הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 ביוני, 2009 11 תגובות

ב-10 בדצמבר 2008 הוגש נגד זאב בראודה כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים. כתב האישום ייחס לו שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, בגין אירוע שאירע ימים אחדים קודם לכן, ב-4 בדצמבר, יום פינוי הבית המכונה "בית המריבה" בחברון. בכתב האישום נטען כי באותו יום הלך העותר בשביל המחבר בין קריית ארבע לאזור בית המריבה. הוא עזב את השביל, שלף אקדח, התעמת עם בני משפחה ערבית המתגוררת במקום, ובהמשך ירה בשניים מבניה ופצע אותם. האירוע תועד במצלמת וידאו בידי המשפחה הפלסטינית ופורסם בכלי התקשורת.

בעקבות הגשת כתב האישום חתם שר הביטחון, מכוח סמכות המוקנית לו על פי דין, על תעודת חיסיון המתייחסת למקורות המידע של השב"כ, לדרכי פעולתו ולפרטים מזהים לגבי יחידים ואישים הפועלים במסגרתו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון ובא כוחו של בראודה ביקש לגלות לו את החומר החסוי. נציג הפרקליטות התנגד לעתירה וטען, כי חשיפת החומר החסוי עלולה לפגוע בביטחון המדינה.


כרגיל במקרים כגון אלה, השופט העליון היושב לדון בתיק מקיים דיון במעמד נציגי הפרקליטות והשב"כ בלבד ובלי נוכחות הנאשם ובא כוחו. השופט מעיין בחומר החסוי, שואל שאלות ומקבל הסברים.


למזלו של העותר הובא תיק זה לפני השופט העליון אליקים רובינשטיין, אותו שופט שדן בשחרורו ממעצר בחודש דצמבר. בעקבות הדיון הודיעה הפרקליטות לבית המשפט העליון, כי ככל שיורה בית המשפט על חשיפת החומר תודיע המדינה לבית המשפט המחוזי על חזרתה מהאישום.


ב-7 ביוני 2009 החליט השופט רובינשטיין לקבל את העתירה, תוך הסתמכות על החשיבות העליונה שמייחס המשפט הישראלי לזכות ההליך ההוגן ולשמירת הזכויות הדיוניות. הוא הורה, כי בתיק קיים חומר העשוי לכאורה לתרום להגנת העותר, וכי "אין ספק שסניגור מוכשר היה יכול לעשות בו שימוש לטובת מרשו". מכאן נסללה הדרך להחלטה המורה על קבלת העתירה. הפרקליטות הכריעה, כי המחיר לציבור בחשיפת החומר גובר על האינטרס הציבורי שבניהול משפטו של העותר. בנסיבות אלה – בכפוף להצהרת המדינה בדבר חזרה מכתב האישום – התייתר הצורך לגלות את הראייה. התוצאה המבישה היא ביטולו של כתב אישום חמור.


אין ספק, שמדובר בהחלטה חריגה ויוצאת דופן. כל משפטן הוגן מגלגל עיניים ותוהה, מדוע דווקא בתיק זה מצא בית המשפט העליון לנכון להוציא הלכה חדשה המבכרת את הזכויות הדיוניות של הנאשמים על ה"הפרה הקדושה" של ביטחון המדינה. מדוע סניגורים מוכשרים, שהגנו עד כה על עשרות אלפי עצורים ועותרים פלסטינים, לא יכלו לעשות שימוש בבליל החומר הסודי שהוגש לעיונם של מאות שופטים שדנו בעניינם. הגשתו של חומר סודי בבתי המשפט בישראל, בתיקים פליליים בכלל ובתיקים ביטחוניים בפרט, הוא עניין שבשגרה. בתי המשפט דוחים עתירות לגילוי חומר חסוי חדשות לבקרים,מתוך העדפת ביטחון המדינה. הגשתו של חומר סודי לעיונם של בתי המשפט התפשט לכל ענפי המשפט: משפטים ביטחוניים, הריסת בתים, מעצרים מינהליים, איחוד משפחות של פלסטינים ותיקים אזרחיים של פלסטינים התובעים פיצויים מהמדינה. רעה חולה זו קיימת, למעשה, היכן שנמצאים פלסטינים שמגיעים לבתי המשפט ומייחלים לרגע של צדק, בעזרתו של סניגור מוכשר שידע לשטוח את טענותיו בפני שופט הוגן. אולם הם תמיד מתאכזבים וחושבים שלא בחרו ב"סניגור המוכשר". עתירותיהם לגילוי החומר הסודי נדחות, ובתי המשפט נותנים מעמד של בכורה לפרה השמנה והקדושה של האינטרס הציבורי וביטחון המדינה, ומעדיפים אותה על זכות הנאשם להליך הוגן בענייניו.


והנה, נמצא העצור המתאים: מתנחל בן 51, ללא כל עבר פלילי, שמצא לו את "הרב" המתאים; זה שאישר בדצמבר האחרון את החלטת השחרור שלו בתנאים של מעצר בית. בסופו של יום הוא גם זה שיחלץ אותו מהליך פלילי. אם היה מורשע בדין היה העצור נענש במאסר של שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח.


לעומתו, עשרות אלפי פלסטינים מן השטחים ומישראל, שאף לא אחד מהם "אינו בן 51 ובלי עבר פלילי", ישבו ויושבים שנים על גבי שנים בבתי הכלא, אם כעצורים מינהליים ואם כאסירים. וזאת, בגלל השימוש במכבסת המילים של "החומר הסודי". מאות משפחות פלסטיניות נקרעו לגזרים עקב השימוש שעשה משרד הפנים בחומר שסווג כחומר סודי, ומי יוכל להבטיח לנו שחומר זה אינו שווה את צג המחשב שעליו מוצג החומר לשופט.


לרוע מזלנו, אנחנו נתקלים חדשות לבקרים בפסיקה עקבית המבחינה בין ענישת ערבים לענישת יהודים, ובמדיניות מפלה באכיפת החוק. מערכות דינים שונות מוחלות באופן בלתי שוויוני. מתברר כי אלת הצדק פיתחה שיטת ראייה יוצאת דופן, העוזרת לה לראות מעבר לכיסוי המוצמד לעיניה, ופוסקת על פי זהותו האתנית של האיש הניצב לפניה.


* חוסיין אבו חוסיין הוא עורך דין ופעיל זכויות אדם

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. לזה שענה ליוליוס הגיב:

    תשובתך היא דוגמא אופינית למה בני אדם הגונים מניחים מראש שאנשי "השמאל" משקרים. בירושלים המאבטחים ירו ברוצח תוך כדי בצוע העבירה ואילו בשפרעם הם רצחו את הרוצח לאחר שנוטרל והיה כפות. לכן מי שגזען זה אתה וחיים ברעם למשל שטוענים לחפות ערבי בכל תנאי ולהרשעת יהודי בכל תנאי. את ההגנות שלכם על הרוצחים משפרעם לא היה מנסח טוב יותר התובע במשפט הרופאים .

  2. אור הגיב:

    מה חדש?
    מעניין לקרוא את זה, במיוחד את התגובות-
    — קישור —
    גרמניה הנאצית זה כבר כאן

  3. חיים ברעם הגיב:

    הכותב איננו "קשקשן" אלא עורך דין ופעיל זכויות האדם. המגיב, לעומת זאת, שופט הכל לפני אמות מידה גזעניות ולאומניות. זיכויו של בראודה איננו אלא שערוריה, וכך גם המגמה להעמיד לדין את קורבנות הרוצח בשפרעם.

  4. thank you הגיב:

    Dear Mr Hussein,

    I’ve been waiting for this piece for a LONG time. Please (1) translate yo English; (2) write a much longer and detailed paper that explains this Zionist racism. good luck to you in your work

  5. קשקשן במחילה הגיב:

    אין כאן שום הלכה חדשה. לעיתים מורה בימ"ש לגלות פרטים חסויים בענינים שונים. הדרך בה הושג המידע למשל.אז נכון שהערבים תמיד מקופחים, למשל באופן מפתיע הם מבצעים לינץ ברוצח (שזו דרך יפה להגיד שהם רצחו אותו) ואסור להעמיד אותם לדין כי לערבים מותר לרצוח. כמובן שאסור לפגוע בערבים רוצחי אזרחים ישראלים. אז אם נעשה פה עוול ולא בטוח שנעשה, בראודה פשוט קבל את היחס שהערבים דורשים לעצמם.

  6. עדי הגיב:

    כל כך נכון. חשפת את ערוותו של "משפט הצדק" בישראל.

  7. יוליוס הגיב:

    "המגמה להעמיד לדין את קרבנות הרוצח בשפרעם" היא לדעתו של חיים ברעם "שערוריה".

    מעניין מאד האם באותה קלות עט היה ברעם מכנה יהודים שהיו מבצעים לינץ’ ברוצח פלסטיני "קרבנות הרוצח", ומכנה העמדה לדין שלהם "שערוריה". אין גבול לצביעות, אין גבול להתחסדות המזויפת. למה לא לומר ישר ומראש: ליהודים אסור, כי הם יהודים, לערבים מותר – כי הם ערבים.

    ולעניין הנדון – כבר קרה שטרוריסטים ערבים זוכו בית משפט עקב סירוב התביעה לחשוף מקורות. איני זוכר שמישהו התלונן אז.

  8. ליוליוס הגיב:

    אני רוצה להזכיר לך שכאשר פלסטיני דרס הולכי רגל ומכוניות בירושלים, המאבטח שירה בו מטווח אפס כניסיון לנטרלו או בזעם, לא הועמד למשפט, אלא אוזכר כגיבור בכל מהדורות החדשות. במדינה שלנו, החוק מתעצב לפי זהות התוקף והקורבן. לכן, כמו שאמרת רק הפוך, ליהודים מותר כי הם יהודים ולערבים אסור כי הם ערבים.
    ובמאמר מוסגר: כל מקרה של לקיחת החוק לידים הוא מעשה פסול במדינת חוק. ניתן לנטרל אדם ולא להרוג אותו, השאלה מה יקרה אח"כ בבית המשפט…

  9. עדן הגיב:

    יש כאן ויכוח שכולל שתי שאלות:
    1. מה מבטא חוק כזה שאפשר לזכות אדם בטוענה של בטחון המדינה?
    2. האם ההחלטה כאן היתה צודקת?

    למה צריך להפריד? משום שלא כל דבר שהמדינה מחליטה הוא נגד (במכוון או שלא) נגד ערבים. זה יהיה מצחיק לחשוב ככה וצריך להתייחס בצורה פרטנית למקרה הזה.

  10. לחיים ברעם הגיב:

    האם לדעתך צריך היה גם לא להעיד לדין את המתנחל יורם שקולניק, שהרג מחבל פלסטיני כפות? הוא נידון למאסר עולם ואח"כ עונשו נקצב ל-11 שנה. הצעירים משפרעם שהרגו את המחבל זאדה לא עשו זאת מטעמי הגנה עצמית, כי המחבל כבר לא היווה סכנה לאיש, הוא היה כפות. הם עשו זאת מטעמי נקמה. אפשר להבין את הסערה הומחלטת שאדם נמצא בה במצב כזה, והגיוני לדרוש שלא ישבו יום יותר משישב שקולניק, אבל עצם העמדתם לדין איננה שערוריה כי אם אקט משפטי נורמלי לגמרי וכאמור גם לא תקדימי.
    עמית

  11. ע"ש הגיב:

    לזה שענה ליוליוס
    מחבל הטרקטור נורה לאחר שהיה כבר פצוע ומנוטרל, ולא היווה סכנה.
    היורה השני ביצע וידוא הריגה, וזכה לשבחים על מעשהו.
    ובהחלט, כל מי שעושה לינץ’ במי שלא מהווה יותר סכנה לציבור דינו לעמוד לדין ולהענש. חבל שכלל זה ננקט רק כלפי לא יהודים.

הגיבו ללזה שענה ליוליוס

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים