הממשלה שהורכבה בעקבות הבחירות הכלליות שנערכו בפברואר 2009 מסמלת תזוזה נוספת של הציבור הישראלי לעבר הקצה הימני של המפה הפוליטית. רבות מהמפלגות החברות בקואליציה, ובהן הליכוד וישראל ביתנו, ניהלו מערכות בחירות שהתמקדו ב"איום" הנשקף כביכול למדינה מהערבים אזרחי ישראל. סיסמת הבחירות המרכזית של ישראל ביתנו היתה: "אין נאמנות – אין אזרחות". עם המסר הגזעני הזה זכתה המפלגה ב 15- מושבים בכנסת והיתה לסיעה השלישית בגודלה אחרי הליכוד וקדימה.
יו"ר המפלגה, אביגדור ליברמן, מונה לסגן ראש הממשלה ושר החוץ. ישראל ביתנו מחזיקה במשרדים האחראיים על אכיפת החוק כמו המשרד לביטחון פנים. חברות הקואליציה ישראל ביתנו, הבית היהודי והליכוד יזמו נחשול של חוקים המופנים נגד המיעוט הערבי. הצעות החוק הללו והצעות אחרות נועדו, בין השאר, לפגוע ביכולתם של הפלסטינים אזרחי ישראל להשתתף בחיים הפוליטיים, להפוך את האזרחות מזכות לפריווילגיה מותנית ולהפליל התבטאויות פוליטיות ופעולות המטילות ספק באופיה היהודי או הציוני של המדינה. הן גם עושות שימוש בשירות הצבאי כקריטריון להצדקת האפליה. נתבונן בהצעות החוק.
חתירה תחת זכותם של הפלסטינים אזרחי ישראל להשתתפות פוליטית
הצעה לתיקון חוק יסוד: הממשלה – הצהרת אמונים. לפי התיקון המוצע כל חבר ממשלה יצהיר עם כניסתו לתפקיד אמונים לישראל כ"מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית", לערכי המדינה ולסמליה. כיום השרים מחוייבים להצהיר אמונים למדינה. הצעת החוק מפלה בגלוי את האזרחים הערבים ומנסה למנוע מהם לקבל משרות ציבוריות בכירות. שתי הצעות חוק דומות מתייחסות להצהרת האמונים של חברי הכנסת.
הפיכת האזרחות מזכות לפריווילגיה מותנית
ההצעה לתיקון חוק האזרחות התשי"ב ((1952 מבקשת לכפות את הצהרת הנאמנות על כל אדם המקבל אזרחות ישראלית ועל כל אזרח או תושב המגיש בקשה לקבל תעודת זהות. החוק גם יאפשר לשר הפנים לשלול את אזרחותו של כל אזרח שאינו משרת בצבא או בשירות הלאומי. החובה להישבע אמונים לערכי הציונות פוגעת בזכויותיהם של הפלסטינים לשוויון, לכבוד ולחופש ביטוי והיא בגדר איום מתמיד על מעמדם האזרחי.הצעת חוק תיקון לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה ( 1965) מבקשת לכפות הצהרת אמונים דומה על כל מי שמבקש לראשונה תעודת זהות.
הפללה של התבטאויות פוליטיות המטילות ספק באופיה היהודי או הציוני של המדינה
הצעת "חוק הנכבה", שלמעשה הוא חוק חובת השמחה ואיסור ההתאבלות, מבקשת להפוך לעבירה קיום של אירוע ציבורי או טקס לציון האסון הפלסטיני, הנכבה, ביום העצמאות של ישראל.
שירות צבאי כהצדקה לאפליה
ההצעה לתיקון חוק שירות ביטחון מחייבת יחידים שאינם משרתים בצבא או בשירות הלאומי לשלם תוספת מס בשיעור של אחוז אחד על הכנסתם השנתית עד גיל 41. החוק מבטל את הפטור שניתן לאזרחים ערבים משירות צבאי או שירות לאומי.
הצעה לתיקון חוק המועצה להשכלה גבוהה התשכ"ח מבקשת לאסור על אוניברסיטאות הנהנות מתקציבים ממשלתיים לקבל ללימודים מועמדים בני 18 עד 21 שלא שירתו בצבא או בשירותה לאומי, אלא אם כן נקבע כי אינם מתאימים לשירות.
הצעות החוק החדשות הן המשך או החמרה של סדרת חוקים "אנטי-ערבים" שקיבלה
הכנסת ב 2008- . כל החוקים שלהלן מעגנים בחוק את האפליה של הערבים אזרחי ישראל:
חוק האזרחות: הארכת האיסור על איחוד משפחות. ב 1- ביולי 2008 האריכה הכנסת
את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) מ-2003. החוק מונע
מפלסטינים אזרחי ישראל לבקש אזרחות או תושבות לבני זוגם תושבי השטחים.
חוק האזרחות: שלילת אזרחות בגלל "הפרת אמונים או אי נאמנות למדינה". לפי החוק
החדש אפשר לשלול אזרחות בנימוק של פגיעה בנאמנות למדינה.
חוק יסוד: הכנסת. שלילת הזכות להיבחר מאדם שביקר במדינות ערביות או מוסלמיות
המוגדרות כ"מדינות אויב". לפי התיקון לחוק תישלל הזכות להיבחר לכנסת מכל אזרח
שביקר ללא אישור מטעם שר הפנים במדינות כגון, לבנון, סוריה, עיראק ואיראן.
חוק קליטת חיילים משוחררים. אישור להפלות סטודנטים ערבים במוסדות להשכלה
גבוהה באמצעות שימוש בשירות הצבאי או בשירות הלאומי כקריטריון לקבלת הטבות. ביוני 2008 אושר תיקון, המעגן בחוק את השימוש בשירות צבאי או לאומי, כקריטריון
להגדרת הזכאות למגורים במעונות הסטודנטים בכל מוסדות ההשכלה הגבוהה. ביום 3 באוגוסט 2009 קיבלה הכנסת את חוק הרפורמה במקרקעין אשר מפריט את מקרקעי המינהל ופותח פתח גדול לאילי הנדל"ן, ובעיקר מפר את זכויות הקניין של האוכלוסיה הערבית ומסכל כליל כל אפשרות של החזרת נכסי הפליטים .
יתרה מזאת , שמות של ערים רוצים לשנות ולעברת, בתים רוצים להרוס: מדינה שלמה דוהרת לעימות. נשאלת השאלה, מדוע מדינת ישראל, באמצעות ממשלת ישראל, מחוקקת חוקים גזעניים במהותם? השאלה היותר מעניינת היא, מדוע מחוקקים את החוקים האלה בשעה שבידי המדינה יש מספיק כלים לביצוע אותה מדיניות שבמהות החקיקה הגזענית העכשווית. מדינת ישראל נהנית ממורשת של חוקים גזעניים ואנטי-דמוקרטיים שאת חלקם היא ירשה מהמנדט הבריטי ואחרים היא חוקקה בעצמה. אז לשם מה היא צריכה עוד חוקים שאפילו מבחינתה של הגדרת הביטחון הלאומי הם מיותרים. לא לדמוקרטיה מתגוננת אנו עדים אלא לגזענות מתגוננת. הגזענות הסמויה הופכת להיות גלויה ומוצהרת. כמדינת חוק עם ריכוזיות גבוהה המדינה מעבירה מסר לכל גזען כי החוק לא יעצור בעדו לבטא את "מאווייו הלאומיים". כך היו אירועי עכו בשנה שעברה לניצנים של העתיד לבוא.
וכך אירע גם באום אלפחם בשעה שברוך מרזל ביקש להיות סמן החוק ופקיד קלפי בבחירות לכנסת. הוא שקורא בוקר וערב לגירוש ערבים היה אמור לפקח מטעם החוק על קיום ערכי הדמורטיה. סמיח ג’ברין ביקש יחד עם קהל רב, ערבי ויהודי, למחות נגד בואו של מרזל. מרזל לא הגיע. מי שהגיע היה חבר הכנסת אריה אלדד. הוא בא כדי לספור ערבים ולגבש תוכניות גירוש עתידיות. והנה נמצא "פורע חוק", איש התיאטרון סמיח ג’ברין, המועמד לדין בגין עבירות פליליות של השתתפות בהפגנה בלתי חוקית ותקיפת מפקד מרחב מג"ב צפון, המעיד כי הוא לא חש כי הותקף. אף זה לא חשוב. בינתיים נעצר ג’ברין והושלך לכלא ואחר-כך למעצר בית במשך חמישה חודשים ללא אפשרות יציאה מהבית, ולאחר מכן למעצר בית המאפשר להגיע לעבודתו ולחזור למקום מגוריו – כלאו בשעות אחר הצהריים והלילה – בציפייה להליך משפטי שיטהר אותו. עד אז אין אלא לחכות, כמו גיבוריו של סמואל בקט אסטרגון וולדימיר, במחזה "מחכים לגודו", הנשמעים לעצה: Nothing to do, but wait"".
סמיח סובל מפריקת כתף מאז משכו בידיו שני חיילים בבלעין תוך שימוש בכוח פיזי מתון וסביר. הוא מבקש לצאת לרופא בקופ"ח כי כאביו תכפו, אך הוא אינו יכול לעשות זאת בלי להגיש בקשה לבית המשפט מפני שהוא אזוק באזיקים אלקטרוניים. הימים ימי קיץ ובתי המשפט יצאו לפגרה ועד שהתקבל לבסוף אישור היציאה לרופא חלף מועד התור לרופא.
האוכלוסייה הערבית מאשימה את מדינת ישראל על מנגנוניה הפוליטיים, הביטחוניים, המשפטיים והאזרחיים בדחיקתם המכוונת לפינה ובכפיית עימות שאולי בעקבותיו ייעשה שימוש קולקטיבי בחוקים החדשים, שבמהותם הם חוקים של עימות. מדינת ישראל מהלכת על חבל מסוכן ביותר ודוהרת בכיוונו של ראש השב"כ אשר סימן עוד ב- 2007 את האוכלוסייה הערבית כסיכון אסטרטגי. ומובן שנגד סיכון אסטרטגי יהיה נסיון של סיכול ממוקד ועימות לאומי מאותו בית מדרש.
אנו עדים למדינה שמאבדת שיווי משקל, מדינה חסרת אופק, שקובעי מדיניותה מפגרים אחרי ההתפתחות ההיסטורית. אין עוד מקום בעולם שחוקים נחקקים במענה לאינסטינקט גזעני של שר זה או אחר, הרוצה לעברת שם של עיר ערבית פלסטינית או לקבוע לערבי למי עליו להיות נאמן. מדינת ישראל רוצה באמצעות חקיקה מסיבית ודרך עינו הפקוחה של האח הגדול לנסות ולכפות נאמנות וליצור משת"פים, או להפעיל מנגנון של טרור והפחדה מפני נטילת חלק בחיים הציבוריים.
סופם של אמצעים אלה שיגיעו גם ל"יפי הנפש" שברח’ שינקין התל אביבי שיעזו לפצות פה ויביעו הזדהות עם ערבים. האלימות היא תולדה של הכיבוש הממושך ואלה יחדיו הם חממה לשנאת ערבים, זרים, נכים ואנשים המזמרים מחוץ למקהלה.
* דברים שנשא עו"ד חוסיין אבו חוסיין בכנס "סוף החופש", שהתקיים ב-1 בספטמבר במועדון צוותא בתל אביב, בקריאה להגנת המרחב הדמוקרטי בישראל. הכנס התקיים במחאה על מעצרו הממושך של איש התיאטרון סמיח ג’ברין.
איפה בכל החוקים האלה היה ציון של גזע??
צודק עו"ד חוסיין אבו חוסיין במאמרו. כל מילה בסלע. אבל לצערי, לקראת סוף המאמר, הוא טועה ומטעה. "יפי נפש" יש לא רק בשיינקין, גם בנצרת, באום אל פאחם ובחיפה יש "יפי נפש". השאלה איננה "איך להילחם ביפי הנפש", אלא איך מגייסים את יפי הנפש בת"א, חיפה, נצרת ואום אל פאחם למאבק משותף נגד הממשלה הגזענית.
האם אתה לא מבין למה הציבור היהודי הולך ימינה?
האם לערבים איין חלק בזה?
האם המקרה של עזמי בשארה יכל היה לעבור בשתיקה בכל מקום אחר בעולם?
אנשים כמו השייח רעד סלאח הם חלק מהבעייה-הוא אומנם פופולרי כי הוא "מגן" על מסגד אל אקצא אבל לא נראה שהמצב השתנה שם מתישהו ב30 שנים האחרונות.
חבל מאוד מאוד שחלק מהציבור הערבי ממש משחק לידיהם של הגזענים היהודים.
אני לא מצליח להבין מה הבעיה של הציבור הערבי עם שירות לאומי בתוך הקהילה.
משיחות רבות שערכתי עם ידידים ערבים, אין להם כל בעיה עם עזרה לקהילה, יש להם בעיה עם העובדה שהמפעל הזה נקרא "שירות לאומי" ולא "שירות אזרחי", יש להם בעיה עם העובדה שזה נכפה עליהם ואין להם חלק בקביעת אופיו של השירות (לשם השוואה, האם לרבנים וראשי ישיבות אין חלק בקביעת אופי השירות של דתיים ודתיות?) וחשוב אולי מכל – ערבים רבים מתפרנסים כסניטריים ואחים ואחיות בבתי החולים השונים, בעיקר בצפון, והפחד העיקרי שלהם הוא ששירות מסוג זה, שייתן לבתי החולים כח אדם זול, יגרום לגל פיטורים ולאבטלה.
מקווה שעכשיו אתה יודע יותר.
נראה לי שהמאמר מבוסס על היסטריה לא מוצדקת. רוב ה"חוקים" שמדובר עליהם מהווים הצעות, והשאר הם ברובם הצעות שעברו קריאה טרומית בלבד.
אבל יש סוג אחד של חוקים שמוצדק לחלוטין: אותם חוקים ששוללים את השיבה בפועל ואת החזרת הרכוש לפליטי 48 (להבדיל מפיצוי כספי). חוקים אלה, כמו חוק השבות, נועדו למנוע את חיסול מדינת ישראל, כלומר את הפיכתה למדינה דו-לאומית.
וכפי שנאמר כאן, תמיכה בחיסול המדינה משחקת לידי הגזענים.
מי שקורא את פרסומי השמאל הקיצוני מקבל את הרושם שהיישות הציונית *כל הזמן* לא מפסיקה לצעוד ימינה לעבר הפאשיזם והנאציזם…
מה שאני רק לא מבינה זה איך היא עדיין לא הגיעה לשם, כי אם כן אז כל הכותבים פה היו צריכים מזמן להיות במחנות ריכוז ולא – כמו שגדעון ספירו כתב כאן לאחרונה – להתענג על קפוצ’ינו בבתי הקפה של תל אביב.
מה שמזכיר לי שהפאשיזם תמיד נמצא מאחורי האופק, וככל שאנחנו ביישות הציונית מתקרבים אליו – הוא מתרחק…
בתודה וכל טוב
אניטה אקברג
המגיבים מתעלמים מרשימה מפורטת של יוזמות חקיקה, שחלקן עדיין בקנה אבל רבות מהן כבר הבשילו לחוקים ולפחות אחת מהן אפילו קיבלה גושפנקת חוקתיות מבג"ץ (החוק "לשעה" המונע כבר שש שנים איחוד משפחות מבני זוג מעורבים. בג"ץ קבע שהם יוכלו לבנות את ביתם מחוץ לישראל כלומר על ערבי אזרח ישראלי המבקש לחיות עם רעייתו מ"האזור" לעזוב את ארצו ואת ביתו ואת שפתו ואת משרתו ולבקש מקלט בעזה המופצצת או בקנדה המכירה בזכותם להגנה של נרדפים).
האמת, אני מתקשה להבין את ליברמן והדוקטור אלדד (שאביו לעומתו הוא צדיק תמים) והח"כ הכהניסט שלמזלי שכחתי את שמו וגם שאר גזענים חשוכים כמו בגין ואלי ישי וחבורתם. מדוע לא יפעלו בשיטה הגרמנית? הבונדסטאג של הרייך השלישי ב- 1935 חוקק חוק כללי ובו נישללה מכל יהודי הרייך אזרחותם והם סולקו באחת מכל משרותיהם הציבוריות. החוק חוקק בנירנברג ולאחריו הוצאו אינסוף "צווים" ששיכללו אותו והפכו את היהודי לנרדף שדמו מותר. החוק לא עורר התנגדות גדולה בעולם דאז. אולי גם בעולמנו, הנשפט על ידי הון ושלטון ופלברות ריקות נוסח "יס ווי קן" הוא יעבור בשקט ויבוא שלום על האמיסראל והבעייה הפלסטינית תבוא על פתרונה אחת ולתמיד.וכי לא חזה חוזה המדינה ארץ ללא עם לעם ללא ארץ?
1. בעניין חוק הנכבה:
אין שום בעיה מוסרית או גזענית עם החוק הזה. כל מדינה זכאית להגן על קודשיה, ובין היתר על יום העצמאות הרשמי שלה.
בדיוק כמו שישנן מדינות בהן שריפת הדגל היא עבירה פלילית.
החוק לא מונע מהפלסטינים לקיים יום זכרון ומחאה בכל יום אחר בשנה.
עצם ההכרזה על יום הנכבה ביום העצמאות
עצמו – זו פרובוקציה. ואין להתפלא שפרובוקציה נענית בחוק שהוא (כביכול!) דרקוני.
2. בעניין חוק האזרחות – הארכת האיסור על איחוד משפחות:
ברגע שהחמאס וישראל נמצאים במצב מלחמה- ברור שנגזרות מזה מגבלות אזרחיות כמו הארכת האיסור על איחוד משפחות.
אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו, דהיינו גם להלחם בישראל וגם לקבל אזרחות בה ע"י נישואין. ומכיוון שאי אפשר לפשפש בציציותיו של כל אדם לגבי משנתו הפוליטית ושייכותו המפלגתית (פת"ח או חמאס) – הרי שהוטל איסור גורף על איחוד משפחות.