הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 ביוני, 2009 12 תגובות

יש פער בין מלחמתו הצודקת של השמאל, לבין הדימוי הציבורי השטחי שלו. יחסי הציבור, אם תרצו. אעמוד כאן על הקשר בין הסטריאוטיפ של "הפעיל/ה במעצר", שהינו זהות יציבה ומוחלטת, לבין אפשרות אחרת של זהות, היברידית, לא שלמה, שמאפשרת הרחבה של האפשרויות לפעולה. נסביר זאת דרך שתי דוגמאות: "האישה בהריון" ו"החייל-הרוצח" ואראה את השוני ביניהן לבין "השמאלני/ת במעצר".

פרויד דיבר על כך שהילדה היא בעצם יצור אנדרוגני, חציו נשי-חציו גברי. הילדה, שהינה חכמה, פעלתנית וחזקה, למעשה אינה "אישה" (סטריאוטיפ האישה בתרבות- פסיבית, חלשה, רפת-שכל) ואף אינה גבר (שכן אין לה גוף זכרי). על כן, הילדה חיה במין זהות כפולה והינה סוביקט חצוי. היא יכולה לשחק בין שתי הזהויות- אישה וגם גבר. עתידה הוא להיות "אישה" אך תכונותיה פעילות וחזקות, כמו של "גבר" (בתרבות).


השבר מגיע כשהילדה גדלה ונכנסת להריון. אז נופל דבר. הילדה, שרואה עצמה כיצור פעיל בעולם, כ"גבר" (תרבותית), נאלצת להיכנס בעל כורחה למשבצת ה"אם" (שהינו מרכיב זהות של "האישה"). הכנסה של גופה למצב הריוני מסמל עבורה את סופו של הסוביקט החצוי ובחירה בצד אחד- בנשיות. אין היא יכולה "לעבור" עוד כחצי אישה-חצי גבר, שכן גופה, ריחמה, חומריותה, יסמלו באופן מאד בולט את היותה אישה. הבטן הבולטת, אם כן, היא נקודת האל-חזור ממנה והלאה האנדרוגן הינו אישה. כמו אות קין, הוא יגביל את גבולות הזהות שלה, שעד כה יכלה להימתח ולהתגמש.


"האישה ההריונית" מעוניינת מאד להרחיב את גבולות הזהות שלה אל מעבר לדימוי השיטחי של "אם" (מכילה, רכה, ביתית), אל זהות מורכבת, היברידית. זהות של אם רכה מחד, אך פעילה, חזקה, סוביקט, מאידך.


באותו אופן, "החייל שהרג פלסטיני" הוא זהות שטחית. מחד, נדמה כי החייל נדחף אל עבר הרצח; הפקודות, האימונים, האווירה, הסאבטקסט, הזיהוי של הפלסטיני כ"אויב", כל אלו דוחפים אותו אל עבר מעשה הרצח ככרוניקה ידועה מראש.


מאידך, ישנם חיילים שמאלנים המעוניינים להתגייס ולשרת בשטחים, רק כדי ליצור לעצמם זהות מורכבת, כמעט הפוכה ובלתי אפשרית של חייל-עדין, חייל-סולידרי, חייל-הומני, חייל-ביקורתי. החיילים השמאלנים מעוניינים בהרחבת הזהות שלהם אל מעבר לדימוי "החייל-הרוצח" השטחי. ניתן לדבר על הירי עצמו, על הרצח עצמו, כנקודת האל-חזור, ממנה והלאה הזהות שלו הופכת להיות מוחלטת של "חייל-רוצח". ברגע שהוא עשה זאת, הוא בחר בצד הלאומני, ומשם אי אפשר לחזור אל זהות מורכבת והיברידית.


באותו אופן, המעצר המשטרתי הוא נקודת האל-חזור של הפעיל/ה החברתי/ת השמאלני/ת. הוא הסממן החומרי, הכתוב דיו על גבי נייר, בארכיוני המשטרה, המבדיל את האקטיביסט/ית מ"שמאלנ/ית הספה". לפני המעצר יכולת להשתעשע בדיונים שמאליים, בהפגנות, בהצהרות חברתיות, אפילו בכתיבת בלוגים (שכן האינטרנט, למרות היותו במה ציבורית, לא נתפס כמציאותי במאת האחוזים. באינטרנט, כך אומרים, הזהות יכולה להיות מוקצנת ושונה מהזהות במציאות. וכך מה שאת/ה כותב/ת שם, ניתן להתחרט עליו במציאות). אחרי המעצר, יש תוקף להיותך פעיל/ה. הדבר נרשם, הדבר פומבי, הזהות מוחלטת.


לא בכדי אומרים פעילים, שהמעצר הראשון היווה עבורם נקודת מפנה באקטיביזם. לאחריו הם היו יותר מחויבים למטרה, יותר נכונים להקריב, יותר מזוהים עם הזהות של הפעיל/ה החברתי/ת השמאלני/ת. לפני המעצר, הזהות יכלה להיות אנדרוגנית, משתנה, מחליפת צבעים, לעיתים רדיקלית, לעיתים שותקת. לפני המעצר יכולת לפנטז על חקירה בה תאמרי: איני מזדהה עם המאבק באופן שלם, אני ילדה בת טובים ששיחקה במגרש של הרדיקלים, נגררתי למאבק לא-לי, שחררו אותי ואפסיק להיאבק. אחרי המעצר, הוא הופך להיות המסמן הדומיננטי בזהות שלך. את נעצרת, משמע, את בחרת. בחרת בזהות השמאלנית, בחרת בזהות האקטיביסטית, אינך יושבת על הגדר בין זהות קונפורמית לזהות ביקורתית.


פעילות פוליטית כפעילות שוליים


נקודות האל-חזור האלו מגבילות את הסוביקט; מקשות עליו את הפיכת הזהות שלו להיברידית, לפחות חד משמעית, לפחות צרה. אבל נדמה כי דווקא דימוי "השמאלאני/ת במעצר" הוא דימוי רצוי על השמאל, למרות שהוא מגביל ומצר את זהותו.


"השמאלני/ת במעצר" הוא זהות מוחלטת. נוצר זיהוי בין אקטיביזם להתקלות עם החוק, למרי בצבא, להתנגדות למשטרה. מחד, הייצוג התרבותי הזה, שמזהה את השמאל הרדיקלי עם מעצרים, מחזק את התפיסה כי לאקטיביזטים השמאלנים יש אג’נדה ברורה והם אינם מפחדים לעמוד על שלהם גם מול מוסדות המדינה. מאידך, הסביבה הקונפורמית שנתקלת בפורעי חוק על רקע פוליטי, מקבלת דווקא אישור לנורמטיביות שלה; שכן אף אחד אינו רוצה להיעצר, אף אחת אינה רוצה לבלות לילה בתא מעצר טחוב. והזהות המוחלטת הזו, שאינה מאפשרת גמישות, מרתיעה אנשים ונשים מלהצטרף לשורות השמאל, שכן "תראו מה קורה לשמאלנים, הם נכנסים לכלא, שוטרים מרציבים להם" וכו’. אבל נדמה כי הפעיל/ה מעוניין או למצער אפתי לרתיעה הזו של המיינסטרים מסגנון חייו; אדרבא, הוא מעוניין לראות עצמו כ"שוליים", כמורד, כחי לפי אמת אחרת.


אני רוצה להתייחס לוידאו שהופץ ביו-טיוב וזכה לכמות נכבדת של אלפי צפיות של ההפגנה לתמיכה בפעילות ופעילי "פרופיל חדש" בעקבות חקירתם/ן ע"י המשטרה. בהפגנה זו, נעמדו הפעילים/ות עם שלטים במרחק מטרים ספורים מתחנת המשטרה מרחב ירקון, כאשר המוטו בפיהם/ן היה "למלא את חדרי החקירות בפעילי/ות שלום, אם הם חוקרים את פעילי/ות פרופיל חדש, התחנה תוצף והם יצטרכו להתמודד עם כולנו".


הדרישה הכה חזקה להיעצר, בפועל, מרמזת, מחד, על חוסר הפחד של השמאלני/ת מהרשות המבצעת, קרי, המשטרה ומהכלים שלה להשלטת סדר, קרי, מעצרים. לא רק שאין הם מפחדים להיעצר, הם אף מבקשים ואף בפועל ניסו לחדור אל תחנת המשטרה פיזית.


מאידך, התגובות להפגנה מהחברה הנורמטיבית דוחקות את הפעילות הזו לשוליים ומתיחסות אליה כאל שיגעון, אי שפיות. "השמאלני/ת במעצר" הופך להיות פארסה, מחזה אבסורד, כאשר השמאלני/ת לא נעצר בעל כורחו על פעילותו הצודקת, אלא מבקש להיעצר, כלומר, לוקח את הסטריאוטיפ עד קיצון. והתגובה החברתית היא הרחקת הדימוי הזה ממני, שכן אני לא משוגע ואני לא רוצה להיעצר. ושוב, נוצר פער בין המניעים המאד צודקים לבין ההתיחסות לפעולה כאל "פעולת שוליים".


מסקנות


רציתי להביא תובנות לגבי נקודות אל חזור (הריון, ירי, מעצר) שגורמות לצמצום הגבולות של זהות של סוביקט. נדמה כי, בעוד "האישה ההריונית" ו"החייל הרוצח" מעוניינים להימנע מהצרת גבולות הזהות שלהם ומקווים לזהות מורכבת יותר, ה"שמאלנ/ית במעצר" נהנה מהסטריאוטיפ הזה. הוא לא מבקש לפתוח אותו לדימוי רך יותר, שיאפשר הצטרפות גדולה יותר של אנשים ונשים מהמיינסטרים אל שורותיו. דימוי מורכב יותר של פעילי אינטרנט עם פעילות שטח, של פעילים אקדמיים עם פעילות פורעות חוק, יביא, לטעמי, להתקרבות גדולה יותר לשמאל מהסביבה וכן מנעד אפשרויות יצירתיות גדול יותר של דרכי פעולה ומאבק מתוך השמאל עצמו.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. פחד לגיטימי הגיב:

    מי שפוחד (פחד לגיטימי) אך לא מוכן להודות בכך מצדיק אותו בנימוקים "אסטרטגים".
    אלו שמצטרפים למאבק הפלסטיני הלא אלים מידי שבוע, אלו שמלווים חקלאים פלסטינים אלו שמוחים בגופם נגד הריסת בתים ועוד, כולם מועמדים להיעצר אך מגינים על הכבוד האבור של השמאל מסוגה של כותבת המאמר.
    ואגב, רוב האקטיביסטים הם בינלאומיים לתפארת השמאל הישראלי

  2. ואת כל זה את מבססת על תיאוריות של פרויד? הגיב:

    כשאשה, הייתי מצפה שתזרקי את התיאוריות הדפוקות שלו לעזאזל. מי שלא מבין בנשים, שלא יפתח תיאוריות שלמות לגביהן.

  3. מאמר מעניין הגיב:

    למרות שגררת לתוכו משום מה ז’ארגון ג’נדרי חסר כל קשר לנושא.

    רק תהיה או הסתייגות אחת – יש להניח שהתיאוריה בתוקף לגבי כל סוג של אקטיביזם, לאו דווקא "שמאלי".

    ה"כתומים" מפגינים בדיוק אותם סימפטומים, והציבור המיינסטרימי יותר שקרוב אליהם בדעותין מתייחס אליהם בדיוק באותה צורה שמתייחס "השמאל הנורמאלי" ל"שמאל הרדיקאלי".

    הנקודה שחשוב לחדד היא שמרגע שה"אקטיביזם" לשמו הפך להיות מגדיר זהות עבור האקטיביסט, קיימת סכנה שהאמצעים הופכים להיות מטרה בפני עצמה, והפעילות מאבדת את משמעותה בהקשר הרחב של המציאות עבור כל מי שאינו מצוי במעגל המצומצם של האקטיביסטים,

    לגבי המסקנה –

    אם ה"שמאלני במעצר" נהנה מהדימוי שלו (מה שנכון), מי בדיוק אמור לבנות לו/עבורו דימוי מורכב יותר?

  4. ג’ו קלום הגיב:

    "החייל הרוצח"..?

    חייל לא רואה את עצמו כרוצח, הוא רואה את עצנו כמגן. אקט ההרג אינו שבירה של הזהות, אלא אישוש שלה: ברגע האמת לא ברחתי, לא נחנקתי, לא התחבאתי מתחת לשולחן, לא נתתי לאנשים עליהם אני מגן להיפגע, סיכנתי את עצמי והקרבתי את נשמתי למען אלו שתחת חסותי. הזהות היא אותה זהות שהיתה קודם, החייל כמגן על חבריו, עמו, אמונתו בדמוקרטיה ובחוקיה וכו’, אבל היא כבר אינה מוטלת בספק. היא אינה זהות תיאורתית שהוא לובש כמסכה, אלה זהות אמיתית שעמדה במבחן המציאות. כן, גם לחייל שמאלני שמאמין בזכויות אדם ובשלום.

    הכרותי עם נשים הריוניות פחות אינטימית, אבל אני רוב האמהות שהכרתי לא ראו את עצמן לפתע כישות לא פעילה במרחב – הלידה היא פעולה עצומה, וההגנה וגידול הילדים גם הם.

  5. מה את אומרת הגיב:

    זה מה שקורה כשמנסים לאנוס את המציאות עם תיאוריות מופרכות. בתור מי שנעצר לפני הרבה שנים אני יכול להעיד שזה לא שינה כלום. דעותי לא השתנו פעולותי לא השתנו ותודעתי לא השתנתה. מי שמשתנה הוא מי שמראש מחפש תירוצים ותחושה שהוא הכי צודק בעולם. תתבגרי.

  6. אבי הגיב:

    פוסט מודרניזם בצורתו הרעה ביותר.
    "לפני המעצר יכולת לפנטז על חקירה בה תאמרי: איני מזדהה עם המאבק באופן שלם, אני ילדה בת טובים ששיחקה במגרש של הרדיקלים, נגררתי למאבק לא-לי, שחררו אותי ואפסיק להיאבק. אחרי המעצר, הוא הופך להיות המסמן הדומיננטי בזהות שלך". אז לפי מה שהבנתי המעצר מצר את זהותך ההיברדית של הזדהות עם המאבק מחד ואי הזדהות עם המאבק מאידך? כלומר של זהות שחציה ימנית וחציה שמאלנית? וזהות חצויה שלא מזדהה עם המאבק צריכה לדעתך להיות רצויה לשמאל??
    אף אחד לא מכריח ודורש להיעצר כדי להיחשב שמאלני. ישנם אנשי שמאל רבים שמעולם לא נעצרו. אבל אין כל ספק שקיימים הערכה וכבוד רבים יותר כלפי אלו שמוכנים לסכן את עצמם ולהיעצר, ובצדק.
    השמאל הרדיקלי כשמו כן הוא – רדיקלי. את בעצם מציעה לוותר על זרם שמאלי זה? פעילים רדיקלים שלא מוכנים להסתכן הם אכן לא פעילים רדיקלים, אולם הם עדיין שמאלנים. את לא חייבת להשתייך דווקא למחנה הרדיקלי בזרם השמאלני. לא הכל זה מילים בלבד, אם את רוצה להשתייך דווקא לשמאל הרדיקלי, את צריכה להיות מוכנה לשלם את המחיר. אגב, בכל מקרה השמאל הרדיקלי הוא קטן מאוד בקרב השמאל הישראלי ולא מהווה את רובו.
    רוצה זהות היברידית – תאמרי אני שייכת לשמאל הרדיקלי מבחינת דעותיי אולם לא מבחינת התנהגותי (שם אני קונפורמית). באופן טבעי, מי שהוא רדיקלי גם בדעותיו וגם בהתנהגותו, יזכה ליותר הערכה בקרב חבריו הרדיקלים.

  7. אבי הגיב:

    מעצר ורישום פלילי הם אינם דברים נחמדים, והם אפילו מזיקים. במידה ולא תפתחי "גאות יחידה" של מי שנעצר, אז מעטים בלבד יסכימו להסתכן כדי להפגין ולפעול בדרכים שעלולות להוביל למעצר ורישום פלילי, או אז יהפוך השמאל ל"גיבורי אינטרנט ומאמרי דעות" בלבד, בלא האומץ להפגין ולפעול בחיים הממשיים.
    נכון שקיימת סכנה שהפעולה האקטיביסטית תהפוך למטרה בפני עצמה, אולם מצב זה עדיף על פני מצב בו יהיו מעטים בלבד שיסכימו לפעול בצורה שתסכן את עצמם.
    אין מצב או שיטה מושלמת, אין דרך נטולת בעיות. אולם הדרך הקיימת עדיפה על הדרך שאת מציעה.

  8. אבי הגיב:

    עמית – אין פה שום תשובה עניינית מצידך או מצד מיה ולנשטין לביקורות על המאמר.

  9. עמית הגיב:

    מאמר מעניין, ובמחוזותינו כמעט אמיץ, תודה לך.
    שלל התגובות המתנפלות צפוי, כשמדובר במאמר שדן בביקורתיות בנקודה הכל-כך רגישה אצלנו השמאלנים- הדימוי שלנו בעיני עצמנו.

  10. מושון הגיב:

    הערבוב הג’נדרי פשוט מדרדר את המאמר מיצירה עם אמירה משמעותית ליציר כלאיים היברידי בפני עצמו.

    את חוסר ההגיון הבולט במאמר אפשר לראות ע"י הניסוי המחשבתי הבא:

    נניח שישנה בחורה צעירה בשם תהילה אל-נקם, אשר גרה בהתנחלות "מישור מכמש" שממזרח לצומת תפוח.
    תהילה שלנו מגיעה מידי פעם לגבעה כזו או אחרת בה צה"ל מפנה את חבריה והורס להם את הפחון שבנו בעמל רב, והיא, תהילה, מתלבטת האם להרים אבן ולהשליך על חייל צה"ל (תוך קריאות "יא נאצי מלוכלך!") ולהסתכן במעצר,
    או להסתפק בעצם היותה במקום תוך הבעת עמדה שקטה.

    אז מה היא בעצם תהילה אל-נקם שלנו?
    האם היא כמו "החייל שהרג פלסטיני", שכן היא מתנחלת בכל רמ"ח איבריה?
    אבל מצד שני היא חשה כמו כותבת המאמר מיה ולנשטין – היא חשה שהחייל אכן רוצח! אך בעיניה הוא רוצח את מפעל ההתיישבות הקדוש.
    כמו מיה ולנשטיין גם היא חושבת שדמות החייל היא "זהות שטחית", ושהפינוי הוא "כרוניקה ידועה מראש" שבישלו קברניטי המדינה השמאלנים.

    ומה עם ההתלבטות שלה לגבי מידת האקטיביות שתנקוט כנגד החיילים במעמד הפינוי?
    האם כאן היא נהפכת ל"אישה הריונית" או אולי דווקא ל"חייל-רוצח" שכן היא מתעקשת להנציח את מפעל ההתנחלות הטמא…?

  11. שירה לסהר הגיב:

    חטאת פעמיים, פעם אחת חטא לוגי ובפעם השניה חטא מגדרי.
    החטא הלוגי זה שבשום טיעון או הפרכה לא משתמשים בשם תואר כדי להסביר את טיעונך. להגיד שההשוואה "עלובה" ולסכם בזה, זה בין השיטות הכי עלובות שיש כדי להתמודד עם טיעון.
    החטא המגדרי הוא, שגם אם היית נותן איזשהו הסבר ללמה ההשוואה "עלובה", עדיין היית נשאר גבר. שלא ידע לעולם מה זה להיות אשה. ובהריון.

  12. סהר הגיב:

    בכתבה עלו נקודות מעניינות, אבל ההשוואה המוזרה עם האישה ההריונית לא קשורה, ועלובה אפילו הייתי אומר.

הגיבו למאמר מעניין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים