הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 באוגוסט, 2009 6 תגובות

התבקשתי על-ידי מערכת "הגדה השמאלית" לכתוב משהו ליום השלושים לפטירתו של ידידי משכבר הימים, עמוס קינן, וזה אחרי שכבר הגבתי בפורומים שונים על כך. ועלה בדעתי לעשות זאת על=ידי תגובה על רשימתו על עמוס ב"הגדה" של ידיד אחר, יבדל לחים ארוכים, אורי אבנרי.

עמוס, כפי שציינו כמעט כל מספידיו, היה אדם בעל ניגודים עמוקים, ואורי ציין שהיה "מאהבה של ארץ ישראל". אהבה עלולה להביא אדם הן לדברים נפלאים והן לאסונות ופשעים. גם המתנחלים מציגים עצמם כאוהבי הארץ, אבל נכונותם לשרוף את יבוליה ולכרות את עציה מעידה על טיבה של אהבתם (ואינני מבחין כאן בין החלאות הפורעות של יצהר ובין ה"הגונים" שמעולם לא הסתייגו מהם). עמוס תיעב אותם כמוני וכמו אורי, ואני מניח שכמו רוב רובם של קוראי "הגדה". אבל מושג זה של "אהבת הארץ" מחייב הבהרה.


אביא כאן זכרונות אישיים אחדים:


ראשית, משהו על עצמי. משפחת אמי הגיעה ארצה מוילנה שבליטא בתחילת המאה ה-19, ומשפחת אבי הגיעה ארצה מפרסבורג (לא ברור לי אם העיר נמצאת היום בהונגריה או בסלובקיה) ב-1854. לאיש במשפחות הענקיות המורחבות שלנו אין מושג מה קרה לצאצאי הקרובים הרחוקים שנשארו באירופה לפני 150-200 שנה ןשאיבדנו כל קשר איתם מאז. יש להניח שרובם נרצחו, אם לא היגרו קודם למקומות אחרים. כלומר – כל שורשי הם כאן. ואין זו כלל שאלה של אהבה. ההרגשה היסודית היא שזו ארצי, בלי כל ויכוחים, בלי נוסטלגיה לארץ נעורים אחרת כלשהי. לכן גם לא הייתי זקוק לאידיאולוגיה הציונית כדי לחוש את הקשר לארץ. כאן צמחתי.


אחרי מלחמת ששת הימים יצאתי עם אשתי לטיול במכוניתנו, והחלטנו על חודו של רגע להפליג מזרחה, לעבר השומרון. ועד מהרה ראיתי שוב את ההרים המוכרים לי משנות נעורי, ולבי רחב משמחה. היגענו לשכם, ושם עצרנו לשתות משקה קר.


הזמננו את המשקה באנגלית. בעל הקיוסק הסתכל בנו במבט קר וקפוא, ונענה לנו כמי שכפאו שד. רק אז שמתי לב לחיילים המסתובבים ברחוב, נשקם על כתפם. אמנם שילמנו בעד המשקה, אולם ההרגשה היתה כאילו סחטתי מבעל הקיוסק את המשקה באיום של נשק. ואכן, זו היתה האמת. ההרים הזכורים והמוכרים לבשו פתאום ארשת מתנכרת ועוינת. זו, הרגשתי אז, איננה ארצי. ואף לא תחזור להיות ארצי כל עוד נוכחותי בה כפויה באלימות על תושביה. החלטתי אז לא לבקר עוד בשטחי הגדה המערבית או הגולן (ובדרך כלל עמדתי בכך). בשבילי תחזור הארץ להיות ארצי רק כאשר יכון שלום אמת בינינו לבין הפלסטינים ויושביה יקדמו את פני בברכה. ואינני זקוק כלל לקושאן כדי להרגיש שהיא שלי, גם כשתקום מדינת פלסטין. כשם שאינני מרגיש שאני חייב להיות בעליה של ה"מונה ליזה" כדי ליהנות ממנה על הקיר ב"לובר".


ועוד בעניין זה: בתחילת שנות ה-70 יצאנו, קבוצת ידידים ומשפחותיהם, לטיול ביאכטה שכורה לאורך חופי סיני. זו היתה אחת החופשות הנפלאות שהיו לנו. חדרנו בג’יפים לפנים הארץ, צדנו סרטנים בשוניות האלמוגים לאור הירח המלא, צללנו במים העמוקים שלאורך השוניות. וכשחזרנו סיפרתי על כך לנתן ילין מור המנוח והוספתי: "חבל יהיה להחזיר את השטחים הנהדרים האלה למצרים". ונתן, בחוכמתו, השיב לי בכובד ראש "כתוב בתורה: לא תחמוד". חשתי נזוף, ובצדק.


ומכאן עימות מסויים שהיה לי עם עמוס. לפני הרבה שנים צילצל אלי והזמין אותי לראות סרט טלוויזיה שהפיק יחד עם נעמי שמר, סרט ששמו היה כמדומני "בורות המים", ובו השתפכו שניהם בדברי פיוט על יופייה של הארץ ואהבתם לה, כשהם עומדים על ראש איזו גבעה המצמחת שיחי מרוה וזעתר וחוביזה.


כשנגמר הסרט שאל: "מה דעתך"?


שאלתי, לשם מה הסרט הזה? והוא השיב: "רציתי להוכיח שאנחנו, אנשי השמאל, אוהבים את הארץ לא פחות מאשר הימין".


אמרתי לו: "השתגעת? אתה רוצה להוכיח למבולבלת הזאת, נעמי שמר, עם ‘כיכר העיר הריקה’ שלה, ולטינופת פרוטו=נאצית כמו כהנא, הם וכל קהלם, שאתה, שלחמת בלח"י ונפצעת במלחמת העצמאות; שנתן ילין מור, שהנהיג את לח"י; שלובה אליאב, שלחם ברוב מלחמותינו, הקים מפעלים בארץ והציל את יהודי פורט סעיד; שאורי אבנרי, שגם נלחם בקרב וגם הקדיש את חייו למען השלום; שאני, שהייתי חבר ה"הגנה", לח"י והפעולה השמית; וכן כל חברינו האחרים שעשו משהו בארץ הזאת ורבים גם מתו למענה, "אוהבי הארץ" כמוהם? ארור אנוכי אם אני כמוהם. אינני רוצה בשום מגע והשוואה איתם. אם לדידם אנחנו בוגדים, אז שנהיה בוגדים. כאשר כינוי כזה בא מפיהם, הרי זה אות כבוד לנו. אינני רוצה שום חלק ונחלה באהבה כזאת".


שלא כדרכו, עמוס שתק ולא השיב. היו לו חסרונות, אבל הוא הבין דברים.


ובשל הבנות אלו ודומיהן אני נוצר את זכרו.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. אשר זריהן הגיב:

    פרסבורג זה שמה הגרמני של ברטיסלבה, היום בירת סלובקיה. סלובקיה היתה חלק מארצות הכתר ההונגרי בזמן הקיסרות הכפולה אוסטריה הונגריה.

  2. ליאור וכטל הגיב:

    תודה על הכתבה הנפלאה!

  3. עמוס אמחר הגיב:

    עמוס זה לא המתנקש בשר התחבורה .

  4. סתם נקודה הגיב:

    מעניין אם אתה גם לא מבחין בין הטרוריסטים מעזה לבין הפלסטינים ההגונים שלא מתנערים מהם.

  5. יואב הגיב:

    כשהייתי בתיכון טיילנו עם בית הספר באיזור לטרון, הרי ירושלים, נוף מקסים לכיוון שפלת החוף. וחשבתי לי, איזה כיחף לטייל בארצי שלי, היפה הזו, ולא בשטחים הכבושים.

    ואז גיליתי שהיתה נאכבה, ושגם ארצי היפה שלי גנובה, ומוחזקת עבורי בכוח הנשק, הגבולות והגדרות. לא רק בשטחים. הכול. זה היה גילוי כואב.

    מסע שורשים קצר באוטו ברחבי מזרח אירופה הבהיר לי בדיוק מאיפה משפחתי באה לארץ ובאיזה מדינה זה נמצא היום.

    מאהב מאהב, אבל איפה הבעל?

  6. נ הגיב:

    טור מעניין מאוד ויפהפה

הגיבו לסתם נקודה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים