כבר עברו הימים שההתמקדות בטור הזה על הקשר הרעיוני שנוצר בין אביגדור ליברמן ואהוד ברק עוררה מחאות ולעתים אפילו ביטויים של שנאה גלויה. הקשר בין השניים מתהדק והולך. למרבה האבסורד, הקונפליקט המהותי שתמיד עימת את שרי החוץ עם שרי הביטחון, נגוז דווקא במקרה הזה. ברק כבר לא מציג את עצמו כ"מנהיג מחנה השלום" אלא אם כן הוא מבקש לשעשע את מאזיניו. אבל האיש מצחיק רק את עצמו, והבדיחות שלו זורות מבוכה בכל סובביו. ייתכן שהוא מכיר בכך, כיוון שהבדיחות מתמעטות והולכות, ודווקא הברית האסטרטגית עם ליברמן, האיש הקרוב ביותר לפשיזם בהנהגה הישראלית, היא שמאפיינת את התנהלותו של שר הביטחון מאז כינונה של ממשלת בנימין נתניהו.

לציר ליברמן-ברק וגם לציבור הגדול של עיתונאים וסתם בני אדם מן השורה הנוהה אחרי שני המנהיגים, צפוי עתיד גדול בפוליטיקה הישראלית. בשנים האחרונות זז כמעט כל הציבור הדתי ימינה, ורק מתי-מעט בקרב מנהיגיו עדיין מקפידים על התרחקות מביטויים כהניסטיים. מנגד, ליברמן וברק שיחררו את האנרגיות של שתי הקהילות החזקות ביותר של הימין החילוני: אנשי תנועת העבודה בעבר (כולל הקיבוצניקים והמושבניקים) והאינטליגנציה הרוסית. אם ליברמן התחיל את דרכו הפוליטית בניסיונות מבריקים, אבל לא תמיד מצליחים, לבודד את האוכלוסיות הלא-מרוצות והמוּדרות כדי למרוד באליטות מבין ותיקי הארץ וצאצאיהם, שנתפסו אצלו כ"יפי נפש", הוא קלט עכשיו שדווקא שם נמצאים בעלי בריתו האמינים ביותר. המכנה המשותף החדש של הימין המעודכן הוא מוצק, ועמיד בפני תהפוכות קלות עקב אינטרסים חולפים: סלידה רעיונית ומעשית מסוציאליזם; הדרה מוחלטת של האזרחים הערבים מהישראליות; טיפוח לאומנות חילונית הנשענת גם על רטוריקה "מסורתית" כאשר מתגלה צורך לשכנע ציבורים אחרים; אמונה בלעדית בכוח צבאי כדי לפתור בעיות קיומיות של ישראל (הדיפלומטיה והתעמולה הן רק כלי עזר לעוצמה הצבאית והגרעינית); והכפפה מוחלטת של הטקטיקה להגשמת יעדים אסטרטגיים.

כך ניתן להבין את הסכמתם של השניים לפינוי כמה מאהלים זניחים על גבעות לא קיימות כדי להכין בשקט את המתקפה על איראן, ואת ההתגייסות המוחלטת של העיתונאים המקורנפים לטובת הג’יהאד האנטי-איסלמי שהם מכינים. לכן קווי המיתאר של החלוקה החדשה בין מתונים לבין קיצונים בזירה הפוליטית הישראלית הם ביזאריים לחלוטין: הימין הקיצוני, כביכול, לא מייחס חשיבות עליונה להרגעת ושינגטון או לתשלום מס שפתיים כלשהו לאירופה ולמדינות הערביות המתונות, והוא משועבד לגמרי לאינטרסים של ציבור המתנחלים. כל ויתורון, אפילו על מטבח שדה סחוף רוחות על ראש גבעה שאיש לא שמע עליה מעודו, נראה בעיניהם כחילול הקודש. הנספחים למחנה הדתי מקרב הציבור החילוני, אנשים כמו משה (בוגי) יעלון, פשוט רואים בכל ויתור, אפילו על סנטימטר אחד, כנקודת ההתחלה של משחק הדומינו שיביא ליציאת ישראל מכל השטחים. לעומתם מתייצב הימין המעודכן, שמוכן לצעדים קוסמטיים מסוימים בשטחים כדי לרצות את האמריקאים. ברק וליברמן מקווים שפירוק כמה מאחזים תוך כדי מאבק מתוקשר עם "מתנחלים קיצונים", יאפשר להם לקנות את רצונו הטוב של ברק אובמה. אם תומכי המתנחלים מוכנים כיום לוותר על המתקפה באיראן (אין להם, כמובן, התנגדות עקרונית לרעיון התוקפני הזה), הרי דוברי הימין המעודכן מוכנים ל"צעדים כואבים", כיוון שהם רואים במלחמה כוללת בין המערב לבין האיסלם את הסיכוי היחיד להישרדותה של מדינת ישראל האדנותית, המשעבדת את אזרחיה הערבים.

יוני העבודה ואנשי מרצ מסרבים, כדרכם, לקרוא את התמונה החדשה שמצטיירת כאן בפעם הראשונה אבל לא האחרונה. כדאי לציין את הדברים בבהירות מוחלטת: הימין המעודכן של ברק וליברמן (חרף חילוקי הדעות החלקיים בין השניים בנושאים שונים, מטעמים של מסורת פוליטית ותדמית עצמית) מסוכן כיום יותר מאשר הימין המסורתי. הוא גם יותר מהפכני: בעוד הימין הקיצוני רוצה לשמור על הסטטוס-קוו הממאיר שנותר בשנות הכיבוש, זומם הימין המעודכן מתקפה שתמיט, בסופו של תהליך כואב וארוך, אסון גרעיני על כל האזור. לכן עיתונאי כמו נדב שרגאי, שתומך ברוב מעשי הטירוף של המתנחלים, עדיף בעיני על פני עמיתו ב"הארץ" ארי שביט, שמדבר אומנם על שתי מדינות אבל מכפיף את הכול למלחמה חסרת הפשרות נגד איראן.

עיוורונם של אנשי המחנה המתון בציונות להתפתחויות החדשות הוא מדאיג. הם מקדישים המון אנרגיה יקרה למאבק הלא-חשוב במאחזים, ולכן מזניחים את שלושת הנושאים העיקריים: המאבק בחזית החברתית-כלכלית נגד שלטון ההון; טיפוח חזית של אחווה יהודית-ערבית ומלחמה עד חורמה נגד הרוח הגזענית שמפעמת בהצעות החוק הניאו-פשיסטיות שהונחו לאחרונה על שולחן הכנסת; הקמת תנועה המונית של אזרחים יהודים וערבים למניעת מלחמה נגד איראן, הסברת התוצאות של מתקפה ישראלית באיראן וההשלכות על עצם קיומה של המדינה, וטיפוח תודעה שתאפשר לקצינים ולטייסים להתנגד להשתתפות בתוקפנות הרת אסון כזו.

כל המניעים שלנו הם פטריוטיים לעילא: אנחנו רוצים להציל את ישראל מפני מלחמת נצח עם מאות מיליוני מוסלמים בכל רחבי העולם; אנחנו מבקשים למנוע קרע סופני עם האזרחים הערבים ולעצב דרכים חדשות לפעילות פוליטית ואזרחית משותפת לכולם; אנחנו רוצים שישראל תהיה חלק מהמאמץ הכלל-עולמי לפירוק נשק גרעיני ולהצלת כל תושבי האזור מאסון חסר תקדים בהיסטוריה של העמים. כך גם המלחמה חסרת הפשרות נגד ההצעות שנועדו לסגור את האזרחים הערבים במכלאה של זרות ושנאה. מותר להם לציין את מה שהם רואים כנכּבה, וחוק הנאמנות הליברמני הוא התנכלות גזענית. קבלת חוקים כאלה תזיק לאינטרס הלאומי של החברה הישראלית, ותגרום לנידויה של המדינה. לנידוי כזה יש גם השלכות כלכליות, חברתיות, פוליטיות וצבאיות. מי שרוצה לתת ביטוי לתדמית העצמית השמאלית שלו בהפגנות נגד מאהל כזה או אחר, במקום לארגן עצרות משותפות בנצרת ובאום אל פחם להגנת האוכלוסייה הערבית, פשוט מחטיא את המטרה.

האיסלם קיים, השפעתו גדלה והולכת ויש בו זרמים שונים ומגוונים. מתקפה על איראן תחזק מאוד את הזרמים הכי קיצוניים ותחסל את המשטרים השמרניים (הקרויים כאן "מתונים") ותעמת את שבעה מיליון היהודים במדינת ישראל נגד כל העולם המוסלמי. הדרך החלופית למסלול העימות היא סיזיפית, קשה ומלאת מכשולים. עלינו לחתור למניעת מלחמה, לבקש בני שיח גם בקרב תנועות איסלמיות, לבנות תנועה יהודית גם באירופה, שתחפש גשר לאוכלוסייה המוסלמית ביבשת ובעיקר להשתית את כל הפעילות הפוליטית שלנו, בכל הנושאים, על הציבור היהודי והערבי במדינה.

* התפרסם ב"כל העיר"

Share on Facebook