הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 באוקטובר, 2009 6 תגובות

ב-23 באפריל 2008 הדהים האורז את שוקי המזון בארץ כאשר מחירו זינק לשיא היסטורי שעורר סערה יוצאת דופן בענף המזון. צרכני האורז שמיהרו להגיע למרכולים מצאו מדפים ריקים. רשתות השיווק הודיעו על קיצוב במכירת האורז ומוצרי יסוד אחרים. כך נודע לציבור בישראל על קיומו של משבר מזון חמור. ארגוני הסיוע של האו"ם, שהיו מודעים להתפתחותו של משבר מזון עולמי עוד מ-2006, הודו שלא יוכלו לספק את תצרוכת המזון הבסיסית של כמאה מליון בני אדם התלויים בהם. במדינות עניות באסיה ובאפריקה גרם המשבר להתנגשויות אלימות בין מפגינים, שמחו על ייקורם החד של מוצרי היסוד, ובין כוחות משטרה שנשלחו לדכא את המחאה. לראשונה במאה ה-21 נאלץ גם העולם השבע להתמודד עם הידיעה על קיצו של עידן המזון הזול.

 בימים אלה אפשר לקנות ברשתות השיווק קילו אורז, בשתי אריזות, במחיר מבצע של 10 שקלים. מחיר נמוך אף ביחס למחירו בטרם פרץ המשבר. משבר המזון של השנה שעברה נמחק מתודעת הציבור ונבלע, כנראה, בין סעיפי המשנה של המשבר הכלכלי הגדול שאינו יורד מסדר יומנו. אך האם אין כל קשר בין המשבר הכלכלי הגלובלי ובין משבר המזון הגלובלי לא פחות ממנו? ואיך להסביר את הפער בין כמות המזון המיוצרת בעולם ואמורה להספיק לכל תושביו ובין השיעור העולה בהתמדה של הרעבים והסובלים מתת-תזונה?


לפי נתוני ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), שפורסמו לקראת יום המזון הבינלאומי, שחל ב-16 באוקטובר השנה, כשישית מאוכלוסיית העולם, שהם כ-1.2 מיליארד בני אדם, צורכים פחות מ-1900 קלוריות ליום. רובם חקלאים. כ-60 אחוז מהם נשים וילדים החיים באפריקה ובאסיה. מדינות רבות ביבשות הללו, שסיפקו בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים את צריכת המזון של תושביהן ואף ייצאו עודפי ייצור למדינות אחרות, הפכו מאז שנות ה-90 ליבואניות מזון. קיומן תלוי כיום בקרנות בינלאומיות, בעלי הון נדבנים ותאגידים אמריקאים ואירופאים. אם כן, מה גורם להתרחבות תופעת הרעב בעולם? ומה ניתן לעשות כדי לחזק את הביטחון התזונתי של בני האדם ולקדם סדר יום חקלאי חדש בעידן החקלאות התעשייתית הנשלטת על ידי תאגידים גלובליים?


בשאלות הללו עוסק הסוציולוג והאקטיביסט הפיליפיני, וולדן בלו, הידוע בהתנגדותו לקפיטליזם הגלובלי, בספרו החדש והאקטואלי- "מלחמות המזון"*.


משברים מזן ידוע


וולדן בלו מצביע על זיקתו של משבר המזון למשבר הפיננסי שהחל ב-2007 והתפתח כמעט במקביל. לטענתו, הסיפסור בסחורות והפיכת מקורות המזון לדלק ביולוגי היו בין הגורמים העיקריים לנסיקת מחירי המזון עד כדי משבר ב-2008. עליית המחירים נבלמה עקב הקריסה הפיננסית שהביאה למשיכת כספי משקיעים מסחר ספקולנטי בסחורות ובמיזמים חקלאיים. אולם, זה רק עניין של זמן עד שההון יחזור להשפיע על ייצור והפצת מזון, ומעתה עלינו להתרגל לנוכחותו המטרידה של חשש מתמיד מתנודות קיצוניות במחירי המזון שיגבירו את האי וודאות התזונתית של רבים מאיתנו. את האחריות העיקרית למשבר המזון מטיל בלו על המדיניות הניאו-ליברלית שמקדם ארגון הסחר העולמי. ארגון זה, יחד עם גופים פיננסיים בינלאומיים כגון הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, כופים על מדינות הלוות מהם כסף להנהיג את כלכלת השוק החופשי, המוגדרת בסדרה של כללים נוקשים כתוכנית ל"הסתגלות מבנית". בשנות השמונים קיבלו על עצמן למעלה מ-90 כלכלות מתפתחות, שלוו כספים לפיתוח ולהחזר חובות, להטמיע את עקרונות הליברליזציה בענף החקלאות שהיה התחום המרכזי בכלכלתן. על פי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם נותרו עד כה 77 מדינות בעולם הסובלות מגירעון מזוני.


בלו מתאר את הקמתו של ארגון הסחר העולמי ב-1995 כשלב האחרון בתהליך היסטורי, שבו הודחה החקלאות האיכרית המשפחתית מתפקידה המרכזי כייצרנית מזון, על ידי החקלאות הקפיטליסטית, שתכליתה העיקרית היא לגרוף רווחים ולייצר הון. בתהליך הזה הפכו חקלאים לעובדים בתעשיית החקלאות המעדיפה משקים וסוחרים גדולים המשרתים רשתות שיווק שמיועדות למעמדות הביניים המבוססים. בד בבד עם המגמות הללו התרחבה באפריקה ובאסיה "המהפכה הירוקה" בחקלאות, שהפיצה את בשורת הביוטכנולוגיה וקידמה שיטות של הנדסה גנטית לשם הגדלת הייצור והגברת עמידותם של היבולים למחלות ולפגעי הזמן. החקלאי העצמאי הקטן איבד את השליטה על הייצור החקלאי. בתוך תקופה קצרה הצליח הקפיטליזם הגלובלי להשליט אמות מידה כפולות על עולם החקלאות. בשעה שהמדינות העניות השקועות בחובות נדרשות לקבל עליהן את משטר הסחר חופשי, התובע מהן לבטל מכסות מגן וסובסידיות לחקלאים, ממשיכות ארה"ב ואירופה להגן על חקלאיהן באותם אמצעים הנמנעים מן המדינות הלוות. הבעיה היא, טוען בלו, לא בייצור המזון אלא בחלוקתו הצודקת.


מייצור לייבוא – ההשתעבדות לחקלאות התעשייתית


בלו בוחן בספרו את הסיבות למשבר ואת השלכותיו בשלוש מדינות וביבשת אחת – אפריקה – שבעבר סיפקו בעצמן את מזונן, ואף הצליחו לייצא את עודפי הייצור החקלאי שלהן, וכיום הן יבואניות מזון התלויות בשוק העולמי.


במקסיקו ובפילפינים נופלת האחריות למשבר על הרפורמות הליברליות שהונהגו בהן לשם "הגברת היעילות והייצור", על הפסקת התמיכה הממשלתית בחקלאים והפניית משאבים לכיסוי חובות לגופים הפיננסיים הבינלאומיים. משבר המזון המתמשך, מלחמות הסמים וההגירה הגדולה לצפון הביאו את מקסיקו אל סף ההגדרה של "מדינת כישלון". הפיליפינים, שהפכה מיצואנית ליבואנית אורז, מוצאת עצמה כבעלת גירעון גדול במלאי האורז שלה, מצרך היסוד של תושביה. מאז הצטרפותה בשנות ה-90 לארגון הסחר העולמי נדרשה מדינת הפיליפינים לבטל את מכסות הייבוא החקלאי ומאז הוגדל בה היבוא של כמעט כל סוגי המזון ובכללם האורז. במקום לסייע לחקלאיה שלה מעדיפה הממשלה להחכיר שטחי חקלאות לחברות בינלאומיות העוסקות בחקלאות תעשייתית. במרבית השטחים מגדלים כיום גידולים המשמשים לייצור דלק ביולוגי.


אפריקה מייבאת כיום כרבע מתצרוכת המזון של תושבי היבשת. לאחרונה הודה הבנק העולמי בכך שמדיניותו סייעה לערער את יכולת הייצור החקלאי ברבות ממדינותיה. במקום לאפשר לחקלאות האפריקאית להציע פתרונות מקומיים למשבר החקלאות נכפתה עליהם "מהפכה ירוקה" מבית מדרשו של האגרונום השנוי במחלוקת, נורמן בורלוג, שהלך לעולמו בספטמבר האחרון. בורלוג, חתן פרס נובל לשלום על מפעל חייו, פיתח זני דגנים עמידים למחלות ושופעי גרגרים באמצעות הנדסה גנטית והפיץ שיטות של גידול אינטנסיבי המבוססות על דשנים וחומרי הדברה. הוא השאיר אחריו מחלוקת קשה ביחס לנזק מול התועלת שבחקלאות המבוססת על שיטותיו הגורמות לזיהום סביבתי, מצמצמות את מגוון הגידולים ומפתחות תלות בזנים הנמכרים על ידי תאגידים אמריקאים. הבנק העולמי, ששינה את גישתו, מקדם כיום אסטרטגיית פיתוח חדשה, הנסמכת על חקלאות שיתופית רחבת היקף על ידי יצירת מעין שמורות חקלאיות שבהן מפתחים שיטות המעשירות את מגוון הגידולים. זו גישה המשלבת חקלאות מודרנית בחוכמה החקלאית המסורתית המקומית.
 
תשומת לב מיוחדת נותן בלו, ובצדק, למשבר המזון בסין, שהפכה לשחקנית מובילה בשוק הגלובלי. עלייתו של מעמד הביניים בסין חוללה שינוי חד בדייאטה הלאומית וצריכת הבשר עלתה באופן כה חד עד שסין הפכה ליבואנית הגדולה בעולם של מזון לבקר. שטחי יערות עצומים בברזיל בוראו והוסבו לגידול סויה במיוחד להזנת הבקר הסיני. בין הסיבות האחרות למשבר המזון בסין מונה בלו את הפרטת הקרקעות ואת התפנית במדיניות הממשלתית התומכת כיום בחקלאות מתועשת מוטת יצוא ולא בייצור לצריכה עצמית. שובם של מליוני מהגרים פנימיים מן הערים לכפריהם, עקב המשבר הכלכלי, גורם למתיחות קשה בין המשטר והמפלגה הקומוניסטית ובין האיכרים המבקשים לחזור לאדמותיהם ולעבד אותן. מידי פעם מתפרסמות ידיעות על הפגנות מחאה בפריפריה החקלאית או על גילויים של מרי אזרחי.


בכל ארבע הדוגמאות הללו מצליח בלו לשכנע כי מדיניות אחרת, פוגענית פחות ומתחשבת יותר בחקלאות המקומית, היתה עוזרת במניעת משבר המזון או לכל הפחות בהפחתת נזקיו.


הגורם האחרון שבלו מצביע עליו כאחראי במידה רבה לעליית מחירי המזון היה המעבר לשימוש רחב בדלקים ביולוגיים – אתנול, המיוצר מקני סוכר או מגרעיני תירס וסולר ביולוגי המיוצר משומנים. ענף ייצור חדש זה מושך אליו את ספסרי הסחורות, שהיה להם תפקיד מכריע בנסיקת מחירי המזון. מדינות עניות בהכנסות ועשירות בקרקעות סוחרות בביטחון התזונתי של תושביהן על ידי החכרת אדמות חקלאיות למשקיעי חוץ בתחום הנדל"ן, החקלאות התעשייתית או הדלקים הביולוגיים. מבחינתם של בעלי ההון מזון ודלק קשורים זה בזה כתחומי השקעה. שיעורי הרווח קובעים היכן ובמה להשקיע. הביטחון התזונתי של רוב העולם אינו נמצא על לוח השיקולים של המשקיעים בחקלאות הקפיטליסטית ונראה שאף לא בסדר יומם של מנהיגי המדינות. החקלאים, שדותיהם וגידוליהם אינם אלא סחורות בשוק הגלובלי. אולם גם הם אינם יושבים בחיבוק ידיים.


התאחדות האיכרים החדשה


בשנת 1993 התאחדו ארגוני חקלאים, בעלי משקים קטנים ובינוניים, דייגים, וקבוצות נשים העוסקות בחקלאות משפחתית בלמעלה מ-50 מדינות, בארגון הגג "ויאה קמפסינה" (הדרך האיכרית, בספרדית). הארגון מפתח את הפרדיגמה של "ריבונות המזון" (Food Sovereignty) המקדמת חקלאות של משקים קטנים וידידותיים לסביבה בשם זכותם של בני אדם להגדיר את מזונם ואת השיטות לייצור מזונם. בלו הוא אחד מתומכיה הנלהבים של תנועת האיכרוּת החדשה הקוראת להחזיר את החקלאות לחקלאים העצמאיים או לקואופרטיבים חקלאיים שיתופיים ולהחליש, אם כי לא לוותר לגמרי, על "המהפכה הירוקה". בלו אינו רואה בעקרונות של "ריבונות המזון" עמדה אנטי-מודרנית, אלא סוג של מודרניות אלטרנטיבית המשלבת חכמה איכרית מסורתית בפיתוחי המדע והטכנולוגיה החדישים ביותר.


הנה שבה האירוניה ההיסטורית ושולחת לעברנו את חיוכה המהתל. האיכרים שמרקס דימה ל"שק של תפוחי אדמה" חסרי תודעה מעמדית או סולידריות אמיתית, מסרבים להישכח בעולם של אתמול ומפגינים כוח הישרדות ראוי להערכה. בלו מתייחס אל נציגי השמרנות האיכרית הישנה כאל "פרולטריון חדש" בשוקי העבודה הגלובליים. הוא מתאר את תנועת האיכרים בת הזמן הזה במונחים רומנטיים המצניעים את העובדה שחקלאים עצמאיים רבים (כמו, למשל, בדוגמה הישראלית) מעדיפים לעסוק בחקלאות מוטת ייצוא הנשענת על סובסידיות ממשלתיות ומכסות מים נדיבות ועל עבודת כפיהם של מהגרי עבודה קשי יום שרבים מהם מנוצלים, נעשקים וחסרי מעמד.


אולי כיום, לנוכח המשבר הכלכלי הגלובלי המתמשך וביקורת הקפיטליזם הנשמעת גם במעוזיו המבוצרים, נקרית לעולם החרד למזונו הזדמנות נוספת לעיון מחודש בשאלת דגמי הייצור המתאימים לאנושות ולפיתוח מודלים חדשים של עבודת אדמה, לשם ייצור מזון ולא כדי לספסר בו. ספרו המעניין של וולדן בלו מכוון אותנו למחשבה חדשה כזאת על חקלאות בעידן של משבר כלכלי גלובלי והשלכותיו על ערעור הביטחון התזונתי של בני האדם.


* Walden Bello. The Food Wars; Verso, 2009.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. בלבול מח הגיב:

    המדינות בהן יש רעב הן מדינות שאין בהן פיקוח על הילודה ושהן נחשלות מבחינה טכנולוגית ולכן האנשים מתרבים באופן שאין שום אפשרות למדינה להדביק את קצב יצור המזון. אפשר להגיד שהצעדים הכלכלים שארצות אלה נדרשו לבצע הם הסיבה לחוסר המזון ובאותה מידה אפשר להגיד שללא צעדים אלה הרעב היה גדול יותר. יש עוד מאפין לרוב המדינות הללו – הן מוסלמיות.

  2. בלבול מח הגיב:

    להביא את ארבע הארצות האלה זה נחמד אבל עדיין רוב הארצות בהן יש חסר במזון הן מדינות מוסלמיות כולל באפריקה ובמרכז אסיה. אני יודע שבאתר הזה לפגוע במוסלמים/ערבים זה כמו צלם בהיכל אבל מה לעשות, אלה העובדות

  3. נדב פרץ הגיב:

    ואו, המגיב ‘בלבול מוח’ בחר לעצמו בהחלט כינוי הולם.
    מספיק להסתכל על המשפט האחרון. מי מוסלמי? ברשומה מתייחסים לארבע דוגמאות – מקסיקו והפיליפינים, אפריקה (הסוב-סהרה) וסין. איפה בדיוק המוסלמים?

  4. asher frohlich הגיב:

    המגיב הקודם שכח לציין שמקסיקו,היטי,הפיליפינים,פרגואי,קניה,קונגו,חוף השנהב,ליבריה ועוד מדינות רבות עם % של אוכלוסיה רעבה מעל ל30% מכלל אוכלוסיתן אלה מדינות מוסלמיות.בארה"ב(גם כנראה מדינה מוסלמית),34 מליון בני אדם מקבלים תלושים למזון כוון שלא יכולים לרכוש מספיק מזון בעצמם.
    גם שכח להזכיר שהתיאוריה של מלטוס(MALTHUS)
    בה הוא מתבסס הופרכה כבר מזמן ופעמים רבות.
    תחיה הבורות !!!

  5. YB הגיב:

    הפניית מזון לייצור אתנול הוא טמטום גמור אבל לאו דווקא קפיטליסטי אלא על ידי שוחרי איכות הסביבה.
    שאר הכתבה היא אוסף שטויות, החקלאות המסורתית לא יכולה לקיים אוכלוסיות גדלות והולכות, אין זו חכמה לציין שהפיליפינים הפכה ליבואנית מזון תוך 30 שנה בלי לציין שבאותם 30 שנה אוכלוסייתה יותר מהוכפלה.

  6. איציק הגיב:

    לבלבול מוח,
    גם אמריקה המרכזית והדרומית הן כנראה מדינות מוסלמיות. אני מבין שאתה מחפש לקשור את הדת המוסלמית לרעב, אבל הקשר איננו ישיר- צר לי. אין כמו מקסיקו בשביל להראות את השיטה שאיננה קשורה לדת.

הגיבו לבלבול מח

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים