הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 ביוני, 2009 17 תגובות

סיווגים (טיפולוגיות) הם כידוע עניין שביר מאוד. אתה חייב, לצורך הדיון, לבחור בסיווג שהוא תמיד פשטני משהו, אבל זה טיבו של סיווג. הסיווג של ראובן קמינר* כולל שלוש קטגוריות: קיינסיאנים ימניים, קיינסיאנים שמאליים ומרכסיסטים. המרקסיסטים מייצגים את הגישה המהפכנית, לפיה בקפיטליזם יש פגמים מהותיים ולכן יש יסוד אובייקטיבי לחלופה ההיסטורית: הסוציאליזם. אני רוצה להוסיף לסיווג הזה את המרקסיסטים-הקיינסיאנים, או אולי נכון יותר לכנותם המרקסיסטים-הרפורמיסטים.

ההנחה העומדת ביסוד הדיון של ראובן, כמו בגישות של מרכסיסטים מהפכנים, היא שהסוציאל-דמוקרטיה הרפורמיסטית, איננה מרכסיסטית ממש. אחרת קשה להבין מדוע הסוג הזה של מרכסיסטים לא מופיע בסיווג. בסיווג שלי קיימת חלוקה בין סוציאל-דמוקרטים רדיקליים (או שמאליים), השומרים אמונים לסוציאליזם (כמו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשבדיה ובשאר מדינות ה"מודל הנורדי"), ובין סוציאל-דמוקרטים ימניים שבהיסטוריה המפלגתית שלהם לא בחרו בצעדים שיקרבו את הסוציאליזם. וכמובן שגם רבים הנושאים את שם הסוציאל-דמוקרטיה לשווא, החל בניו-לייבור בבריטניה וגמור במפלגת העבודה שלנו. אני מתייחס כאן רק למפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית ומנסה להראות, שמפלגה זו בחרה בצמתים שונים בהיסטוריה שלה בצעדים כלכליים פוליטיים וחברתיים, שהושפעו הן מהגישה הקיינסיאנית והן מהאמונה ברעיונות מרכסיסטיים.


אני מתחיל מנקודת ההתחלה בהיסטוריה ה"רחוקה" יחסית – ראשית המאה העשרים, דרך המשבר הכלכלי של ראשית שנות התשעים, עד המשבר הנוכחי.


מהי הדרך הנכונה למעבר לסוציאליזם?


הסוציאל-דמוקרטיה השבדית מסוף שנות ה-1920 עד אחרי מלחמת העולם השנייה.
 
במאמר של קמינר המרכסיסטים מתוארים כמי שמאמינים בצורך ובתנאים האובייקטיביים שקיימים לשם מעבר לסוציאליזם. לעומתם מתוארים הקיינסיאנים השמאליים כמי שאינם מתייחסים לצורך בחברה סוציאליסטית ומסתפקים בתיקון הקפיטליזם. מצד אחד, מרכסיסטים מהפכנים מבינים שאין עדיין "סובייקט מהפכני" בשל וכי מעמד הפועלים עדיין לא מוכן לעשות את המהפכה. אך מצד שני, אין להם הצעות לדרכים ממשיות למעבר לסוציאליזם. מכאן נובעת גם חולשת הדיון המעשי במאמר של ראובן.


לעומתם, הרפורמיסטים הרדיקלים בשבדיה בחרו מן ההתחלה בדרך המעשית שהיא, מעבר לסוציאליזם דרך מאבק פרלמנטרי. וחשוב להדגיש, יחד עם חיזוק שליטת העובדים בכלכלה הקפיטליסטית, עם תפישת השלטון, דרך השליטה בהון הציבורי וכדומה. בתוכנית החדשה של הסוציאל-דמוקרטים השבדים לפתרון בעיית האבטלה בראשית שנות העשרים הם ראו את עצמם כמשלבים בין תפיסות קיינסיאניות לגישה מרכסיסטית: הרעיון המרכסיסטי בדבר הצורך בחיזוק מעמד הפועלים (כנושא השינוי החברתי וכתומך רצוי בסוציאל-דמוקרטיה בקלפי), יחד עם הרעיון הקיינסיאני של מעורבות המדינה בהשקעות, הביאו למדיניות של עבודות ציבוריות בשכר רגיל להקטנת האבטלה, והגדלת הצריכה (1).


את פיתוח מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, שהגיעה לשיאה בשנים של "תור הזהב" שאחרי מלחמת העולם השנייה, מקובל לראות כדוגמה ליישומה של גישה קיינסיאנית. יחד עם זאת, הביקורת משמאל על מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית היא על כך, שלא מדובר כאן בהתקרבות לסוציאליזם, אלא בתיקון הקפיטליזם. הגדלת הפערים בין עשירים לעניים נמשכת, וזו הדוגמה הטובה ביותר לכישלון של הרפורמיזם הסוציאל-דמוקרטי. כלומר זוהי הדוגמה לקיינסיאניות "שמאלית" המשרתת בפועל את המשך הקפיטליזם על עוולותיו וסתירותיו הבסיסיות.


לפי הסיווג שלי, ביקורת זו נכונה אולי לגבי המודל האנגלו-סכסי של מדינת הרווחה, אבל אינה נכונה לגבי המודל הסקנדינבי. לחיזוק הטענה הזאת חשוב לציין כמה מעקרונותיהן של התוכניות הכלכליות והחברתיות של הסוציאל-דמוקרטיה השבדית שיש בהן יסודות של גישה מרכסיסטית:


• "הפשרה ההיסטורית" – ההליכה יד ביד עם מפלגת האיכרים, והשותפות עם הבורגנות בחיזוק הקפיטליזם בשבדיה, נתפסו כשלב בלבד ונבעו מן הניתוח המרכסיסטי הבא: א) שהקפיטליזם (בסוף שנות העשרים) עדיין לא היה בשל למהפכה סוציאליסטית; ב) לכן, נחוץ לעזור לבורגנות, לחזק את הקפיטליזם ו"להגדיל את העוגה לכולם", כדי שיהיה אפשר לעבור למצב שבו יועבר הכוח לפועלים.
• התוכניות של הסוצ"ד ראו תמיד את "המטרה הסופית" (או הכמעט סופית), שהיא העברת הכוח הפוליטי והכלכלי לידי העובדים. בטווח הקצר, כל עוד אין די כוח לעובדים, תהיה המטרה לשפר את תנאי חייהם. מטרת הטווח הארוך היא להגביל את כוחו של ההון. לאורך כל הדרך קיימת בתוכניות המפלגה הסוצ"ד השבדית ההכרה, שכיבוש הכוח הכלכלי הוא תנאי להצלחת הגישה הסוציאליסטית, והדגש על הכוח הפוליטי הוא אמצעי כחלק מתוכנית השלבים.
• כאמור, הדגש על מדיניות של תעסוקה מלאה וכמובן, על מדיניות של חלוקה מחדש של ההכנסות, הן דרך מיסוי גבוה והן דרך מדיניות הרווחה הנדיבה במיוחד, היה גם אידיאולוגי-מרכסיסטי: בניית מעמד הפועלים כנושא השינויים (הרפורמות) לקראת סוציאליזם.
• מדיניות הרווחה ומדיניות הפנסיה היו חלק מהמדיניות להקטנת אי השוויון (כמו במדינות רווחה אחרות), אבל הן שמשו גם למטרות נוספות. ההקפדה הקיצונית על מדינת רווחה אוניברסלית (גם, כמובן, במחיר של הגדלת התקציב, ועוד נראה בהמשך איך טיפלו בבעיה זו), נועדה ליצור סוציאליזם בימינו. כלומר, פערים קטנים מאוד בין עשירים לעניים, צמצום גדול של ההבדלים המעמדיים, הבטחת דמוקרטיה וזכויות שוות כלכליות ולא רק פוליטיות, וכדומה. ולבסוף, כספי קרנות הפנסיה, שברובן הגדול הן בבעלות ציבורית, מסייעות למעורבות המדינה לטובת ערכים סוציאליסטיים ולהגבלת כוחו של ההון.


כל אלה יצרו תרבות ערכית סוציאליסטית והגבילו את פעולתה של הבורגנות נגד עקרונות אלה גם כשעלתה לשלטון. מדובר בעקרונות מרקסיסטיים המשתמשים גם בגישה קיינסיאנית. חשוב להדגיש שלא מדובר רק במה שנראה (או לא נראה) כרעיונות מרכסיסטיים, אלא בגישות המוצהרות של אדריכלי התוכניות של הסוצ"ד השבדית (2).


ביקורת נוספת כלפי מדינת הרווחה הקיינסיאנית היא, שהכול התחיל להתמוטט, וכשהתחילו המשברים הכלכליים ותם עידן "תור הזהב", נסוגה מדינת הרווחה. לכן אסקור בקצרה את ההתמודדות עם שני משברים: האחד בשנות התשעים (1990), והשני הוא המשבר שבתוכו אנו נמצאים.


שנות התשעים: התמודדות הסוציאל-דמוקרטיה השבדית עם משבר מדינת הרווחה.


סיפור "נפילתה" של מדינת הרווחה "ידוע" (למרות שגם כאן קיימים נרטיבים שונים). תור הזהב של הצמיחה הכלכלית של אחרי מלחמת העולם השנייה חלף; ההוצאות של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית הלכו וגדלו. במצב של כלכלה שאינה צומחת ושל אבטלה גדלה, הלחצים להקטנת תקציבי הרווחה גדלים. אבל גם כאן, בניגוד לדעה הרווחת בקרב מרכסיסטים לא רפורמיסטים, ההתמודדות עם השינויים הכלכלים של הכלכלה "הפוסט-מודרנית", האבטלה והלחצים לצמצום מדינת הרווחה, היו שונים במודלים השונים של מדינות הרווחה. מה עשתה הסוציאל-דמוקרטיה השבדית לנוכח המשבר, שהתבטא בגידול באבטלה, בלחצים ל"הגמשת" כוח העבודה הכרוכים בגלובליזציה, בלחצים להקטנת התקציב ובשינויים דמוגרפיים (הזדקנות האוכלוסיה והסכנה הצפויה לתוכניות הפנסיה בעתיד)?


ההתמודדות עם המשבר, בראשית שנות התשעים, הונחתה על ידי העקרונות של שמירה על שוויוניות בהכנסות, שמירה על תעסוקה מלאה, הגנה על עקרונות מדינת הרווחה ובמיוחד על האוניברסליות שלה. הדגש הוא על העקרונות, שכן ברור שהיו נסיגות הן בעקרון התעסוקה המלאה ובעקרונות ההעסקה ההוגנת, הן בתוכניות הפנסיה והן באוניברסליות של מדינת הרווחה. אולם הנסיגות היו קטנות יחסית, ואין כמעט וויכוח בקרב החוקרים על כך שמדינת הרווחה הסקנדינבית, כולל עקרונות תוכניות הפנסיה נשמרו, חרף הנסיגה שחלה גם בעקרונות של תוכניות הפנסיה. נשמרה גם השליטה הציבורית בהשקעות קרנות הפנסיה (3).


בלי להיכנס לפרטי הוויכוח ה"סוער" בנושאים אלו, אסקור רק כמה פתרונות שמאפיינים את השמירה על העקרונות הנ"ל:


• "הגמשת" כוח העבודה. נשמרה ואף חוזקה תוכנית שוק העבודה האקטיבי, וכן נשמרה התמיכה במובטלים. כלומר, במקום לנייד עובדים על ידי דה-רגולציה של החוקים והתקנות המגינים על העובדים; או לחלופין לאסור על פיטורים בכלל בשבדיה (הגישה היותר "סוציאליסטית"), הסכימו לניידות עובדים בעיקר באמצעות היתר לחוזים זמניים, כפי שנראה להלן. יחד עם זאת, נמשך מתן רשת מגן רחבה ביותר למובטלים, וכן תקופת הכשרה מקצועית ממשית להסבת מקצוע.
• הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה על ידי הגדלה חסרת תקדים, בהשוואה למדינות אחרות, של השתתפות נשים בכוח העבודה. זו דוגמה טובה למדיניות קיינסיאנית יחד עם עקרונות סוציאליסטיים ופמיניסטיים. עקב הוספת מעונות יום וגני ילדים רבים במימון ובאחזקה ציבוריים, התאפשר ליותר נשים לצאת לעבודה. כמו בן, הוזרמו תקציבים לכלכלה, ונוספו מקומות עבודה לנשים במעונות היום. ובנוסף לכך, הובטחה משכורת סבירה לכוח העבודה הלא מיומן (הנשי ברובו). התוצאה היתה שכשליש מכוח העבודה עבד בסקטור הציבורי (נכון לסוף 1999), אבל נמנע הקיטוב בין עובדים מיומנים לעובדים בלתי מיומנים שמאפיין את גרמניה ומדינות אירופיות אחרות ואת הכלכלה הפוסט-מודרנית. עקב אכילס של מדיניות זו היה הגידול בתקציב (לא לעולם חוסן…), והסכמת האיגודים המקצועיים להקפאת השכר (4).


אלו הן רק שתי דוגמאות. בכל שאר התחומים יושמה הדרך האמצעית שכללה מאמצים להקטנת התקציב תוך שמירה על הדברים המהותיים והעקרוניים. מדינת הרווחה השבדית שרדה את משבר שנות התשעים. בהקשר הזה חשוב לראות, שמדיניות קיינסיאנית יכולה להגדיל פערים ולהקטינם גם יחד. ראינו כאן הזרמת תקציבים על ידי הממשלה תוך שמירה על עקרונות סוציאליסטיים ועל שוויון. זה לא היה במקרים של הזרמת תקציבים התומכת בבעלי ההון שהיו במקומות אחרים.


תגובת הסוציאל-דמוקרטיה השבדית למשבר 2009.


המשבר הגלובלי שבתוכו אנו נמצאים כיום התחיל בארה"ב, אך הגיע גם למדינות הסקנדינביות. שבדיה, שאין לה מקורות נפט כמו לנורבגיה שכנתה, נמצאת במשבר כלכלי קשה. רמת האבטלה הגיעה בשנת 2008 ל- 6.1 אחוז, היא תגיע ב-2009 ל – 8.7 אחוז וב- 2010 ל – 10.7 אחוז. (5). מובן שיש כאן נסיגה מהעיקרון של תעסוקה מלאה, משום שמדינות "המודל הנורדי" חיות בתוך כלכלה גלובלית ומושפעות ממנה. מצד שני, יש תמיכה חזקה מאוד במובטלים, ומצב כזה גורם לעלייה תלולה בהוצאות על רווחה. אבל היה מצב דומה (עם כי פחות קשה) בראשית שנות התשעים, וראינו למעלה איך התמודדו איתו. אמנם עדיין מוקדם להעריך את תוצאות ההתמודדות, אבל אעלה כאן כמה נקודות.
 
במישור העקרוני. להלן ההצהרות של נציגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית לבחירות הקרובות לפרלמנט של האיחוד האירופי: המודל הנורדי הוא מתכון להצלחה, אסור לנו לנטוש אותו ולכן צריך להשקיע ביצירת מקומות עבודה חדשים, ירוקים וטובים יותר (6).


הועדה המשותפת של האיגודים המקצועיים הסוציאל-דמוקרטיים הנורדיים מכריזה על הפתרונות שלה למשבר: המרכיב המרכזי של המדיניות הכלכלית צריך להיות שמירה על אבטלה נמוכה, שמירת ההגנה הקיימת על המשכורות ועל תנאי העבודה של העובדים, שמירה על הערכים של המודל הנורדי ומניעת הדרה חברתית (כלומר, שיתופם של מהגרי העבודה הרבים בתנאי העבודה המשופרים). השקעות ברווחה יוצרות פי שלושה מקומות עבודה מאשר הורדת מיסים, לכן משקיעים ברווחה, בתשתיות, בחינוך ובהכשרה מקצועית כמדיניות אקטיבית למניעת האבטלה (7). המישור העקרוני חשוב, משום שבסקנדינביה יישמו עד כה את רוב התוכניות והעקרונות שהוצהרו על ידי האיגודים המקצועיים והמפלגות הסוציאל דמוקרטיים. העקרונות האלה מבטאים דרך קיינסיאנית לטיפול במשבר, תוך שמירה על עקרונות ה"מודל הנורדי", שלפי גישתי הוא סוציאליסטי במובנים רבים.


במישור המעשי. כתגובה למשבר הנוכחי המשיכה הממשלה השבדית את המדיניות שתוארה כתגובה למשבר שנות התשעים. באופן כללי מאוד אפשר לתארה כפשרות קטנות וכתיקונים בלתי מהותיים בכיוון השיטה הקפיטליסטית, תוך שמירה על העקרונות הסוציאליסטיים. במצב של משבר נזקקים בעלי ההון ל"הגמשת הניידות" ולהקטנת עלויות כוח העבודה. מדיניות הממשלה השבדית הייתה להוריד במקצת את מסי המעסיקים על כוח העבודה (בשיעור של כאחוז אחד) ולהעלות את סף המס.


יש לזכור, שבתחום "גמישות כוח העבודה" מעניקה שבדיה את ההגנה החזקה ביותר מפני פיטורין בין כלל מדינות ה – OECD. מצד שני כבר "הותר הרסן" לטובת בעלי ההון, עם מתן האפשרות לחוזים זמניים, מה שיצר שוק עבודה דואלי על השלכותיו החברתיות השליליות והאנטי-סוציאליסטיות כגון, מעמד נחות של עובדים המועסקים בחוזים זמניים. כתגובה למשבר הנוכחי הוקלו עוד יותר התנאים לחתימה על חוזים זמניים, וניתן כיום לחתום על חוזה זמני ללא צורך בהסכמה מיוחדת ולתקופה ארוכה יותר מאשר קודם (8). מחברי הדו"ח הזה של ה – OECD, תומכים בכל המלצותיהם במדיניות ניאו-ליברלית. הם מברכים על הצעדים לטובת בעלי ההון וקובלים על כך ששבדיה נשארה נאמנה למדיניות ההגנה "הקשוחה" על העובדים מפני פיטורין. הממשלה עושה צעדים נוספים לטובת בעלי ההון: נמשכת הרפורמה (המתונה מאוד) בנוגע לימי ההיעדרות מעבודה. במילים אחרות, הוחמרו התנאים לקבלת ימי מחלה. אפילו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הכירה בכך שימי העבודה בפועל של עובד שבדי נמוכים בהרבה מאלו של מדינות OECD אחרות. לסיכום, אלו רק דוגמאות לגישה של הליכה לפשרות לא מהותיות בכיוון המעסיקים, תוך שמירת העקרונות של "המודל הנורדי". והן אינן כוללות דוגמאות מתחום ההשקעות בתחום הרווחה ובחינת מצבה של מדינת הרווחה אחרי המשבר. את זה צריך לבחון במחקרים שייערכו בשנים הבאות.


סיכום


המטרה העיקרית של הדיון הזה היא להראות שקיימת גישה נוספת, סוציאליסטית, לפחות בעיני עצמה, שחשוב שתהיה על השולחן בדיון על סוגיות כמו, המשטר הקפיטליסטי וחלופותיו. מרכסיסטים לא רפורמים נוטים, עוד מקדמת דנה, להתעלם מגישה זו. תשומת לב קטנה מדי ניתנת הן למקורות הרעיוניים המרכסיסטיים של הגישה הסוציאל דמוקרטית הרדיקלית, והן לתוצאות בשטח בדמות מדינת הרווחה של "המודל הנורדי". כל מי שמכנה את עצמו סוציאל-דמוקרט מוכלל באותו סל.


מול הפתרון למשבר שמוצע על ידי "הקיינסיאנים הימניים" ומוגדר כ"קפיטליזם מנוהל יותר" (9), בו בחרו חלק גדול מהמדינות המפותחות מבחינה כלכלית, עומד הפתרון של המודל הנורדי. מודל זה שומר על עקרונותיו ומיישם גישה קיינסיאנית (שהיא קפיטליסטית במהותה) יחד עם שמירה על העקרונות הסוציאליסטים של המפלגות והאיגודים המקצועיים הסוציאל דמוקרטים הרדיקלים.


*המאמר נכתב כתגובה למאמרו של ראובן קמינר – "בין מרקס לקיינס: ראשית המשבר", שפורסם ב"גדה השמאלית" ב-11 במאי 2009. המחבר הציג אותו בכנס מרקס השלישי.



מקורות


(1) The working class in welfare capitalism; by: Walter Korpi
Capitalism and Social Democracy By: Adam Przeworski
(2) אותם הספרים.
(3) Social Foundation of Postindustrial Economics. By: Gosta Esping-Andersen
(4) שם.
(5) פרסום באנגלית של מכון המחקר השבדי: Konjunkturinstitutet
(6) מתוך תעמולת הבחירות לבחירות לפרלמנט של האיחוד האירופי, של המפלגה הסוציאל דמוקרטית השבדית. באתר המפלגה: www.socialdemokraterna.se
(7) באתר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית: SAMAK – Joint Committee of the Nordic Social Democratic Labor Movement. סיכום הכנס של הועדה מיום 10 בפברואר 2009.
(8) כל הדיון המעשי הוא לפי פרסום של ה – OECD: Economic Policy Reforms: Going for Growth מ – 2009. החלק הדן בשבדיה.
(9) דיוויד הלד, ברעיון עם נדב איל, NRGמעריב, 30 במאי 2009; "הפתרון לא יהיה ליברליזם רייגניסטי או תאצ’ריסטי אלא, קפיטליזם מנוהל יותר".

תגובות
נושאים: מאמרים

17 תגובות

  1. יובל הלפרין הגיב:

    ה"מודל הסקנדינבי" אינו מודל לסוציאליזם, אלא למדינת רווחה.
    מדינת רווחה במסגרת הקפיטליזם הליברלי אפשרית בארצות הקפיטיסטיות העשירות, אלו שבהן מצויים מוקדי השליטה של תאגידי ההון העולמי.

    במדינות המכונות "עולם שלישי", כלומר אלו המהוות מעין קולוניות של ההון העולמי, המאבק לסוציאליזם חופף למאבק לשחרור לאומי אמיתי ולדה-קולוניזציה מלאה.

    שם יסודות של מדינת רווחה יכולים להתגשם בדרך כלל בהנהגת מפלגה מהפכנית, בעלת אורינטציה סוציאליסטית ופטריוטית כאחד.

  2. מיכה רחמן הגיב:

    תגובה לתגובה של ראובן קמינר
    1. ראובן, ידיד, כותב שהמאמר היה ביסודו "תיאורי". אבל כידוע טיפולוגיות אף פעם לא רק מתארות, או סוקרות ספרות קיימת. בחירת הקטגוריות של הסיווג היא בדרך כלל אידיאולוגית, בכל ספרות מדעית, וכך גם במאמר. שהרי גם בחירת החומר, ובחירת "הדיון" בו אתה מחליט להתעסק משקפת את האידיאולוגיה שלך. ולכן אני מניח התעסק ראובן בדיון מסויים שלא כלל את הדיון בגישות קיינסיאניות אחרות עליהן אני מדבר בתגובה הראשונה.
    2. אני חולק על הגישה שאין אפשרות לדבר בכלל על מודלים בהקשר של המעבר לסוציאליזם. אם לא נדבר על מודלים בכלל בשביל מה ללמוד היסטוריה. כל המפלגות המרכסיסטיות והסוציאל דמוקרטיות, וכל מי שהיום מדבר על מעבר לסוציאליזם יש לו איזשהו מודל. "מודל" יכול להיות גם תיאוריה, שהרי בלי מודל ברמת הפשטה כלשהי לא ניתן להסיק מהעבר אל העתיד. השאלה היא מה לוקחים מהמודל.העקרון הוא שככל שהמודל פחות מתאים למציאות מסויימת לוקחים ממנו עקרונות יותר כלליים, כשהמודל מתאים יותר, ניתן לקחת גם את צעדי המדיניות הממשיים. באנלוגיה בין המודל למציאות החשוב הוא לבחור מה הם החלקים הדומים והשונים בין האנלוגיה למציאות. בשום פנים אינני מתכוון להציב את המודל הנורדי, כמודל "אוניברסלי" למעבר מקפיטליזם לסוציאליזם, וגם לא כתבתי את זה. בסך הכל ביקשתי להציב עוד חלופה לדיון בנושא. כאשר בוחרים במדינה מסויימת את הדרך הרצויה, אפשר לבחור גם בין כמה "מודלים". מה שכתבתי בתגובה היה שהנטיה להתעלם מהמודל הנורדי מוטעית.
    3. ולבסוף, מהי הרלוונטיות של המודל הנורדי. המודל נראה לי רלוונטי למדינות אירופה העשירות. ברור שיש הסברים רבים ומלומדים לסיבה של ההתפתחות השונה של הקפיטליזם במדינות הנורדיות לעומת המדינות של אירופה היבשתית (צרפת גרנמניה וכו’), והתפתחות שונה נוספת בבריטניה וארה"ב. אבל אם נסביר את ההבדלים רק בתנאים תרבותיים כלכליים וחברתיים שונים נגיע לגישות דטרמינסטיות או תיאוריות בלבד. ולכן מותר לשאול מה היה אילו ברחו איגודים מקצועיים ומפלגות סוציאל דמוקרטיות באירופה בדרך שונה.
    4. הדוגמה של בוליביה דווקא מראה על הרלוונטיות של המודל הנורדי להחלטות המתקבלות במפלגות ב"עולם השלישי". מדינות כמו בוליביה הן מדינות קפיליסטיות למרות שהן חלק מהמערכת העולמית וקשורות בקשרי תלות עם המדינות "המרכז" העשירות. בבוליביה הצטבר עושר, וכשאוו מוראלס עלה לשלטון הוא היה צריך להחליט איך הוא מעביר את העושר ואת אוצרות הטבע של בוליביה לידי העם (או לידיים ציבוריות). וכאן היה וויכוח בין השמאל הרדיקאלי שחשב שצריך להלאים באופן מלא את חברות הנפט והגז, כלומר, שהמדינה תקח בעלות לא רק על הנפט שבאדמה, אלא גם על תהליכי היצור ההפקה והשיווק של החברות הזרות. לבין מוראלס שחשב שצריך להלאים את הנפט, כלומר רק את הפיקוח על החברות, את הבעלות על הנפט שבאדמה, ולהתחלק ברווחים של חברות הנפט. על פי הצעת מורלס (שמומשה לבסוף) כ – 82% מרווחי הנפט ילכו אל המדינה (אבל המדינה גם משלמת בעד ההשקעות). על פי ראיון עם מוראלס 7.3.08).מוראלס מדבר על הלאמת הנפט ולא הלאמת החברות. שר האנרגיה, אנדרס סוליס, התפטר על רקע הוויכוח הזה. מוראלס נקט כאן בגישה הדומה, עקרונית, למודל הנורדי: לתת לקפיטליזם להמשיך ולפעול, כאשר המדינה נוקטת בצעדים שיבטיחו לה את השליטה בכלכלה. כלומר, הגישה הרפורמיסטית. ברור שהעובדה שמורלס צריך להחליט על צעדים מעשיים משפיעה, למרות שגישת הרדיקלים לא נבחנה בפועל (אגב, הוויכוח הזה בין ה"רפורמיסטים" ל"רדיקאלים" נמשך גם בנושא הרפורמה האגררית).

  3. שאלה הגיב:

    האם כל רעיון החוזים האישיים לא חותר תחת יסודות האיגוד המקצועי, ועל ידי כך תחת המודל הסקנדינבי? עושה רושם שעובד שמועסק בחוזה אישי אינו נהנה מההגנה האיגודית באותה מידה של עובד שמועסק בחוזה קיבוצי.

  4. מרצניק: אני מסכים עם הכותב הגיב:

    המודל המוצלח ביותר בעולם הוא המודל הסקנדנבי, וצריך לשאוף לו. אני שמח שיש עוד כותבים מלבד ד"ר עמי וטורי שדוחפים לאידאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית הסקנדבית.

  5. למיכה הגיב:

    אני לא מארקסיסט ובטח לא מהפכן. סתם מעניין אותי העניין הזה. נראה לי שהפשרה הזאת פוגעת בדיוק בעקב אכילס של האיגודים המקצועיים, והיא הצורך לשמור על מספר גבוה של עובדים מאוגדים תחת חוזה קיבוצי. אם יש חוזים אישיים, אפילו לתקופת זמן קצובה, משמע יש פחות משקל לאיגודים. אם יש פחות משקל לאיגודים, אז נפתח הפתח לכרסום בכוח המיקוח הקולקטיבי של העובדים. לא ככה?

    אנא נסה לענות לי בלי השתלחות במארקסיסטים הארורים, שתפסה יותר משליש מהודעתך.

  6. מיכה רחמן הגיב:

    לא מדובר בחוזים אישיים אלא בחוזים זמניים (לתקופות קצובות), בהסכמת האיגודים המקצועיים. מובן שזוהי פשרה, אחת מני רבות. אבל אלה פשרות ששמרו על העקרונות המרכזיים (כמו תנאי השכר, ההגנה על העובדים ועל המובטלים, שמירה על עקרונות תנאי הפנסיה וכדומה, שאנחנו יכולים רק לחלום עליהם). אני מניח שמרכסיסטים לא רפורמיסטיים יראו בכל פשרה קטנה התחלה של כרסום בעקרונות המודל הנורדי. הדיון המהותי הוא על טיבה של הפשרה, האם מדובר פשרה בלתי מהותית או עקרונית ומהותית.

  7. תוספת קטנה הגיב:

    היתרון היחידי אותו אפשר לראות בשיטת החוזים והחוזים הזמניים,היא מניעת ההסתאבות של נושא המשרה הקבועה.
    ע"מ לפתור זאת נדרשת מדיניות של מבחן קדנציה,לפי כללים ברורים המותאמים לכל משרה שהיא (ובעיקר אם היא בעלת אופי צבורי).והיה ונושא המשרה לא יעמוד במבחן,יאלץ לפנות מקומו ולעבור לעיסוק אחר.
    זהו הפסד (קיום המבחנים והבירוקרטיה הנדרשת לקיומם ומימושם),שקטן משכרו (הגברת היעילות והפריון).
    ציפור בודד.

  8. ראובן קמינר הגיב:

    תשובה למיכה רחמן
    לפני זמן מה פרסמתי בגדה השמאלית מאמר שסקר את התגובות של קיינסיאינים למיניהם ושל מרקסיסטים לנוכח המשבר הכלכלי הבינלאומי המתפתח.
    ידידי וחברי מיכה רחמן ראה לנכון לבקר את המאמר שלי על כן שהתעלמתי מהקיום של זרם כלכלי-פוליטי המוגדר על ידו "מרקסיסטים-רפורמיסטים." הכוונה שלו היא לתרומה העיונית והמעשית של הסוציאל-דמוקרטיה השוודית ומגמות דומות בגוש הנורדי.
    הביקורת אינה נכונה לדעתי הן לגבי הנאמר שם במאמרי והן לגבי הסוגיות העיוניות המורכבות שמעורר "המודל" השוודי, בפני עצמו. במאמרי שלי שהיה דסקריפטיבי ביסודו שרטטתי את הקווים העיקריים בספרות הפובליציסטית השוטפת. יתכן שאהדתי למרקסיזם משתקפת אך עיקר התוכן מתייחס לתיאור העמדות, ולא יותר. הצבעתי שם על האישים, ועל המאמרים החשובים של הנציגים השונים של הזרמים השונים. ציינתי אז מידה גדולה של הסכמה בין קיינסיאנים שמאליים ובין מרקסיסטים לגבי דרישות למען אמצעים נגד-מחזוריים. לא התיחסתי אל הגוון המרקסיסטי-קיינסיאני בגלל הסיבה הפשוטה שהוא לא השתקף למיטב ידיעתי בדיון ההוא.
    דבריו של מיכה רחמן שייכים יותר לדיון רחב, עיוני והיסטורי על היתרונות מוכרים של המצב הכלכלי-חברתי בשוודיה. אין לי סיבה לפקפק בתיאור של מיכה שעל פיו הסוציאל-דמוקרטיה השוודית נאבקה והשיגה רפורמות סטרוקטורליות חשובות. אלה עמדו לשוודיה בתקופה של נסיגות בכלכלה הלאומית או הבינלאומית. הבעיה שלי עם הטענות של מיכה רחמן מתחילות כאשר הוא מציג את המודל השוודי כמודל אלטרנטיבי – אוניברסאלי בכל הנוגע לדרך המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם.
    שוודיה היא מדינה קטנה יחסית, עשירה באוצרות טבע (פרט לנפט) אשר נהנתה מיתרונות גיאו-פוליטיות לכל אורך המאה העשרים. הרווחים האדירים שצברה שוודיה בתקופה מלחמת עולם שנייה כששרתה את הנאציזם כלקוח הגון לכל דבר הם מן המפורסמים. לדידי אין אפשרות לדבר כלל על "מודל" של המעבר לסוציאליזם כשמעבר כזה תלוי במכלול של גורמים היסטוריים מאד מסוימים. הלקחים וההישגים של הס.ד. השוודי ראויים ללימוד אך האפשרות להעתיק ולו חלק מהם מוגבלת ביותר.
    ההשוואה (אף שהיא מוגזמת בכוונה) בין שוודיה ובין האיטי מצד אחד ובוליביה מצד שני עוזרת להבנת הבעיה. בכל שלש הארצות האלה גודל האוכלוסייה הוא בסביבות תשעה מיליונים בני אדם. האם יש משהו רלבנטי במודל השווידי להאיטי או לבוליביה? ההבדל בין היאטי ובין בוליביה הוא שבבוליביה קיימת תנועה מהפכנית הנאבקת לעצמאות ולרפורמות מהפכניות.
    הרי כל ישות מדינית עניה ומרוששת תרצה ללכת בדרך השווידי. אך מה יש לעשות? הרי מדובר במודל לארצות עשרןת אם בכלל.
    שאלה אחרת היא משמעות הניסיון השוודי במערב המפותח. הוא בוודאי רלבנטי. אך הבעיה אינה בבחירות מודל זה או אחר, אלא בארגון מעמד הפועלים והמוני עם לתמיכה בתוכנית שתשלול זכות הוטו מההון ומשרתיו. בכל מקרה השאלה המכרעת היא יחסי הכוחות שבין ההון והעבודה. אי אפשר לקבוע מראש אם הולכים על הלאמה חלקית או בעלות חברתית. אני חושש שההכרעה תביא אך ורק כאשר ישנה אפשרות לתרגם הכרעה פוליטית-רעיונית למציאות חדשה.

  9. לראובן הגיב:

    נכון מאוד, רק שהמאמר שלך לא הציג ולא ניסה לענות אפילו לטיעון קיינסיאני אחד.

    גם המאמר הזה לא, אגב.

    מי שחושב שקיינס הוא פשוט סוג של מארקס "רך" או "תבוסתן" כנראה מעולם לא קרא את קיינס. קיינס עולה בכמה מונים על מארקס ככלכלן, בהגדרותיו למושגים כגון מכפיל הצמיחה והנטיה השולית לצרוך. דברים שמארקס לא היה קרוב אפילו ללחשוב עליהם. גם כהוגה פוליטי ידע קיינס לראות את המציאות נכוחה ולא להמציא אשליות על מהפכה והמונים שתיכף לוקחים את כל הקופה, וזו כמובן עוד נקודה לזכותו.
    בנוסף, הוא הבין שמשטר שלא מספק חירויות אדם ואזרח הוא לא משטר רצוי. עמדה שהביאה אותו לתמיכה בליברים ולדחיה מהמארקסיסטים הגיבורים של זמנו, ואפילו מהלייבור הבריטית, שכבר אז נכנסה לפאזה הבירוקרטית שלה. קיינס הוא לדעתי אדם גדול יותר מ-99% מהמארקסיסטים של המאה ה-20.

  10. אבי הגיב:

    ראשית, רוב מדינות הגוש הנורדי (דנמרק, נורבגיה ופינלנד) נכבשו בזמן מלחמת העולם ה-2, רק שבדיה יצאה מהמלחמה ללא פגע, ובכל זאת כולן הקימו מדינות רווחה ס"ד.
    שנית, בזמן הקמת מדינת הרווחה, אף אחת מהמדינות הנ"ל ובטח לא שבדיה לא היו מדינות עשירות. התמ"ג לנפש כיום בבוליביה ובהאיטי גבוה מהתמ"ג לנפש במדינות הנורדיות בשנות ה-20.

  11. ASHER FROHLICH הגיב:

    הבעייה המרכזית בכל הדיון הזה היא חוסר הבנה של מרקס וההסבר שלו,בין היתר,לגבי גניבת ,גנבה של ממש,של עודף הערך של העבודה בידי הקפיטליסטים.גנבה זו מנוהלת ומנותוות על ידי הממשלות כדי המשך קיום השיטה,כולל ב"מודל הנורדי".
    השאילה המרכזית אם כן,האם יש צורך בכלל בקפיטליסטים?
    האם החברה האנושית לא יכולה להסתדר בלי חבורה זו של גנבים ורודפי בצע? אני לא מדבר על בעל בית מלאכה קטן או בעל מכולת שכונתית.
    אני מדבר על בעלי השליטה של תאגידי ענק,בנקים,חברות ביטוח,בעלי המפעלים הגדולים השולטים על העושר האנושי.
    לכל המגינים על ה"מודל הנורדי",מציע לבדוק את ההתפתחויות מאז פרוץ המשבר,התפתחויות שהן רק בתחילתן.
    שוב מפליא אותי השימוש הפרוע בקטלוגים ומונחים פסאודו"מרקסיסטים" כאלה או אחרים שאין להן ולא כלום עם המחשבה של מרקס.עדיף לקרוא להם בשמות אחרים,וכך הבלבול והדיסאינפורמציה היו,אולי,מבישים פחות.

  12. עמית הגיב:

    מאמר מרתק וחשוב, הלוואי שנקבל עוד כאלה באתר הזה.
    ומשהו לאשר פרוליך- נכון, נטילת הערך העודף ע"י המעביד היא תאורטית בעצם גניבה. אבל האם הנימוק הזה מסוגל להביא כיום עובד אחד להצטרף למאבק הקומוניסטי? מדוע לא לרדת לקרקע המציאות? האם המודל שאתה מציע נוסה והביא לתוצאות מוצלחות אי פעם? כי אפשר לדבר עד מחר על כמה שמרקס צודק וגם גאוני, אבל 99% מהעובדים ימשיכו לא להאמין לך, כל עוד לא תביא להם מודל שעובד בשטח. ומהבחינה הזאת המודל הנורדי לוקח ובגדול. ודרך אגב, יחד עם כל גניבת הערך העודף ע"י התאגידים השוודים- עדיין כשנעשתה בשנות ה-70 בדיקה השוואתית של מדד השיוויוניות- התגלה ששוודיה שיוויונית יותר ממזרח גרמניה (שהיתה המדינה השיוויונית ביותר בגוש המזרחי). חומר למחשבה.

  13. לאשר פרויליך הגיב:

    צרפת לא נהרסה במלחמה, ארה"ב לא נהרסה במלחמה, קנדה לא נהרסה במלחמה, סקנדינביה (ברובה) לא נהרסה במלחמה. למעשה גם ישראל, הודו, ברזיל, ארגנטינה, מקסיקו, גוואטמלה, אינדונזיה וסנגל לא נהרסו במלחמת העולם השניה, וכולן התקדמו יפה במסגרת מדיניות קיינסיאנית ללא כל מגע יד קומוניסט או מארקסיסט. בפעם האחרונה שבדקתי, רוזוולט הוציא את ארצות הברית מהשפל הגדול כמה שנים טובות לפני מלחמת העולם השניה, וזאת בלי לקרוא ללנין שיציל את המצב. אז מה הכלכלה המארקסיסטית הביאה לעולם, חוץ מרצח, חורבן, רדיפות פוליטיות, עוני ומלחמה?

  14. ASHER FROHLICH הגיב:

    למגיב "לראובן" המהלל את קיינס:

    ללא מלחמת העולם השנייה,וההרס העצום של כלכלות האירופאיות,והיפאנית,כל ה"תרומה" של קיינס לכלכלה ולאנושות הייתה הופכת לבדיחה גרועה.
    לפני שאתה משווה את קיינס עם מארקס,כדי שתראה טוב טוב את מארקס (ואת הפוסט-קיינסיאנים)

  15. ASHER FROHLICH הגיב:

    לעמית

    אם כי אני דחיתי ודוחה את הקריקטורה הגרועה של סוציאליזם שהיה במזרח גרמניה,הטיעון שלך
    לגבי "שיוויוניות" בשנות ה70 מול שוודיה נראים לי מופרכים לגמרי,אלא אם תוכל להציג מקור רציני ונאמן.
    אנא תשים לב לסתירה הלוגית באמירתך,הרי לא נתן "להביא" לעובדים מודל שיעבוד לפני שהעובדים ירצו במודל כזה (הבנתה?).לגבי "המודל" שלא עבד:בדיוק כמו כל הישג אנושי,לדוגמת חקר החלל,ההתקדמות רצופה בכשלונות וגם באסונות.זה לא אומר שאין התקדמות.
    מה לעשות,החיים,כמו ההסטוריה הן לא "פיקניק".

  16. לאשר הגיב:

    שוודיה שוויונית יותר מאשר ברית המועצות.
    התפלגות ההכנסות בברה"מ הקנה לה ניקוד 0.38 במדד ג’יני, בעוד זה של שוודיה עומד על 0.23 וממשיך לרדת.

    מקורות:
    "Politics, work, and daily life in the USSR", James R. Millar, 1987, p.193
    UNDP, Human Development Report, 2007/08

  17. ASHER FROHLICH הגיב:

    למגיב "לאשר"

    עוד פעם,אין בכוונתי להגן על הקריקטורות של סוציאליזם שהיו בגוש המזרחי,עם צמיחת קסטה של ביורוקרטים שגרמו נזק עצום לקדמה האנושית ולסקפטיות בקרב העמים לגבי סדר חברתי צודק יותר.כמו שנאמר,טיפש זרק אבן למים ו10 חכמים לא יצליחו להוציא אותה.
    יחד עם זאת,מדד ג’יני ,אם תבדוק,לא כולל תשלומי העברה או שירותי חינם כגון לימודים גבוהים,דיור,מופעי תרבות,בתי הבראה,טיפולים רפואים שנתנו בברה"מ בחינם.כשעושים השוואות כאלה,אם רוצים להיות ישרים,צריך לקחת בחשבון מרכיבים רבים נוספים,כוון שמדד בודד או נתון סטטיסטי מסוים,עלול לתת תוצאה מעוות לחלוטין.
    רצוי לציין,ש"התפלגות הכנסות" במדינה במנותק מגורמים נוספים רבים,לא אומרת כלום.
    אזכיר לך את הסיפור של אדם שטבע בנחל שעומקו הממוצע היה בסה"כ 1/2 מטר.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים