השבוע נוכחנו לדעת שגם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, העילוי אהרון ברק, נמנה על קבוצת האישים שראו את האור דווקא אחרי בלותם. אין לקבל את הדברים האלה בתגובה פאבלובית ופשטנית: כולנו מודעים לעובדה שברק היה שופט נאור, יחסית להלוך הרוח הרווח באליטות שלנו. אבל במושגים אירופיים וצפון אמריקאיים הוא היה מסווג כשמרן-ליברל, אי-שם במרכז הסקאלה שנעה בין שמרנים חשוכים הלוחמים למען הנצחת הסדר החברתי והמדיני הקיים מימין, ועד לחדשנים הלוחמים בכל כוחם למען מימוש זכויות האדם באשר הם משמאל.
מומחים לענייני משפט העלו בעבר על נס את נכונותו של ברק לעמוד על עקרונותיו ובעיקר להילחם למען עליונות שלטון החוק על הקמים למוטט אותו כדי להנציח את עוולות הכיבוש, להצדיק גזילת אדמות ולהתעלם מחוקים קיימים נגד עינויים ופגיעה בכבוד האדם. לכן נהגו אנשים נאורים יותר במערכת הפוליטית, המשפטית והתקשורתית להגן על כל התבטאות של ברק, גם אם לא הייתה מוצלחת במיוחד, ובעיקר לתת כתף לא רק לאיש עצמו, אלא גם לכל השופטים העליונים שהשתייכו לאסכולה שלו. הירידה החדה ביוקרתה של הרשות המבצעת, השחיתות שפשתה בכל מקום, הכישלונות של הממשל המרכזי בטיפול בבעיות החברתיות, בניהול המשברים הביטחוניים, והפקרת ביטחונם האישי של האזרחים לשרירות לבם של פושעים ובעלי הון שמקורו מפוקפק, יצרו מצוקה רבה בקרב הציבור המבוסס יותר, שיש לו מה להפסיד מהמשבר בחברה הישראלית. ברק ואנשיו הצטיירו, לא תמיד בצדק, כמגדלור המאיר באפלה ומציל אותנו מצרות קשות מאלה הפוקדות אותנו ממילא חדשים לבקרים.
השבוע השמיע ברק דברי ביקורת רדיקליים, מהסוג שהופיעו בטור הזה ובמקומות אחרים כמעט מדי שבוע בעשרים וחמש השנים האחרונות. הוא הוקיע את אזרחי ישראל היהודים על יחסם לאזרחים הערבים ואמר במפורש שרבים מהם מוכנים לתמוך בזכויות אדם אבל גם בזריקת הערבים לים, והטעים שגם השלום בקרב האזרחים היהודים במדינה תלוי בשיקום רקמת היחסים בין בני שני העמים החיים בישראל. רבים מאוד הסיקו מדבריו שהוא תומך בעקרון של ישראל כמדינת כל אזרחיה. אין צורך לומר שנאומו הניב את התגובות הלאומניות הרגילות ממחנה הימין. ח"כ מיכאל בן-ארי, הכהניסט המוצהר, הִשווה אותו לעזמי בשארה ולאחמד טיבי (מכובד מאוד בעיני, אבל הכהניסט לא התכוון לחלוק לברק מחמאות) וגם אנשי ליכוד הוקיעו אותו כ"פוסט-ציוני" והטעימו שדבריו תרמו לחיזוק נחישותם לשנות את הרכבו של בית המשפט העליון. זה מגוחך, כי המזימה לחיסול בית המשפט העליון כיישות ליברלית באורח יחסי מתבצעת נגד עינינו כבר זמן רב, תחילה בניצוח שר המשפטים הקודם דניאל פרידמן (שדווקא מפלגת "קדימה" הנאורה מינתה אותו כדי להציל כמה ממנהיגיה המושחתים מאימת הדין), אבל ברק הגביר כנראה את המוטיבציה הלוחמנית של פשיסטים סמויים וגלויים, שהפכו את הכנסת למשלט שממנו נשלחים הלוחמים, בדיוק כמו אנשי פרנסיסקו פרנקו בספרד של שנת 1936, כדי להסתער ולקעקע את שלטון החוק, ובעיקר את זיקתו לעקרונות של צדק מוחלט, למשפט הבינלאומי ולאמנות הבינלאומיות השונות שבאו להבטיח את זכויות האדם בכל מקום.
כמו בתחרות אגרוף של 15 סיבובים הצליח פרידמן לפגוע בבית המשפט העליון, גרם לברק וליורשתו יהודית ביניש לדמם, אבל טרם הכחידם כליל. בתקופת כהונתו החשוכה של פרידמן נהגו רבים לייחס לו מניעים אישיים ופסיכולוגיים ואף לטעון שהאיש משתולל, בעיקר משום שהסנובים האליטיסטים בעליון לא קיבלו אותו לחברתם חרף תרומתו האינטלקטואלית לספרות המשפטית, ונהגו בו בבוז ובגבהות לב. לעתים הזכירו התקפותיו הפתטיות על ברק ואנשיו את ההברקה הישנה של אוסקר ויילד, שאותה שם בפי אחד מגיבורי מחזותיו: "אל תשמיץ את החברה הגבוהה; רק אלה שלא הצליחו לחדור אליה עושים כך". ייתכן שיש בזה משהו, אבל צריך להתייחס ברצינות למינון של כל מרכיב בהתנהלותו של שר טירון, שלא מכיר את המערכת הפוליטית ומטפח תדמית עצמית של לוחם רומנטי נגד כוחות חזקים ממנו. המרכיב העיקרי היה בכל זאת פוליטי-אידיאולוגי: פרידמן הוא נץ פוליטי ושמרן רעיוני, שראה באנשי ברק בעליון מעין חבורה של כופרים וגם מצודה של אופוזיציה למדיניות הישראלית, המושתתת על הנצחת ההתפשטות הטריטוריאלית וההתנחלויות על חשבונם של תושבי השטחים הכבושים בניגוד למגילת זכויות האדם ולעקרונות המשפט הבינלאומי.
כמו שקרה בכמה מדינות אירופיות שהרסו את הדמוקרטיה בשם הלאומנות והשמרנות, המהפכה הפשיסטית מתאפשרת בזכות בגידת האליטות השמרניות בעקרונות דמוקרטיים וליברליים אוניברסליים. מובן שהתמונה היא תמיד יותר מורכבת. בספרד למשל, תמכו חוגים בורגניים משמעותיים בדמוקרטיה, וגם בתוך הצבא היו גנרלים וקולונלים שלחמו באומץ ובהקרבה נגד המורדים הפשיסטים. אבל התמונה הכללית הייתה קודרת. בגרמניה של 1933 אפשרו שמרנים (שבזו בגלוי לנאצים מהמעמדות הנמוכים) לאדולף היטלר להגיע למשרת הקאנצלר (ראש הממשלה) חרף העובדה שלא קיבל רוב בבחירות. באיטליה נהו בורגנים אחרי בניטו מוסוליני, אף שהאיש הגיע לשלטון בשנת 1922 בעזרת אספסוף נחות בעיניהם. הם האמינו, בצדק מסוים, שהוא יבלום את האיום האדום, הקומוניסטי והסוציאליסטי, על שלטונם בפוליטיקה ובכלכלה. לפִרצה שיצרו אנשים כמו פרידמן נוהרים עתה אנשים המתעבים את הדמוקרטיה ואת השלום, שלא לדבר על עקרונות ליברליים כמו שוויון בפני החוק והגנה על זכויות המיעוטים. חבר הכנסת בן-ארי ירמוס גם את פרידמן בעתיד, כפי שעשו קודמיו באירופה לשמרנים שסללו בפניהם את הדרך אבל נרתעו מסגנונם הפרוע והאלים בהמשך. אהרון ברק ימשיך להיות מטרה עיקרית להכפשות, כיוון שהוא מסמל את העידן שבו האליטות הצליחו להכפיף את רצון הרוב הלאומני לנורמות ההתנהגות המקובלות במערב.
לכן אין לנו בשמאל ברירה אלא להגן על ברק, חרף הביקורת המסורתית שלנו על המערכת המשפטית. ברק פעל במערכת בעיקר בתקופת הכיבוש, היה יועץ משפטי, שופט עליון ונשיא חזק ומשפיע של בית המשפט העליון ואִפשר פגיעה מתמשכת, לעתים בלתי הפיכה ובלתי אנושית, בתושבים הפלסטינים של השטחים הכבושים. הוא הווה אולי גורם מתון, ופה ושם גם ממתן, במעשה הציוני משנת 1967 ועד לפרישתו לפני שנים אחדות, אבל מי שרואה בו גם עלה תאנה לעוולות הבלתי נסבלות של ישראל כלפי אחרים, איננו טועה. כמו חיים כהן, עוד יועץ משפטי שהפך לשופט עליון, החרטה והרדיקליזם באו אחרי הפרישה. אבל קשה שלא להתגעגע לכהן ולברק, אחרי שאנחנו חוזים באליקים רובינשטיין (שעבר אותו מסלול) בפעולה ויודעים, שגם אחריו יבואו בעיקר גרועים ממנו.
אני מסכים עם חיים ברעם שחומסקי אמר המון שטויות אבל האימרה שלו שחומסקי גם אמר דברים גאונים אני חולק לא מיניה ולא מקצתיה איןשום דבר גאוני באיש או בהגיגיו.
לאחר שהתרשמתי אני,ותקוותי כי גם הציונים התרשמו,מה יודע ומה אינו יודע חיים ברעם אודות אהרון ברק,אפשר ביתר קלות להבין את האמביוולנטיות שלו ביחסו אל ברק.
יחסית למובא לעיל,הרי ברעם נמנה עם הרחמנים:
"ברק היה שופט נאור יחסית להלוך הרוח הרווח באליטות שלנו".ברור כעת גם מה דעתו על המומחים ש"העלו על נס את נכונותו…נגד עינויים ופגיעה בכבוד האדם".
את אותו ציבור-אנשים נאורים יותר במערכת הפוליטית והמשפטית(להלן:הציונים הנאורים)לא עניינו כמובן זכויות אדם וכו’,אלא דווקא האינטרס האישי-היה להם מה להפסיד.
מול הציונים הנאורים התייצב פרידמן.מעלליו ידועים גם לציונים ולכן אין צורך להרחיב בנושא.למען הסר ספק מציין ברעם כי פרידמן ראה באנשי ברק בעליון מעין חבורה של כופרים וגם מצודה של אופוזיציה למדיניות הישראלית, המושתתת על הנצחת ההתפשטות הטריטוריאלית וההתנחלויות על חשבונם של תושבי השטחים הכבושים בניגוד למגילת זכויות האדם ולעקרונות המשפט .
האם זה נבלה וזה טרפה?שאלה זו גורמת למבוכה.זכורות לי היטב היטב התלבטויותיו והתחבטויותיו של ברעם מעל דפי כל העיר בבחירות 96.התחבטתי יחד עמו ואף שמעתי לעצתו.לעומת זאת,הפלשתינאים אזרחי ישראל לא התלבטו כלל.אשר יגורנו בא,כאז כן עכשיו.אז היתה הבחירה בין פרס ובין החרמת מועמד כלשהו לראשות הממשלה.היום הדילמה המוסרית דומה,וגם החלטתו לאחר דילמה מוסרית הקשה מנשוא של ברעם דומה:"אין לנו בשמאל ברירה אלא להגן על ברק, חרף הביקורת המסורתית שלנו על המערכת המשפטית".
קשה יהיה שלא להתגעגע לברק ולחיים כהן, במיוחד אחרי קריאת רשימתו של גדעון לוי-עבריינים בעליון(הארץ)http://www.haaretz.com/hasite/spages/1095476.html
ובכל זאת,יש הבדל מהותי בין 96 לבין 2009
ונראה לי כי תום שגב הגדיר נכון את פשעו הגדול ביותר של ברק:
"משפטן דגול וליברלי, סימפטי, אבהי ולא מורם מעם – הוא נתן גם לזוועות הדיכוי חזות לגיטימית; אנשים הגונים יכלו להגיד לעצמם שאם ברק חי עם הכיבוש – גם הם יכולים. אשמתו גדולה על כן אף מזאת של האנשים העושים את העבודה המלוכלכת בשטח."
תום שגב:"אהרן ברק: מה שנשאר"(הארץ)
— קישור —
דווקא הידיעה שאחריו יבואו גרועים ממנו,מחייבת אותנו,אנשי השמאל המוסרי (להלן:הלא ציוניים)לא לתמוך במי שבמו ידיו הכשיר פגיעה אנושה כל כך בזכויות הפלשתינאים.
זוהי השותפות היהודית-ערבית לדעתי:מאבק חסר פשרות הן בציונים הנאורים והן בציונים הלא נאורים.(להלן:מאבק בציונים).מסקנתו של שגב:"כשיבואו המשאיות של אפי איתם לגרש את הפלסטינים – ספק אם בית המשפט העליון יגן עליהם",המופיעה בתחילת מאמרו,לא מותירה לנו ברירה אחרת.
לא נמאס לך? בתור מישהו שגר באירופה כמה שנים אני חושב שאני מכיר אותה קצת יותר טוב ממך ואני אומר לך חד וחלק שברק ממש לא היה נחשב שם לשמרן אלא לליברל נאור, היחידים שהיו רואים אותו כשמרן חשוך זה השמאל הרדיקלי אלא שיש כאן בעיה: רובם הם לא באמת שמאל אלא משהו אגרסיבי שתומך בכול משטר אלים שיש(נוען חומסקי תמך בחמר רוז) אז בבקשה אל תגיד דברים שאתה לא יודע.
מן הפח אל הפחת.זו הכותרת שאני הייתי בוחר לו הייתי נדרש להציע כותרת למאמרו של ברעם.
ראשית,יש לבדוק מה יודע חיים ברעם ומה אינו יודע.ע"פ התגובה האירופאית(זו המבוטאת בגינונים אירופאים ובניסוח שאינו מסגיר את מוצאו הישראלי של המגיב ("אני מכיר אותה קצת יותר טוב ממך","אומר לך חד וחלק")),היחידים שהיו רואים אותו(את אהרון ברק) כשמרן חשוך זה השמאל הרדיקלי.
לפני שחורצים את דינו של ברק,כדאי לקרוא(למען רצינותם של הטיעונים) על טיבו של זה.
אין ספק כי ברעם קרא בתשומת לב רבה,וטוב יעשו הציונים אם יקראו גם הם מספר מאמרים לפני שיקלידו את תגובותיהם המתלהמות.
אילן סבן,מרצה למשפטים באונ’ חיפה,ערך מחקר מקיף בנושא התייחסות בג"צ לפלשתינאים.עיקר תוצאות מחקרו מובאים בחיבורו :"בית המשפט העליון והמיעוט הערבי -פלשתינאי:תמונה (ותחזית) לא בשחור לבן".
— קישור —
בדברי הסיכום טוען סבן:"בית המשפט לא עושה את כל אשר לאל ידו במילוי ההבטחה לשוויון אזרחי הטמונה בחזון המגשר שאותו הוא עצמו סימן".גם בהרהורי ליבו משתף אותנו סבן:
"אולי בית המשפט פשוט מתעייף מהתפקיד הכה קשה של הילד עם האצבע בחור הסכר.קל למדי להבין זאת.בית המשפט די בודד בתפקיד זה,והתפקיד מניב ביקורתיות יותר מהילת גבורה.
אלא שאין לו ואין לנו הפריבילגיה של התעייפות או חיפוש שלווה מדומה.אלה יובילו אותנו להכריע רע בפרשת הדרכים שבה מצויה החברה הישראלית".
אשר לשמאל הרדיקלי,אלה הרואים בברק שמרן חשוך.כדאי לבדוק מה יודעים ומה אינם יודעים אותם משפטנים והיסטוריונים,הלא הם
אייל גרוס,מירון בנבנישתי ותום שגב,ומה חושבים על כך תומכי הקמר- רוז’,גדעון לוי,וחיים ברעם עצמו.
אייל גרוס-1.החומה,שקרים ובג"צ
— קישור —
2.בג"צ, החומה והמתנחלים: האקדח שניתלה במערכה הראשונה
— קישור —
3.בג"צ והגדר: פרק נוסף בסדרה
— קישור —
מירון בנבנישתי מוסיף משלו על הדברים הידועים
לכל מי שטרח לברר פרטים על הגדר:
"באחת הפסיקות האחרונות שלו בבג"ץ, קבע השופט בדימוס אהרן ברק כי הפתרון הזה – "כביש מרקם החיים" – מספק, ולכן לא פסל את הגדר סביב ביר נבאללה".(מתוך:מכלאה, עם נוף לירושלים,הארץ)
— קישור —
גדעון לוי לא ידע אנה יוליך את זעמו בעקבות חוק האזרחות.
(ברק שולח מייל לייל,הארץ)
— קישור —
וחיים ברעם מגיב למאמר מערכת הארץ:אות קלון לעליון במאמר משלו:לסרב(אתר זה)
— קישור —
s.php?name=News&file=print&sid=4585
אך מי שהיטיב לתאר את מעללי ברק בצורה הקולעת ביותר,לטעמי,היה ספירו במאמרו:עמוד הקלון.(אתר יש-גבול).כותב ספירו:
"ברק הוא המצביא המשפטי שנתן כמעט לכל עוולה של הכיבוש הכשר חוקי ומשפטי. הוא הוביל את מערכת המשפט להיות השפחה החרופה של המערכת הביטחונית, יהיו אלה הצבא, השב"כ, המוסד או המתנחלים, מה שקרוי בשפה הרשמית "כוחות הביטחון"."
— קישור —
עידו, אולי תפרט בעניין חומסקי והחמר רוז’?
למה יש לי הרגשה שזה יישמע כמו הטיעון ש"חומסקי תומך במכחישי שואה" ? (פרשת פוריסון, כפי שהיא מוצגת ע"י דמגוגים)
לחיים:טעיתי שייחסתי לך את הטענה שברק הוא שמרן חשוך אכן זה לא מה שכתבת ועדיין טעית: גם באירופה ובארצות הברית אהרון ברק היה נחשב לליברל ובקשר לסוגיה הביטחונית היא לא ממש קיימת באירופה לכן היא לא רלוונטית לדיון.
אני מסכים לחלוטין עם הקביעה של חיים ברעם לפיה ברק היה נחשב איש מרכז במונחים מערביים, ואני מחזק את דעתו לפיה יש להגדיר מונחי שמאל וימין באופן הנהוג באירופה. השוואה שכזו מגלה ממצאים מענינים.
ברעם עצמו שנחשב "רדיקל קיצוני" בישראל הופך להיות איש שמאל מן השורה, אנשי קדימה והעבודה הם ימין רגיל, והימין הישראלי הוא ימין אולטרה-לאומני או פשיסט.
זו הסיבה העמוקה לעויינות העכשווית נגד ישראל ברוב מדינות המערב. ישראל בכללותה היא מדינה לאומנית, אגרסיבית וימנית מדיי בהשוואה לזרם המרכזי באירופה, וגם בהשוואה לאיזורים נוספים בעולם כמו צפון-מזרח ארה"ב, קנדה או ניו-זינלנד.
למר עידו לם,
תקרא את הטקסט לפני שאתה מתלהם.לא אמרתי שאהרן ברק הוא שמרן חשוך, חלילה, אלא הצבתי אותו באמצע הסקאלה, בין השמרנות הימנית והשמאל הליברלי.
לעופרנ : אם אתה רוצה אתה מוזמן לקרוא את הטור של חיים ברעם ורוד זה נחמד בין המגיבים יש אחד בשם חיים ו שמביא קישור לדבריי. לדרור בל"ד: היחיד שמתלהם זה אתה ומכיוון שיש לי רושם שאתה בולשביק אני מסרב לפתוח איתך באיזשהו דיון.
דרך אגב דרור בל"ד: האם השמאל המוסרי שתמך בגולאגים הוא גם מוסרי? תמהני.
כיוון שלעפר נ. שמורה פינה חמה אצלי, אני אחסוך לו את הנבירה בפוסטים ישנים, הנה הציטוט והמקור.
בעקבות עדויות של פליטים מקמבודיה על מעשי טבח המוניים, כותב חומסקי:
"executions have numbered at most in the thousands; that these were localized in areas of limited Khmer Rouge influence and unusual peasant discontent, where brutal revenge killings were aggravated by the threat of starvation resulting from the American destruction and killing. These reports also emphasize both the extraordinary brutality on both sides during the civil war (provoked by the American attack) and repeated discoveries that massacre reports were false. They also testify to the extreme unreliability of refugee reports, and the need to treat them with great caution, a fact that we and others have discussed elsewhere "
הנה מאמר שלם כןלל מקורות של הסאגה הקמבודית של חומסקי, מפגן כזה של אוולת לא רואים כל יום, עניים עצומות לרווחה:
המקור:
— קישור —
לאלי,
נכון מאוד. אני גם מסכים להגדרה שבמונחים אירופיים אני איש שמאל מן השורה.
אשר לציטטה של חומסקי, אין לנו אלא להתנער מכל אחריות. חומסקי כתב הרבה דברים נכוחים, גאוניים ופורצי דרך וגם המון שטויות, במחילה. לכן אנחנו חושבים על כל נושא באורח עצמאי ולא נדרשים לשום גורו. אבקש להזכיר שג’ון פילג’ר, שותפו של חומסקי בגינויים מוצדקים על פשעי ממשלת ישראל בשטחים, היה הראשון במערב שחשף את פשעי הח’מר רוז’ ואף הגן, ובצדק, על הפלישה הוויטנאמית לקמבודיה ששמה קץ לזוועות. כיוון שעסקתי שנים בנושא הזה תרשו לי להזכיר לכם שארצות הברית תמכה שנים בכנופיות הח’מר רוז’ נגד וייטנאם בשל שיקולים הכרוכים בניהול במלחמה הקרה נגד ברית המועצות. בזמנו הייתי העיתונאי היחיד בארץ שגינה את מנחם בגין על שהורה לנציגנו באו"ם לתמוך בהאמנת איש הח’מר רוז’ כמייצג קמבודיה. אף אחד מאנשי המרכז הלאומני או השמאל הציוני לא טרח הצטרף אלי.