מסורים בקן התנועה המאוחדת ברחוב נרקיס הסמוך לביתם, והצטיינו כספורטאים בסקציית הכדורעף של הפועל ירושלים. לא ייתכן שבחורים כאלה נידונו לגורל מר ממוות. אמא של שלמה אמרה שבני משפחת דביר הם "אצילים מלידה" ושהטרגדיה של יואב ואביו הופכת אותם לקורבנות "כמו איוב". לא כל כך הבנתי למה היא מתכוונת בתואר "אצילים מלידה", אבל הדמיון הפרוע שלי השתולל כדרכו ובעיני רוחי ראיתי את דני ויוסי מובלים בעגלות עץ לגיליוטינה, בדיוק כמו בסרט "בין שתי ערים" שראיתי שלוש פעמים בקולנוע עדן. אבא שלי שנא את הסרט וגם את הספר של צ’ארלס דיקנס, וסבר שהמפיקים היו ריאקציונרים שביקשו להוקיע את המהפכה הצרפתית ובאמצעותה גם את מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה.


יואלי מספריית הפועלים, שנטה למפ"ם, חשב שאבי טעה. בעיניו דיקנס היה איש מתקדם שניסה למשוך תשומת לב ציבורית למצבם של העניים בארצו וגם בספר המקורי, "שתי ערים", הייתה ביקורת נוקבת על האצולה הצרפתית. אבל דני מרני מהשומר הצעיר לעג ליואלי ואמר לי, שהספרן לא מבדיל בין צדקה שנועדה להנציח את שלטון הבורגנות לבין מהפכה אמיתית. מרני הפך ברבות הימים לדן עומר, משורר ומבקר שנוי במחלוקת שנפטר בגיל צעיר מדי; אבל בימי נעורינו היו שיחות כאלה בינינו מעשה שבשגרה. הקן של השומר הצעיר היה בדיוק מול ביתי בהמלך ג’ורג’ 17, ומרני ישב שם על המדרגות לאורך רוב שעות היום, וחיפש שותפים לשיחות רעיוניות. בלית ברירה דיבר גם איתי חרף העובדה שהייתי צעיר ממנו בשנה שלמה ושבאתי מבית של מפא"יניקים. פעם אמר לי שאם הצבא האדום יגיע לאזור וישראל תתייצב לצִדם של האימפריאליסטים הוא יילחם בנשק נגד צה"ל. דברים כאלה שמעתי כבר משמוליק הקומוניסט בנחלת אחים אבל דני היה אז ציוני, והטון שלו די הדהים אותי.


מרני חשב, בניגוד לחברים שלי מהתנועה המאוחדת, שלדבירים אין תקנה. הטירוף עובר במשפחה מדור לדור, אמר, וליוסי יש מבט מוזר במיוחד. האבחנה הזאת העכירה קצת את רוחי. לא חיבבתי במיוחד את יוסי, שהיה חביב הבנות וספורטאי וקצת זלזל בי בשל גופי הרזה, פני החיוורות ומחלותי התכופות. אבל המחשבה שהוא יסיים את חייו בטלביה הפחידה אותי מאוד ולא הייתי בטוח שגורל כזה עדיף על המוות הפומבי בגיליוטינה, שהיה לו בכל זאת איזה ייחוד הירואי שקסם לנשמתי הרומנטית.


באוקטובר 1956 גייסו את בני כיתתי לגדנ"ע. זה היה שבוע נפלא שפטר אותנו לגמרי מהלימודים, וגם העבודה שהטילו עלינו לא הייתה קשה במיוחד. הסתובבנו בזוגות במרכז העיר ודרשנו מהתושבים, בקולי קולות, לכבות את האור כדי לשמור על תקנות ההאפלה לשעת חירום. איש מאיתנו לא האמין שהמצרים יפציצו את ירושלים. לכל היותר יזרקו משהו על תל אביב, כפי שעשו בשנת 1948, כך לפחות אמר לנו המדריך אבינועם. אבל תחושת האדנות שהתפקיד הקנה לנו הייתה נפלאה. בביתם הצנוע של הדבירים דלק אור חיוור למדי, שבקוֹשי נראה מבעד לזגוגיות המאובקות בחלונות הבית. דביר האב כבר מת, יואב היה מאושפז, דני בצבא ורק יוסי התכונן לבחינות הבגרות. צעקנו לעבר הבית "קומה א’ לכבות את האור" בלב חצוי, כי חששנו שגברת דביר המרירה תשפוך עלינו דלי מלא מים מזוהמים. אבל דווקא יוסי יצא מהבית, בגופייה לבנה אבל מנוקדת בכתמי זיעה. כתפיו השריריות של שחקן הכדורעף היו רחבות, וידענו שאין לנו סיכוי מולו. קפאנו במקום ויוסי רק התבונן בנו. הוא היה מבוגר מאיתנו בשנתיים, אבל הכיר אותנו היטב מבית הספר, מהתנועה ומהשכונה. היינו חברים באותה חמולה בסיסית. כמו אצלנו גם הדבירים קראו את "דבר", הלכו לבית חינוך, היו בתנועה המאוחדת ואהדו את הפועל ירושלים בכדורגל ובכדורסל. אבל יוסי נראה לנו לפתע זר לגמרי ולא החצין אפילו סממן אחד של קירבה כלפינו. לפתע אמר, בקול קר כקרח שהקפיא את דמנו: "לא איכפת לכם מבני אדם אחרים. נשארתי לבד בבית ואתם מפריעים לי להתכונן לבגרות באנגלית". את שלוש המלים האחרונות השמיע בשאגה אדירה, עיניו יצאו כמעט ממקומן, והוא זינק על שלושתנו כמו הנמר שראינו בסרטי טרזן בקולנוע ציון. נפלנו על המדרכה, קצת נחבלנו אבל בעיקר נבהלנו, וכאשר רצנו במעלה רחוב נרקיס שמענו מאחורינו את נהימותיו שלא היה בהן שום דבר אנושי. כמו כלבם של בני בסקרוויל, אמר אחר כך חנוך, שהיה קורא מושבע של ארתור קונן דויל וספרי שרלוק הולמס שלו. אבל כשעצרנו לרגע לשאוף קצת אוויר ראינו שיוסי הפסיק את המרדף. הוא ישב על המדרגות בפינת רחוב הגידם, ובכה. הוא היה כבר כמעט בן 18; נערים מבוגרים ממנו בשנה כבר נלחמו במדבר סיני, אבל יוסי לא רק ייבב, אלא קונן בקולי קולות, ולפחד האיום שתקף אותנו התווספה גם מבוכה, כמעט חמלה.


יוסי לא התמוטט, לא אושפז אבל הוא הסתגר בדירתו לחודשים ארוכים, והחרים אפילו את להקת הריקודים של התנועה, שבה דרך כוכבו. אחרי חופשת הקיץ הוא התגייס לצנחנים כאשר כל חבריו היו בנח"ל, ואפילו שירת בצבא הקבע בתפקיד די בכיר. פעם ראיתי אותו מהגזוזטרה שלי ברחוב המלך ג’ורג’ דוחף עגלת תינוק בחברת אישה נאה שנראתה קצת תל-אביבית. אבל לקראת סוף שנות השמונים הוא בכל זאת הגיע לטלביה, כאילו חיכתה לו במחלקה הסגורה המיטה משנת 1956. רק דני החזיק מעמד, הצליח מאוד, היה עורך דין משגשג, וכשפגשתי אותו פעם ברחוב זרק בי מרה על דבקותי "הדוגמטית" בסוציאליזם. כשפרש לפנסיה מוקדמת ריננו עליו שהוא רץ עירום ברחובות שכונת היוקרה שבה התגורר, אבל ייתכן שאלו היו סתם שמועות. צביה מהמכולת מתה כבר מזמן, וחברי שלמה נוהג לומר לי, שהיא נפטרה מן העולם מבלי שראתה את דני נופל בעקבות אביו ואחיו. לא שמעתי עליו הרבה בשנים האחרונות, וקשה לי להאמין בסיפור של שלמה, כאילו דני נכנס לחנות העיתונים בשכונתו, דרש את עיתון "דבר", סירב להאמין למוכר ש"אין עיתון כזה" וניפץ את חלון הזכוכית הגדול באבן ענקית. "יש לך נטייה לסימבוליקה רומנטית" אמרתי לשלמה, אבל הוא רק חשף את שיניו בחיוך שלמד מהמרצים שלו באוקספורד, ואמר לי שיש בבית החולים לחולי נפש מיטה שמחכה רק לדני, כמו הדלת המיוחדת בטירה של פרנץ קפקא. דחיתי בבוז את הגִרסה הזאת. ככל הידוע לי דני שומר על עצמו, כנצר אחרון למשפחת דביר שהצליח לחמוק מעגלת העץ המובילה אנשים כמוהו אל הגיליוטינה.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. חיים ברעם הגיב:

    תודה על כל התגובות המלבבות. הערה קטנה למיכאל. רוב הגיבורים שתיארתי בסיפור (שהוא קודם כל סיפור) היו סוציאל-דמוקרטים ולא מרקסיסטים. כולם כמעט התחנכו על "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" של ברל כצנלסון שעד גיל ידוע גם אני לקחתי אותו ברצינות.המאמר של ברל בא לגנות את "הדוגמטיות המרקסיסטית" והעלה על נס את הבילבול הרעיוני שיצר לימים את תסמונת הדרך השלישית וההתקרנפות הכללית של תנועת העבודה.
    לכן "משתגעי מרקס", ביטוי פיקנטי שכבודו במקומו מונח, פשוט איננו רלבנטי לסיפור.ועוד. אם יש בסיפור היבט אלגורי, הוא מתמקד בעיקר בשקיעת תנועת העבודה, ראה הפיסקה האחרונה ופרשת עיתון "דבר". תודה, חיים

  2. אמיר הגיב:

    סיפור יפה.
    חבל שיוסי לא עשה מה שרבים מהאנשים שיודעים ששפיותם אינה יציבה ושהם מועדים לפורענות נפשית עתידית עושים: לומדים פסיכולוגיה, הופכים ל"פסיכולוג קליני" והולכים לרפא אנשים לא שפויים…

  3. עמית הגיב:

    מקסים ומרגש. תודה

  4. amit kvint הגיב:

    מקסים

  5. אלישע הגיב:

    סיפור נהדר

  6. מיכאל שרון הגיב:

    התשובה הצברית-סוציאליסטית לסיפורי הווי הלדינו בירושלים. טוב, היו גם קיני השומר הצעיר, ולא רק זמירות שבת לריחות תבשילים שמקורם בטורקייה. אשר למשוגעי ירושלים, כבר עגנון כתב על זה, אלה ששם המשוגעים הם קרובי פרופסורים ייקים הגרים ברחביה. אפשר גם לראות בסיפור יפה זה אלגוריה על סינדרום ירושלים, משהו כזה. יש משתגעי ישוע, ויש משתגעי מרקס.

  7. איילה סבאג הגיב:

    סיפור מקסים!
    אתה יודע חיים הסיפור שלך הזכיר לי את הסיפור של חים תורג’מן ז"ל מהפנתרים השחורים כך בערך סיימו בני משפחתו ברוכת הילדים של חיים את חייהם. עצוב ומפחיד ונותן חומר למחשבה על מהות הגורל שבחיים.

  8. אישחד-למיכאל שרון הגיב:

    מה אתה רוצה?

  9. מ.ש. אישחד ושאר הינדבקים (אולי אדם יחיד בשכר) – קרציות הגיב:

    [בבקשה רק גרסה זאת, שכן הופיעו להם, בהקלדה on-line , טעויות רבות שגיליתי ותיקנתי)

    ולמה בשכר או תמורת טובות הנאה? וזאת – בממסד אקדמי? במערכת הביטחון שנתנה מעבודות המחקר שלי למקורבים למערכת, באקדמיה ובממד"ה, לפירסום תחת שמם למטרת קידום והטבה ללא השקעה, ב"הצדקות" כמו-פוליטיות תוך הצקות והשחרה (כמקובל במקרי גזילת קניין רוחני מסיבית שנים רבות תוך "הרחקה" – כפי שהדבר מכונה ביחידות המשטרה הלוחמות בפשע ועבריינות צווארון לבן לסוגיה – כולל בנושא ניכוס עבודות של אחרים ושבירת מטה לחמם תוך הסחת דעת לדברים אחרים לגמרי)? בקליקות ביריוני תרבות צעירים תאבי כוח והדרה? סתם בעלי יצרים כלביים הנהנים לנצל לרעה מצוקה של מישהו שנזרק לגישתם לכלבים? או כל הנ"ל כאחת?

    וכי איזה מטורף/ים ידבק כבנחישות נידבקת כעלוקה כך סתם לכותב יחיד, אפילו לא נחשב בתרבות המקומית, מאז מאמריו בעיתון NEWS1 ב-2003 ועוד קודם לכן, במאמריו מ-2002 במאות רבות של הודעות מוכוונות הדרה והמאסה מסוג זה?

  10. מושמט הגיב:

    ולחשוב שאחד כזה היה קצין בכיר בצבא קבע.
    ולחשוב כמה כמוהו הגיעו לעמדה בה הם פיקדו על חיילים אחרים, ולכמה מהם הם גרמו גם כן להשתגע ולהישבר.

הגיבו לאישחד-למיכאל שרון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים