לאחרונה הופצו פרסומים אודות כנס שיזם חבר הכנסת ניצן הורוביץ מ-"התנועה החדשה" (שחברה בבחירות האחרונות למרצ), שכותרתו "חופשיים בארצנו – קובעים סדר יום אזרחי בישראל". בכנס, שצפוי להתקיים בתל-אביב (כמובן!), ישתתפו שחקנים, סופרים ועיתונאים והוא ידון בנושאים כגון "חופש מזיהום", "חופש התרבות" ו-"חופש דת ומדינה".
אין ספק שכל יוזמה לקדם סדר יום אזרחי ודמוקרטי היא מבורכת. החברה הישראלית זקוקה להשקעה רבה יותר בתרבות, הפרדת הדת מהמדינה היא נושא חשוב, וגם חתירה לצדק סביבתי (איך זה השתרבב פנימה לכנס הזה?) היא חלק מרכזי מסדר יומו של כל כוח פוליטי מתקדם במאה ה-21.
כך חשבתי, לפחות עד שראיתי מתי מתקיים הכנס. המועד שבחרו ב-"תנועה החדשה" לקיים את כנס "חופשיים בארצנו" הוא… ה-5 ביוני, יום השנה למלחמת 1967. הבחירה ביום בו מציינים הערבים-הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, כמו גם הערבים-הסורים ברמת הגולן, את ה-"נַכּסַה" ("תבוסה"), היא מופת של טעם רע. כיצד ניתן לקיים ברצינות כנס שכותרתו "חופשיים בארצנו", ביום בו מיליוני פלסטינים החיים תחת משטר של כיבוש מציינים את שלילת החופש שלהם בארצם הם?
לפני שיאשימוני, אזכיר כי אינני שולל, כאמור, עיסוק בנושא סדר יום אזרחי, וזהו בעיניי סעיף בלתי נפרד ממכלול הדברים בהם אמור לעסוק השמאל העקבי. אך ההעמדה זה בצד זה של החופש שלנו לצרוך תרבות, אל מול החופש של הפלסטינים לעשות דברים הרבה יותר יומיומיים – לקבל טיפול רפואי מבלי לעבור דרך מסכת של בירוקרטיה צבאית, לבקר את הכפר הסמוך מבלי להיות מעוכבים שעות במחסום, להתפרנס מעבודת אדמה מבלי שזו תופקע על-ידי חומת ההפרדה – ההעמדה הזו עושה עוול פעמיים: גם לסדר היום האזרחי (אותו היא מגמדת ומבטלת) וגם לדיכוי ממנו סובלים הערבים-הפלסטינים בשטחים הכבושים (שאותו מטאטאים הצידה דווקא ביום בו מקובל להדגישו ולציינו).
קביעת המועד של כנס "חופשיים בארצנו" דווקא ביום השנה ה-42 לכיבוש, מסמלת נסיגה לאחור אצל אותו הזרם הפוליטי שמארגני הכנס משתייכים אליו. הרי רוב רובו של השמאל הציוני טוען כבר שנים כי מלחמת ששת הימים היא אם כל החטאים, וכי אם רק ניסוג מהשטחים, אז תחזור עטרה ליושנה ונמצא עצמנו שוב בארץ ישראל היפה והטובה של לפני 1967, שם הכול יהיה ורוד ונפלא (כאילו לא היה קיים אז ממשל צבאי, או בעיה של פליטים ועקורים, או מדיניות חברתית-כלכלית המנוגדת לאינטרסים של העובדים). הייתי מצפה שחברי "התנועה החדשה" יציינו את יום השנה לכיבוש על-ידי עמידה בשורות הראשונות של ההפגנות כנגד הכיבוש שיתקיימו באותו יום, בין אם באלו המאורגנות על-ידי "שלום עכשיו" (אולי) או באלו המאורגנות על-ידי כוחות השלום העקביים יותר.
אורי,
יישר-כח. מילים כדורבנות!
אין זה מוזר כלל שמישהו עושה כנס שענינו חופש ביום השנה ליום מלחמת ששת הימים. זהו יום מתאים מאין כמוהו משום שזהו תאריך נוסף בו נכשלו מדינות ערב בנסיונן לשלול את החופש שלא לאמר החיים של אזרחי ישראל היהודים.
חבל שלא היית בכנס כי ניצן הורביץ בכבודו ובעצמו דיבר על כך שהיום זה 42 שנים לכיבוש, ושחייבים לסיים אותו.
הסבל של הפלסטנאים בשטחים קשה וחייב להפסק, אך מותר בו זמנית גם להאבק למען תחומים אחרים כמו: איכות סביבה לכולם ולא רק לעשירים, וגם על חופש דת.
הכתבה הזאת הייתה לא יודע מחוסר טעם.
וולטמן, הבעיה היחידה שלך ושל החברים שלך היא שאין לכם שליטה על הפעילות הזאת, כפי שאתם חותרים להשיג ביחס לכל פעילות שמאלית היום. אגב, אני תוהה מתי מפלגתך תהיה ישרה עם עצמה ותיקח אחריות על תרומתה הישירה לנאכבה, אבל אני בספק רב מאוד אם יש לכם אינטגריטי פוליטי לעשות כן.
מדהים אותי ששרוף של חד"ש מציין בציניות את קיומם של אירועי שמאל בתל אביב. הרי הפריצה "הגדולה" של חד"ש בבחירות האחרונות ארעה אך ורק במחוזות אליטיסטים כמו שנקין וכמה מקומות אשכנזים למהדרין בחיפה וירושלים. חד"ש, כמו מרצ בדיוק, בקרב הקהל היהודי לא יכולה לפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת- וודאי לא תשכנע את הפועלים היהודים להצביע בשבילה. חד"ש היהודית( להבדיל מחד"ש הפלסטינית) חיה ונושמת בתל אביב, בגבולות חמישה רחובות אליטיסטים, מנותקים ובועתיים. טול קורה מבין עינך מר וולטמן- גם אתה, בדיוק כמו הורוביץ וחבריו, לא יכול להגיע לעולם למעמדות החלשים בישראל בקרב הרוב היהודי- שעליהם קמות ונופלות מערכות בחירות.
קונספציית ה"חד"ש=שינקין" קרסה בבחירות המוניציפליות האחרונות, בהן הצביעו שכונות כגון פלורנטין ושכונת הארגזים בהמוניהן לדב חנין.
מה לעשות, לא הכל בחיים קלישאות.
ראשית, קצת מוזר שדווקא מי שכתב מאמר בגדה התומך בזכויות בעלי-חיים,
לא זכור לי שמעתי אי-פעם את הטענה שישראל של השנים 48-67 היתה מקום מושלם, כמו שמעוות הכותב את מצע המפלגות התומכות בעיקרון בחזרה לקווי 67 והקמת שתי מדינות (מרצ וחד"ש שהיא מפלגתו-שלו).
אבל מה לעשות שאותה ישראל עדיפה בהרבה על ישראל של אחרי 67, לא רק בגלל הכיבוש אלא בגלל כל מה שנלווה אליו – התגברות הלאומנות והחרדיות, הגדלת הצבא לממדי ענק, ובמידה מסויימת גם הגדלת הפערים החברתיים והצדקת הפגיעות בזכויות אדם משני עברי הקו הירוק.בשנים האחרונות נוספו לאלה גם הגדר והמחסומים.
הפסקת הכיבוש תוביל לחסול מיידי של חלק מהמאפיינים האלה (כולל פתרון כלשהו לבעיית הפליטים) ותקל על המאבק כנגד השאר. מובן שסיום הכיבוש לא יוביל להטלת ממשל צבאי על ערביי ישראל, שאגב בוטל סופית בשנת 1966.
לחד"ש לא הצביעו בשכונות האלו וגם לא יצביעו מעולם. עיר לכולנו לא שווה חד"ש. הקולות היהודיים של חד"ש הם קולות האליטה הצעירה והמנותקת, שלא מכירה את שדרות ואופקים, את קרית שמונה וחצור. שנקין-רוטשילד-קינג ג’ורג’ וקצת ירושלים וחיפה. זהו. חלאס עצימת עיניים.
אתה צודק, דב חנין בכלל לא מזוהה עם חד"ש. צבעי האדום-ירוק בכלל לא מזוהים עם חד"ש. הקמפיין המשמיץ של הימין+שלי יחימוביץ’ בכלל לא זיהה את עיר לכולנו עם חד"ש. הפעילים ברחוב בכלל לא היו מזוהים עם חד"ש. הפגישות בגדה השמאלית בכלל לא היו מזוהות עם חד"ש.
אגב, חד"ש קיבלה בבחירות האחרונות 10 אלף קולות בתל אביב.
אז מי כאן המיתמם.
וכמה חד"ש קיבלה בבאר שבע, באופקים, בשדרות, בקרת שמונה- איפה שיש פועלים שבשמם היא מדברת?
איפה יש בדיוק פועלים באופקים-שדרות-וקריית שמונה??
ריכוזי הפועלים בארץ נמצאים יותר בחלקים הערביים (שם מקבלת חד"ש אחוז ייצוג נאה מאוד).
בקיצור, נראה לי חצוף לטעון שהמצביעים של חד"ש הם אליטה צעירה ומנותקת.
צריך לציין שנתח משמעותי ממעמד הפועלים בארץ חי בשטחי הגדה המערבית (לא, לא מדובר במתנחלים), ולהם אין זכות הצבעה בכלל.