הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 ביולי, 2009 תגובה 1

בכתבה מצמררת שפורסמה השבוע על ילדים שמועסקים במנהרות בעזה*, מספר אנוואר, נער עזתי בן 15, כיצד נעשה מובטל לאחר שמנהרת ההברחה שבה עבד נהרסה בתקיפת חיל האוויר הישראלי. כמחצית מכלל כ-16 אלף הפלסטינים העובדים במנהרות בעזה, נטען בכתבה, הם נערים וילדים. הם עובדים בעבודות מסוכנות ומפרכות בעבור כ-10 שקלים לשעת עבודה. רבים מהם סובלים מחרדות ומכורים למשככי כאבים. אנוואר מובטל כיום, אך נראה שהוא מצפה לחזור לעבודה המסוכנת ולא אל ספסל הלימודים. לעיתונאי הוא אומר, ש"בית הספר הוא חסר טעם". הנער חכם. מה הטעם ללמוד כאשר האופק הכלכלי שלך מצטמצם לתעסוקת המנהרות? ואיך תוכל להתפנות ללימודים כאשר פרנסת משפחתך תלויה בך?

דו"ח ארגון העבודה הבינלאומי על מצב העובדים הפלסטינים בשטחים, שפורסם במאי השנה, קובע, שכל עובד בעזה תומך בממוצע ב-8.8 נפשות. אלה החדשות הרעות. החדשות הטובות הן, שבגדה המערבית כל עובד מפרנס רק 4.4 נפשות בממוצע. עדיין לא ספרו להן איך ייראה השלום הכלכלי המתוכנן בשבילן בישראל, אך הן מכירות היטב את המציאות הכלכלית שהן חוות תחת שלטון הכיבוש, שמאז ראשיתו שיעבד את הכלכלה הפלסטינית לצרכיה של ישראל.


על פי נתוני הבנק העולמי מסתכם כיום התוצר הגולמי המקומי לנפש בגדה המערבית ב-487 דולר. שיעור האבטלה מתקרב לכמעט 20 אחוזים. באזורי התעשייה והחקלאות בהתנחלויות מוצאים כ-26 אלף פועלים ופועלות פלסטינים, ובכללם כאלפיים קטינים, אפשרויות תעסוקה חיוניות לקיומם. מרבית הנערים והילדים עובדים בשדות ובמטעים שבבקעת הירדן. חלקם מחליפים את האבות והדודים שעבדו בישראל או בהתנחלויות עד שנשללו מהם אישורי העבודה מטעמים שונים ומשונים, שלעולם אינם מוסברים. לטענת ארגון העבודה הבינלאומי שיעור התעסוקה של בני ה-15 ומעלה בגדה המערבית היה בסוף שנת 2008 מעט יותר מ-34 אחוז. ואולם, למעלה ממחצית הצעירים בגיל תיכון עד 29 אינם עובדים ואינם לומדים. הארגון מתאר את התופעה כ"בזבוז של כוח אדם יקר".


באוקטובר 2007 פסק בג"ץ, בפסק דין תקדימי, כי דין העבודה הישראלי חל על העובדים הפלסטינים בהתנחלויות. ואף על פי כן, חוקי העבודה שלנו אינם נאכפים בהן. למעשה, גם חוק העבודה הירדני וגם דין העבודה הפלסטיני אינם נאכפים בהן. גן עדן למעסיקים. ילדים בני פחות מ-14 מועסקים בעבודות קשות בשכר יומי של חמישים עד שישים שקל. שיטת ההעסקה הנפוצה היא באמצעות קבלני משנה – ראיסים – שתפקידם לחסוך למעסיקים את כאב הראש שבהעסקת עובדים ישירה. הקבלנים משלמים לפועלים את שכרם במזומן ובדרך כלל ללא תלושי שכר, או עם תלושים כוזבים. יום העבודה מתחיל בשעות הקטנות של הלילה, בעת שהפועלים ממהרים למחסומים, המכונים כיום מעברים, כדי לתפוס מקום טוב בראש התור הנדחק לשערים הנפתחים עם שחר. בעקבות תלונות שהתקבלו במחסום ווטש והועברו לקו לעובד, תיעדו פעילי הארגון את מחסום קלקיליה [בשמו החדש – מעבר אייל] בבוקר ארוך אחד במאי האחרון. כבר בשלוש לפנות בוקר השתרך תור של למעלה מאלף עובדים לפני המחסום. לקראת פתיחתו מצטופפים בו לעיתים קרובות כעשרת אלפים בני אדם. הפועלים סיפרו לנציגי קו לעובד על פציעות חוזרות ונשנות בעת המעבר בשער הברזל המסתובב. ימים אחדים לפני ביקורם, סיפרו העובדים, מת פועל שנמחץ בתור.
 
חמורות לא פחות הן ההפרות השיטתיות של תקנות הבטיחות בעבודה. במטעי הדקלים שבבקעת הירדן מועסקים עובדים במשך שעות ארוכות בדילול תמרים בעמידה מסוכנת על ענפי העצים ולא על משטח עבודה כפי שהתקנות מחייבות. נשים וילדים עובדים ללא מיגון מתאים בשדות הירק כשהם חשופים לחומרי הדברה מסוכנים. ילדים רגישים במיוחד לרעלים האלה, שחלקם מסרטנים ועלולים לפגוע בפוריותם. תאונות עבודה מדווחות למוסד לביטוח לאומי רק במקרים יוצאי דופן. בדרך כלל נותרים העובדים להתמודד לבדם עם תוצאות התאונה ועם השלכותיה הכלכליות.


במציאות הזאת מעסיקים ישראלים עוד עשויים להאמין שניצול עובדים פלסטינים היא הטבה נוספת המוענקת על ידי המדינה לחברות ולמפעלים המוקמים במקומות שמוגדרים כאזורי עדיפות לאומית. עובדיהם הפלסטינים, הזקוקים נואשות לעבודה, חוששים להתארגן ולתבוע את זכויותיהם. ואם יש בהם כמה נועזים שתובעים מהם לשלם שכר מינימום או לכבד את הזכויות המוקנות להם בחוק, מאיימים עליהם בפיטורים ובשלילה של אישורי העבודה היקרים מפז.


בדיוק לפני שנה, ביולי 2008, נחתם, בשקט ובלי יחסי ציבור, הסכם חדש בין ההסתדרות ובין פדרציית האיגודים המקצועיים בגדה המערבית, בתקווה להתגבר על קשיים ביישום הסכמים קודמים שנחתמו בין שני הארגונים. חשוב לציין, כי על פי הסכמי אוסלו מ-1993, עובדים פלסטינים בישראל משלמים אחוז משכרם להסתדרות, אף שאינם חברים בה. לפי ההסכם, תעביר ההסתדרות מחצית מן התשלומים לפדרציה הפלסטינית. האם עומדים העובדים ליהנות מפירות השקעתם הכספית הנדיבה בארגונים שהתחייבו להגן על זכויותיהם? אם להסתמך על ניסיון העבר לא הייתי ממליצה להם לחכות ליותר מקדחת בצלחת. אך למה להיות תמיד פסימית? למה לא להשאיר חלון הזדמנויות קטן גם להפתעות חיוביות? עופר עיני, למשל. אחרי שהוכיח לכולנו שהוא מסוגל להפוך ממשלה ימנית הדוגלת בכלכלה קפיטליסטית לחסידה של זכויות עובדים, מותר לנו לצפות מיו"ר ההסתדרות לקדם מעתה גם את מעמדם של העובדים והעובדות הדחויים והמושתקים ביותר בארץ – העובדים הפלסטינים.


*בין סכנה לפרנסה: ילדים עובדים במנהרות עזה, Ynet, 13 ביולי 2009.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. סבט הגיב:

    וכרגיל אף מילת ביקורת על שלטונות החמאס ואבו מאזן שבמקום להתעסק בפתרון בעיות קיומיות מוליכים את עמם שולל לאבדון.

הגיבו לסבט

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים