הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 בספטמבר, 2009 תגובה 1

1982 . יום ג’ אחד של חודש אפריל. הימים הימים הראשונים של מלחמת מלווינס, עימות שבמרכזו עומד רצונו של השלטון הצבאי הארגנטיני להחזיר לעצמו את השליטה על קבוצת איים נידחת באוקיאנוס האטלנטי, שהיו בידי בריטניה משנת 1853. רודולפו פוגוויל, פרסומאי, סוציולוג וסופר, מעין כוכב עולה בשמי הספרות של אותם ימים, מגיע לבית אמו החולה. עם כניסתו של פוגוויל, אמו, היושבת עם חברותיה בסלון, מקבלת את פניו בשמחה. "‘הורדנו’ להם ספינה", היא אומרת. לאחר מכן פוגוויל רץ לחדרו, כשבכיסו 10 גרם קוקאין, מתיישב על המזרן שלו, פותח מחברת וכותב: "היום, אמא שלי הורידה להם ספינה". לאחר מכן הוא כותב ללא הפסקה, במשך ארבעה ימים שלמים, במצב של טראנס, והתוצאה היא ארמדילים – תמונות מקרב תת-קרקעי. ספרו של פוגוויל, נאמר זאת מעכשיו, אינו עוסק בעימות הצבאי בכלים ריאליסטיים. הוא נכתב רחוק מהמלחמה, רחוק מכל רגש לאומי. הוא נכתב, לפי פוגוויל, "כנגד האופנים שבהם תופסים את המלחמה ואת הספרות".

הרומן הפך מיד לספר פולחן בחוגי השמאל אשר ראו בו סמל לעמדה פציפיסטית, סמל למאבק נגד ההגמוניה הצבאית בדרום אמריקה. ניכוס זה היה המהלך הטבעי אל מול רומן כזה, המתרחש בתוך תוכה של מחילה תת-קרקעית ומתעד בני אדם – חיילים –  המסרבים להלחם ומנסים לשרוד. נקודה זאת עלולה לאתגר את הקורא הישראלי שעשוי לעמוד מול סוגיה פוליטית ואידיאולוגית קשה. באיזו דרך להתייחס לספר המתרחש במהלך מלחמה ושאין בו ערכים לאומיים ופוליטיים, רק תאור של פעולות שאיתן ניתן לשמור על החיים? דמויות הספר – אותם "ארמדילים" – מאוחדות  באופן זמני, לא בגלל זהותן ולא בשל נאמנותן למדינה, לצבא, או לעם, אלא בגלל צורך, יצר פשוט ומשותף לכולן: הרצון לחיות. מהלך זה פוסל את האפשרות לעסוק בדמוניזציה של סרבן הלחימה, העומד במצב קיצוני, בין החיים למוות, ללא כל יכולת לעסוק בפילוסופיה או להעריך את האידיאולוגיות של הקולקטיב במדינתו.


ובכן, הפרוזה של פוגוויל מעמידה במצב אבסורדי ערכים כגון גבורה, פטריוטיזם והקרבה העצמית. אצל הקורא העברי הרומן עלול להעמיד בסימן שאלה את שירי הפופ הצבאיים, את "גבעת התחמושת", את יום הזיכרון, את חגיגות העצמאות, את "הנסיך הקטן מפלוגה ב’", את שדרני הרדיו הנרגשים, את המומחים לענייני מלחמה, ואת תעשיות הזיכרון והלאומיות הישראלית באופן כללי. בארמדילים פוגוויל מסתפק בתיעוד של המצרכים הבסיסיים להישרדות ובאופן השגתם וחלוקתם באמצעות סחר החליפין בין החיילים לבין הצבאות הלוחמים של שתי המדינות.


ספרו של פוגוויל, כאמור, אומץ בחוגי השמאל של שנות השמונים בארגנטינה כספרם הייצוגי, ספר מהפכני ונאור, בדומה לרומן מסע אל קצה הלילה (1932) מאת לואי פרדיננד סלין אשר אומץ, באופן פרדוקסלי, הן כספר מכונן של הנוער הקומוניסטי והן בקרב החוגים הפשיסטים אשר ראו בו תיאור לאבדון החברה הצרפתית. אבל כפי שספרו של פוגוויל מלמד, הספרות המודרנית לא תמיד פועלת בתחום המציאות הריאליסטית, הפרגמטית. היא לא משקפת או משרתת מטענים חוץ-ספרותיים – פוליטיים, חברתיים או כלכליים – אלא מנסה לפעול בשטח אוטונומי, וזאת דווקא בכדי לערער את העולם שמולו היא ניצבת.


הקרב על המילים כקרב על המציאות


פוגוויל אינו עוסק בארמדילים במוטיבים אפיים ואינו משתמש בכלים הנרטיביים של הרומן העלילתי הטיפוסי (אשר מיצה את יכולותיו כבר בסוף ה- Belle ?poque הצרפתי, אך המשיך לשגשג במחצית השנייה של המאה ה-20 ועד עצם היום הזה בחוגים שמרנים וקונצנזואליים). לכן הקורא הישראלי עלול למצוא את עצמו במצב לא נוח מול אתגר שני: נזכור כי פוגוויל מנסה לכתוב נגד האופנים המקובלים בהם אנו תופסים, לא רק את ה"מלחמה" אלא גם את ה"ספרות". מי שמסתובב בחנויות הספרים בארץ, מנתח את הספרות המתורגמת מהעשורים האחרונים וקורא את מדורי הספרות בעיתונות ואת רוב היצירה הספרותית המקומית, ימצא כי הרטוריקה השולטת היא זו הריאליסטית: המונח "ספרות" בארץ משמעו עלילה, עלילתיות, עושר מילולי, כישוף באמצעות השפה. ספרות פירושה ספרות אירופאית מן המאה ה-19 ועד המחצית הראשונה של המאה ה-20. העדפה זו הינה קלאסית, סימפטומטית בחברות שמרניות ולא גמישות כמו זו הישראלית. בארץ נשמרת ההיררכיה בין הכותב, "הגנרל", המספק את סיפור העלילה, הבנויה לפי קבוצת כללים אשר נקבעו מראש, לבין הקורא, ה"חייל הפשוט" המציית להוראות, הקונה את מנת העלילה או את מנת השכחה הנדרשת כדי להמשיך ולתפקד בחברה בעלת מאפיינים מסוימים שהם מעוותים ואנכרוניסטים. כך שאי נוחות מסוימת יכולה להיווצר עם הופעתו של ספר כמו ארמדילים, המסרב לתרגם את המציאות היום-יומית ל"מופע ראווה" שתכליתו לסחוף את הקורא, לשעשע אותו או לרמוז לו שחייו יכולים להשתוות ל"אירוע טלוויזיוני". בנוסף, ארמדילים איננו סיפור אפי חינוכי ובעל מוסר השכל עבור הקורא – החייל, המחנך, הגנרל או המפקד. הרומן של פוגוויל אינו עוסק בתיווך בין ראליזם לבידור ואינו מבזבז את זמנו של הקורא על יצירת דמויות בעלות עומק פסיכולוגי, תיאורים נטורליסטיים או התלבטויות קיומיות. הוא מציב קושי, אם כן, לנוכח הטקסט המטריאלי, הניטרלי הממקם את עלילתו במחילה תת-קרקעית באי נידח, נקי מעודפי שמות תואר או רגשות עמוקים. לפי הסופר והמבקר דמיאן טברובסקי (אשר כתב את המבוא לספר במהדורה העברית), "פוגוויל מנהל ויכוח עם הריאליזם, הוא עושה זאת מבפנים וזאת בכדי לרסק מסורת זאת לרסיסים". עובדה מצמררת היא שדווקא דרך ההתרחקות של פוגוויל מן המציאות והנסיבות ההיסטוריות שבהווה, הוא בונה במחילה התת-קרקעית הדמיונית באמצע המלחמה מעבדת ניסויים ספרותית הנכתבת בזמן אמת, שומרת על טעם של טריות מקסימלית ומצליחה לחזות מראש את חזרתה של הדמוקרטיה (שעתידה הייתה לחזור בשנת 1983), שכפי שטברובסקי וגם פוגוויל עצמו מציינים, לא קמה בניגוד מוחלט לשלטון הצבאי אלא שמרה על קווים המשכיים מסוימים של הממשל הקודם. הטקסט של פוגוויל אינו מסתפק בנבואה זו והוא ממשיך לרמוז על תופעות רבות אשר עתידות להתרחש: הגמוניה הולכת וגוברת של הניאו-ליברליזם, מסחור החברה והגלובליזציה. נבואה שכזו איננה זרה לספרות המודרנית: ריימונד ויליאמס, במסה "עיר ועתיד", מתאר כיצד סופרי מדע בדיוני בריטים הצליחו לחזות מראש ובפרטי פרטים את המראה העתידי של הערים והחברות שלהם. דוגמא קרובה ומעניינת אף יותר היא של הסופר היהודי-אוסטרי יוזף רות (שכתביו החשובים כמעט ולא תורגמו לשפה העברית), בעל הפרוזה הפרגמנטרית, המטריאלית, והמודרנית להפליא, חזה בספרו יהודים נודדים (1927) את עתידו של העם היהודי ושל מדינת ישראל. מצד אחד הוא מתאר בפסקאות קצרות את חיי היהודים ברחבי אירופה, ואף מצליח לחזות את השואה, ומצד שני הוא רואה בפניהם של מנהיגי הציונות את האופן שבו תקום מדינת ישראל: ציונות המבוססת על אידיאולוגיה קפיטליסטית, על מיעוט אליטיסטי אירופאי שידחה את האחר ואת השונה. התנועה הציונית תהווה, רומז רות, המשך ישיר לשלטון הבריטי הקולוניאלי. היא תשתמש במוסדותיו, תאמץ את שיטותיו ותממש את ערכיו.


ארמדילים מאשש את ההיפותזה הפשוטה הבאה: אמו של פוגוויל לא הורידה את הספינה. 


פוגוויל מעמיד מלחמה וספרות כקטגוריות שוות: הריאליזם אינו אפשרי במלחמה. הריאליזם אינו אפשרי כלל, לא בספרות ולא בחיים, לא בשכול ולא בהתנגדות לְמלחמה. לכן חלק מיצירות הספרות שנכתבו החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ועד היום, לרבות זו של פוגוויל, יודעות להציע דרכים חדשות להתנסח באמצעות כתיבה אשר מותחת את גבולות הפרוזה למחוזות בלתי ידועים. לעומת זאת הפוליטיקה, ואתה החברה, נראות שוקעות ברטוריקות שתוקפן פג, בנוסחאות שהן הרסניות לכל רובדי החיים. הימין מחיה את התקופות החשוכות ביותר של המאה שעברה, ואין הרבה טעם להכביר במילים אודותיו. ואילו השמאל (הציוני והלא ציוני) עוסק גם הוא בנאום יבשושי ומיושן, עוסק בדקלום נתונים ופונה לרגשות בצורה מלודרמטית. הביקורת הפוליטית האמיתית מתחילה בשפה ובשימוש בה, ולכן השמעת שירים של בוב דילן ובוב מארלי בהפגנות, ציטוט משירי יהודה עמיחי, ניסיון המיתוג ה"צעיר" של תנועות השמאל באמצעות מסיבות די ג’יי קונבנציונליות או אימוץ מחדש של מאפיינים "הִיפִּים", אין ביכולתם לרומם את הרוח וליצור שינוי כלשהו. עשייה פוליטית רדיקלית מחייבת למידה רדיקלית, שפה רדיקלית וספרות רדיקלית. אחרת עתידה היא להיעלם. אני מעז לטעון כי הסכסוך הפוליטי-ספרותי לעולם לא יוכל להיפתר בנימה ריאליסטית ובדרכים פרגמטיות. נדמה לי שהשמאל מחויב להתרכז בבניה תרבותית מחודשת.


דמותו הטיפוסית של פוגוויל משנות השמונים עם עיניו היוצאות מחוריהן, השומר בכיסו — לצד 10 גרם קוקאין — רטוריקה בלתי מתפשרת וטורדנית, יכולה לשמש בקלות כמטפורה לאדם פוטנציאלי, אקטיבי,  הלוחם עבור האמונות שבהן הוא מחזיק, אמונות דינמיות שאינן חוששות מהשתנות, מללבוש בכל יום צורה חדשה ובלתי צפויה. על כן תרגום ספרו של פוגוויל לשפה העברית הנו אירוע חשוב ומתבקש. למי שעדיין שואל האם לספר ישנה היכולת לשנות את המציאות, התשובה היא לא. אז מה ניתן בכל זאת לצפות מיצירה שכזו?


ניתן לצפות ממנה שתסתכן, שתצייר רישום בחופזה, לא על דרך סלולה אלא בתנועה, לא קדימה או אחורה אלא בתזזיתיות, כזו המעידה על חיפוש ולא על מציאה, רק על זיקה למשהו שהרֵאלי לא ישיגה ושהספרות, מי יודע? העיקר הוא בתנועה, בתזזיתיות, ברישום סקיצה, בחיפוש בזמן אמת. ארמדילים הוא ללא ספק ספר של חיפוש. אני מקווה שהחיפוש הזה ימצא את ביטויו בתרבות הישראלית הנמצאת, לטעמי, על סף קריסת מערכות.


* "ארמדילים- תמונות מקרב תת-קרקעי", מאת רודולפו פוגוויל, תרגום: יורם מלצר, פורסם בשבוע שעבר בהוצאה הירושלמית "כרמל".

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. daniel הגיב:

    לשיטתו של כותב הטור בישראל מעולם לא היה יוצר שקראו לו חנוך לוין מעולם לא הוקרן סרט ששמו אוונטי פופולו ומעולם לא היו מערכונים של החמישייה הקאמרית בהם מקפיצים חייילי מילואים מסטולים לשטחים עם התחפושות ממסיבת פורים.לצפות מיצירות כאלה להיות במיין סטרים זה כבר מוגזם ולא רק בישראל. ולשאלה אחרת לגמרי:לספר סערות הפלדה של ארנסט יונגר יש תרגום עברי?

הגיבו לdaniel

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים