הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 בספטמבר, 2009 3 תגובות

ערב יום הכיפורים, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, יצא יצחק מאירוב מדירתו הקטנה בגילה והפטיר, כאילו סתם כך באוויר, שהוא "יורד העירה". בגיל 81 היה מאירוב גבר בריא באורח יחסי, ותמיד טען באוזני חבריו, בעיקר בפגישתם הקבועה ביום שישי בבית קפה בצפון העיר, שהוא בן חורין בכל המובנים, ושאין בדעתו להפוך לשפן ניסיונות של הרופאים. החברים תמיד גיחכו לשמע הביטוי הבגיניסטי "בן-חורין", ועוד מפיו של אדם שנולד במפא"י וראה את עצמו כל חייו כמשרת נאמן של תנועת העבודה. אבל מאירוב ידע, שהחברים בעצם מעריכים אותו, ושעצם מהותן של הפגישות הללו היא לחפש בדקדקנות את הצד הנלעג, הנפוח ורודף הכבוד של כל המסובים. מאירוב החשיב את עצמו לאיש העולם הגדול, בזכות נסיעותיו הרבות לאירופה בימי הזוהר שלו במועצת פועלי ירושלים. הוא נסע במשלחות לשבדיה ולפגישות עם ראשי האיגודים המקצועיים בבריטניה, ובגילו עדיין שימר את האנגלית שאותה למד בכוחות עצמו בברליץ, בשעות הערב ואחרי יום עבודה מפרך. החברים אהבו להזכיר לו שהוא היה בסך הכל מזכיר איגוד פועלי המחט, הכותל המערבי של החייטים השכירים, התופרות קשות היום ועובדי המתפרות הגדולות, שרובן כבר נסגרו לפני זמן רב. חברו אליהו לוינהוף נהג לשיר לכבודו את השיר העתיק על הגמדים הלוחמים, ובעיקר את המשפט הטעון, "ובראש הגדוד צועד/ אצבעוני המפקד/ הוא חובש כובע פלדה/ ובידו סיכה חדה". מאירוב תיעב את השיר הזה בכל לבו אבל תמיד העלה על פניו מעין חיוך דלוח, אולי אפילו עווית מרירה שרק פירוש מתירני היה מאתר בה אפילו שמץ של עליצות.

גם לוינהוף לא אהב שמזכירים לו את החדר הצר והחשוך למחצה, כמעט צינוק, שבו היה מכין לכל פקידי מועצת הפועלים את התה שלהם, פעמיים ביום. "המזנון" היה שלו, ולכן היה העוסק הפרטי היחיד במועצת הפועלים, וכאשר בגדו בו ידיו בשל מחלת הפרקינסון הוא שכר פועל מהעיר המזרחית, ובכך קנה לעצמו שם של קפיטליסט. איש לא שעה למחאותיו, שהוא בעצם האיש הכי עני בשטח, בלי הטבות סוציאליות, בלי בתי הבראה, בלי מנוי לתיאטרון האוהל ובלי כרטיסי חינם לקולנוע תל-אור ההסתדרותי, או למשחקי הכדורגל של הפועל בקטמון.


כולם חשדו בו שהוא ממילא אוהד בית"ר, אבל לוינהוף היה אנוס מסוג אחר לגמרי. עוד בהונגריה היה אוהד מושבע של הכוח וינה, קבוצת הפאר של יהודי אוסטריה שאף זכתה בכתר האליפות בשנת 1926 ,12 שנים לפני שהנאצים סיפחו את המדינה העצמאית השכנה והחלו לרדוף את יהודי העיר. על המספר הכחול שהיה חקוק בזרועו סירב לדבר, אבל מאירוב תמיד ניסה לדובב אותו. הוא אמנם נולד בשכונת הבוכרים, אבל תמיד בלע כל פיסת מידע על השואה, והזדהה מאוד עם הקורבנות. מאירוב הקפיד לרדת לרחוב שטראוס כאשר בקעה הצפירה לזכר נרצחי השואה, ואז חלש לרגע קל צלילה הצורם והחזק על העיר כולה. כל אירוע לאומי ריגש אותו, והוא חי בכל לבו וגופו את ימי הזיכרון, את יום העצמאות ואפילו את חג הפועלים האחד במאי, שבו ראה מועד לאומי של "ארץ ישראל העובדת", ולא חג מנוכר של הגויים, כפי שסברו אולי אנשי מפ"ם.


לקראת סוף העשור הראשון של המאה החדשה כבר התנתק מאירוב מסביבתו הישנה. לא רק שכונת הבוכרים ובית הספר "תחכמוני" היו חלום רחוק ולוט בערפילים דקים, אלא גם תקופת עבודתו במועצת הפועלים, שחלשה אז על כל פינה בעיר. מאירוב עוד הספיק לעבוד כפקיד זוטר בבניין הבטון המכוער ברחוב ההסתדרות. גם שם הופיע תמיד לעצרות חג הפועלים ויום השנה לייסוד ההסתדרות כשהוא נקי ומצוחצח, כמעט נאה בחולצתו הכחולה. רק קומתו הנמוכה העיבה קצת על שמחתו בימי חג ומועד תנועתיים. אבל כאשר שרו את המנון תנועת העבודה "תחזקנה" זקף מאירוב את קומתו ושר עם כל עמיתיו בהתלהבות רבה.


בבניין ברחוב שטראוס היה מאירוב כבר חבר מזכירות ובוס של החייטים והתופרות, ואז ראה בשירת ההמנונים לא רק חובה, אלא גם שליחות. תוך כדי שירה סקר היטב את הקהל, בעיקר כדי לבדוק שכל מנהיגי פועלי המחט שלו הגיעו לעצרת. היו לו עיני נץ. הפועלים והעסקנים, שהיו תלויים בו לפרנסתם ולקידומם, השתדלו להבליט היטב את נוכחותם. לחבר מאירוב היה לב טוב, שיננו כולם, אבל הוא גם קפדן גדול, ונוטר לחברים שזלזלו בחובותיהם לתנועה.


עתה, בשכונת גילה, הוא כבר חי כגמלאי ותיק, בלי העיתון "דבר", בלי האחד במאי, בלי המשחקים החגיגיים במגרש הפועל מול האדומים מתל-אביב, לכבוד חג הפועלים.


בשחרו של ערב יום הכיפורים הלך תמיד לשכונה, לקנות תבלינים בשוק הבוכרי ולהציץ בבית הוריו, שנפטרו אחרי מלחמת ששת הימים. הוא נסע באוטובוס העירה, ותיכנן ללכת ברגל לבוכרים דרך רחוב שטראוס. אבל עצם המחשבה על ההליכה הממושכת יחסית נסכה בו ליאות, שהייתה חדשה בשבילו. לבסוף עלה על קו 4 ליד בית הפעמון, אבל באמצע הדרך נמלך בדעתו והחליט להציץ בבית מועצת הפועלים, שמייסדיו אנשי תנועת העבודה חשבו שהוא, כמו קולנוע "אדיסון", יבלום את ההתפשטות החרדית מצפון לדרום. כבר עשר שנים חלפו מאז ביקורו הקודם של מאירוב בבניין. אז, בגיל 71, הוא עוד דימה שלא חל שינוי גדול באורח החיים ובקצב העבודה שם, אבל הוא נדהם לפגוש מכרים מעטים בלבד, ובעיקר המון חדרים ריקים, פתוחים לרווחה, שכל מבקר יכול לעשות בהם כבתוך שלו. גם חדרו לשעבר היה ריק, והשלט הגדול "אלי רז, מתאם פעילות מקצועית בכיר" הרגיז אותו מאוד. הוא זכר במעומעם את רז, משרתו הנרצע של יו"ר המועצה שהצטיין בעיקר בחנופה דביקה ובחיוכים מתרפסים. בחדר הייתה תמונה גדולה של דוד בן-גוריון, אבל גם של ביבי נתניהו, ומאירוב ראה בזה חילול השם. החלון היה פתוח לרווחה, וכאשר פתח מאירוב את הדלת שלטה בחדר רוח פרצים, שהעיפה את המסמכים לכל עבר ואילו הניירות הדקים יותר חוללו בחדר בסחרור הולך וגובר, כמו בסופת טורנדו אמריקאית. מאירוב גידף, ונשבע שכף רגלו לא תדרוך עוד "במוסד". כך גם עשה, ואף התעלם מההזמנה לטקס יקירי ההסתדרות בתיאטרון ירושלים, חרף הבטחתם המפורשת של המזמינים (שלא מולאה מעולם) שהוא יקבל את התואר בשנה הבאה.


הפעם החליט מאירוב לתת לחבריו לשעבר הזדמנות נוספת. אבל רק בקושי רב הוא הצליח לשכנע את השומר להכניס אותו לבניין, ובסיורו בכל הקומות לא ראה אף פרצוף מוכר. "אם הייתי מתחיל לשיר כאן את ‘תחזקנה’ או אפילו את ‘האינטרנציונל’ שלא כל כך אהבתי", חשב לעצמו, "היו מזמינים את המשטרה או מפנים אותי לכפר שאול". ממילא לא היה טעם לקיים כאן פולחן פועלי כלשהו. כולם כאן טכנוקרטים, ולא שליחי ציבור כפי שהוא וחבריו היו. כדרכו היה קצת אמביוולנטי. הוא ידע שלא כולם היו כל כך נאמנים לשליחותם, שלא לדבר על דבקות באוצר התדמיות המיושן של תנועת העבודה. כשהיה גזבר הפועל בכדורגל, תיעב מאירוב את רוב השחקנים, ולא האמין שהם באמת "אנשי תנועה". להבקיע גול, אפילו בדרבי נגד בית"ר, זה לא שקול כנגד קריאה מדוקדקת בכתבי ברל כצנלסון, נהג תמיד לומר, חרף העובדה שרוב המאמרים שם שיעממו גם אותו. לפתע זכר את ההזמנה המזויפת, ששלח לעצמו מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בדנמרק, כדי לזכות בנסיעת תענוגות ולחדש את הקשר עם הפעילה הבלונדינית, שאותה אירח איגוד פועלי המחט לפני זמן מה. "לא היינו צאן קודשים", מלמל לעצמו, "אבל גם לא חלאות יאפיות כמו אנשי המועצה היום".


מאירוב יצא מהבניין כמעט בריצה, הלך במהירות במורד רחוב שטראוס, הציץ לרגע בכיכר השבת, הגיע לפאתי השכונה ולשמחתו ראה שהילדים עדיין משחקים בכדור טניס קטן באתר הקרוי: "כיכר המיואשים, מרכז הסטנגה". הילדים שיחקו בהתלהבות רבה, ומאירוב עקב אחריהם במשך שעה ארוכה, מבלי שהם השגיחו בו. הוא לא הבחין בגבר המזוקן, לבוש השחורים, שהצטרף אליו וישב לידו על הגדר הקטנה, עד שהאיש קרא בשמו. ציון מזרחי, שהיה קיצוני ימני במכבי ירושלים והצטרף לבית"ר עם יוסף סיאני ויששכר בן אליהו, לא טבע את חותמו בכדורגל הירושלמי, כפי שהודה אפילו כתב הספורט מאיר גבאי. אבל הוא היה מפורסם למדי בשכונה, בעיקר כאשר שלושת האחים אמינוף, שהיו סמכות עליונה בנושא, פסקו שיש לו כישרון עצום. אבל מזרחי שבר את רגלו במשחק גביע נגד בית"ר לוד, והיו שטענו שהוא סבל גם מהרעלת דם, אחרי שאוהדי לוד היכו אותו במקל מנוקד במסמרים חלודים. מזרחי היה חברו של מאירוב לספסל הלימודים ב"תחכמוני", בית הספר לבנים בלבד, ומעולם לא הבין כיצד איש כמוהו נהה אחרי מפא"י ובן-גוריון, ולא ספר את בגין. מאירוב לא נטה להתנצל על העובדה הזאת. הוא ראה בה חלק מהייחוד שלו. בכל זאת האיר פניו למזרחי ואף ניסה לספר לילדים בכיכר שחברו היה כדורגלן בהרכב הראשון של בית"ר. הם סקרו את מזרחי בבוז גלוי, והמשיכו לשחק.


מאירוב נפרד ממזרחי, סקר לשנייה את ביתם ההרוס של הוריו המנוחים, שעל חורבותיו מקימים עכשיו ישיבה חדשה. מבית הכנסת הסמוך בקעה תפילה בנוסח האפגני המוכר, שהעלתה דמעות בעיניו של מאירוב. האיש שלא התכוון לצום אבל תמיד אכל רק כשר, ברח בילדותו מן התפילות אל קן התנועה המאוחדת ברחוב נרקיס, ועתה ניסה שוב למלמל את "תחזקנה", כדי לדחות מעליו את כוחן המפתה של המלים ושל הנעימות. לפתע ראה שוב את מזרחי, שהלך בעקבותיו בשקט. הוא דימה שמזרחי אומר לו שהעיתון שלו, "דבר", נעלם כבר מזמן, אבל מחזור התפילות חי וקיים. אבל מזרחי כבר ירד לרחוב שמואל הנביא, ומאירוב לא היה זקוק לתוכחתם האילמת של אביו ואמו כדי להבין, שגם אם הוא תינוק שנשבה, אין לו עוד דרך חזרה.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. איתן לרנר הגיב:

    סיפור קטן ויפה .

  2. ראובן בסאני הגיב:

    כמו תמיד אני אישית נהנה מאד לקרוא את הסיפורים הקצרים שחיים נוהג לפרסם מפעם לפעם באתר.
    האם נדמה לי שהכותב המוכשר מכה על חטא ולו ברמז?

    שהרי מה פשר המשפט הטעון "הוא דימה שמזרחי אומר לו שהעיתון שלו, דבר, נעלם מזמן אבל מחזור התפילות חי וקיים"?

    יש כאן הודאה מרומזת שתנועת הפועיל נכשלה בסופו של דבר ולעומתה היהדות המסורתית חיה וקיימת?

  3. שמעון (שמקו) אל עמי הגיב:

    סיפור יפה ומרגש.
    ירושלים של חיים ברעם היא עיר שהווה בה עמוס צללי זכרונות ורוחות רפאים אידיאלוגיות.

    יום אתמול כי חלף,ואכן אין דרך חזרה אבל אולי, אולי יש דרך חדשה ואחרת שתציע יחס אחר בין המסורת היהודית לזו הפועלית? בין ניגון בית הכנסת לרוח המהפכה?

    תודה

הגיבו לראובן בסאני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים