הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 ביוני, 2009 24 תגובות

לפני כשנתיים הואשמתי בכך שלימדתי את תלמידי באחד מבתי הספר התיכונים את נושא הנכבה בשיעורי ההיסטוריה. למותר לציין שדבר לא יצא מהאשמה חסרת שחר זאת. וזאת, לא משום שלא לימדתי על הנכבה. נהפוך הוא, לימדתי גם לימדתי את תלמידי על אסונם של ערבי הארץ, וביחוד על אותם שגרים בשכנות אליהם. לימדתי אותם להסתכל על צדי הדרכים, על משוכות הצבר, על בתי אבן החרבים הפזורים, למשל, בצומת מגידו היא ל’גון. לימדתי על הכפרים הערבים שהפכו לישובים יהודים. לימדתי אותם שלא רק לבני עמם קרה אסון, אלא גם לאלה שהם אוהבים לשנוא.

בעיקר דיברנו רבות על אסונות שמובילים לאסונות אחרים. לחלקם הגדול של התלמידים פיתח השיח סוג אחר של חשיבה. יתכן שלא אמפטיה לסבלו של הזולת, אבל סוג של הבנה והסתכלות מעט שונה על נופי הכבישים המתרחקים.
 
כאשר אימצה הממשלה את הצעת החוק של חבר הכנסת מילר האוסרת לאזכר את הנכבה, עלה בי שוב הקול שמתריע על חוסר השחר בהטלת אשמה על ציון הנכבה. חוסר השחר הוא בכך, שאין כל אשמה בלימוד מושג כה מהותי לחיינו, יהודים וערבים כאחד. זה הקול האחר של האסונות המשותפים אשר יכול להביא לפיוס בין יהודים וערבים החיים על האדמה הזאת. הקו שאימצה כעת ממשלת ישראל מבקש להסיט שוב את המבט משולי הדרכים, כאילו לא היתה נכבה. כאילו אין עשרות אלפי משפחות פלסטיניות שאוצרות בליבן את זיכרון המפתח של הבית הנטוש. כאילו היו הבריחה או הגירוש בארבעים ושמונה רק טיול בוקר שאיש ממנו כמעט לא שב. כאילו אפשר להחניק את אמונת הלב באזיקי החוק.


החלטתה של הממשלה לעצור את השיח על הנכבה באיסורי החוק מקוממת לכל הפחות בשתי בחינות: ראשית, החוק, אם יתקבל לא זו בלבד שהוא לא יביא להפסקת ציון יום הנכבה, אלא אף יחריף את הרגש הלאומי הפלסטיני, ויהפוך את מושג הנכבה לקו פרשת המים ביחסי יהודים וערבים. אם עד היום השתתפו בציון יום הנכבה כמה אלפים, הרי שבשנה הבאה המספר יהפוך לעשרות אלפים. אם תשאלו את חברי הערבים, הנכבה עבורם אינה תופעה חולפת. עבור רבים מן התושבים העברים של נצרת, ואדי ערה, חיפה ויפו, הנכבה היא מושג מתגלגל שיכול להתרחש מחר מחרתיים או בעוד שנה. הנכבה עבור רבים מערבי הארץ לא רק היתה, אלא גם עתיד להיות. חיזוק לתפישה זאת בא כעת בהצעת חוק שמאיימת בדיני עונשין ומאסר עד שלוש שנות מאסר. האם באמת מישהו סבור שבתי הכלא הם מזור לזיכרון שעובר בתוך קירות הנפש שהחלו נבנים מראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. האם מישהו משרי הממשלה מודד את הר הזעם המצטבר?


שנית, הציבור היהודי חייב ללמוד על הנכבה לא פחות מאזרחי המדינה הערבים. יחד עם למידת ההיסטוריה והמורשת היהודית יש ללמד גם על מי שהיו אוייבנו בעבר ומה שעשינו להם בסערת המלחמה, בפרץ הנקמות או בכוונת התבונה. עלינו לעשות זאת כדי ליצור את היכולת להתבונן בסבלו של האחר. ובעיקר עלינו לגלות בתוך ליבנו את החמלה שכה פסה מחיינו, ערבים ויהודים כאחד. אם יש מושג שיכול להוות נקודה ארכימדית בפיוס ההיסטורי בין העם היהודי לעם הפלסטיני, זו ההבנה היהודית על האסון שאירע לערביי הארץ ב-48′ ולאחריה. רק בדרך זאת, ייווצר נרטיב קרוב יותר בין שני העמים, שיוכל ליצור עתיד משותף המושתת על אמון הדדי ותחושה של שותפות גורל.


הצעת החוק לאסור על ציון הנכבה מזכירה במשהו את החוק שאסר מפגשים עם פעילי אש"ף. למרות זאת היו אז, רבבות אנשים שהפרו את החוק בגלוי, ולעיתים שילמו בחרותם, כדוגמת אייבי נתן ז"ל. כאז כן עתה. אם יתקבל החוק בכנסת ישראל, יהיה זה כתם בל ימחה לא רק על כנסת ישראל אלא על הדמוקרטיה הישראלית בכללה. ומעל לכל, כמו בימים אפלים אחרים, חוק מרושע זה יהיה בבחינת סדין אדום, שידרבן ערבים ויהודים כאחד לא לציית לו ולהמשיך ולספר על התמונות הסמויות מן העין.


* שלמה ויינברג הוא מורה להיסטוריה בבי"ס תיכון

תגובות
נושאים: מאמרים

24 תגובות

  1. אבירם לשלמה ויינברג הגיב:

    אני מעט מבולבל לאחר קריאת מאמרך
    ואודה לך אם תאיר את עיני:

    "חוק הנכבה" , כפי שאושר ע"י וועדת השרים לעניני חקיקה, אומר שאסור לציין את יום העצמאות כיום אבל או יום צער.

    החוק בפירוש לא אומר שאסור לאזכר את הנכבה, כפי שאתה טוען, ובפרט אין החוק אומר שאסור ללמוד על הנכבה, כפי שאתה מוסיף טוען.

    החוק מדבר אך ורק על יום העצמאות.
    זהו דבר לגיטימי לחלוטין לקבוע את יום הקמת המדינה כיום חג ולמנוע מאזרחים להגדיר את אותו יום כיום אבל.
    מיותר לציין שאף אחד לא יכול לחייב פלוני להיות שמח ביום מסוים, אבל אפשר בהחלט לחייב אזרחי מדינה לכבד במידה מינימלית את מוסדותיה וחגיה.
    באותה מידה אי אפשר לחייב כדורגלן ערבי המשחק במדי הנבחרת לשיר "נפש יהודי הומיה", אבל אפשר לאסור עליו לשיר באותו מעמד שיר אחר.

  2. יגאל הגיב:

    הדיאלוגים והמונולוגים העוסקים בנכבה,
    והמופיעים באתר הגדה השאמלית, לוקים, לעניות דעתי כי רבה, בזילות המחשבה הלא שמאלנית.

    גם החשיבה כי הציבור הישראלי לא מודע לנכבה או לאסונם של הפלסטינים – ראוי שתישקל מחדש.
    גם החוק המוצע, על אף הריח הגזעני החריף העולה ממנו, מלמד על המודעות של הציבור היהודי למושג נכבה, לפחות ברמה המושגית.
    מובן שלציבור היהודי אין הבנה רגשית לפצע העמוק בחברה הפלסטינית, כפי שלפלסטינים אין שום תפישה לגבי מהות השואה, או האנטישמיות ארוכת השנים, והשפעותיה על השלד של הציונות.

    נראה כי בציבור הלא שמאלני, קרי: ימין מתון ומרכז, המהווים את רוב הציבור היהודי (מה לעשות, אלו העובדות), הנכבה היא מושג/מותג ערבי שאין לו שום אחיזה במציאות – איזושהיא גלוריפיקציה גרוטסקית המשמשת להכאה הציונות בבסיסה, בצידוק העקרוני ביותר שלה, ולא מתארת מצב אמיתי, או אפילו היסטוריה אמיתית.

    מובן שרוב הדוברים באתר הגדה מיד ילעוטו על טיעונים אלו כגזעניים, הנובעים מהציונות שהיא אם כל חטאת, וכאן, למעשה, נופלים לאותה מלכודת מושגית שע"פ "ציונות=רשע", ולמעשה מצדיקים אלטרנטיבה של "שמאל רדיקלי=רשע".

    דו-שיח של חרשים זה מוביל לאלימות ודם, ודווקא כאן, באתר המנסה להיות האור של ההומניזם, ראוי שיוביל דו-שיח אחר.

    יש להעביר את הסבל, לא ע"י השמצות קלות, לא ע"י השוואת ציונות לנאציזם – אלו מהווים רק הצדקה לאלימות (ולטעמי מהווים גישה אנטי מוסרית קיצונית). יש להסביר, בפירוט, את הנעשה, ולעמת מול האמת הציונית, לפיה, הפלסטינים למעשה הביאו את הנכבה על עצמם.
    העימות צריך שיהיה ענייני, רגיש, ברם גם נוקב, לשני הצדדים.

    יש אפשרות אחרת – הומניזם גם בדו-שיח, לא רק באוטופיה.

  3. רמי יובל הגיב:

    יש לברך על החוק הטמא הזה. עצם חקיקתו כמובן שלא תעקור את זכרון האסון של גירוש ונישול ערביי הארץ ממולדתם ומרכושם, אלא להפך – תחזק אותו ותיטע אותו גם בלבותיהם של הדורות הצעירים שלעתים לבם גס בעצב והאבל. אבל חקיקת החוק תסיר את המסכה מפניו של הימין היהודי בישראל ותחשוף את תכניתו לבצע מקצה שיפורים בנסיון להשיג טיהור אתני מלא או כמעט מלא של הארץ מערבייה. אז יותר ויותר אנשים בארץ ובעולם יתעוררו ויפעלו נגד התכנית הסטנית וסוף האמת להאיר ולצדק לנצח.

  4. דמוקרט הגיב:

    פרשת חוק הנכבה צריכה לשמש מנוף אדיר לקידום תודעת הנושא בציבור הישראלי. מורים נאורים להיסטוריה כמו הכותב צריכים להמשיך וללמד את הנושא בכתות.
    מלחמת העצמאות, תכנית ד’ ושאלת הפליטים כלולה בתכנית הלימודים בהיסטוריה וזו מסגרת מתאימה לדון בפירוט בנושא זה שהוא מרכזי להבנת המלחמה ותוצאותיה.
    ניתן להציג בפני התלמידים מפות המציגות את היישובים שנהרסו ואת היישובים הערביים ששמותיהם שונו.
    נושא הנכבה הוא הזדמנות לעסוק גם בשאלות של דמוקרטיה בחברה רב-תרבותית.

  5. יואב שמר קונץ הגיב:

    אני נאלץ להסכים עם שירה. הישראלים נהנים להאמין בתמימות מה שהמדינה היא דמוקרטית ונאורה, עם חופש ביטוי נפלא ועוצמה דמוקרטית מופלאה, ולא כך היא.

    לכן, חוקים כאלה ודומים להם דווקא תורמים להסרת "המסיכה" הזו ולחשיםת האמת שמאחוריה. אני גם הייתי בעד פסילת בל"ד למשל. לדעתי האישית, סיום המשחק הכאילו דמוקרטי הזה בכנסת דווקא חיובי. הסובלנות הרגילה כלפי תנועות כאלה, כלפי "בני הכפר" או טקסי הנאכבה למיניהם נוחים לממשל, נותנים לו שקט יחסי ומאפשרים את הרדמת הציבור.
    קונפליקט זה לפעמים טוב. כל עוד אין פצועים והרוגים, כמובן

  6. שירה הגיב:

    אני מסכימה עם רמי יובל.
    לא צריך להזדעזע מחוקים כאלו. ישראל היא בית כלא יומיומי להרבה מאוד אנשים. הבעיה היא שהחוקים הם כביכול "דמוקרטיים" ובפועל הפעולות הן פעולות טרור. כשתהיה זהות בין החוק לפעולה-סוף סוף תהיה לנו מראה ברורה להסתכל בפרצוף של עצמנו.

  7. שלמה הגיב:

    דוקומנטרי מצוין על הנכבה והציונות,

    — קישור —

  8. שאלה לשלמה ויינברג הגיב:

    אתה מדבר על טרגדיה
    אבל במשך 61 שנה מוחזקים הפליטים במחנות
    בלי שאף אחד ינסה לשקם אותם
    אולי תסביר מי אשם בטרגדיה הזו ?
    (לפי תחשיב שנעשה ניתן לשקם את כל הפליטים
    במשך עשרות שנים רק אם מחיר הנפט יעלה
    באחוז אחד)
    לערבים נוח שהעולם והאו"ם הם שמחזיקים
    את מחנות הפליטים במליארדי דולרים !!

  9. שלמה ויינברג הגיב:

    שוב חזרנו לאותה מטרנה, מדינות ערב אשמות, הפלסטינים בעצמם אשמים. רק אננחו נפלאים, רוחצים בנקיון מצפוננו וכפנו.
    טוב שיש את מי להאשים. העובדה שאכן הפליטים לא שוקמו היא עובדה כואבת שבודאי לא רק ישראל אשמה בה. אבל האם זה פוטר אותך מלדעת על הנכבה, להבין שלא רק לך קרה אסון אלא גם לאחר. כשנבין נגדל ונוכל להתקדם הלאה ביחסי יהודים – ערבים.

  10. צפור בודד הגיב:

    חלק מהמגיבים כאן נוקטים בדרכו הידועה של גדעון לוי:
    תנו למנוולים את רסן השלטון,תנו לגזענים לחוקק חוקים ותנו לפריצי חיות להשתלט על האדמה הזו ולהפוך אותה לג’ונגל.או אז יראו הגויים,יווכחו אם מי יש להם עסק,יצא ויעלה קצפם וימגרו אחת ולתמיד את הרעה הניצחת….
    אשרי המאמין.שהרי בגישה זו יש יותר מזוכיזם מהגיון.היא גם רוויה בעצלות המעש ויש בה יותר מהכרזה תבוסתנית על אובדן היכולת לשנות מבפנים.
    עד עכשיו במשוואה הזו התקים רק הצד הגזעני והאפל שבה.היכן היא אותה יכולת הגויים לשנות כאן את הדברים?
    נכון עכשיו אובמה בתמונה ושינוי עומד באופק,אך כל זמן שאין זה ברור אם תצלח דרכו,וויתור א-פריורי שכזה לגזענות ולציניות הכוחנית שכובשת כאן כל שעל,הוא הימור מסוכן בתכלית.

  11. ל-שאלה לשלמה ויינברג הגיב:

    א’ גרש את ב’ מביתו.
    עכשיו א’ שואל מדוע ג’ לא דואג לב’.
    באמת מדוע?
    ציפור בודד

  12. ציפור בודד -1 הגיב:

    כאשר אני קורא את הדברים שמעלים כאן שני הצדדים בויכוח,חמתי פשוט בוערת להשחית.כיצד למען השם אפשר ליחס לציונות שהיא הכמיהה לארץ ישראל וישובה לאור חזונו ההומני של התנ"ך את כל הגבבה השוללת את ההתנחבלות הממאירה? האם הציונות היא נישול,הגליה,טיהור אתני ואין בילתה?
    ראשית בקשר לסרט-סרט דוקומנטרי אמור להיות יבש מרגשות ודעות מוקדמות,הוא חייב להגיש עובדות ואולי פרשנויות בשם אומריהן (וגם אז משני צידי המתרס) ותו לא.את המסקנות הנדרשות אמור הצופה להסיק בעצמו.למי שמאזין בתשומת לב לקריין אין ברירה אלא לקבל מתוך דבריו הוא ובעיקר מהטונציה שלהם,את העובדה שאכן הציונות היא איזושהי כת המשרתת קולוניאליזם מכודן.ובזה הסרט יורה לעצמו ברגל,משום שניתן מיד לראותו כסרט פרופגנדה אנטי ציוני,המזמין תשובה מהצד שכנגד.
    שנית-ארץ ישראל במשך כל שנות קיומה מאז הקמת הבית השני,הייתה תמיד נחלתם של המעצמות הגדולות ששלטו בכיפה.כלומר הגירה אליה וגם הגליה ממנה היו באחריותן.כך היה מימי גלות בבל ועד להקמת ארץ ישראל.למעט הפרק העוסק בתנועת הצלבנות תמיד המעצמות השולטות היו אלה שמכניסות ומוציאות את תושבי הארץ הזו לפי ראות עיניהן.
    הרצל ושאר אבות הציונות המודרנית ראו זאת בעין בלתי מזוינת.כיצד אם כן אפשר לכנות את הרצל כמנשל ומגרש הערבים.בחזונו הרי ראה שיתוף פעולה מלא בין ערביי ארץ ישראל ומיישביה היהודים (חזון זה התממש בחלקו כאשר רואים היום את יחסי היהודים דרוזים למשל ולא רק,לדעתי גם שיתוף הפעולה בין יהודים לערביים בחד"ש למשל היה חלק מחזונו הזה).הרצל למרות שהיה נביא לא יכול היה לנבא למשל את עליית הבריטים לשלטון,או את מדיניות ה"הפרד ומשול" שלהם.כל מה שעמד לפניו היה המודל של עזרא ונחמיה שקבלו היתר מכורש לעלות ציונה וליישבה.כך פעל בבואו אל השולטן התורכי ואל הקייזר הגרמני.עבורו הישוב הערבי בארץ,היה קיבוץ אנשים שאמורים היו ליהנות מפירות הציונות.לא בכדי,ברגע שהחלה הציונות להכות שורשים,החלה במקביל הגירה מסיבית של ערבים לכאן להיות שותפים לחזון לפריחה ולתקווה.ארץ ישראל הפכה עבור רבים (יהודים וערבים) לאבן שואבת.
    שלישית- מרגע הקמת ארגון השומר ("בר גיורא"-1907) ,חלה תפנית ביחס היהודים לארץ ישראל בכלל ולערבים בפרט.באותה תקופה החלו גם ניצני הלאומנות הפלסטינית לפרוח,למעשה זו הייתה הסיבה להקמת ארגון השמירה-תקיפות ערביות על רקע לאומני.השלטון העותומני החל לרדוף את מנהיגי הישוב היהודי רק בתקופת מלחמת העולם הראשונה,אך כבוש הארץ בידי הבריטים גרם לכך שיכלו לחזור לכאן.

  13. יוסף לשלמה ויינברג הגיב:

    המנטרה היא נחלת כולם:
    אלו אומרים "מדינות ערב אשמות, הפלסטינים בעצמם אשמים. רק אנחנו נפלאים",
    ואלו אומרים "רק ישראל אשמה, הפלסטינים והערבים כולם נפלאים".
    מי שינקוט באחת הגישות הנ"ל ייענה מייד בגישה השניה.
    ככה זה כשמתנהל דו-שיח של קיצונים.

    צריך להבין כמה דברים:
    נכון שבגלל הקמת מדינת ישראל הפכה אוכלוסיה גדולה לאוכלוסיית פליטים, אבל באמת נשאלת השאלה היכן אחריותו של אדם או אחריותה של קהילה למצבה?
    ערביי א"י ערב הקמת מדינת ישראל בחרו שלא לקבל את הצעת החלוקה ופתחו במלחמה, ומלחמה היא כידוע הימור אכזרי שנגמר הרבה פעמים ב:"the winner takes all". שלא לדבר על הקשר בין הנהגת היישוב הערבי למשטר הנאצי.
    באווירה כזו (אווירת השמדה ומלחמה) אין פלא שמלחמת 48 הסתיימה בצורה הרבה יותר חמורה ממה שיכלה להסתיים, אם בכלל היתה צריכה לפרוץ.

    כמובן שאני לא יכול לומר לפלסטיני (בין אם הוא גר בתוך ישראל ובין אם בעיו"ש) שהנכבה היא באחריותו. הוא החליט שזה אסונו וזכותו להחליט כך, מה גם שישראל בהחלט לא טמנה את ידה בצלחת (לא ב-48 ולא אחרי),
    אבל אני בהחלט יכול לצאת נגד ההתנערות הפלסטינית המוחלטת מחלקם הגדול באחריות, כמו גם אוזלת ידם עד היום ובחירתם בעידוד שליטי מדינות ערב להישאר בסטטוס "פליטים".

  14. לשלמה ויינברג הגיב:

    שוב הסרט הזה?
    הסרט המצויין והמעולה שמציג איך בן גוריון עצמו אמר שהפלשתינים כלל לא רוצים להלחם ביהודים, ומיד אחר כך עובר להציג את תוכנית ד’ ואת דיר יאסין, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהיתה כאן מלחמה כוללת בין שני הצדדים.
    להשוואה, זה כאילו סרט על מלחמת העולם השניה יצטט את צ’מברליין על מדיניות הפייסנות עם גרמניה, ומיד יציג את דרזדן המופצצת.
    אכן לא יזיק לנו לדעת את העובדות.

  15. יוסף לשלמה (לא ויינברג) הגיב:

    מי שמציג תמונה מעוותת של המציאות הוא אתה.
    אתה מציג את מלחמת העצמאות כמהלך שתחילתו טיהור אתני ועיקרו היחלצות של מדינות ערב לטובת אלו שעמדו להיות מגורשים/מושמדים.

    ובכן, מתוך ויקיפדיה: "המלחמה פרצה עקב התנגדותם של ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב להמלצת עצרת האומות המאוחדות להקמה של שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית".

    אוסיף ואומר את מה שכבר אמרתי: אם כבר מישהו "קרץ" לעבר השמדת עם וטיהור אתני – אזי היה זה דווקא המופתי אל-חוסייני שחבר להיטלר ומטרותיו.

    בקיצור, אותם "7,000 פלאחים עם נשקים חלודים" בחרו משום מה למרות חולשתם ונישקיהם החלודים לדחות את הצעת החלוקה, לאיים (ע"י הנהגתם) על היהודים בהשמדה ואז לפתוח במלחמה. ולכן מי שמציג את הדברים כ"טיהור אתני" יזום ע"י יהודים כנראה שייך בעצמו לכת שטופת מוח וחלשה במיוחד בתחום ההיסטוריה.

  16. לאבירם ושלמה הגיב:

    לאבירם: מסכים איתך לחלוטין.
    לשלמה: גם אני ממתין לתשובתך לאבירם.
    ורק הערה קטנה:
    ההיסטוריון אילן פפה מתנגד למילה "נכבה" משום שהיא מקפלת מינוח עמום ומתפשר על כך שאסונם של הפלסטינים נגרם גם בעטיים הם.ולא היא: יש להחליף את המילה הזו במינוח האמיתי:
    טיהור אתני.
    בדרישתו זו,מקפל אילן גם את הבעיה וגם את פתרונה:
    כלומר פעולה בלתי חוקית בעליל (בלי שום קשר למלחמה/ות עצמה/ן),הדורשת פצויי כספי הוגן וטפול באזרחות אלטרנטיבית (אם השיבה עצמה לא תתאפשר)-כל זאת באחריות המגרש והמגלה.
    זהו עניין פנימי ישראלי ואין לישראליים שום זכות לדרוש משאר עמי העולם (והערבי בפרט) להיות שותפים מאונס לפתרון הבעיה.
    צפור בודד.

  17. ציפור בודד-סיום הגיב:

    רביעית-בן גוריון אם כך מקפל בתוכו את תולדות הציונות: הקמת "פועלי ציון", הקמת ארגון "השומר" ,יסוד העיתון "האחדות" ועד למודי המשפטים שלו בקושטא (כלומר,ישות עצמאית יהודית ויכולת לדבר בשפת השליט הקולוניאלי),הקמת ארגון "החלוץ" בארה"ב,כלומר עידוד העלייה לא"י,שתוף פעולה עם השליט הבא הבריטי ואיתו ה"בונוס":הצהרת בלפור,הקמת ארגון ההגנה,קבלת המלצות ועדת פיל (1937),ההתנגדות לספר הלבן ועידוד השרות בצבא הבריטי,הכרזת עצמאותה של האומה הישראלית ועמידה בראשות ממשלתה בשנותיה הראשונות.ממבט קצר ושטחי זה ניתן לראות שהסוציאליזם של בן גוריון היה חד לאומי ואת הערבי הפלסטיני מעולם לא זיהה כבן ברית או שותף להגשמה.למרות זאת הוא היה השמאלן משום שהיה "סוציאליסט" ומשום שהאופוזיציה שלו ז’בוטינסקי (רוויזיוניזם-בחינה מחדש של הציונות) היה אף מיליטנטי ממנו ביחסו לבעלות על א"י,לערבים ולמעצמה השולטת (בריטניה).
    כלומר אופייה של הציונות עוצב בעיקר תודות לו.
    חמישית-מה שהיה נכון בעיני בן גוריון,לפני מלחמת העולם השנייה (ההסכמה להמלצות ועדת פיל) ואפילו העלייה החמישית,הפך לבלתי אפשרי אחריה,עם נחשול הפליטים היהודים ששטף את ישראל.מאותו רגע בשלו אצלו ניצני הטהור האתני שבאו לידי ביטוי לפני ובזמן מלחמת "השחרור" (47-49).צריך גם לזכור שהצהרת המדינה שלו באה בעיקר משום חששו שאם הוא לא יעשה זאת,בגין יקדים אותו (את זה נוטים להעלים).מכאן הדרך של ממשיכיו (מלחמת ששת הימים-67) הייתה קצרה-סיפוחן של הגדה רצועת עזה ורמת הגולן.
    שישית-למעט רבע מהאוכלוסייה הפלסטינית (הפליטים)שהוגלו,נשארו כל השאר ברחבי ארץ ישראל עד היום (חלקם אזרחי ישראל וחלקם אזרחי פלסטין).
    כלומר,הטיהור האתני אליו כוונה הציונות המנשלת הבן גוריוניסטית (הסמויה),לא צלח באמת.הוא פשוט לא קיבל ממדים מכריעים.מה שנשאר בשטח,היה קבוץ אדם מנושל ומדוכא,היושב עד היום כאבן רחיים על צווארה של האומה הציונית.
    שביעית-נכון לעכשיו,המתנחלים,הימין הקיצוני ואנשי ארץ ישראל השלמה וחסידי מעבר (הגליה/טרנספר) הפלסטינים לירדן,הם אלה המנסים ליישם את עקרונות הבן גוריוניזם הסמוי,לכדי הצלחה ממשית.תקוותם לעורר כאן מלחמת כל בכל שלאחריה יסולק האויב אחת ולתמיד.הם עושים זאת כביכול לאור חזון ז’בוטינסקי,שלא לדבר על החרדים שבהם שאצלם סילוק ערביי א"י הוא מד’אורייתא.אך מי שנתן להם את הכוח לפעול היו בן גוריון וממשיכי דרכו ה"שמאלניים".
    תשיעית-לעומת כל אלה,מתפתחת היום בצנעה ציונות אחרת,ציונות שפויה,כזו המכירה בעובדה שאם הערבים הפלסטינים כאן,אין שום סיבה לנשלם ולהלחם בהם עד אין קץ,אלא להכיר בזכויותיהם הלגיטימיות ולאפשר להם לחיות לצידינו בכבוד הראוי עם שיתוף פעולה פורה.אין פשוט דרך אחרת.
    עשירית,לסיום-אין טעם לשפוך את התינוק עם המים.הציונות יכולה להיות גם הומנית וגם מתחשבת באחר.שהרי אפילו כאן באתר,אנשים שהשחיתות בניהול המדינה למשל,הגיעה אצלם עד נפש,לא יבחרו ב"אנרכיזם"…הם יעדיפו לתקן את המדינה וחוקיה וליצר שלטון פחות מדכא,מנצל ומשפיל.
    כך גם עם הציונות.

  18. שלמה , לא ויינברג הגיב:

    שוב התגובה הנבובה הזו לדוקומנטרי?

    אני מניח שזה מה שיש לצפות מחבר בכת הציונות (כן ציונות זו כת)

    נא להתעורר אנשים.

    תוכנית "ד" נקראה תוכנית "ד" מכיוון שהיו תוכניות "א" "ב" ו"ג" במהלך השנים. כולם עסקו בדרכים להיפטר מהפלסטינים ילידי המקום כדי להקים מדינה ציונית.

    בתחילת הטיהור האתני של הפלסטינים שהחל עוד לפני ה"מלחמה כוללת בין שני הצדדים"
    (או איך שאומרים בכת שלך "מלחמת השחרור", אולי שחרור מפלסטינים…) מאזן הכוחות היה 7,000 פלאחים עם נשקים חלודים לעומת 40,000 ציונים. אפילו היסטוריונים מהכת שלך אומרים זאת ("בני קשת" זיו, גלבר).

    אם צבאות ערב לא היו מתערבים אז היום לא הייתה בעיה בגדה ובעזה, בגלל שהם היו חלק אינטגראלי ממדינת ישראל ומטוהרים מפלסטינים, כמו שקרה בשאר חלקי הארץ.

    להשוואה, התגובה הקודמת משולה לתגובה של חבר בכת הסיינטולוגיה שמבקר את העובדות בסרט שמוקיע את הסיינטולוגיה ככת לא אנושית ומזיקה לסביבתה.

  19. דוד עציון: היתה נכבה, והיו עוד דברים הגיב:

    אין ספק, שחוק הנכבה הוא מטופש ולא ראוי.
    אין ספק שיש להזכיר את הנכבה.
    אבל – כל זה חייב להיות בקונטקסט המתאים.
    לצערי, בשמאל הקיצוני, בעולם הרחב, ואפילו בציבור הרחב, מתחילה להתעמעם ההיסטוריה, כפי שהיתה ב-1948.
    אני לא מתעלם מכך שהיו מעשי זוועה, רצח וגירוש של ערבים בידי יהודים, אך רוב הערבים לא גורשו. רבים מערביי ישראל של היום יושבים על אדמתם. רבים מערביי פלסטין ברחו בהשראת מנהיגיהם, לעיתים מול יהודים שביקשו מהם להישאר.
    במלחמת העצמאות כבשה ישראל מאות כפרים וערים ערביות – וצבאות ערב כבשו 14. האם מישהו מהישובים נשאר על כנו? אף לא אחד. במקרה הטוב היה גירוש ושבי, במקרה הרע – טבח איום, כמו בכפר עציון. מה קרה לניצנים שנכבשה? לנהריים? לרובע היהודי? עין צורים, רבדים ומשואות יצחק?
    זה מה שהיה קורה לכל הישוב היהודי אילו במלחמת העצמאות היו הערבים מנצחים.
    קחו את זה בפרופורציה, מול מה שקרה לערביי ארץ ישראל, מבלי לפגוע בטרגדיה שעברו.

  20. שלמה (לא ויינברג) הגיב:

    שלום ליוסף הציוני ולציפור הבודדה הציונית!

    לא ידעתי שהציפור היא גם ציפור דוקומנטריסטית! ועוד עם שלל הוראות (כנראה עוד מברה"מ) על איך יש לעשות סרטים, אם הציפור ,במקום לעוף, הייתה מתעניינת באמת בדוקומנטרי, הייתה הבודדה לומדת שאין כללים בעשייה דוקומנטרית!

    ליוסף מהכת הציונית,

    אתם אף פעם לא מפסיקים להדהים אותי (אה כן, גם אני בטח בכת…ואוו, איזה מקוריות…)
    מצטט לי מוויקיפדיה?!!? אני לפחות מביע לך ציטוטים מספרים של הכת שלך, לא מאתרים לילדים.
    איך העיזו אותם פלאחים עם הרובים החלודים לדחות את תוכנית החלוקה? הציונים ב1948 רכשו רק 5.8% משטח ישראל המנדטורית, אז מגיע האו"ם ונותן להם 56%.
    (עזוב שאחרי מלחמת השחרור( פלסטין מפלסטינים ) הציונים שלטו ב80% מהמדינה, זה "במקרה", הם לא התכוונו… )

    זה לא היה מעצבן אותך מר יוסף?

    נניח שמישהו היה עובר לבניין המגורים שלך, רוכש דירה אחת מעשרים, ואז דורש חצי מהבניין? לא הייתה מנסה לעסות משהו למרות שברור לך שזה יגמר ברע?
    אבל עזבו , להתווכח איתכם זה באמת כמו להתווכח עם חבר כת, מה יעזור להגיד שאתם נמצאים בכת, הרי כמובן מה שתגידו זה "זה אתה שנמצא בכת!"

    אוי ווי…

  21. ציפור בודד הגיב:

    באמת התבלבלתי כבר,האם שלמה (לא ויינברג) הוא שלמה והאם שלמה הוא שלמה ויינברג.תהרגו אותי אבל אי אפשר להבין,באמת.
    לא שללתי את הסרט,נהפוך הוא,צפיתי בו בשקיקה ממש.ההערה שלי נסתה להיות ביקורת בונה…
    נו טויף.
    בכל מקרה,שלמה ויינברג,עדיין לא ענית על הבקשה של אבירם וגם שלי,לתשובה על הנושא שהעלה אבירם.לי חשוב מאד לדעת את העובדות,כאשר יוצאים להתנגד לחוק הנכבה.
    אין טעם לנסות לתפוס מים,אם צודק אבירם בתמיהתו/שאלתו.
    ובקשר לכת עליה "שלמה (לא ויינברג)", מדבר…
    מה גם אותי הכנסת לתוכה?
    הרי אני האויב הכי גדול של הציונות הקולוניאלית.מבחינתי אם אתה מנסה לשפר את פני החברה כאן בדרכים סוציאליות למשל ודוחף ומשתדל לחיי אחווה ושילוב עם ערביי הישראל או פלסטין,אתה הרבה יותר "ציוני" (בעיני),מכל "פטריוט" שמנפנף בציונותו המתנחבלת והכוזבת.
    היות ונולדתי כאן,יש לי זכות על הארץ כמו לכל ערבי שנולד כאן.ואם אני מכבד את התנ"ך (וזו זכותי),מדוע שימנע ממני לראות הציונות כהגשמת החזון ה-ה-ו-מ-נ-י של נביאיו ולהתנחם בבנית ציון (ע"י כל בני הדתות ולפי העקרונות הדמוקרטים והקומוניסטים)?
    אני מוחה בכל תוקף על כך שאתה כורך אותי יחד עם כת מתנחבלת,משעבדת וגזענית.

  22. נתן. הגיב:

    יש סתירה בין האשמת הציונות ב"טיהור אתני" לבין העובדה שלא היה טיהור אתני ,אלה אם מיליון וחצי ערבים שחיים בעשרות ישובים במדינת ישראל עלן לארץ במסגרת חוק השבות לאחר 1948.

    ההאשמה הזאת נראית הזויה במיוחד אם נזכור שבסוף מלחמת השחרור עמדה הזדמנות פז לבצע טיהור כזה.הישוב הערבי בארץ היה מפורר, מוכה וחלש. מדינות ערב שבאו לעזרתו הוכו גם הם, בראש הציונות עמד אדם כמו בן-גוריון שהיה בעל יכולת נדירה לזהות הזדמנויות הסטוריות ,אז למה לא העלו את כל הערבים שעוד נשארו פה על משאיות וזרקו אותם מעבר לגבול,אם אמנם "טיהור אתני" היה מטרת הציונות מראשיתה.

  23. יוסף לשלמה (לא ויינברג) הגיב:

    קודם כל מבחינה לוגית: אתה טענת שאני חלק מכת (מפני שאני ציוני) ואכן עשית זאת לפני שאני טענתי זאת לגביך –
    אבל מה לעשות, זה לא "כל הקודם זוכה"
    ולא מי שאומר קודם "אתה חלק מכת" הוא הצודק.
    לדעתי אתה שטוף מוח לפחות כמוני אם לא יותר.
    מי שאומר שהיה כאן "טיהור אתני" – יש לו בעיה קשה עם אובייקטיביות ועם תפיסת המציאות.
    אגב זו דרכו של עולם: כל אחד חושב שהוא בעל המחשבה החופשית והאחר הוא הדוגמטי החשוך, ככה זה.

    גם המשך תגובתך לא ממש שכנע:
    ויקיפדיה הוא אתר די אמין ולכל הפחות מייצג את דעת הרוב המוחץ. בכל אופן די הסכמת עם מה שכתוב שם (הערבים פתחו במלחמה) אז מה אתה בעצם רוצה מויקיפדיה?

    אתה ואני מסכימים שהערבים פתחו במלחמת השחרור ולכן יש כאן צביעות מסויימת באמירה "עזוב שאחרי מלחמת השחרור( פלסטין מפלסטינים ) הציונים שלטו ב80% מהמדינה".
    אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו.
    אלו בחרו לפתוח המלחמה – מה להם כי ילינו על כך שמצבם אחריה היה גרוע יותר מאשר לפניה?

    לגבי הדוגמה שלך עם "בניין המגורים שלי", ובכן, אם בית-משפט (במקרה הנדון – האו"ם) היה מסכים עם אותו שכן לגבי בעלותו על חצי בניין – אזי לא היה לי מה לומר בנידון, מה לעשות? ככה זה עובד. אבל אם הייתי פלסטיני אז כנראה היה לי אישור מיוחד ממך להתנפל על אותו שכן בחדר המדרגות ולנסות להכות אותו עד מוות.

  24. אור- לשלמה (לא וינברג) הגיב:

    שלום שלמה. הניתוח שלך מתאפיין בתפיסה פשטנית אשר מביטה על התקופה ההיא דרך המשקפיים של ימינו. הסתכלות זו כמעט ואיננה רלוונטית, והיא מציירת תמונה המעוותת לגמרי את ההתרחשות ההסטורית. אפרט – היום אפשר לדבר על שתי עובדות מוגמרות שבוודאי לא היו כ"כ מוחלטות וברורות בתקופה הנדונה : 1)קיומו של העם הפלסטינאי. 2)קיומם של שטחים גיאוגרפים מוגדרים ומתוחמים שעליהם מתנהל המאבק בין היהודים לפלסטינים.
    יש מקום רב לוויכוח על מידת שרירותן של שתי העובדות הנ"ל בזמן המנדט, אולם קבלתן כאקסיומות הסטוריות מעמיד את הניתוח שלך על כרעי תרנגולת.
    אנא אל תבטל את טענותיי ע"י שיוכי לכת הציונות ה"סהרורית". נסה להתמודד עם מורכבותה של האמת ההסטורית באומץ ולא בדרכים נלוזות. זכור שכל קבוצה משכתבת את ההסטוריה עפ"י צרכיה.כך הציונות, וכך גם הפלסטינים. זוהי רדידות איטלקטואלית מאין כמוה לזלזל באלה ש"בולעים" בשקיקה גירסה אחת, בעוד אתה "בולע" בשקיקה את האחרת. חרף התנגדותך הנמרצת – גם אתה כנראה שייך לכת.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים