הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 ביוני, 2009 70 תגובות

נאומו של נתניהו נתפש בארץ ובעולם כתשובה לנאומו של אובמה בקהיר. בתור שכזה הוא עורר התעניינות רבה ומוצדקת. תוכן הנאום היה שגרתי, מסוגם של נאומים שראשי ממשלה בישראל נשאו כבר בעבר, באופן זה או אחר. מטרתם של כל הנאומים האלה הייתה תמיד להסביר לציבור בישראל ובעולם כי את הכיבוש אי אפשר להפסיק. ולא משום שישראל חשקה חלילה בכיבושים ובהתנחלויות, אלא מפני שהפלסטינים סרבנים. ישראל עצמה רוצה להיפטר מן השטחים, אבל הפלסטינים, בהיותם בלתי אמינים וטרוריסטים גם יחד, אינם מאפשרים לה. כך היה עוד בקמפ דיויד, כאשר אהוד ברק ביקש להחזיר להם "כמעט הכול", אבל לא היה לו פרטנר. נכון שגם אנחנו העמדנו כמה תנאים לשלום ולהפסקת הכיבוש, אולם תנאים אלה הועלו רק כתביעה מינימלית למען "ביטחון המדינה". "בטחון" שתמיד חייב סיפוח שטחים פלסטינים.

וכך היה גם בנאומו של נתניהו כאשר אמר "באומץ לב וביושר" ("הוא בעצמו אמר", כפי שנאמר באידיש), שהוא מציע מדינה לפלסטינים. נכון, היא חייבת להיות מפורזת ליד השכן החמוש מכף רגל עד ראש; הפלסטינים צריכים להכריז שהם מצטרפים להסתדרות הציונית ומכירים בישראל כמדינה יהודית; ירושלים תישאר "בלתי מחולקת", ועם חמאס (הממשלה הלגיטימית) לא נדבר. נתניהו לא דיבר על גבולות 67′ או על זכות השיבה, והוא התעלם גם מן היוזמה הערבית לשלום. המילה "כיבוש" לא יצאה מפיו; לדידו, זו "נוכחות" כוחותינו.


את פנייתו המתוקשרת של אובמה להפסיק את הבנייה בהתנחלויות דחה נתניהו באופן גס למדיי במילים, "אנחנו צריכים להמשיך ולספק את הצרכים הנורמליים בהתנחלויות."


אין כל טעם לדון בהצעה הבלתי רצינית הזו, הנטולה כל "אומץ לב ויושר". גם התגובות הערביות והפלסטיניות, שדחו בכל תוקף את "ההצעות הנדיבות" היו צפויות (וכונו מיד בפי דוברים ישראלים כתגובות של "סרבני שלום").


מעט פחות צפויות היו תגובות חיוביות אחדות שהשמיעו שוחרי שלום עם קבלות. הם ראו בנאום אשנב, אמנם קטן, אל עתיד טוב יותר.


אך חשובה הרבה יותר הייתה תשובת הממוען הראשי של הנאום – הנשיא ברק אובמה. אף שהוא לא טרח להקשיב לנאום, אלא בחר לשחק גולף, תגובתו הפומבית הראשונה, לפחות כפי שפורסמה בכלי התקשורת, הייתה כי נאומו של נתניהו הוא "צעד בכיוון הנכון".


בתקשורת הישראלית וגם בזו הפלסטינית הוצגה עמדתו של אובמה כלפי נתניהו כעמדה נוקשה. הלא גם אובמה "אמר בעצמו" שהוא ירדוף אחר השלום "באופן אגרסיבי". פרשן ישראלי כתב, שנתניהו היה צריך "לרופף את טבעת החנק האמריקאית שמתהדקת סביב גופו", בנאומו.


האם אכן נוצר עימות חריף בין ישראל לארה"ב אחרי נאום נתניהו, שהיה לפי סאיב עריקאת "סטירת לחי לאובמה"? מתגובתו הראשונה של אובמה לא נראה שעימות כלשהו מאיים על יחסי ישראל וארה"ב. אך בהקשר זה עולות כמה שאלות: האם נתניהו וסביבתו יודעים משהו שנעלם מעינינו על יחסה של ארה"ב לישראל?


ואולי יש להדגשה האמריקאית המתמדת על כך שיחסי ישראל וארה"ב אינם ניתנים לניתוץ (unshakable), או שארה"ב "תדאג לביטחון ישראל", חשיבות גדולה הרבה יותר מזו שאנחנו מתארים לעצמנו?האם יתכן שגם אנחנו לא קראנו היטב את נאום אובמה בקהיר, ועקב כך נולדו בשמאל אשליות מופרכות, ואילו הימין הקיצוני הגיב בפחדים מוגזמים?


ושמא היתה מטרת הנאום לרצות את מי שנקראות בשפה האמריקאית "המדינות הערביות המתונות", ולספק להן תחמושת להתמודדות מול הערבים הקיצוניים, באמצעות שימוש בשפה חריפה מעט יותר כלפי ישראל? אולי מטרת הנאום כלל לא היתה קירוב השלום והפסקת הכיבוש?


קחו לדוגמה את המשפט המהדהד ביותר בנאום על כך "שההתנחלויות צריכות להיפסק". משפט זה התקבל בעולם כמציין מפנה חד כלפי ישראל. אולם במבט שני וקצת יותר מחדד עולה השאלה, מדוע בחר אובמה במילה "להיפסק" ולא במילה "להוריד"? האם אין בכך משום ויתור על הפסקת הכיבוש ועל הכשרתו העקיפה, תוך כדי רמיזה על כך שהדרישה להפסקת הכיבוש עצמו היא מעט גדולה על אובמה, ולפיכך הוא מסתפק בהפסקת ההתנחלויות? והאם אין כאן התחשבות מראש ב"גושי ההתיישבות", אשר כלולים כידוע בכל "תכנית שלום" ישראלית? כפי שאנחנו מתבשרים מוואשינגטון, אפילו דחיית התביעה הנחרצת להפסקת ההתנחלות שנתניהו השמיע בנאומו כבר זוכה ל"דיון".


למעשה, בתביעה הנחרצת מישראל להפסקת ההתנחלויות יש לא מעט צביעות והעמדת פנים. מנאום אובמה מתקבל הרושם שהקמת ההתנחלויות בכללותה היא באחריותה הבלעדית של ישראל. אך הלוא ידוע בוודאי לנשיא ארה"ב, שממשלות ישראל לא היו מסוגלות להקים ולו התנחלות אחת ללא הסכמתה של ארה"ב (ולענייננו אין זה חשוב אם מדובר בהסכמה מפורשת או ב"קריצה").


לכן, אילו היה אובמה מדבר בכנות היה עליו לומר: אנחנו נפסיק, ומיד, את התמיכה בבניית ההתנחלויות. אנחנו, שהרשינו את הבניה הזאת – בשיתוף עם הישראלים – הפרנו את כל ההסכמים הבינלאומיים והסכמנו עם הבנייה הנוגדת את החוק הבינלאומי בשטחים. אנחנו, שהתחמקנו מכל דיון, חיפינו על ישראל והגבנו במועצת הביטחון של האו"ם בווטו על כל גינוי של ישראל.


אילו אובמה היה מתבטא כך, הוא היה דובר אמת ושם קלפים פתוחים על השולחן. אולם במקום זאת הוא נעמד בפוזה של מטיף בשער, כפי שעשה גם בשאר חלקי נאומו, שגם בהם הסתיר יפה את מניעי המדיניות האמריקאית.


כך גם למשל כאשר אמר בנאומו, שארה"ב לא תכפה שלום על הצדדים וכי הם עצמם צריכים להחליט על כך. האם אובמה אינו יודע שזוהי בדיוק אותה מדיניות ישראלית, שנתניהו הדגיש היטב בנאומו, הדורשת "משא ומתן ישיר" עם הפלסטינים, ביודעה שכך היא לא תוותר לעד על הכנעת הפלסטינים?


בהקשר לזה חשוב גם לשים לב לעובדה, שלכל אורך נאומו אובמה לא הציע תכנית לשלום ולהפסקת הכיבוש. הוא לא הזכיר את גבולות 67′, את בעיית הפליטים, את ירושלים כבירתם של שני העמים ולא התייחס לאיחוד הפלסטינים. בכך הוא הקל על נתניהו להתייחס לסוגיות האלה כרצונו.


מקוממת במיוחד הייתה הפיסקה שבה דיבר אובמה על האלימות שהפלסטינים (ולא הישראלים, חס וחלילה) צריכים לחדול ממנה. וזאת הוא אמר אחרי "עופרת יצוקה", שהיתה לאחר היבחרו לנשיאות ולאחר שהוא אישר אותה בעצם שתיקתו.
 
ובכלל, הדיבור על הימנעות מאלימות מפי נשיא החולש על הכוח הצבאי הגדול ביותר בעולם ומחזיק ב-700 בסיסים צבאיים בעולם; נשיא שכבר הספיק להגדיל את התקציב הצבאי האמריקאי(!),לדחות את היציאה מעיראק ולהגדיל את ההתערבות באפגניסטן, הוא מוזר ביותר בלשון המעטה. ועוד לא הזכרנו את הקורבנות בעיראק ואת שפיכות הדמים הנמשכת שם (לפי הערכות שונות מניין ההרוגים והפצועים נע בין חצי מליון למיליון וחצי).


ולמרות כל זאת אובמה מטיף להפסקת האלימות. האם לא עלתה כאן הצביעות לגבהים שלא הכרנו קודם?


נאומו של אובמה מעיד על היחלשות מעמדה של ארה"ב בעולם, ובמיוחד בקרב הארצות הערביות והמוסלמיות. עברו ימי "ספינות התותחים" שנשלחו למוקדי ההתקוממות נגד אמריקה. אפילו פלישות גדולות בנוסח הפלישות לעיראק ולאפגניסטן קשות יותר לביצוע. קשה יותר גם להפעיל אמצעים מן הסוג של רציחות פוליטיות והפיכות פנימיות שהופעלו נגד איינדה בצ’ילה,קסטרו בקובה ומוסאדק באיראן.


היחלשות ארצות הברית נובעת הן מהתרופפות אחיזתה בכלכלה העולמית והן מן השינוי ביחסי הכוחות העולמיים – התעצמותה של סין ונחישותה החדשה של רוסיה. בין הגורמים המחלישים את ההגמוניה האמריקאית יש למנות גם את התנועה הלאומית- מוסלמית. התנועות הלאומיות הערביות–מוסלמיות הן מן האויבים הגדולים ביותר של ההגמוניה האמריקאית האימפריאלית. גם בשעה שתנועות אלה נחלשות במידה רבה כאשר הן הופכות מחילוניות-לאומיות לדתיות-לאומיות, הן ממשיכות להיות כוח גדול ועויין לארה"ב.


ארה"ב אינה מפחדת מן הגרעין האיראני, אלא מהשפעת איראן על התנועות הלאומיות האנטי-אמריקאיות מטבען. אובמה יודע שכל הארצות הערביות ה"מתונות" אינן נהנות מתמיכת עמיהם, והן חשופות להשפעה זו.


המומחים בבית הלבן הבינו היטב שיש להתרחק ממורשת בוש; שיש לשנות, אם לא את המדיניות – לפחות את הסגנון; שיש להנהיג שינויים כאלה או אחרים אפילו על חשבונה של ישראל. אובמה מוכן לעשות שינויים קוסמטיים מסוימים. אך הוא אינו חולם על שינוי ביחסים "שאינם ניתנים לניתוץ". לדעתי, המירב שהוא מוכן לו הוא הורדת מאחזים ועצירה מסוימת של התפשטות ההתנחלויות. את המירב הזה, בעטיפת הסגנון המיוחד לו, יגיש אובמה כמתנה למדינות הערביות "המתונות", כדי להקל עליהן את הלחץ שמפעילות עליהן התנועות הלאומיות הערביות.


אובמה הוא האיש המתאים ביותר לכך. בענין זה ניתן להשוותו לצ’רצ’יל שאמר, שהוא לא עלה לשלטון כדי לחסל את האימפריה הבריטית. אף אובמה אינו רוצה לחסל את האימפריה האמריקאית, אלא לשמור עליה. גם הוא, ואין לטעות בכך, נשאר ראש האימפריאליזם האמריקאי.


כך שבסופו של דבר שני הנאומים, זה של אובמה וזה של נתניהו, היו הצגה של "כאילו". שניהם יודעים מי כאן הקובע. אובמה היה יכול לחסוך מעצמו את נאומו ולהודיע לממשלה, שאם ישראל לא תיסוג מכל השטחים הוא יפעיל אמצעים כאלה או אחרים. אך אובמה אינו מתכוון לנהוג כך, כיוון שישראל משמשת כעמדה חשובה במערך האסטרטגי של ארה"ב במזרח התיכון. ישנו תחום התמקחות צר למדי בין ישראל לארה"ב. נראה שעד כה תחום זה מוכר היטב לנתניהו. אולי אף יותר מאשר ליריביו.


ולמי מאתנו שתלו ותולים את תקוות השלום שלהם באובמה ובארצות הברית אני אומר בצער: ארה"ב אינה הפתרון, אלא הבעיה.

תגובות
נושאים: מאמרים

70 תגובות

  1. לעמוס הגיב:

    כל מה שכתבת לא משנה את הלוגיקה –

    לא משנה אם הנורמות של X מפלצתיות בעיני Y ו/או להפך.

    מה שמשנה הוא שאם אכן כך הדבר, אין שום אפשרות אמיתית לבצע עירבוב בין X לבין Y.

    כמו בן, גם אם X או Y יסכימו לקבל אחריות על הנורמות (המפלצתיות בעיניהם) של האחר, אין שום סיכוי שמי מהם יסכים להתאבד או לסבול נזק משמעותי עקב קבלת האחריות הזו.

    להבהרה: "מפלצת" אין הכוונה ליצור לא אנושי, אלא לנורמות אנושיות המקובלות בתרבות אחת, שבתרבות אחרת נחשבות פסולות מעיקרן ולחלוטין לא מקובלות.

    עזוב לרגע את "הסיכסוך" ותחשוב למשל על חברה עם היסטוריה של צמחונות כערך מוסרי/תרבותי, שמתבקשת להבלע בחברה של קרניבורים מושבעים.

    ברוב התרבויות יכולה להתקיים סובלנות ברמה זו או אחרת כלפי כיסים של מיעוטים קטנים שמקיימים נורמות "אחרות" בצורה קיצונית (לדוגמא – היחס של החברה הישראלית למיעוט החרדי), בעיקר כשהמיעוטים האלו מתנהלים בקהילה "סגורה", ומכירים במעמדם כמיעוט.

    אבל ברגע שיש סיכוי או איום שהמיעוט יכפה את הנורמות שלו על מי שרואה את עצמו כחלק מה"רוב" – פה מתחיל עימות.

    לסיכסוך הערבי ישראלי יש מאפיינים ברורים של יריבות על דומיננטיות של זהות, על רקע דמוגרפי.

    מרגע שהערבים חשו שהמיעוט היהודי גדל ומתחזק בכל האספקטים, ברמה שמאיימת על הדומיננטיות הערבית, התחילה ההתנגדות.

    בעיני הערבים הציונות היא דבר מפלצתי לא בגלל פעולות אלו ואחרות, כי דברים גרועים ואיומים באותה מידה ואף הרבה יותר, הם עשו ועושים זה לזה, בלי שהעושים יהפכו לסמל השטן בתרבות העממית.

    שקר יהיה לטעון שערבים שונאים יהודים כעיקרון. מה שהם שונאים זה ריבונות יהודית בחלק ממרחב שנתפס בעיניהם כערבי.
    זה הדבר שנתפס בעיניהם כמפלצתי. לא הנישול מאדמה, אלא הנישול מהריבונות.

    ליהודי בתרבות הערבית יש מקום רק כ"כפיף", בשום אופן לא כריבון, וגם לא כשותף שווה ערך.

    היום יהודים הם הדומיננטיים בישראל משום שהם הרוב, כל מה שמסכן את הרוב הזה מאיים על על הדומיננטיות, ולכן דרישות שמשמעותן שינוי משמעותי ביחס המספרי בין יהודים לערבים (כמו מתן זכות התאזרחות לכל פליט ערבי וצאצאיו עד דור עשירי ועד בכלל, או מדינה דו-לאומית על כל הטריטוריה שממערב לירדן, או ביטול חוק השבות) מתקבלות ברתיעה ובדחיה.

    הוג או לא הוגן, זה המצב.

  2. יובל הלפרין הגיב:

    יש קשר למה שכתבתי.
    ארצות הברית תומכת בריאקציה.
    נגד מי נלחמו הטליבאן?
    בדיוק נגד אלה שביקשו להשתחרר הן מההגמוניה של ההון העולמי והן מההגמוניה של האליטות המקומיות-מסורתיות שדרכן הוא פועל.
    אפשר לא להסכים לדרך שלהם, אבל זה מה שהם רצו ולא צריך "להפיל" עליהם כל ביקורת שקיימת על ברית המועצות, כי לא פעם היו להם חיכוכים גם איתה.
    כשכוחות הקדמה בוחרים בטקטיקה דיקטטורית, קל לגייס נגדם גם ליברלים ופעילי זכויות אדם במערב. אבל כשהם בוחרים באמצעים ליברליים (כמו איינדה בצ’ילה) – מסתלק המסווה של "תמיכה בדמוקרטיה" ונחשפת האמת של "תמיכה בקפיטליזם".

    ארצות הברית תומכת במוברק ובירדן ובסעודיה.
    האם אלה מופת של דמוקרטיה, אפילו במובן הליבראלי?
    אלה מופת של "פרו מערביות" במובן של האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית והמדיניות הכלכלית הנוחה להון העולמי (הפרטה, פתיחת שווקים, קיצוצים בתקציבי רווחה).
    הדיקטטורה הפרוגרסיבית נוסח נאצר, הבעת’, קדאפי, נג’יבוללאה באפגניסטאן וכד’ היא הדרך היחידה להקים מדינת רווחה באמצעים מוגבלים.
    עד היום במצרים ובסוריה הלימודים באוניברסיטאות הם חינם ועל בתים רבים במצרים חל פיקוח מחמיר על שכר הדירה. קדאפי הלאים את מקורות הנפט והצליח בעקבות זאת לשפר בהרבה את רמת חייה של האוכלוסייה.
    לזה ארצות הברית מתנגדת.
    פעם הטליבאן נלחמו נגד משטר חילוני והיו מוכנים "לשלם" על כך לארצות הברית.
    כיום האחים המוסלמים במצרים נלחמים במשטר מובראק, הוא מוכן "לשלם" לארצות הברית, והם תומכים במאבקי עובדים שנפגעו ממדיניותו זו של מובראק.

    כך שלפחות באופן עקיף ארצות הברית אכן תומכת, גם היום וגם תמיד, בטליבאן, באחים המוסלמים ובחמאס:
    אם על ידי חיזוק האהדה כלפיהם בקרב ההמונים עקב תמיכתם במשטר מנוון (כמו במצרים).
    אם באמצעות כפיית דפוסים של "דמוקרטיה ליברלית" (כפי שבוש ניסה לעשות במקומות שונים והצליח רק ברשות הפלסטינית).

    קורה שגורם פונדמנטליסטי מובהק מאמץ, לפחות באופן חלקי, תפיסות שמקורם בשמאל, בכל הנוגע לאימפריאליזם ולמדיניותו הנאו-קולוניאלית. כאן אני מודה שיש לנו בעיה כי התרגלנו למצב אחר.
    התרגלנו שארצות הברית תומכת בריאקציה והריאקציה תומכת בדת.
    מה עושים כשיש לנו "מהפכה אסלאמית"?
    כאן צריך לתמרן ולשמוע מה אומרת האופוזיציה השמאלית במקומות כאלה. בפועל עמדת השמאל במצבים כאלה היא ניטראליות אקטיבית, תוך התייצבות לצד הריאקציה החלשה יותר בעת עימות חזיתי.
    "אם בריטניה תפלוש לאפגניסטן, נעמוד לצד הבאן הלוחם למען עצמאות ארצו".

    זה אמר לנין, ואני מוסיף:
    כל מאבק בידי יומו.

  3. המגיב לאבירם הגיב:

    לכן ארה"ב תקפה את עיראק, מדינה חילונית שאפילו נלחמה במוג’האדין ובטאליבן ואסרה עליהם כניסה לעיראק? לכן מכרה נשק ותמכה באיראן במלחמת איראן-עיראק, שלא היתה קשורה כלל לברה"מ?

  4. ליובל הלפרין הגיב:

    כל הטיעון שלך נשען על יסודות בלתי קיימים.

    ארה"ב לא תומכת בריאקציה כמו שהיא לא תומכת בקדמה.

    היא תומכת במה ובמי שמשרת בעיניה את האינטרסים של ארה"ב, באופן נקודתי.

    ארה"ב תמכה במוג’הידין בזמנו כי הם נלחמו בבריה"מ וכירסמו במעמד ובדימוי שלה, ובריה"מ היוותה להערכת האמריקאים בזמן ההוא איום הרבה יותר גדול מחבורה של דתיים מטורללים שוכני מערות ורוכבי גמלים.

    היום היא תומכת במצריים, בירדן ובסעודיה לא משום שמדובר במשטרים נאורים, אלא משום שהיא צריכה שותפים באזור, והיא צריכה שליטה בנפט, ואלו השותפים שהסכימו.

    העמדה האמריקאית האנטי סורית היא לא בגלל שסוריה פחות נאורה מסעודיה, אלא משום שסוריה בחרה לסייע לגופים שהפעולות שלהם פוגעות באמריקאים ובאינטרסים שלהם.

    יש לסוריה מזל גדול שאין לה נפט בכמות רצינית, וגם לא תכנית גרעין אפילו לכאורה, אחרת היא היתה גומרת כמו עיראק.

    בכל מקרה, במה זה שונה ממערכת השיקולים שלך? גם אתה תומך באופן נקודתי במי ובמה שלהערכתך משרת את האינטרסים שלך. אם במקרה הוא חילוני ונאור – יופי טופי. ואם הוא חשוך וריאקצוני – גם לא אסון.

    זו בדיוק היתה מערכת השיקולים של בריה"מ בזמנו. שיתוף פעולה על כל מיני חולירות על רקע אינטרסנטי ולא על רקע ערכי.

    צדיקים אין פה, והידיים (המטפוריות) שלך מלוכלכות בדיוק באותו סוג של ליכלוך, כך שגילגול העיניים שלך פשוט צבוע.

  5. יובל לאור הגיב:

    אני התחמקתי מזה?
    אמרתי את זה אלף פעמים.
    ההגירה הציונית ההמונית לא הייתה מוסרית כי היא נועדה לדחוק את רגלי האוכלוסייה המקומית ("עבודה עברית", "גאולת הקרקע" וכו’) והתכוונה לשנות את המאזן הדמוגרפי בחסות מעצמה קולוניאלית ("הצהרת בלפור") ונגד רצונה של האוכלוסייה המקומית.

    זה מספיק, אם כי יש עוד סיבות.

  6. חיים ו. הגיב:

    כותב יובל הלפרין
    "ההגירה הציונית ההמונית לא הייתה מוסרית כי היא נועדה לדחוק את רגלי האוכלוסייה המקומית ("עבודה עברית", "גאולת הקרקע" וכו’) והתכוונה לשנות את המאזן הדמוגרפי בחסות מעצמה קולוניאלית ("הצהרת בלפור") ונגד
    רצונה של האוכלוסייה המקומית"

    לא היא לא.
    היא לא "נועדה" לדחוק איש, אתה ממציא לך המצאות. היא נועדה להציל את יהודי אירופה מאסון שנתפש כקרב והולך על ידי חלקים באינטילגנציה היהודית, אסון שאכן הגיע כמה כמה עשרות שנים אחר כך. זו הייתה כל התורה כולה. האוכלוסיה המקומית הייתה גורם כלכך שולי שלא היה צורך להועיד משהו לכבודה.

    יותר מכך, "רצונה של האוכלוסיה המקומית" לא ממש שיחק תפקיד רלוונטי בעיקר משום שהאימפריה העותומנית שלטה בארץ ולא נראה היה שהם הולכים לאנשהוא, וזאת לפני שדברנו על כך שלא הייתה "אוכלוסיה מקומית" לדבר עליה. כלומר, אוכלוסיה מקומית במובן של קהילה מקומית מבוססת ומאורגנת שהייתה לה דעה להשמיע. בטח ובטח לא כזו המתחזקת תודעה לאומית כלשהיא ובוודאי שלא ישוב משמעותי התופס חלקים משמעותיים מהארץ.
    קסנופוביה עם כל הסימפטיה זה לא ממש עניין לגיטימי.

    התפתחות התודעה הלאומית המקומית וההגירה הערבית לישראל *בעקבות* הציונות הן בוודאי לא עילה להפיכת הציונות ללא מוסרית רטרואקטיבית, נהפוך הוא, קצת הכרת תודה הייתה מתקבלת בברכה. אפשר לצטט את צרצ’יל על ההגירה הערבית לישראל בעקבות הפיתוח הציוני – "למרות שלא נרדפו, זרמו הערבים בהמוניהם לארץ והתרבו בה עד שהאוכלוסיה הערבית גדלה יותר ממה שכל יהדות העולם הייתה יכולה להוסיף לאוכלוסיה היהודית.", לא ממש היה לו אינטרס לשקר בנושא, האיש לא היה ציוני נלהב, נהפוך הוא.

    מעבר לכך, לא היה שוב נסיון ערבי לשיתוף פעולה עם ההגירה היהודית בשוב שלב שלה, כשחמשת אלפים יהודים איכרים הגיעו בעליה הראשונה הם ספגו התקפות, שעשרים אלף עלו בעליה השניה הם הותקפו ברצחנות כזו עד שנאלצו להקים ארגוני הגנה וכל זה עדיין במסגרת השלטון העותומאני המוסלמי, לא שלטון עצמי יהודי ולא קדחת.

    והציונים לא בסדר בסיפור הזה, נו באמת.

  7. אור- ליובל הלפרין הגיב:

    יובל, שוב פעם אתה לכאורה משיב אך בעצם מתחמק. כשכתבתי פרקטיקה התכוונתי לעובדות בשטח, דברים שכולנו יודעים שקרו. אתה בתשובתך זרקת לי ‘אמיתות’ מאוד כלליות שמבוססות על נראטיב של אחד הצדדים.
    דבר תכל’ס, היכן בא לידי ביטוי העושק, הניצול והנישול עד 48? (כדי להקדים תרופה למכה : נישול אריסים מאדמתם היה תופעה כלכלית רווחת באותה תקופה, כאשר היקף הנישול הציוני הוא כחמישית מהסך הכללי)

  8. יובל לאור הגיב:

    אתה מראש אומר שזה חמישית מכלל המקרים, אבל זה מספיק, מה גם שעצם הרעיון של "בית לאומי" פירושו ניסיון עקירה שיטתי ומאורגן.
    אדגיש שוב שהעובדה שקרקע נרכשה מעניינת אותי כפי שעניינה את האיכרים שנושלו בעקבות הרכישה.
    ב-1870 דיווח יחיאל מיכל פנקס מ"מקווה ישראל" שזה עתה נוסד: "שכנינו מאזור מעולם לא ישכחו כי נישלנו אותם מאחוזתם."

    את דבריו של אחד העם "אמת מארץ ישראל" הזכרנו פעמים רבות. הא דיבר על עוול ועל התנכלות לפלאחים צד המתנחלים הציונים כדבר שבשגרה, לא כ"שוליים סהרוריים" כלשון ימנו.

    ב-1884 הוקמה פתח תקווה בפעם השנייה, ואליעזר רוקח, שהיה מעורב במבצע, כתב בדו"ח:
    "ובני הכפרים אשר בסביבת פתח תקווה, שהיו לוקחים מקודם אדמה לחרישה מאת אדוני הארץ בחכירה אין להם עתה די אדמה אשר תוכל לכלכל אותם ואת מקניהם, ולכן יוסיפו פחם על האש והגופרית להלהיב את לבב אדוני הארץ על כי נעשקה אדמתם לנגד עיניהם וזרים יאכלו אותם."

    עכשיו גדרה. ייסודה לווה בגירוש יותר ממאה משפחות פלאחים, בסיוע המשטרה הטורקית.

    שולמית אלוני אוהבת לצטט את מאמרו של א"ד גורדון "עם אדם". היא רק שכחה לציין שנושא המאמר הוא התנגדותם הברורה והצפויה של הפלאחים להתיישבות הציונית, ולכן כדאי שנהיה "עם אדם", כלומר ננשל יותר בעדינות. (גם בזה לא עמדתם).

    עמק יזרעאל.
    "מכירת אדמות סורסוק נודעה ברבים משום שהייתה כרוכה בגירושם ל 8,000 משפחות אריסים בקירוב. היו עוד הרבה פרשות דומות, אך הן לא נודעו ברבים."
    (ההיסטוריון כריסטופר סייקס).

    בנוסף לפלאחים בכל עמק יזרעאל, הייתה גם העיירה אל פולה (על שמה עפולה), אשר בה ניהלו המגורשים מאבק הירואי נגד המשטרה הבריטית, שאז הייתה עוד פרו-ציונית לחלוטין ובאה לנשלם. אז נוצר לראשונה מגע נרחב בין הקומוניסטים אנשי פק"פ, הבולטת בהם היתה פנינה פיינהואז, ואז הם ענו לראשונה לשאלה "אז תחליטו באיזה צד אתם."

    בכרוז שהופץ על ידי המפלגה נאמר:

    "מה קרה באל פולה ומי צדק?
    מי הצודק? הפלאח שאינו רוצה לאבד את ביתו הדל, את לחמו; או סרסוק הרוצה בצע כסף? או הציונים הבאים לעזרת הקפיטליסטים האמריקנים, התורמים למען "נחלה" בארץ ישראל כדי לזכות במקום של כבוד בגן העדן."
    הכוונה היא לתורמים יהודים אמריקנים לקרן הקיימת.

    תופעות דומות אירעו בחדרה, בנס ציונה, בזיכרון יעקב, בראש פינה.. זה ייקח בערך חמישים דפים לפרט הכול.

    לא מדובר רק באיכרים, אלא גם בפועלים. הפועלים הערבים רצו כל הזמן הקמת איגוד מקצועי משותף בכל הענפים. בן גוריון תמך בכך לזמן קצר, אבל אחר כך היה גדול המתנגדים וב-1924 הועמדו לדין משמעתי בהסתדרות עובדים אשר "העזו" להקים איגוד מצועי משותף עם הערבים בשירותי הדואר והטלגרף בחיפה.

    בנוסף, הנישול נמשך עד היום.
    כל אפליה של אזרח ערבי, כל הריסת בתים, כל תוכנית בניין מפלה, כל דחיפה בבילעין וצו הריסה ביפו ובירושלים, כל כפר לא מוכר בנגב – זו הציונוצ, וזו המציאות ולא נרטיב של אחד הצדדים.

  9. עופר ליובל הגיב:

    צמצום הפערים החברתיים הצליח ביותר במדינות דמוקרטיות, וצמצום זה הוא – בדרך כלל – תוצאה של מדינות שהנהיגו ממשלות שנבחרו ע"י העם ולא כל מיני עריצים נאורים יותר או פחות:

    — קישור —

    וההגירה הציונית היתה מוסרית (או בלתי-מוסרית) בדיוק כמו הפלישה הערבית במאה השביעית.

  10. לעופר הגיב:

    שים לב למדינה "הכחולה" המאוכלסת ביותר בעולם, היא סין, המוקפת בים של מדינות כתומות וצהובות דמוקרטיות, כמו הודו, אזרביז’ן, סרי לאנקה ועוד.
    קצת מטה את הנתונים, לא?

  11. תודה על הקישור הגיב:

    איראן וסוריה אותו צבע כמו ספרד וגרמניה,
    ואל נשכח שהישגו של ילד משכונת מצוקה שמקבל 80 במבחן גדול מזה של ילד בשכונת יוקרה המקבל 80 במבחן.

  12. עופר למגיבים הגיב:

    הקשר בין רמת הפיתוח של מדינה לבין מידת הדמוקרטיה הוא כמעט 1:1 :

    — קישור —

    — קישור —

    נכון שהקשר בין שניהם לבין שוויון הוא פחות מובהק, אבל עדיין משמעותי.ואין חשיבות לאיזה שכנות יש למדינה אלא מה קורה בתוכה.

    למגיב "תודה על הקישור": השאלה אינה מה הממוצע בכיתת היוקרה והמצוקה, אלא הפערים בתוך כל כיתה.

  13. מה כמעט אחד לאחד הגיב:

    אין סיכוי שסין לא מעוותת לגמרי את התמונה. אולי רק אם סופרים את סין בתור מקרה בודד, ולא בתור מדינה שמכילה חמישית מהאוכלוסיה העולמית.

    אגב באמת יתכן שאיראן כמעט ברמה של ספרד, מאחר ובמדדי פיתוח לא סופרים לכמה אנשים באוכלוסיה יש טלוויזיה ופלאפון, אלא לכמה אנשים יש מים זורמים. מבחינה זו, יתכן שמדינה יחסית-עניה תהיה באותה רמה עם מדינה עשירה.

  14. עוד צופה במפה הגיב:

    סין שמין. סליחה, אני ישראלי, ואותי מחרידה קודם כל הנקודה האדומה הקטנטנה שם, שבקושי רואים אותה.

  15. ג’ו קלום הגיב:

    למגיבים לקישור של עופר, ולעופר.
    אני חושב שלא ראיתם את הדפוס הקטן – הצבעים האלו מתארים את כמות האנשים מתחת לקו העוני המקומי. ככזה, השרטוט הזה חסר תועלת לחלוטין בלהראות את רמת הפיתוח של המדינה – אם כולם חיים בבקתות בוץ, השיוויון מאוד גבוה, אבל רמת הפיתוח מאוד נמוכה.

  16. מעניין לא פחות הגיב:

    לראות את הקשר בין חופש כלכלי לבין דמוקרטיה. למישהו יש כוח לחשב את המתאם הזה?

  17. אבי הגיב:

    עופר, הדמוקרטיה בהונג-קונג לוקה בחסר, כאשר אנשי העסקים בוחרים בראש המדינה.
    הנה דוגמה להפגנת ענק שהייתה שם ב-2005 למען זכות בחירה שווה וכללית.
    — קישור —
    ובסינגפור אין בכלל דמוקרטיה ובכל זאת, בשתיהן רמת הפיתוח גבוהה מבברזיל וארגנטינה בהן ישנה דמוקרטיה אמיתית.

  18. עופר – כן, שוב אני הגיב:

    ראשית תודה על התגובות המהירות.

    למגיב "מה כמעט"- במדדים כאלה סופרים כל מדינה כמקרה בודד.אשר לנוסחת החישוב, היא מופיעה במאמר המלא:
    — קישור —

    ג’ו קלום – שים לב שדווקא במדינות שהרוב חי בבקתות בוץ, בדרך כלל יש מיעוט קטנטן שחי בארמונות.

  19. אבי הגיב:

    ישנו מדד שנקרא "מדד החופש הכלכלי", ומייסדיו גם טענו שקיים קשר בין חופש כלכלי וצמיחה, אלא מה? הם לא שיקללו בנתוני הצמיחה שלהם תמ"ג לנפש ולא שיקללו זאת בהתאם לכוח הקנייה, כמו שנהוג במדדים בינ"ל. אם משקללים את הנתונים בהתאם לכוח הקנייה ולתמ"ג לנפש, קיים למעשה קשר שלילי בין מידת החופש הכלכלי לבין צמיחה.
    — קישור —

  20. לעוד צופה במפה הגיב:

    הנקודה האדומה שם, במפה, היא השטחים. לגבינו, או שלא טרחו אפילו לסמן אותנו, או שמצבנו דומה מאוד למצב במצרים.
    שאני לא אתפלא אם זה נכון, אבל ידוע לי שבמצרים, למשל, כבר התחילו למכור נסורת בלחם.

הגיבו לחיים ו.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים