שנה לפני חתימת הסכם-אוסלו ביקרתי את יאסר ערפאת בתוניס. הוא היה מלא סקרנות כלפי אישיותו של יצחק רבין, ראש-ממשלנו שנבחר זה עתה.

תיארתי אותו כמיטב יכולתי, ובסוף אמרתי: "הוא אדם ישר, ככל שפוליטיקאי יכול להיות."

ערפאת פרץ בצחוק, וכך כל שאר הנוכחים בחדר, ביניהם אבו-מאזן ויאסר עבד-רבו.

למען הגילוי הנאות: תמיד חיבבתי את רבין כבן-אדם. כמה מתכונותיו מצאו חן בעיניי במיוחד.

קודם כל: היושר שלו. זוהי תכונה כל-כך נדירה בקרב פוליטיקאים, עד כי בלטה כמו נווה במדבר בלב השממה הצחיחה. פיו ולבו היו שווים, עד כמה שזה ניתן בחיים הפוליטיים. הוא לא שיקר ביודעין.

הוא היה אדם הגון. העידה על כך דווקא "פרשת הדולרים": אחרי שסיים את תפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון, הותירה שם לאה אשתו חשבון זניח בבנק מקומי, בניגוד לחוק שהיה אז בתוקפו. כאשר התגלה הדבר, הסיר את האחריות מאשתו וקיבל אותה על עצמו. "לקבל אחריות" לא היו בעיניו מלים ריקות, כפי שמקובל היום. הוא פרש ממשרד ראש-הממשלה.

גם תכונתו הבולטת ביותר – המופנמות שלו – מצאה חן בעיניי. הוא היה אדם מסוגר, חלש במגעים אנושיים. לא טופח על הגב, לא מפזר מחמאות, ממש אנטי-פוליטיקאי.

מצא חן בעיניי שאמר לאנשים בגלוי מה הוא חושב עליהם, בלי כחל ושרק. כמה מאמירותיו הפכו נכסי-צאן-ברזל של הפולקלור הישראלי. כמו "חתרן בלתי-נלאה" (על שמעון פרס), "פרופלורים" (על המתנחלים. הכוונה הייתה למאווררים, המסתובבים ברעש מבלי להתקדם לשום מקום) ו"נפולת של נמושות" על מי שירדו מהארץ.

הוא לא האמין בשיחה בטלה. בפתיחת כל שיחה ניגש ישר לעניין, בלי דברי נימוסין.

אפשר היה לחשוב שתכונות אלה ירחיקו את האנשים ממנו. למרבה הפלא קרה ההיפך: רבים חיבבו אותו דווקא בגללן. בעולם של פוליטיקאים רברבנים, ברברנים, שקרנים, סחבקים, הוא היה חידוש מרענן.

יותר מכל הערכתי את רבין על המהפך שהתחולל בעמדותיו בגיל 70. האיש שהיה חייל מגיל 18, שלחם כל ימי חייו בערבים, הפך לפתע למנהיג שוחר-שלום. ולא סתם שוחר שלום, אלא שלום עם העם הפלסטיני, שמנהיגי ישראל הכחישו את עצם קיומו.

הזיכרון הרשמי, אחת הזרועות היעילות ביותר של המימסד, מנסה כיום לגמד את הפרק הזה. בארץ נמכרות גלויות של רבין עם המלך חוסיין במעמד חתימת השלום עם ירדן. כמעט ואי-אפשר למצוא גלויה של רבין עם יאסר ערפאת, במעמד חתימת הסכם-אוסלו. יוק.

כפי שסיפרתי לא-פעם, הייתי עד-ראייה למהפכה הזאת שחלה אצלו. מאז 1969 ועד אחרי חתימת הסכם-אוסלו התנהל בינינו דו-שיח רצוף על העניין הפלסטיני. התווכחנו על כך בשגרירות בוושינגטון, במסיבות שבהן הזדמנו ביחד (בדרך כלל ליד בר המשקאות), במשרד ראש-הממשלה ובביתו הפרטי.

בשיחתנו ב-1969 התנגד באופן קיצוני לכל מגע עם הפלסטינים. משפט שנחרת בזיכרוני: "אני רוצה גבול פתוח, לא גבול בטוח!" הפירוש: יגאל אלון הפיץ אז את הסיסמה "גבולות ביטחון", שהייתה שם-צופן לסיפוח שטחים נרחבים. רבין רצה בגבול פתוח בין ישראל והגדה המערבית, שאותה רצה להחזיר למלך ירדן. אחרי השיחה כתבתי לו שהגבול יהיה פתוח דווקא אם בצד השני תשכון מדינה פלסטינית, מפני שהמציאות הכלכלית תכריח את שתי המדינות – ישראל ופלסטין – לקיים ביניהן יחסים הדוקים.

ב-1975, כמה חודשים אחרי שהחלו מגעיי הסודיים עם הנהגת אש"ף, ביקשתי לדווח לו עליהם (לפי בקשת אש"ף דווקא). בשיחה שהתקיימה במשרד ראש-הממשלה ניסיתי לשכנעו לנטוש את "האופציה הירדנית", שתמיד נראתה לי מטופשת. הוא סירב בעקשנות. "אנחנו צריכים לעשות שלום עם חוסיין," אמר. "אחרי החתימה לא איכפת לי אם יפילו את המלך." כמו שמעון פרס ורבים אחרים, האמין רבין שהמלך יוותר על ירושלים המזרחית – הנחה שגויה לחלוטין.

אמרתי לו שאינני מבין את ההיגיון בתפיסה זו. נניח שהמלך יחתום ואחרי זמן ייפול. מה אז? הרי אש"ף ישלוט אז במדינה שתשתרע מטולכרם ועד למבואות בגדאד, שבה יוכלו להתרכז ארבעה צבאות ערביים. האם זה, שאלתי, מה שהוא רוצה?

גם משיחה זו נחרת בזיכרוני במיוחד משפט אחד: "לא אעשה את הצעד הקטן ביותר לקראת הפלסטינים, מפני שהצעד הראשון יביא בהכרח להקמת מדינה פלסטינית, ואת זה אינני רוצה." בתום שיחה זו אמר: "אני מתנגד למה שאתה עושה, אבל אינני מונע ממך להיפגש. אם בפגישות אלו תשמע דברים שלדעתך על ראש ממשלת ישראל לדעת, הדלת שלי פתוחה." אופייני לאיש. המגעים שלי היו, כמובן, בניגוד לחוק.

בהמשך הבאתי לו כמה פעמים מסרים מיאסר ערפאת, שהועברו אלי באמצעות סעיד חמאמי, נציג אש"ף בלונדון. ערפאת הציע מחוות הדדיות קטנות. רבין סירב לכולן.

לכן התרשמתי עמוקות כאשר הוא עשה את הסכם אוסלו. כעבור זמן הסביר לי, בפגישה בביתו הפרטי באחת השבתות, איך הגיע לזה: חוסין התפטר מאחריותו לגדה המערבית. "אגודות הכפריים" שהקימה ישראל נכשלו. כשר-הביטחון הזמין את המנהיגים הפלסטיניים המקומיים לשיחות בארבע עיניים, וכולם אמרו לו שהכתובת שלהם היא תוניס. אחר-כך, בוועידת מדריד, הסכימה ישראל לשאת ולתת עם משלחת ירדנית-פלסטינית, ואז הודיעו הירדנים שעל העניין הפלסטיני צריכה ישראל לדון רק עם החברים הפלסטיניים של המשלחת. אך בתום כל ישיבה כזאת, ביקשו הפלסטינים שהות להתקשר עם תוניס ולקבל הוראות מערפאת. המסקנה של רבין: אם במילא כל ההחלטות צריכות להתקבל על-ידי ערפאת, מוטב לדבר איתו ישירות.

תמיד אמרו שרבין הוא בעל "מוח אנאליטי". לא היה לו הרבה דמיון, אך הוא ראה את העובדות בראייה מפוכחת, נתח אותן בהיגיון והסיק את המסקנות.

אם כן, מדוע נכשל הסכם-אוסלו?

הסיבות המעשיות גלויות לעין. מהרגע הראשון אמרנו שההסכם התבסס על יסודות רעועים, מכיוון שחסר בו העיקר: הגדרת היעד הסופי של התהליך.

בשביל ערפאת היה מובן מאליו שאחרי "שלבי הביניים" שהוגדרו בהסכם, הייתה צריכה לקום מדינה פלסטינית עצמאית בכל שטחי הגדה והרצועה, אולי עם חילופי-שטחים מזעריים. ירושלים המזרחית הייתה צריכה להפוך לבירת פלסטין והיא כללה, כמובן, את מתחם המסגדים. את ההתנחלויות היה צריך לפרק. אני משוכנע שהיה מסתפק בשיבה סמלית של מספר מוגבל של פליטים.

זה היה המחיר של ערפאת לוויתור על 78% משטח הארץ, ושום מנהיג פלסטיני בהווה ובעתיד לא יסתפק בפחות.

אבל היעד של רבין היה מעורפל, אולי גם בעיני עצמו. אז לא היה מוכן עדיין להכיר במדינה פלסטינית. בהעדר יעד מוסכם, השתבשו גם כל "שלבי הביניים". כל צעד גרם לסכסוך חדש. (כפי שכתבתי אז: כאשר נוסעים מפאריס לברלין, אפשר לעצור בתחנות-ביניים. גם בנסיעה מפאריס למדריד יש תחנות-ביניים, אבל הן שונות לגמרי.)

ערפאת היה מודע לפגמי ההסכם. הוא אמר לאנשיו שזה "ההסכם הטוב ביותר במצב הרע ביותר." אבל הוא האמין שתהליך השלום יצבור תאוצה ויתגבר על המכשולים בדרכו. גם אני האמנתי בכך. זאת הייתה טעות.

אחרי חתימת ההסכם התנהג רבין בהססנות מוזרה. במקום להסתער קדימה ולקבוע עובדות, דשדש במקום. כך ניתן זמן לכוחות הנגדיים במדינה להתאושש מההלם, להתארגן מחדש ולצאת להתקפה הנגדית, שהסתיימה ברצח.

לכאורה היה זה מחדל שניתן היה לצפות אותו מראש. רבין היה הססן מטבעו. הוא היה מודע לאחריות ההיסטורית שרבצה עליו. לא הייתה לו נטייה לדרמה, כמו לבגין, והוא לא התברך בדמיון מופלג, כמו הרצל. הוא חי במציאות, לטובה ולרעה. הוא לא השכיל לשנות אותה, למרות שידע שזה מה שעליו לעשות.

אבל הסברים אלה הם רק הקצף על פני המים. במעמקים פעלו זרמים יותר חזקים, יותר משמעותיים. הם הסיטו את רבין מדרכו ולבסוף סחפו אותו איתם.

רבין היה בן האידיאולוגיה הציונית הקלאסית. מעולם לא מרד בה. הוא נשא בגופו את הקוד הגנטי של התנועה הציונית: תנועה שקמה כדי להפוך את ארץ-ישראל למדינה יהודית-בלעדית, שהתכחשה לאורך כל דרכה לקיומו של העם הערבי הפלסטיני ושמטרתה המובנית הייתה "לרשת" את העם הפלסטיני, כלשון התנ"ך.

כמו רוב בני דורו בארץ, ינק את האידיאולוגיה הזאת עם חלב אמו והתחנך בה בכל יום של חייו. היא עיצבה את השקפתו עד כדי כך, שכלל לא היה מודע לה. בתפנית המכרעת של חייו נפל קורבן לסתירה פנימית חסרת-מוצא: המוח האנאליטי שלו אמר לו לעשות שלום עם הפלסטינים, "לוותר" על חלק מהארץ ולפרק את ההתנחלויות, הגנום הציוני שלו התנגד לכך בכל נימי נפשו. זה בלט בטכס החתימה על הסכם-אוסלו: הוא הושיט את ידו לערפאת, כי כך ציווה לו מוחו, אך שפת-גופו הביעה התנגדות נמרצת.

אי-אפשר לעשות שלום בלי השקפת-עולם של שלום. אי-אפשר לשנות את הכיוון של תנועה היסטורית מבלי לבקר את דרכה. מנהיג אינו יכול להוביל את עמו לשינוי מוחלט (כפי שעשה אתאתורק בתורכיה, לדוגמה), אם הדבר אינו בוער בעצמותיו. ואי-אפשר לעשות שלום עם אויב מבלי להבין את האמת שלו.

רבין המשיך להתפתח אחרי אוסלו. בינו לבין ערפאת נוצרו יחסים של כבוד הדדי. יתכן שהיה מגיע, בדרכו האיטית והזהירה, אל המפנה הרעיוני הדרוש. הרוצח ושולחיו מנעו זאת, והרי זאת הייתה מטרתם.

כשלונו של רבין יתבטא בעצרת-הזיכרון ההמונית, שתתקיים בעוד שבוע במקום שבו נרצח, במלאת 14 שנים למעשה. ינאמו בה שמעון פרס ואהוד ברק, קברני הסכם-אוסלו, ולצדם ציפי לבני וגדעון סער, שהשתייכו אז למחנה שיצר את האווירה לרצח. רבין, אני משער, יתהפך בקברו.

לבוא לשם? לא, תודה!

Share on Facebook