הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 בספטמבר, 2009 31 תגובות

לאחרונה יצא לאור תרגום עברי של ספרו האוטוביוגרפי של בולוס פרח "מהשלטון העות’מאני למדינה העברית" . בולוס פרח נולד בנצרת ב-1910 וחי כל חייו בחיפה עד מותו ב-1991. בתחילת דרכו הוא עבד ברכבת ואחר כך הפך להיות ממנהיגי האיגוד המקצועי של פועלי הרכבת ואחד ממנהיגי הפ.ק.פ ("המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית") ו"הליגה לשחרור לאומי".


הפרק החשוב בספר נוגע להחלטת החלוקה, שם הוא מסביר מדוע הוא, בניגוד לחבריו ב-פ.ק.פ וב"ליגה לשחרור לאומי", התמיד בהתנגדותו להחלטת "החלוקה". החלטה שהייתה בעיניו ניצחונה הגדול של התנועה הציונות ואגב כך, גם ניצחונם של, מי שהוא מכנה בספרו, "הקומוניסטים הציונים".

לפיכך, כפי שעולה מדבריו, הוא לא היה יכול בשום אופן להשלים עם ההחלטה הזאת ולקבלה. כך, לאחר הקמתה של המדינה תופיק טובי, אמיל תומא ואמיל חביבי, חבריו של בולוס פרח ב"ליגה לשחרור לאומי", הצטרפו בתור יחידים, ל"מפלגה הקומוניסטית הישראלית", ואילו הוא נשאר לעמוד איתן, נאמן לעקרונותיו, וסירב להצטרף למפלגה החדשה.


ספרו של בולוס פרח הוא, על כן, תעודה היסטורית חשובה ומעניינת דווקא משום שהוא לא מפאר ומהלל את ההיסטוריה של הפ.ק.פ , אלא דווקא מתאר ומסביר את כישלונה ההיסטורי תוך ניסיון לתקן את המעוות ולהחיות מחדש את החזון הדמוקרטי, האחדותי שהנחה את המפלגה בראשית דרכה.


כפי שעולה מספרו של בולוס פרח נראה שכישלונה ההיסטורי של פ.ק.פ היה טמון מלכתחילה ביחסה ללאומיות הפלסטינית מצד אחד ולתנועה הציונית מצד אחר. כך, מראשית הקמתה של המפלגה ועד הפילוג הסופי בינה לבין "הליגה לשחרור לאומי" בקיץ 1943, היא נעה בין שני הקטבים הללו, ולבסוף נקרעה בתוכה פנימה בין "הקומוניסטים הציונים", שנטו לצד הציוני, ובין הקומוניסטים הפלסטינים שנטו לצדה של התנועה הלאומית הערבית. ואולם בדיעבד נראה כי היה זה סוף ידוע, אשר נבע מלקונה הטמונה ביחסה של התיאוריה המרקסיסטית עצמה לתנועה הלאומית .


פ.ק.פ בין ציונות ולאומיות ערבית


ההיסטוריה של המאבקים הלאומיים האנטי-אימפריאליסטיים מלמדת, כאמור, שאותן מפלגות ומנהיגים מרקסיסטים שפירשו את מרקס באופן עצמאי, ללא כפיפות להוראותיו של סטלין, מצאו דרך כיצד להשתלב במאבק הלאומי ובמקרים רבים גם להנהיגו. באשר לפ.ק.פ נראה שהיא הייתה אחת מהמפלגות הקומוניסטיות הדוגמטיות והייתה תלויה לחלוטין באוטוריטה הסובייטית. כך, בהעדר תפישה לאומית פלסטינית משותפת, כמימושו של הרעיון הפוליטי הרפובליקני, הפ.ק.פ נעה פעם לצד "הוועד הערבי העליון" ופעם לצדו של הישוב הציוני, עד שהתפלגה והתפרקה לשניים.


הנה כי כן, הפ.ק.פ, כמפלגה מאוחדת בעלת מצע קומוניסטי משותף, חדלה להתקיים כבר בקיץ 1939. מצד אחד עמדו אז מי שבולוס פרח מכנה "הקומוניסטים הציונים", שאימצו למעשה את עמדתו של השמאל הציוני, ומן הצד האחר היו מי שפרח מכנה אנשי "הימין הערבי במפלגה הקומוניסטית הפלסטינית", שנגררו אחרי "הוועד הערבי העליון" שהנהיג את המרד הלאומי הפלסטיני בין שנת 1936 לשנת 1939. בולוס פרח מתאר בפירוט פגישה שקיים באותו קיץ ביפו עם רדואן אלחילו (מוסא), המזכיר הכללי של המפלגה, ועם מחמד נימר עודה, איש הקשר של המפלגה עם התנועה הלאומית. במהלך הפגישה מספר מחמד עודה לבולוס פרח ורדואן אלחילו בגאווה על פצצה שעומדת להתפוצץ בכיכר קולנוע מוגרבי בתל-אביב וקורא להם לצפות בהפצצה מגג ביתו. בולוס משיב לו בטון תקיף: "לא באתי הנה כדי לצפות בפיגועים שלא ברור לי מה תכליתם". מחמד עודה שואל אותו בתגובה: "האם למה שהיית עד לו אין כל ערך בעינך?" בולוס בתשובתו אומר:


נראה לי שאנחנו נגררים למלחמה עדתית ולא למלחמה נגד הקולוניאליזם. כאשר היהודים מתייצבים במערכה לצד האנגלים, אז עלינו להתייצב נגדם בשדה הקרב ולא בכיכר קולנוע מוגרבי…בכך איננו נלחמים ביהודים אלא בחיילים היהודים הניצבים לצידם של האנגלים הכובשים את ארצנו.


בעקבות הפגישה הזאת דורש בולוס פרח מרדואן אלחילו להדיח את מוחמד נימר עודה מתפקידו בתור איש הקשר עם התנועה הלאומית מכיוון שהוא מייצג את הימין במפלגה ונגרר אחרי התנועה הלאומית.


אולם את עיקר האשמה בפילוגה וחיסולה של הפ.ק.פ כמפלגה קומוניסטית מאוחדת מטיל בולוס פרח על "הקומוניסטים הציונים". בפגישה נוספת שהתקיימה באותו קיץ בתל אביב הוא מספר על ויכוח שהיה לו עם חנוך בז’וז’ה, שהיה המזכיר של המפלגה בירושלים וראש הפלג היהודי. בז’וז’ה הציג אז בפעם הראשונה את הפרשנות החדשה שלו על המדיניות של המפלגה. לדבריו:


הישוב מנה כבר כחצי מיליון יהודים וריבוי הזה שינה את אופיו הפוליטי…בד בבד גדל גם הפרולטריון היהודי ואגב כך, גם התחזקו שאיפותיו לעצמאות. לאור זאת, מוקד המאבק לא הייתה עוד התנועה הלאומית הערבית. הניגוד העיקרי הפך להיות בין הבורגנות והפרולטריון היהודים… פתרון הסכסוך בין שני העמים צריך, על כן להיעשות על בסיס של שוויון… ולא מתוך התעלמות מזכות ההגדרה העצמית של הישוב היהודי.


בולוס פרח חזר זמן קצר קודם לכן משהות ממושכת במוסקבה ולכן לא היה מעורה בחיי המפלגה ולא היה ער כלל לשינויים שחלו בתקופת היעדרו. הוא נדהם לשמוע את דבריו של בז’וז’ה שהיו בשבילו סטייה גמורה מהעקרונות המוסכמים של המפלגה כפי שהיו ידועים לו. לדבריו הוא ניסה להשיב על טענותיו של בז’וז’ה, אולם נראה שלא הייתה כל אפשרות לנהל עמו דיון ופגישתם הסתיימה במבוי סתום.


לסיכום נאמר, שכל דברי הביקורת הקשים, המוטחים על ידי בולוס פרח נגד "הקומוניסטים הציונים" נאמרים דווקא מתוך אמונה ותקווה שהדור הפלסטיני/ישראלי הצעיר ילמד את הלקח ההיסטורי המר של המפלגה היחידה שניסתה באמת ובתמים לחבר בין ציבור המהגרים היהודי לעם הפלסטיני המקומי, ובהעדר תפיסה לאומית פלסטינית מאוחדת מצאה את עצמה פעם אחר פעם, לאורך כל דרכה, מחולקת ומפוצלת בעצמה בין שני הצדדים היריבים.


ספר זה תורגם על ידי וכן צורפה לו אחרית דבר ארוכה למדי שאף היא נכתבה על ידי, אשר מתמקדת בקומוניזם לנוכח השאלה הלאומית, ובאופן ספציפי על הפ.ק.פ בקונטקסט הישראלי.

תגובות
נושאים: מאמרים

31 תגובות

  1. יובל הלפרין הגיב:

    יש הסבורים שמה שכתבתי בתגובה לריאיון לגבי הו צ’י מין סותר את מה שאכתוב להלן, אבל לדעתי זה לא סותר כלל:

    דבריו של חנוך בז’וז’ה נכונים ומדויקים.
    מה גם שהוא הקפיד לומר "הגדרה עצמית ליישוב היהודי" ולא "לעם היהודי".
    ההבחנה בין "אידיאולוגיה" ל"פוליטיקה", כמו גם בין "אסטרטגיה" ל"טקטיקה" היא יסוד חיוני במפלגה שחרתה על דגלה את המרכסיזם-לניניזם.

    האיזון הדיאלקטי העדין בין ססמאות ומטרות שונות הוא המיומנות האקרובטית שכל מנהיג קומוניסטי צריך לאמץ.

    מדובר בהליכה בשדה מוקשים, או בין נקודות יציבות בביצה טובענית, משימות קשות יותר מהליכה על חבל דק.

    אדם בעל אישיות אקמית מחפש עקביות לוגית וחושב שכל החשיבה האמונישת היא בינארית:
    "אם… אז":
    "אם אמרת שתי מדינות אז אתה ציוני. חה חה חה, אין לך מה להגיד."

    אכן נגזר עלינו "לנוע" פעם למרכז כובד כזה ופעם לאחר.
    אכן זה מביא באופן מחזורי לפילוגים.
    אכן, כיום אנו עלולים להיות קרובים יחסית לנקודת שבר כזאת עקב תופעת "עיר לכולנו" שבמובן מסוים המשיכה לבחירות הארציות בקמפיין התעמולה בעברית.

    אבל גדולתה של מפלגתינו ב-90 שנו שנותיה הוא שבכלל יכלו לקרות פילוגים כאלה, ושמדובר בפילוגים ולא בהתפוררות והתחסלות תפקודית וארגונית.

    מי שרוצה "לחבר בין ציבור המהגרים המקומי לבין ציבור המהגרים היהודי" חזקה עליו שתרחף מעליו סכנת פילוג פעם אחר פעם.

    מי שבעקיפין מכנה את חנוך בז’וז’ה, מאיר וילנר, אליושה גוז’נסקי, אורי סלונים, עוזי בורשטיין, הנס לברכט, רות לוביץ’ "ציונים",
    ואת טופיק טובי, פואד נאסר, אמיל חביבי, מרואן חורי "פרו ציונים",
    שלא ישלה את עצמו ואת אחרים שהביקורת שלו בונה.
    הוא עצמו מוותר על כל אפשרות לחבר בין ציבור המהגרים היהודי לעם הפלסטיני המקומי,
    אלא אם מדובר במיזם היי-טק או בהרכב הפותח של בני סכנין בכדורגל.

  2. לא הבנתי הגיב:

    אם הוא היה כל כך נגד החלוקה, מה הוא עשה בפ.ק.פ מלכתחילה? החלוקה היתה המצע המרכזי של הפ.ק.פ, לא הגיוני שהוא הצטרף לשם בלי להסכים עם הסעיף הזה.

  3. למה התפרקה הפ.ק.פ הגיב:

    מאותה סיבה שחד"ש לא מצליחה – היא היתה מפלגה ערבית לאומנית.

  4. היכן אפשר לרכוש את הספר הגיב:

    ובאיזו הוצאה הוא מופיע ?

  5. ליובל הגיב:

    למי אתה מתכוון? תביא שמות

  6. ל. לשם ול. לפה הגיב:

    מדוע צריך היה בכלל להתאמץ לתרגם את הספר הזה לעברית, במקום להתמקד בכתיבה מקורית?

    טוב, שיהיה. כמה עמודים, כמה עולה ואיפה אפשר לרכוש.

  7. אבי הגיב:

    פעם אחר פעם יוצאים ספרים, סרטים, סדרות טלוויזיה וכו’ שתוקפות את הרעיון הסוציאליסטי על כל גווניו וכל פעם מזווית שונה – על כך שהוא דוגמאטי, דכאני, מקובע, מנוגד לטבע האדם, שוביניסטי, גזעני, אנטישמי, דיקטטורי, רצחני וכו’. פעם אחר פעם הסוציאליסטים מתוארים כמתנשאים, אליטיסטים, מסוכנים, חיים בפנטזיה וכו’.
    התוצאה של המתקפה הזו היא שרוב האנשים לא רוצים להזדהות עם אידיאולוגיה זו ועל כל סוציאליסט אומרים: סטלין וגולאג. מה שאנו צריכים זו יצירת תרבות (ספר, סרט, סדרה) שתתמקד באלמנטים החיוביים של הסוציאליזם ולא רק באלמנטים השליליים שלו (ובתור מס שפתיים, אחרי 300 עמודים בו היצירה קוטלת את הסוציאליזם והסוציאליסטים, היא מוסיפה במספר שורות מועט שיש ברעיון זה גם דברים חיוביים).
    אפשר לדמות את הביקורת על הסוציאליזם לקרב אגרוף – כאשר המתאגרף שלנו הוא זחוח, בטוח בעצמו ויהיר מידי, אזי מכה קטנה לעברו תהיה חיובית כדי שיחזור להיות מפוקס במטרה וכדי להעיר אותו לפני שיחטוף נוקאאוט. אולם, כאשר המתאגרף שלנו חוטף מהלומות מכל עבר והוא קרוב ליפול או מתנדנד על החבלים, אזי כל מכה, קטנה ככל שתהיה, רק תזיק ותכאיב לו יותר ותקשה עליו להתאושש. כדי לעזור לו יש צורך לעזור לו לבלום את מתקפת היריב או לגרום לו אפילו להלום ביריבו בחזרה. כלומר, מה שאנו זקוקים זה, סוף סוף, יצירות תרבות שמשבחות קצת את הסוציאליזם והסוציאליסטים.

  8. ל"לא הבנתי" הגיב:

    הפק"פ תמיד התנגדו לחלוקה ותמכו בהקמת מדינה אחת. רק אחרי שמוסקבה הביעה תמיכה בתוכנית החלוקה הם שינו את דעתם בהתאם לזו של אדונם בקרמלין.

  9. TIBERIVS GRACCVS הגיב:

    דווקא חנוך בז’וז’ה היה חלק מהקומוניסטים העבריים, פלג של הפק"פ שנטה לקומוניזם בעל מאפיינים יהודים-לאומיים. בתחילת שנות החמישים הוא סולק ממק"י בגלל ש"סטה סטיות ציוניות".

  10. אודי אדיב הגיב:

    לכל המעוניינים לרכוש את הספר ניתן יהי להשיגו ממחר בקפה "יאפא" תמורת 50 ש"ח.

  11. למגיב "ליובל" הגיב:

    שמות ל?מה?
    הבאתי הרבה שמות.

  12. ל-tiberius הגיב:

    אבל בעת הציטוט הוא היה חבר פק"פ וייצג את עמדותיה.

  13. כמה הערות הגיב:

    הכתבה המענינת לוקה במספר אי דיוקים:
    ד"ר אמיל תומא התנגד להחלטת החלוקה הוא אף נלחם עם כוחות קאוגי ונאלץ לברוח על נפשו ללבנוןלאחר תבוסתם. כשחזר לארץ נאלץ לכתוב מכתב חרטה על טעותו למזכירות מק"י …
    שאר האי דיוקים נובעים מזכרונו הסלקטיבי של מחבר הספר בולוס פרח.
    בניגוד לכתוב בספרו הוא חבר לכנופיות המרד הערבי בשנות השלושים ואף ארגן ביחד עם חברי פק"פ היהודים מסניף חיפה פיגועים כנגד יהודים באזור חיפה.

    פגישתו עם חנוך בזוזה מתיייחסת כנראה לפגישת "ברור" שנערכה גם בהשתתפות מיקוניס. בפגישה שנערכה בשלהי שנות השלושים ניסה בזוזה שהתנגד כמובן לכל דרישת עצמאות יהודית, לשכנע את חברי ההנהגה בנכונות רעיון "הסוס הטרויאני" קרי חדירה למוסדות הסטודנטים היהודים באוניברסיטה העברית תוך הסתרת חברותם בפק"פ.
    את בולוס פרח לא ענינה הפוליקה הפנימית של היהודים וסכוייה של פק"פ להתרחב בקרב הציבור היהודי בארץ רק החרידו אותו.
    את הסבריו של בזוזה הוא קטע בגסות וטען כי גורלם של הפליטים היהודים אינו מעניין אותו וכי הספר הלבן שהתפרסם זה עתה עושה שרות מצויין לציבור הערבי. כלומר האימפריאליזם הבריטי נתפס אז כמשרת את מטרת הערבים במאבקם ביהודים.

    ןלבסוף מספר הערות ליובל.

    אם אתה מכיר בזכותו של הציבור היהודי הגדול בארץ למדינה עצמאית אז אתה מבחינתי ציוני..רחמנא לצלן

  14. מפלח אלגסאני – על אמיל תומא הגיב:

    חשוב לציין שאמיל תומא לא חזר בו מהתנגדותו לחלוקה עם הגעתו לארץ. הוא המשיך להתנגד לחלוקה כמו הרבה אחרים מחברי מק"י, בעיקר פלסטינים. אך מכוון שהיה צנטריזם דמוקרטי חזק (שגם השפיע לצערינו על פרסומי המפלגה שתמיד הראו עמדה אחידה, כולל ספרי דיוני הקונגריסים) תומא לא הביע עמדות מנוגדות בפומבי ובכתביו. "רשמית", תומא חזר בו מהתנגדותו לחלוקה רק באמצע שנות החמישים, אך כמו שמעידים ידידיו ומקיריו הוא לא האמין בצדקותה של חלוקת הארץ עד מותו. את "התחרטותו הרשמית" הוא הביע כדי שהמפלגה תאשר לו להיות עורך האלאתחאד ועל מנת להיות חבר הלשקה הפוליטית.

  15. אדיב-מתרגם, מו"ל או מבקר ספרות הגיב:

    אודי אדיב מנסה לשבת על כל הכסאות. הוא פותח ב"לאחרונה יצא לאור תרגום עברי של … ממשיך לעבר הטענה ש"כישלונה ההיסטורי של פ.ק.פ היה טמון מלכתחילה ביחסה ללאומיות הפלסטינית מצד אחד ולתנועה הציונית מצד אחר"… ומסתיים בהערה/הארה ש"ספר זה תורגם על ידי וכן צורפה לו אחרית דבר ארוכה למדי שאף היא נכתבה על ידי, אשר מתמקדת בקומוניזם לנוכח השאלה הלאומית, ובאופן ספציפי על הפ.ק.פ בקונטקסט הישראלי"…
    [1] פ.ק.פ נכשלה משום שכנגדה עמדו שתי תנועות לאומניות חזקות שנתמכו – פעם זו ופעם אחותה – אך בעיקר התנועה הציונית – על ידי משטר המנדט הבריטי ושיטתו "הפרד ומשול". למי שלא יודע – שלטונות המנדט גם גירשו לברה"מ קומוניסטים יהודים.
    [2] רוב המהגרים היהודים [עליות א, ב, ג] באו עם הכנה אידיאולוגית-ציונית והכשרה שעברו במזרח אירופה. אותם קשה היה לשכנע שהציונות תוליך אותם לדרך ללא מוצא.
    [3] התלות בברית-המועצות ובשקרים שהגיעו משם [למשל על "האושר הסוציאליסטי" בתקופת סטאלין] היו דברים שלאדם חושב – במוחו – היה קשה לקבל. זכור לי שעוד בתקופת הפרסטרויקה טען סגן עורך "אל-אתיאחד" סאלם ג’ובראן [שהיום הוא רחוק מהמפלגה הקומוניסטית] ש"לא צריך לדווח לציבור על הפרסטרויקה – זו רק תופעה זמנית, חסרת משמעות"…

    אך אני חולק על יובל הלפרין שטוען ש"כל מנהיג קומוניסטי צריך לאמץ מיומנות אקרובטית". מה מותר האדם מהקרנף? ובמה שונה אם כך מנהיג קומוניסט על המזגזגים כבנימין נתניהו, אהוד ברק ודומיהם?

    לא ה"ריאל פוליטיק" גוזרת עלינו "לנוע", ו/או "באופן מחזורי להתפלג". אין הקומוניסטים רואים ב"שתי מדינות לשני עמים" פתרון אידיאלי או "נכון אידיאולוגית". זו "רק" דרך לצאת מהמשבר החריף, לסיים את המלחמות שאין להם סוף וללכת לשלום, שאת סופו מי ישורנו… בסוף הדרך ייתכן שנעשה את מה שעשו צרפת וגרמניה, בריטניה ואיטליה — נקים איחוד כלכלי ומדיני עם העולם שמסביבנו. אך אל לנו לנסות לשים את הכרכרה לפני הסוסים.
    יובל הלפרין טוען גם ש"כיום אנו עלולים להיות קרובים יחסית לנקודת שבר כזאת עקב תופעת ‘עיר לכולנו’ שבמובן מסוים המשיכה לבחירות הארציות בקמפיין התעמולה בעברית". זה בדיוק מה שמנסה "המחלקה היהודית" בשב"כ לעשות. אל לנו ליפול לתוך המלכודת השב"כית. צריך כמובן להמשיך להתווכח על הדרך, אבל לומר בבירור לר לכיבושים ולא לפילוגים!

  16. עקיבא אור הגיב:

    מ.ק.י. לא הייתה "המשך" של פ.ק.פ. אלא סטייה ממנה.פ.ק.פ. דגלה במדיניות של "פלסטינה – מדינת כל תושביה". מ.ק.י. דגלה במדיניות של "שתי מדינות לשני עמים" .
    השאלה אם למהגרים הציונים לפלסטינה מגיעה "זכות הגדרה עצמית" מטעה. סגידה למושג ה"זכות" גוררת אסונות פוליטיים.
    מהי "זכות" ?
    "זכות" היא דרישה המקובלת כמוצדקת על ידי אלה כלפיהם הופנתה.
    האם נסכים ל"זכות הגזעים להגדרה עצמית" ?
    או ל"זכות הדתות להגדרה עצמית"?
    אם אנו מסרבים להכיר בדרישות אלה כ"זכות" מדוע עלינו להכיר בדרישה לעצמאות המבוססת על מוצא לאומי כ"זכות" ?
    ציונים לא יכלו להגר לפלסטינה בלי הסכמת המעצמה ששלטה בפלסטינה.לכן התאמץ הרצל להוכיח לשלטון העותמאני שהציונות תשרת את העותמנים.וחיים וייצמן התאמץ לשכנע את הבריטים שהציונות תשרת את האימפריאליזם הבריטי. הציונות שירתה את שניהם והיא גם כיום נדבך חשוב במערך האימפריאלי העולמי שבשליטת ארה"ב.
    סכסוכים חולפים בין אדון למשרתו אינם סותרים שותפות מהותית זו.הציונות בפלסטינה הייתה – ונשארה – נדבך חשוב בחומה האימפריאלית. זה הקריטריון הראשי בקביעת היחס כלפיה.
    קריטריון זה הינחה את פ.ק.פ. המקורית לשלול את הדרישה להקמת מדינה נפרדת למיעוט היהודי-ציוני, לשלול את תכנית החלוקה, ולתמוך במדיניות של "פלסטין – מדינת כל תושביה".
    דרישה לעצמאות מבוססת על מוצא לאומי איננה "זכות" אלא דרישה בלבדמי שרוצה להקים חברה שאיננה מפלה בין אדם לאדם על סמך מוצאו חייב להתנגד לדרישה להקמת מדינה המעניקה זכויות יתר על סמך מוצא לאומי.
    מדיניותה המקורית של פ.ק.פ. – "פלסטינה – מדינת כל תושביה" הייתה – ונשארה – המדיניות הנכונה לביטול הסכסוך הלאומי בפלסטינה.
    עקיבא אור

  17. Arie Ben Chorin הגיב:

    מרקס ומרקסיזם
    הד"ר אודו אדיב מבקר את "הדטרמיניזם הכלכלי"
    של קרל מרקס,במאמר אחר שפרסם בזמנו באתר "הגדה השמאלית"וכותב בעצמו ברשימתו על ספרו של בולוס פרח שתורגם על ידו:
    "ההיסטוריה של המאבקים הלאומיים האנטי-אימפריאלסטיים מלמדת,
    כאמור, שאותן המפלגות ומנהיגים מרקסיסטים שפירשו את מרקס באופן עצמאי, ללא כפיפות להוראותיו של סטאלין , מצאו דרך כיצד להישתלב
    במאבק הלאומי ובמקרים רבים גם להנהיגו.באשר לפ.ק.פ. נראה שהיא הייתה
    אחת המפלגות הקומוניסטיות הדוגמטיות והייתה תלויה לחלוטין באוטוריטה
    הסובייטית"
    זה משפט מפתח הכתוב במיטב הפרזיולוגיה הקומוניסטית
    שבשפה הגרמנית נוהגים לקרוא בלעג PARTEI-LATEIN
    ("לטינית מפלגתית")
    לא נעסוק כרגע בשאלות המעניינות כשלעצמן
    באיזה מפלגות קומוניסטיות
    ובאיזה "מנהיגים מרקסיסטים" מדובר ברשימתו של אדיב,
    אלא נתייחס אך ורק לניסוח המעניין מאד כשלעצמו :
    "פירשו את מרקס באופן עצמאי"
    מה זאת אומרת ?
    האם ספרי קרל מרקס הם כתבי קודש
    שאסור לשנות בהם את האות הכתובה
    ומותר אך ורק לפרש אותם כמו שעושים חכמי הדת !
    הקומוניסטים בעצם מאז ותמיד
    אבל במיוחד לאחר קריסתה של ברית המועצות
    הופכים למעשה את המרקסיזם לדת חדשה
    שבה קרל מרקס ממלא את הפונקציה של נביא עליון
    כמו משה, ישו ומוחמד אצל היהודים, הנוצרים והמוסלמים,
    כתבי מרקס נהפכו לכתבי קודש
    בדומה לתנ"ך, הברית החדשה והקוראן !
    למאמינים המרקסיסטים אסור לערער
    על כל אות כתובה ב"ספרי הקודש" של קרל מרקס
    אך הם מפרשים אותם לפי צורכיהם הפוליטיים.
    (כפי שעשו ועושים עסקני הדת של כל הדתות !)
    את התופעה המעניינת הזאת
    אפשר להבחין למשל
    בפרסומים"המרקסיסטים"של המפלגה הקומוניסטית הסינית,
    שהיא מפלגת השלטון בסין,
    המדינה שבה 60 שנה לאחר ניצחון המהפכה ב-1948
    מוקם קפיטליזם פרוע,
    גרוע בהרבה מן הקפיטליזם של MANCHESTER
    באנגליה של המאה ה-18
    קרל מרקס מת בשנת1883, בדיוק לפני 125 שנים,
    ומאז השתנה העולם ללא הכר.
    מרקס היה ללא ספק הוגה דעות גדול ודגול
    אבל הוא לא היה נביא,והוא לא יכול היה לנחש
    את התרחישים שמתרחשים בימינו לאחר מותו,
    והמשפיעים השפעה מכרעת על האנושות כגון :

    * הרס אקולוגי ושינוי אקלימי,

    *ודלדול המאגרים של חומרי גלם כתוצאה של ניצולם היתר

    *פשע מאורגן כתופעה כלכלית,חברתית,ופוליטית

    * הפרטת של שירותים ומוסדות ציבוריים
    בתחום הבריאות,החינוך הסיעוד,התחבורה,התקשורת,

    *הפרטות בצבא ושרתי הביטחון
    שההבדל ביניהם וארגוני הפשע הולך ומטשטש.

    *כתוצאה ישירה של הגלובלזציה
    והנדידה ההמונית של עובדים מארץ לארץ
    בחיפוש לאחר מקומות עבודה,
    הניגודים הסוציאליים מקבלים אופי גזעני,לאומני ואתני
    דבר שפוגע קשות בסולידריות הבינלאומית
    של העובדים מארצות מוצא שונות.

    *התפשטות גלובלית של הפונדמנטליזם הדתי
    הלאומנות, השנאה האתנית ושל הטרור

    כל התופעות האלה
    הם המאפיינים של ראשית מאה העשרים ואחד !

    ומאה העשרים שחלפה
    ושגם אותה קרל מרקס, איש המאה ה19 לא הספיק להכיר
    קיבלה את ייצובה ע"י שני אישיים בעלי עוצמה מרבית:
    אדולף היטלר ויוסף סטאלין
    (שהושפעו אגב באופן ישיר ועקיף מקרל מרקס)
    בשלוש מילים בלבד אפשר לסכם
    את קורות המאה הקצרה הזאת שלפי אריק הובסבאום
    התחילה ב1914 והסתיימה ב1989
    בדיוק 200 שנים לאחר המהפכה הצרפתית מ-1789
    וראשיתה של המאה ה-19 :
    אושוויץ, גולאג והירושימה !

    כיום שורר בעולם קפיטליזם גלובליסטי רב עוצמה
    ללא כל מערערים של ממש על שלטונו
    השמאל ותנועת הפועלים העולמית
    חלשים בימינו בהרבה מאשר בימי חייו של קרל מרקס
    וגם "הפרולטריון" רחוק מאד מ"לקבור" את "הבורגנות"
    כפי שמרקס ניבא ב"מניפסט הקומוניסטי"!

    ב"כנס מרקס השלישי" שהתקיים בת"א במאי 2009
    הועלתה בין השאר ההצעה להקים ב"ס ללימוד המרקסיזם,
    סביר להניח שבגלל מחסור בכסף ובכוח אדם מתאים
    התוכנית הזאת לעולם לא תצא לפועל
    וטוב מאד שלא הוגשמה
    כי אם היו באמת מקימים בית ספר ללימוד תורת מרקס,
    זה היה נהפך בהכרח למעין מוסד דומה לישיבה רבנית
    שבו מלמדים את התלמוד את הגמרה ואת הרמב"ם !
    רעיון טוב יותר היה לו היו מקימים "THINK TANK "
    שבו אנשי שמאל היו דנים
    ללא קשקשנות אידאולוגית ריקה מתוכן
    בתהליכים כלכליים,חברתיים ופוליטיים
    מנקודת ראות הומניסטית

    ומסכמים את זה בכתב
    במסגרת איזה שהוא פרסום באינטרנט או בדפוס
    לתועלתם של פעילים פוליטיים שמאליים
    וטוב היה לו היו מצליחים להקים גם מכון אקדמי
    למחקר ולימוד תולדות הסוציאליזם
    כדי להבין סוף סוף למה שברית המועצות קרסה
    וכל הדרכים לסוציאליזם הריאלי,
    הדרך הסובייטית, הסינית, היוגוסלבית, והאלבנית
    הסתיימו במפח ובמבוי סתום.

  18. יובל הלפרין לעקיבא אור הגיב:

    א. "מק"י היא לא המשך של פק"פ אלא סטייה ממנה. פק"פ דגלה ב-X ומק"י דגלה ב-Y."
    מה הקשר? מפלגה מבוססת על המשכיות ארגונית ויכולה לשנות את עמדותיה.
    המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית דגלה בהמשך העבדות ואחר כך זמן רב בהמשך ההפרדה הגזעית במדינות הדרום. אחר כך מנהיגה לינדון ג’ונסון ביטל אותה ומאז איבשה מפלגה זו את מעוזיה המוצקים ביותר בדרום ארצות הברית. אז מה? מבחינה היסטורית זו לא אותה מפלגה?

    בנוסף, מה לעשות שהעמדה לגבי פלסטין לא היה מגדיר הזהות העיקרי לשום מפלגה קומוניסטית, אלא המרכסיזם-לניניזם וההשתייכות למחנה הסוציאליסטי שבראשו ברית המועצות.
    כך שעצם העובדה ששינוי העמדה שאתה מציג נובע בין השאר (אם כי לא רק) משינוי עמדתה של ברית המועצות הוא אישור לכך שמק"י היא דווקא כן המשך לפק"פ.

    ב. בספרך הנפלא "שלום שלום ואין שלום" הוכחת היטב שמאחורי פלישת מדינות ערב לארץ ב-15 במאי 1948 עמדו למעשה הבריטים.
    האם הקומוניסטים הפלסטינים והערבים היו צריכים "ליישר קו" עם שאר הגורמים בעולם הערבי ולראות בצבאות הפולשים שותפים ומושיעים? האם אפשר היה להתנגד לפלישה ולהתנגד גם לחלוקה?
    האם עצם ההתנגדות לפלישה אינה אלא קבלת החלוקה?

    2. זכות ההגדרה העצמית היא לעמים, לא לגזעים ולא לדתות. איך אתה מגדיר קרוב לשישה מיליון אנשים החיים כיום בפלסטינה ומדברים עברית, רבים מהם עברית בלבד? עזוב "נראטיבים". יש נראטיבים ויש מציאות. בוא נתמקד במציאות. אתה באמת חושב שהם לא עם? אתה באמת חושב שאם לבנון וסוריה הן שתי מדינות לשני עמים, וצבא מרוקו טובח באנשי "הרפובליקה הערבית של מערב סהרה" ("פוליסריו") –
    אפשר להקים בגבולות פלסטין המנדטורית מדינה אחת בלי שכמה מיליוני אנשים בה יחושו מדוכאים? (ולדעתי החזק מבחינה כלכלית הוא יהיה המדכא, גם אם יהיה מיעוט מספרי)?
    אתה מסביר בדבריך שהציונות הייתה מפעל קולוניאלי. נכון, בלי הסכמת השלטון הזר לא יכלו להגר יהודים לפלסטין.
    בלי אחת השואות הקשות בהיסטוריה האנושית – כיבוש אמריקה בידי מעצמות אירופיות – לא יכלו צרפתים, אנגלים, הולנדים, ספרדים ופורטוגלים להגר ליבשת אמריקה (הנקראת על שם הספן הפםורטוגלי אמריגו וספוצ’י). עכשיו מהי המסקנה? אין עם קולומביאני? אין עם ארגנטיני? אין עם קובני? (ידידנו פידל אוהב להתגאות במוצאו הספרדי, המאוחר יחסית).

    בפלסטין המנדטורית חיים כיום שני עמים. אני רואה בכך עובדה ולא דעה.
    עקרונית לכל עם יש זכות להגדרה עצמית.
    לפעמים יש זכויות אחרות שמתנגשות בכך.
    אני לא חושב שזה מבטל את זכות השיבה.
    מק"י אף פעם לא אמרה שכל הפליטים הפלסטינים צריכים להידחק בשטחי המדינה הפלסטינית.
    מק"י וחד"ש תומכות בשיבת הפליטים על פי החלטות האו"ם, כלומר כל פליט מחליט לבחור בין שיבה לפיצויים. שוב, הפליט, לא שיקולי הדמוגרפיה הציוניים.
    אבל זה עדיין לא אומר שיש כאן קולקטיב שיש להתחשב בזכויותיו גם כקולקטיב, לא רק כיחידים. גם אם לא יהיה רוב (ובכל מקרה הוא לא לנצח יהיה רוב).
    עכשיו, בוא נתאר תרחיש כזה:
    בשנת 2036 יש מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. יש מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. לדעתי, לא חשוב מה יהיה באותה שנה מאזנה הדמוגרפי של אותה מדינה.
    בין אם היהודים-עברים יהיו 70% או 30%, בין אם ישובו פליטים או לא, בין אם מהגרי עבודה יקבלו אזרחות או לא, בין אם י?רד מהשמים זן של חייזרים הנושמים ביטון מעורב בחלקיקי פחמן חד חמצני ושותים מים מלוחים מהולים בזפת –
    להערכתי בכל מקרה יהיה רוב מוצק בגבולות אלה שלא ירצה להתאחד עם אף מדינה אחרת, וזוהי בפשטות "זכות ההגדרה העצמית".

  19. מפלח אלגסאני הגיב:

    יובל הלפרין כותב מנוקדת מבט ישוב-צנטרית, או יותר טוב ציונית-צנטרית, בלי להתחשב בגורלו של העם הפלסטיני וארגוניו והשפעת הנכבה עליהם. בשביל העם הפלסטיני, איו דבר כזה "המשכיות ארגונית" לפני ואחרי הנכבה; הקומוניסטים הפלסטינים היו מאורגנים בתוך הליגה לשחרור לאומי ולא בפק"פ, והליגה חדלה מלהתקיים כמו שאר ארגוניו של העם הפלסטיני. רק אלו שנשארו בארץ (או חלק גדול מהם) הצטרף למק"י עם "האחוד". בכנס "האחוד" בסינמה מאי בחיפה, אמיל חביבי דיבר בשמם של הקומוניסטים הערבים שהצטרפו למק"י והכריז שהליגה לשחרור לאומי (אשר נוסדה ב1943 והייתה בלי שום קשר לפק"פ שהפכה ליישובית נטו) הוותה סטייה פוליטית (ראה ספרו של פואד נסאר, ממייסדי הליגה, בערבית המכיל נאום זה במלואו). הצהרה זו של חביבי באה ממי שעולמו נחרב עליו והפך לעם של פליטים, אשר התחייב להביע נאמנות למפלגה (מק"י) אשר הייתה מלגה של רוב יהודי שחבריה השתתפו בכיבוש הארץ.

  20. תיקון הגיב:

    אבל זה עדיין לא אומר שאין כאן קולקטיב…

  21. למפלח הגיב:

    ואתה כותב מנקודת מבט פלסטינו-צנטרית. להכיר בקיומו של עם יהודי\ישראלי\עברי זה לא להצדיק את כל מה שהעם הזה עשה. בדיוק כמו שלהכיר בקיומו של עם גרמני לא כולל להצדיק את היטלר. להכיר בעם יהודי זה על משקל "להכיר בכך שכדור הארץ סובב את השמש", זה פשוט להפנים עובדה קיימת איתה קשה מאוד להתווכח.

    וואלה? וואלה.

  22. מפלח אלגסאני הגיב:

    כאילו שגילית את אמירקה. אכן כן. אני כפלסטיני, שמדינת ישראל נבנתה על חרבותיו, ושרוב משפחתו הפכו לפליטים אשר אינם יכולים לחזור לארצם (בזמן שכל יהודי בעולם יכול להיות אזרח פה), בוחר לראות את הדברים מנקודת מבט פלסטינו-צנטרית.

    וואללה? וואללה.

  23. למפלח הגיב:

    הבנתי. אז אני בתור יהודי אירופאי, שאיבד את עולמו בשואה, שכל עמו כמעט הושמד בתנורים ונאלץ לברוח לפני שרצחו את כל המשפחה שלו, יכול לעשות מה שאני רוצה כי אני רואה בעצמי קורבן מתמיד ובעל פריוולגיות.

    יחי הסובייקטיביות.

    אגב, התעלמת מ-90% מההודעה שלי. אבל מה זה משנה, אתה פלסטיני קורבן ואתה יודע רק לדבר בגוף ראשון. מזכיר לי את הסטליניסט מהדיון השני שמאשים את כולם בפוסט-מודרניזם בזמן שהוא מתעלם לגמרי מהעובדות וממציא סמלים ומיתוסים.

    אין פלא שהמחנה שלכם נראה ככה.

  24. יורם כרמל הגיב:

    את הספר מהשלטו העות’מאני למדינה העברית של בולוס פרח ניתן להשיג באתר הספרים booksefer
    במילה אחת בעברית בגוגל. תודה, אקס-קומוניסט

  25. למפלח הגיב:

    אם כך אז אתה לא שייך לשמאל. העקרון השמאלני מנוגד ללאומנות צרה והצדקה פבלובית של הצד שלך במאבק. העקרון השמאלני אומר שבמאבקים לאומיים תמיד יש לראות גם את הצד השני ולנסות להבינו. אחרת במה אתה שונה מכל לאומן מצוי שמעריץ את מולדתו וסולד מהשאר.

  26. עקיבא אור הגיב:

    אם "חד"ש" היא המשך של מק"י, ומק"י היא המשך של פ.ק.פ. מדוע לא כתבה אף אחת מהן את ההיסטוריה של עצמה או של קודמותיה ?
    חד"ש הוציאה דפדפת לכבוד "90 שנה להקמת התנועה הקומוניסטית בפלסטינה". לפני 90 שנה קמה "מפלגת הפועלים הסוצאיליסטית" (מפ"ס) שהפכה ב-1922 למפלגה הקומוניסטית בפלשתינה (פ.ק.פ.)
    מי ייסד את מ.פ.ס. ואת פ.ק.פ.? מיקוניס? ווילנר? אמיל תומא? אמיל חביבי? תופיק טובי?
    מה הסיבות בגללן העלימו מק"י ו"חדש" את ההיסטוריה של פ.ק.פ. ?
    מה גרם למק"י וחד"ש להעלים לגמרי את שמות מייסדי פ.ק.פ. כאשר הן טוענות שהן המשך של פ.ק.פ. ?
    מדוע אין למק"י וחד"ש שום מאמר, חוברת, ספר. או מועדון, שמזכיר את וולף אוורבוך או ברגר-ברזילי ?
    שני אלה ייסדו את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (מפ"ס) ב- 1919 ושינו את שמה לפ.ק.פ. ב-1922.
    ב- 1924 הם צירפו את פ.ק.פ. לאירגון העולמי של המפלגות הקומוניסטיות – הקומינטרן.
    לפ.ק.פ. הייתה אנומליה – היא פעלה לקידום מהפכה סוציאליסטית בארץ שרוב תושביה היו ערבים אך כל חברי פ.ק.פ. היו מהגרים יהודים שלא ידעו ערבית (!) ולא הכירו את התרבות, המנהגים והדת, של הערבים.
    לכן החליט הקומינטרן – בצדק – כי יש לפעול לשינוי הרכב חברי פ.ק.פ. כדי שישקף את הרכב האוכלוסיה בארץ. התכנית נקראה "ערביזציה" של המפלגה. העקרון היה נכון אך הביצוע היה כושל.
    בשנות ה-30 מינה הקומינטרן את "מוסה" (רדואן אל-חילו) למנהיג המפלגה.
    "מוסה" (שבת זוגו הייתה רחל צברי) תרם תרומה חיובית להגדלת השפעת המפלגה בציבוריות הערבית ותרם ל"ערביזציה" של המפלגה אך נתקל בחנוך בז’וזה, מזכיר סניף ירושלים של פ.ק.פ. שטען כי מאחר שהציבור היהודי בארץ גדל ויש לו מאפיינים של "אומה" , מגיעה לו "זכות האומות להגדרה עצמית".
    מוסה והקומינטרן התנגדו לכך כי רוב הציבור היהודי היה ציוני ומדינה ציונית היא נדבך בלתי נפרד מהמערכת האימפריאליסטית העולמית.
    הקומינטרן – ופ.ק.פ.- פעלו להפוך את פלשתינה ל"מדינת כל תושביה". דרישה זו הייתה – ונשארה – נכונה
    פ.ק.פ. והקומינטרן דחו את הדרישה הציונית להקמת מדינה ציונית בפלשתינה. בצדק.
    ב-1943 פירק סטאלין את הקומינטרן. זה החליש מאוד – וחיסל – הרבה מפלגות מהפכניות.
    ברית-המועצות פעלה לקידום האינטרסים המעצמתיים שלה ולא לקידום מהפכות קומוניסטיות בעולם.
    פירוק הקומינטרן תרם לפירוק פ.ק.פ. רוב החברים היהודים תמכו בהקמת מדינה ליהודים בפלסטינה והחברים הערבים פרשו והקימו את "הליגה לשחרור לאומי" שבראשו עמדו בולוס פאראח ואמיל תומא… מי שמעונין בפרטים נוספים ימצא אותם בספרו של ברגר-ברזילי – "הטרגדיה של המהפכה הסובייטית" (הוצאת "עם עובד" 1968) ובספרו של בולוס פאראח "מהשלטון העותמאני למדינה העברית" שיצא זה עתה ונמצא למכירה בחנות "יאפה" ברחוב יפת ביפו. עקיבא אור

  27. יובל הלפרין הגיב:

    רוב הדברים שכתב עקיבא, אני מצאתי בחוברת שפורסמה לציון 50 שנה למק"י (שהופץ בעיקר לחברי מפלגה) ובספרו של הנס לברכט "הפלסטינים" שיצא לאור בתחילת שנות ה-80.

    אגב, עקיבא לא מציין שהערביזציה הואצה בין השאר במכתבים מהקומינטרן שמנוסחים בצורה מאוד מצו?וה וקטגורית, ברוח תקופת סטאלין.
    זה אפשר למצוא בספרו של ליאון זהבי
    "יהודים וערבים במסכמי הקומינטרן",
    שם אפשר לראות בבירור את ההבדל בין נימת המסמכים לפני 1929 ("השתדלו", "אנו מציעים", "נראה לנו…") ואחריה ("אנו רואים בחומרה!" "התרשלתם בביצוע ההנחיות!" "יש לערוך בירור עם כל חבר ש…!").
    בלא השיטה הארכי-ריכוזית, הידועה גם כ"סטאליניזם", ספק אם הערביזציה הייתה יוצאת לפועל, ודאי לא בקצב כזה.
    זה לא אומר שלא היה בה צורך והיגיון (כמו שלתמיכה בחלוקה ב-47′ היו טיעונים כבדי משקל גם אם המילה האחרונה הייתה סובייטית).
    אבל לא צריך ליחס לכל מה שלא מוצא חן בעיניך אך ורק לשרירות לבו של סטאלין;
    וכל מה שכן מוצא חן בעיניך אך ורק לרצונם הכן והאותנטי של החברים המקומיים.

    המפלגה הקומוניסטית לא כתבה ההיסטוריה שלה, או ליתר דיוק לא פרסמה אותה ברבים, כי היא פעלה באווירת מחתרת הרבה אחרי שהפכה למפלגה חוקית. החברים וההנהגה חששו שכל דבר יהווה עילה להצקות מצד השלטונות.
    ברור למה מפלגה שכל יום איימו להוציאה אל מחוץ לחוק ועמדותיה נחשבו "בגידה" לא יכולה לפרסם ברבים מחלוקות בדבר תוכנית החלוקה.

    לא רק את ההיסטוריה לא כתבו.
    אני התחלתי לבוא באופן קבוע למועדוני המפלגה ב-2001 ועדיין קלטתי את האווירה.
    במשך זמן רב לא שלחו חומר בדואר, אלא בא חבר הביתה ונתן את החומר.
    אחר כך מותר היה לשלוח בדואר, אבל לא לכתוב את שם השולח (המפלגה) על המעטפה.

    פעם חילקתי כרוזים בעניין תקציב החינוך בבית ספר, הגיעה בת של חבר ותיק והתעלמה מקיומי.

    עד לא מזמן, כשנפגשת עם חבר ותיק בתחנת אוטובוס או באיזו חנות, עדיף היה לא לדבר אתו, ואם כן, לא בענייני המפלגה.

    חברי מפלגה רבים היו בכלל "בארון", ואפילו קרובי משפחתם ובני ביתם לא ידעו בדיוק מה הם עושים בערב ולמה הם חזרו מאוחר היום.

    פעם שאלתי מזכיר תא אחד כמה חברים יש בתא שלו, והוא סימן לי את המספר באצבעות.

    אז באווירה כזאת לכתוב ספר היסטוריה מפורט על המפלגה?

    גם אם היום זה שונה, הרי שמעט החברים שראו את ההיסטוריה לא ישושו לשתף פעולה עם ספר כזה, ובלעדיהם קצת קשה לכתוב היסטוריה של המפלגה מטעם המפלגה.

    כששאלתי מזכיר סניף אחד כמה חברים יש לו בסניף, הוא סימן לי את המספר באצבעות (היות שהיו כנראה יותר מ-10 לא הבנתי מה הוא סימן..)

  28. מפלח אלגסאהי הגיב:

    אתה מתנהג פה בדיוק כמו ביבי: בזמן שהעניין פה אינו קיומו או לא של העם הישראלי\יהודי (עניין שלא התייחסתי אליו בכלל ואינו רלוונטי לנכבה לעוול שקרא בנכבה, מכוון שקיומו של עם זה או לא והעוול שקרא לו לעולם לא יצדיק את הנכבה), אתה מבקש ממני להכיר בקיומו של עם זה לפני שבכלל תתיחס למה שהעליתי (לפי מדרשו של ביבי להקיר בישראל כמדינה יהודית לפני שבכלל נדבר על מדינה פלסטינית).

    איני צריך תכתיבים מאף אחד על שמאל ומה זה שמאל ומה זה המחנה "שלי" (אתה מקיר אותי בכלל?) ומה מצבו.

  29. עקיבא אור הגיב:

    תיקוני טעויות

    כתבתי – רחל צברי. צ"ל – שימחה צברי

    כתבתי "כל חברי פ.ק.פ. היו יהודים
    צ"ל רוב חברי פ.ק.פ. היו יהודים

  30. יובל הלפרין הגיב:

    גם אני מתקן טעות:

    התחלתי לבוא למועדון המפלגה הקומוניסטית ב-1992.

  31. עקיבא אור הגיב:

    מישהו שאל מה בדבר הספר "אדומים".

    ספר זה – ככל הספרים על פ.ק.פ.

    ןמק"י – נכתב על ידי אוייב של שתיהן.

    גם אילו נכתב על ידי אוהד לא היה זה שקול

    כנגד ספר היסטוריה רשמי שהוצא על ידי

    המפלגה עצמה.

    ספר היסטוריה רשמי כולל הנמקה רשמית לכל

    צעד מדיני ומאפשר הגנה – וביקורת – על

    מדיניות המפלגה.

    בלי ביקורת אי אפשר לתקן טעויות.

    זה גורם לכך שהטעויות חוזרות על עצמן.

    זה מה שקרה לפ.ק.פ. ולמק"י.

    העדר ספר היסטוריה רשמי חושף סירוב

    להודות בטעויות.

    זה נפוץ מאוד – והרסני מאוד.

    מי שאינו מודה בטעויותיו – ולומד מהן –

    סופו לקרוס כמו ברית-המועצות ב- 1991

    עקיבא אור

הגיבו לל-tiberius

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים