הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 בנובמבר, 2009 60 תגובות

בטורים אלה פורסמה לא מזמן "בשורה מארגנטינה". כוונתי למאמרו של חוני קבלו על "שמאל לאומי – רשמים מארגנטינה",(הגדה השמאלית 18 בספטמבר 2009). במאמר זה הוא מספר לנו, בכישרון רב ובהתלהבות עזה, על שיתוף הפעולה של כמעט כלל המפלגות בארגנטינה תחת דגל אחד והמנון אחד. כדי להיעשות כוח פוליטי גדול קבלו מציע לשמאל בישראל להעתיק את הניסיון הארגנטיני. כלומר, להתרפק על אהבת המולדת, על סמלי הפטריוטיזם, על הדגל ועל ההמנון הלאומי.


או אז נוכל לשיר כולנו יחד, "כל יום אני אוהב אותך יותר, אני ארגנטינאי, זהו רגש שאינני יכול לעצור…" את "ארגנטינאי" נחליף, כמובן, ב"ישראלי" ובא לציון גואל.

אמנם אינני מכיר את המציאות הפוליטית בארגנטינה, אבל נדמה לי שהעם הארגנטינאי אינטליגנטי ומפוכח מעט יותר מהפגנת הפטריוטיזם המטופש למדי המתואר על ידי קבלו. כמו כן, אני תוהה אם אמנם העם (שמאל וימין מאוחדים תחת הדגל הלאומי) ה"לוחם נגד הקפיטל" קיים למעשה. טרם שמעתי כאן ששלטון ההון הסתיים שם. אולם אתייחס להמלצת קבלו על פטריוטיזם לכול, עטוף בדגל ואפוף בצלילי ההמנון. אתייחס גם לדרישתו מאיתנו להתנער בהפגנותינו מן הגישה הרואה, לדבריו, בגאווה הלאומית ובפטריוטיזם "טומאה", ובדגל – "שיקוץ". גישה זו, כותב קבלו, מעבירה בו "צמרמורת".


לפי קבלו הנפת דגל ישראל היא הסמל וההוכחה לאהבת ישראל. בהתאם להיגיון הזה נשיאת שני דגלים מראה כנראה על אהבת ישראל כפולה. ביום העצמאות אנחנו רואים ברחובות ערינו מכוניות רבות מכוסות בדגלים. לשיטתו של קבלו אלה הם, כנראה, הפטריוטים הגדולים מכולם. ואילו צעירים אמריקאים שהתנגדו למלחמת ויטנאם ושרפו דגלים אמריקאים הם, לפי ההיגיון הזה, שונאי ארה"ב.


ואולם, החיים, מה לעשות, קצת יותר מורכבים ממה שנדמה לקבלו. בארץ כמו ישראל, שמדכאה עם אחר, קשה לשאת דגל לאומי בגאון. זה נכון במיוחד בישראל, שאיננה רק ארץ כובשת אלא גם ארץ של שני לאומים שבה מהווים אזרחיה הערבים כ-20 אחוז מכלל האוכלוסיה. עצם התלהבותו של קבלו מהנפת הדגל הלאומי בישראל, בלי להתחשב כלל בתושבים הפלסטינים, מצביעה על ניתוקו מהמציאות הישראלית ומן התפיסה השמאלית בכלליותה. האם קבלו סבור שהאזרחים הערבים רואים את עצמם כמיוצגים תחת דגל מגן דויד או בשירת "ארץ ציון וירושלים"? הרי הדרישה לתקן את האבסורד הזה – את ההמנון ואת הדגל – הועלתה כבר בעבר על ידי רבים בישראל. זכורה לי במיוחד שופטת בית המשפט העליון לשעבר שכיהנה לאחר מכן כמבקרת המדינה, מרים בן פורת, שהבינה שהערבים אזרחי ישראל אינם מיוצגים בסמלי המדינה ואינם יכולים לשיר את "התקווה" שגזרה עליהם גירוש ושלילת עצמאות. היא הציעה לחשוב על שינויים בדגל ובהמנון.


לעומת זאת, קל לשאת דגל לאומי ברמה כאשר הוא מייצג עם הלוחם לעצמאותו כמו בפלסטין או בארצות אירופה במלחמה נגד היטלר. כאן מקור הבעיה: לאומיות היא רבת פנים, לעתים מתקדמת לעתים – ריאקציונית. אכן, קשה להסביר זאת לציבור הרחב, בפרט בזמן מלחמה או מצב מלחמתי כמו זה שבישראל. אבל זהו בדיוק תפקידו של השמאל.


עם יד על הלב: כיצד אפשר ל..א..ה..ו..ב כל-כך את ישראל של היום, שבה רוב יהודי עצום תמך בהתלהבות בשתי המלחמות הארורות האחרונות ובחר לכנסת רוב מוצק של לאומנים למיניהם? איך אפשר לאהוב את "העם בישראל" האדיש לחלוטין לגורלם של עמים אחרים ובראשם העם הפלסטיני? האדיש לעניי הארץ הזאת, שחלקם נמצאים על סף חרפת רעב, בשעה שחלק אחר מתהולל בעושרו.


אך, אם, בכל זאת, נניף דגלים ונשיר בקול תרועה את ההמנון ישתכנע "העם" להצטרף אלינו בהמוניו, כפי שזה קורה, כביכול, בארגנטינה? כלל לא נראה שכך יקרה. הנפת הדגל הלאומי לא תשכנע את הציבור הלאומני. ברגע שיתגלה שאתה נגד "עופרת יצוקה" ו"בעד" דו"ח גולדסטון לא יראו אותך כפטריוט, אלא כמתחזה לכזה. מה שנכון במידה מסוימת. הרי ההנמקה של קבלו לטובת הנפת הדגל הלאומי, היא, לפחות בחלקה, תועלתית, כאמצעי להעצמת השמאל. אך כלום הציבור הרחב לא יבחין בכך? ומדוע שאזרח ימני לא יבין זאת? הרי איננו אומרים (במצבנו כיום), כמה נפלא הוא "עמישראל", או כמה שונאים אותנו בעולם, מפני שכל העולם נגדנו וכולו אנטישמי, כפי שיודע הישראלי המצוי. בסופו של דבר, אינך יוצא פטריוט אמיתי ובוודאי שלא סוציאליסט נאמן.


אין צורך לדאוג ל"אהבת ישראל" שלנו. אם רק תחזיר ישראל את כיבושיה לבעלים הלגיטימיים, יעטוף עצמו השמאל בדגלי ישראל כמו אותה מכונית ביום העצמאות. גם בעולם הגדול ינהגו כך מן הסתם. ה"מואסים" בדגל ישראל היום יניפו אותו גבוה למעלה כאשר ישראל תנהג כחברה ראויה במשפחת העמים.


ואולי, כדי לא להיתפס כאנטי-פטריוטיים או, לפחות, כלא "בטוחים" בנושאים לאומיים, יש להתקרב "קצת" יותר אל ההסכמה הלאומית? אולי כדאי להיות יותר "אמינים" מבחינת הפטריוטיות שלנו? אפשר, למשל, להנמיך קצת את טון ההתנגדות ל"עופרת יצוקה"; אפשר להבין מעט יותר את ההתנגדות שהתעוררה אצלנו ביחס לדו"ח גולדסטון; ניתן להסכים לדעה שחמאס נושא בחלק גדול מן האחריות ל"עופרת יצוקה" והחיזבאללה – למלחמת לבנון השנייה…


לפי תפיסה זו יש להיזהר במיוחד בהעלאת דברים "רגישים" היכולים להכעיס את הציבור. יש להסתיר את היותנו לא ציונים או אפילו אנטי-ציונים; לעסוק פחות בסכסוך עם הפלסטינים, ובוודאי שלא להזכיר את הכרתנו בזכות ההתנגדות של כל עם הלוחם נגד כיבוש ואפילו הוא העם הפלסטיני (הרי יש לנו כל כך הרבה עניינים לעסוק בהם מלבד הסכסוך עם הפלסטינים). הצרה היא (הפלא ופלא), שדווקא הנושאים הרגישים הם הנושאים החשובים ביותר בחיינו בישראל, והם הקשורים ביותר לערכים הסוציאליסטיים שלנו. לוותר עליהם הוא, בסופו של עניין, ויתור על הפרויקט השמאלי כולו.
 
ישנם בוודאי מי שיחשבו שיש הגזמה רבה בדברים האלה. אך לאמיתו של דבר, רק ציינתי בשפה יבשה את אשר עשו כל אלה שקיבלו את התורה של קבלו במשך השנים. קבלו לא חידש לנו באמת שום דבר בנדון. נותר לנו רק לבדוק מה עלה בגורלם של מי שקיבלו עצות כשלו והניפו אל-על את דגל הפטריוטיזם הישראלי.


ניסיון היסטורי מר ומאלף
 
הפילוג הגדול ביותר בשמאל הישראלי חל ב-1965 במפלגה הקומוניסטית. כתוצאה ממנו התפלגו החברים הערבים מרוב החברים היהודים. באותו הזמן התגלה בחלק היהודי במפלגה רצון עז לחזור לפטריוטיזם ישראלי. זכור לי, כיצד אחד החברים היהודים המרכזיים בפלג היהודי קם באסיפה גדולה והכריז: מולדת או מוות! מובן, שהחברים הערבים לא יכלו לתת יד למגמה הזו. החלק היהודי רצה עמדות פתוחות יותר כלפי הציבור היהודי והסתייגות ברורה יותר מצד חברי המפלגה הערבים מעמדותיהם של מנהיגים ערבים כמו בן בלה, נשיא אלג’יריה באותם ימים. אך מאחורי חילוקי הדעות הפוליטיים (שאין לי אפשרות לנתח אותם כאן מפאת חוסר מקום), עמד הלחץ הפוליטי והתודעתי של דעת הקהל הישראלי כגורם משפיע. החברים היהודים חשו בבידוד הפוליטי ואפילו החברתי שממנו סבלו בחברה היהודית. הם רצו גם להאמין שאם רק "ישתחררו" מן הקשר ההדוק עם הערבים יצליחו להמריא ולזכות בתמיכה רחבה בציבור היהודי.


במבט לאחור, קל לאפיין את האופי הפוליטי של הפילוג הזה. בוויקיפדיה, למשל, מאופיין הפלג היהודי הזה כ"לאומי יהודי". באותם ימים נטו חברי הפלג הזה להכחיש מכל וכל – ובכנות בלתי מבוטלת – את העובדה שהם נסחפו אחרי הלוך רוח לאומי או ציוני. אך לאחר הפילוג, אותו חלק ששמר על השם ‘מק"י’ עבר, שוב לפי וויקיפדיה, "ציוניזציה". מבחינה פוליטית היא התבטאה בכך שמלחמת ששת הימים שפרצה באותם ימים התקבלה ע"י מק"י בהסכמה מלאה. מנהיג הפטריוטים החדשים, משה סנה, הגדיר את המלחמה הזאת כ"מלחמת הגנה לאומית צודקת". בתום המלחמה הוא הצהיר כי לישראל מעולם לא היו גבולות מוסכמים וכי עתה הגיע הזמן לקבוע אותם סופית. לכן, הוא התנגד, יחד עם כל שאר חברי הכנסת, להצעת מאיר וילנר, מנהיג הפלג השני של המפלגה (רק"ח), לסגת מיד מכל השטחים הכבושים.


ומה "הרוויחה" המפלגה הפטריוטית החדשה מן הפילוג? רק אכזבה, בוקה ומבולקה. התקווה להופיע בציבור בתדמית הפטריוטית החדשה התרסקה עד מהרה. בבחירות שנערכו אחרי הפילוג זכתה מק"י בחבר כנסת אחד בלבד לעומת שלושה של רק"ח, וכעבור זמן לא רב התחסלה המפלגה הניאו-ציונית הזו. שוב התברר, שאינך יכול להיאבק בלאומנות ובציונות על ידי אימוצם. מהבחינה הפוליטית התברר שלמק"י הציונית לא היה מה "למכור". הציונות השמאלית היתה בחזקתם של אחרים בפוליטיקה הישראלית וסנה וחבריו לא חידשו דבר. נזקו של הפילוג לשמאל היה עמוק ביותר. לפני הפילוג מחצית המפלגה הייתה יהודית וכוחה האלקטורלי היה בין שניים לשלושה חברים. חלק זה טבע, כאמור, בסביבה הלאומית ואבד לשמאל הרדיקלי. עד היום לא הצליחה מק"י (שחזרה ואימצה את השם הזה) לשוב ולרכוש אחיזה חזקה בציבור היהודי. רצוי מאוד, ואפילו הכרחי, ללמוד מן הניסיון ההיסטורי. מכאן, שחזרה היום, תחת כותרת זו או אחרת, לחיק ההסכמה הלאומית תביא תוצאה דומה לזו שהיתה בעבר. (בשם הגילוי הנאות אומר, שאני עצמי הייתי אז חבר בפלג של סנה שאותו עזבתי כעבור זמן).


זיקתם של אנשי שמאל למולדת היא דאגה לאנשים שחיים בה; אלה הם קרבה וקשר טבעיים לחלוטין של איש השמאל לסביבתו, למשפחתו, לשכניו, לעובדים איתו וכמובן – לתרבותו. אולם זיקה זו נבדלת מלאומנות. סוציאליסט אוהב את עמו, אבל לא על חשבון עם אחר. הוא רואה את טובת עמו במסגרת טובת העמים האחרים ולא בניגוד להם. הוא מבין שדיכויו של עם אחר אינו לטובת עמו. כבר מרקס הדגיש בשעתו (בהקשר הדיכוי של אירלנד על ידי אנגליה), שעם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי בעצמו. הפטריוטיזם השמאלי מבין זאת היטב, ואהבתו לעמו מתבטא גם בכך שהוא רוצה להציל את בני עמו ממלחמה ומהרג. (לו שעו לאותם צעירים אמריקאים "לא פטריוטיים" ששרפו את דגלי ארה"ב, היו נחסכים חיי מיליוני אנשים – אמריקאים וויאטנאמים). הפטריוטיזם של השמאל מתבטא גם בסולידריות עם עמים חלשים המדוכאים על ידי עמים חזקים ומשעבדים, כלומר, הוא נגד אימפריאליזם. במקרה שלנו הוא תומך בעם הפלסטיני הלוחם לעצמאותו ולא רואה בכך ניגוד לאהבת ישראל, אלא להפך, חופש ושלום טובים לשני העמים.


מכאן נובע, שהפטריוטיזם של השמאל הוא הרבה יותר מעמיק ורציני מ"אהבת ישראל" המנופפת בדגלים ומסתיימת ברמיסה של דגלי אחרים.

תגובות
נושאים: מאמרים

60 תגובות

  1. TIBERIVS GRACCVS הגיב:

    מי שמנתח היסטוריה עפ"י השטויות שכתובות בוויקיפדיה מראה שהוא ליצן לא רציני.

    מיקוניס, וילנסקה ואפילו סנה לא חזרו לציונות. הם השילו את הגישה, שרק"ח שמרה עליה, שרואה את תפקידם העליון של הקומוניסטים ב"הפללת" הציונות במקום לנהל מאבק כנגד הקפיטליזם בישראל תוך שיתוף פעולה עם מעמד הפועלים הישראלי (שכידוע רובו הוא יהודי). ד"א וילנסקה ומיקוניס פרשו ממק"י ב-73-74 לאחר שזאת (שעכשיו נשלטה ע"י יאיר צבן) התקרבה יותר מדי לציונות לטעמם.

  2. אביבה הגיב:

    ניכר כי הח’ שמואל כתב את הדברים בדם ליבו.

  3. מיכאל שרון: כרגיל, קולע וחזק הגיב:

    כרגיל אצל הכותב החכם הזה – מאמר מאיר עיניים, המסלק לפח את כל ההבלים בהם מציפים את תודעתנו. על מה יש להניף בחזה מנופח את הדגל, ובמה להתגאות? בנוכלות, עושק, שוד האוכלוסייה ובשקרנות הפתולוגית מאופק אל אופק? הפריעה בתושבי המדינה ובשכנים אינה שפוייה. וכי מה יש להתגאות בשיגעון? כאטיוד למאמר, ניתקלתי אתמול בידיעה על כך שלמרות הירידה במס על רכב בכ-10 אלפים שקל, היבואנים לא הוזילו את המחירים – השיגעון כאן הוא כי ניתן מצד בעלי ההון באקלים המשוגע הזה, של הסחת דעת לאומנית ותופי מלחמה מלאכותיים, לעשות כל שרירות.

    — קישור —

    מאידך, הופכים עבור ההמונים את המים למותרות יקרות – עניין שיש בו סימליות – האם גם יכריחו אותם לוותר על לחם ותרופות תמורת אוויר לנשימה? בעוד כל העיתונים עד האחרון היסתירו מהציבור את העובדה הפשוטה כי המים למשקי הבית זה רק 36% מצריכת המים, ו-64% אחוז מהמים הולכים במחירי פרוטה לתעשייה, בעיקר לכימיקלים ישראל (האחים עופר) ולחקלאות וחלק לירדן.

  4. יוסטוס הגיב:

    מה רע להסתמך – גם – על וויקיפדיה?

  5. צריך להסתכל על כל התמונה הגיב:

    המאמר לוקה בראיה חד צדדית ולקויה
    נקח למשל את מבצע עופרת יצוקה
    מעבר לויכוח על העובדות
    הטענה העיקרית שלי מתחלקת לשניים
    1 מי שביקש מישראל לפגוע קשה יותר ולהרוג
    עשרות אלפי אזרחים בעזה היו אנשי אבו מאזן ואש"ף
    2 השמאל נותן קארד בלנק לרצח וטרור גם
    לרצח של החמס שמטרתו המוצהרת היא גינוןסייד
    מדוע לישראל אסור לעשות פרומיל אחד מאותן
    שיטות שנוקטים הפלסטינים ?
    אם לחמס מותר במסווה של מלחמת שחרור גם
    לישראל מותר
    מטרת הפלסטינים להצית את אש המלחמה בכל האיזור ומטרת ישראל לשכנע שהענין לא כדאי

    כאשר לוקחים את התמונה הכוללת ולא רק חלק
    מהתמונה ניתן לפתור את הבעיות

  6. העוקב הגיב:

    ללא ספק, בין מיכאל שרון של ההתלהמות הפרו-סינית\סובייטית\אש"פית לבין מיכאל שרון שדואג לטובת הציבור הישראלי, פעורה תהום בלתי אפשרית.

  7. כליל החורש נאורי הגיב:

    ואני קיוויתי למאמר שיראה על מגמה הפוכה מזו של כמה מן המאמרים הלאומניים עד זרא שהתפרסמו כאן לאחרונה. אך נתבדיתי:

    "לעומת זאת, קל לשאת דגל לאומי ברמה כאשר הוא מייצג עם הלוחם לעצמאותו כמו בפלסטין או בארצות אירופה במלחמה נגד היטלר. כאן מקור הבעיה: לאומיות היא רבת פנים, לעתים מתקדמת לעתים – ריאקציונית. אכן, קשה להסביר זאת לציבור הרחב, בפרט בזמן מלחמה או מצב מלחמתי כמו זה שבישראל. אבל זהו בדיוק תפקידו של השמאל."

    אכן. תפקידו של השמאל הוא לנתב גם את הזרמים המתקדמים בחברה לכיוון המשחק הלאומי, בו מנצחים רק בעלי ההון. ספר, בבקשה, לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה כמה מתקדמת הלאומיות הפלסטינית. ספר לאלג’יראים, אם כבר אתה מעלה את שמו של בן בלה.

    קשה להסביר את עמדת צד שמאל של ההון הזו לציבור הרחב, כי ברמה הלאומית לרוב היהודים הציונות מועילה יותר מאשר הלאומיות הפלסטינית החילונית או אידיאולוגית האחים המוסלמים. רק מעבר לחשיבה מעמדית, בה ניתן לראות, בין היתר, את צירוף-האינטרסים בין ממשלת ישראל לבין ממשלת חמאס בהמשך האלימות וההרג, ניתן אולי לפנות לרוב הציבור היהודי ולשכנע אותו לפעול בניגוד לאינטרסים של מנהיגיו הלאומיים – שהם גם אוייביו המעמדיים.

    האלטרנטיבה, שפופולרית בהרבה במקומותינו, היא לשכנע את אותו הציבור לפעול נגד הכיבוש מתוך אשמה לאומית. מעטים שאסטרטגיה זו עובדת עליהם, כפי שההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב.

  8. לכליל החורש הגיב:

    איך בדיוק מתקיים רצף אינטרסים בין החמאס, שמנהיגיו נכלאים, מחוסלים או יושבים במחבוא, לבין הפעולות הצבאיות הישראליות?

    עוד ססמת שמאל הזויה ובלתי לוגית. העיקר שאפשר להכניס את כל הרעים למחנה אחד ואת כל הטובים למחנה אחד. שמאלנים הם ילדים.

  9. ראובן קמינר הגיב:

    מאמר חשוב! שמואל אמיר מנתח לעומק את המשמעות האמיתית של מושג פטריוטיזם והורס בכישרון את האשליות האופורטוניסטיות של אותו "שמאל" שאינו מוכן להיאבק על דרכו בניגוד לקונסנסוס הלאומני. קביעותיו החדות והחודרות של אמיר הם חיוניות ביותר במיוחד בארץ זו שלנו שמנהיגיה הפכוה לקרש קפיצה נגד עצמאותם של העמים הערבים בכלל ונגד ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני בפרט.
    הפרק ההיסטורי במאמר – על הפילוג במק"י ב- 1965 כולל לקחים שהם אקטואליים עד עצם היום הזה. אמיר עשה שרות חשוב לשמאל שכיוון את תשומת הלב של צעירים רבים אל הלקחים של פרשה זו. בימים אלה ביקשו מנהיגי מק"י, מיקוניס וסנה ליפות את המדיניות הישראלית כדי להכין את הנסיגה אל חיק האחדות הלאומית. ואמנם כעבור שנתיים החליטו הם וחבריהם כי "מלחמת ששת הימים" הייתה צודקת כאין כמוה.
    ובכל זאת יש לי שתי הערות על המאמר (הרי ידוע שקשה למצוא שני אנשים בשמאל שמסכימים על הכול). ההערות עשויות אולי להתקבל על דעת כותב המאמר. הטקטיקה של שריפת דגל ארה"ב במאבק נגד מלחמת ויאטנאם ובמערכות אחרות הייתה תופעה די שולית. הדעה הכללית בשמאל העקבי הייתה שטקטיקה זו עוזרת דווקא לאויבי השמאל לסלף את המסר שלו.
    ההערה השנייה מורכבת יותר. התכניות של מק"י הלאומנית להפוך לגורם ציבורי חזק אומנם התנפצו לרסיסים בפרק זמן קצר. אומנם היו רבים ששמחו על "הבנים שחזרו אל גבולותיהם" אבל הצביעו בכול זאת לשמאל הציוני. אך אין להבין מזאת שלא היו בגידות כאלה בעבר שכן זכו לתמיכה פרלמנטארית ובוודאי שהיו ויהיו מקרים שבהם השמאל הלוחם סופג נסיגות קשות בציבור ובקלפי כדי לעמוד על עקרונותיו.

  10. ל"צריך להסתכל על כל התמונה" הגיב:

    לפי שום מקור ולפי שום אומדן, ישראל לא הרגה עשרות אלפי אזרחים בעזה, גם אם תמנה את כל ההרוגים מ-1967 ועד היום.

  11. לראובן קמינר הגיב:

    "..בארץ זו שלנו שמנהיגיה הפכוה לקרש קפיצה נגד עצמאותם של העמים הערבים בכלל…"

    ??? אפשר לקבל פירוט, בבקשה?

  12. קורא אנגלי הגיב:

    לפני הפטריוטיזם (עם או בלי מרכאות) באה קודם כל הידיעה.

    כדי לדעת יש צורך באומץ וברצון לדעת.

    ליהודים ולישראלים רבים חסרים שני האלמנטים הנ"ל (אולי בגלל אינדוקטרינציה מגיל שלוש).

    בקיצור שאין אומץ ורצון לדעת אז לא יודעים.

    שלפתע הם מתחילים להבין לאן הדברים מובילים אז הם מתחרטים על הרצון לדעת מפחד לאן המסקנות מובילות.

    לא נעים לגלות עד כמה היית אדיוט במשך שנים.

    מצב טראגי-קומי.

  13. לאהוב את "העם בישראל" הגיב:

    משפט המפתח במאמר הוא זה הטוען כי בלתי אפשרי לאהוב ולהזדהות עם העם בישראל. מותר לאיש שמאל (ובישראל 2009 אין ברירה) לשנוא ממשלה או ממסד אבל מי שמפסיק לאהוב את העם מוותר על המאבק הפוליטי הפנימי ובוחר תפקיד של משקיף מן הסלון. אפשר לבסס את ההתנגדות לציונות מתוך מחויבות לעם בישראל ואהבה לו. זו דרכם של ל\של הפורשים ב65 אלא של רק"ח. מאיר וילנר נהג כך. נאומו בכנסת ביוני 1967 מגלה עמדה אנטי פאשיסטית נחושה ועקבית ובו בזמן פטריוטית לעילא "אנו אומרים לעם: זוהי ממשלת מלחמה אנטי-לאומית. מי שפותח במלחמה אינו יכול לדעת כיצד היא תיגמר. זאת מוכיח הניסיון העצמי של ישראל. לכן אומרים אנו מתוך אחריות היסטורית עליונה: למען ביטחון ישראל ועתידה כמדינה עצמאית מוכרת על ידי עמי האזור: תופסק המלחמה, יוחזר צה"ל מיד אל קווי שביתת הנשק!"

  14. רמי הגיב:

    הכל אמת לאמיתה. רגשותי אני כלפי הדגל הכחול לבן עברו מהפך שלם במשך פחות משני עשורים, מאהבה והצדעה לאיבה ובוז. איני מניף דגל בימי העצמאות ולא תולה אותו על מכוניתי, וזו תחושה של אובדן גדול. אובדן דומה אני חש כלפי המולדת על הריה ושביליה, טרשיה ושדות התבואה הירוקים. בשעתו ייצגתי אזרח בדואי שזרע את אדמתו ונהנה מגשמים בעיתם (נדיר דרומה לקו באר שבע) ואז באו לשטח מלאכי חבלה של איווט ליברמן וריססו את השטח והצהיבו את היבול. שנים נמשך המשפט ובסוף נדחתה תביעתו של אותו בדואי מבוגר שעורו קמוט משמש ורוחות. שופטת "מוערכת" נימקה את החלטתה ועד היום לא עמד לי כוחי לקרוא באופן מסודר את פסק הדין, אשר בהכרח עומד בסתירה לשכל, ליושר, לרגש האנושי ואפילו לחוק היבש (לחוק היבש, כי אפילו מדובר בפולש – היה על הבעלים למכור את התבואה ולהעביר הפדיון לפולש דמי שכירות ראויים). אז כאשר אני רואה שדות תבואה ירוקים, מה שעולה על דעתי הוא כבר לא רות המואביה וסיפורה האנושי, אף לא "שדות שבעמק" או הגבעתרון, אלא איווט ליברמן ושופטיו ה"מוערכים". אז שיסביר לי במחילה בח’ חוני קבלו, איך אפשר להיות פטריוט במדינה כזו?

  15. סהר הגיב:

    מאמר מקיף ומשובח, המתאר את הלאומיות, והלאומיות הישראלית בפרט, באופן שהצליח לגרום לי לחידוד החשיבה.
    שמואל אמיר – תודה על מאמר פורה, שניכר כי נכתב בהשקעה רבה ותוך אמונה כנה בכל הנאמר. מחכה למאמרך הבא.

  16. כליל החורש נאורי הגיב:

    סוף הודעתי הקודמת נמחק משום מה, למרות שכלל פחות מ-300 מלים. ההמשך היה שניתן אולי היה להפנות את רוב הציבור היהודי נגד הנהגתו הלאומית, שהיא אויבו המעמדי. ועתה לשאלתך:

    "איך בדיוק מתקיים רצף אינטרסים בין החמאס, שמנהיגיו נכלאים, מחוסלים או יושבים במחבוא, לבין הפעולות הצבאיות הישראליות?"

    שכחת להוסיף, כמובן, ואשר פוקדים מן הכלא ומן המחבוא על העם הפלסטיני להקריב את עצמו למען השחרור (קרי, למען כוחם שלהם), ואשר פוקדים על פעיליהם לפגוע באזרחים ישראלים על מנת ללבות את האש, ואשר מנצלים הקרבות על מנת לחסל חשבונות עם חברי פלגים אחרים, ואשר גם בעיתות שקט פועלים נגד ארגוני עובדים ופלסטינים מן השורה. בלי הסכסוך הקיומי עם הציונות, הם עוד היו עלולים להצטרך לעבוד בעצמם, חלילה.

  17. מיכאל שרון: קיצוץ מסיבי ברשימות בגדה הגיב:

    למערכת הגדה, שלום,

    ראיתי כי קוצצו כל התגובות באתר הגדה השמאלית, כנראה אלפי תגובות, על ידי סאב רוטינה שאינה מאפשרת יותר מ-100-150 מילה לתגובה. רשימות רבות בהם נתנו כותבים במשך השנים ממיטב פרי הגותם והשגותיהם, תכופות במסגרת לוחמה לצדק חברתי ושלום בין עמים (למשל יובל הלפרין, אני ורבים אחרים וכד’) ירדו בשלב זה לטימיון.

    נקוה שזו תקלה זמנית

    מיכאל

  18. מינימליסט הגיב:

    150 מילה זה פשוט המון! מציע לצמצם תגובות אוטומטית לא יותר מ-128 תווים. אם בטוויטר אפשר, אז ג

  19. מ.ש. פטריוטיזם, עזה וקוד היידריך-כשר הגיב:

    "פטריוטים" ישראלים: דפקנו אזרחים בעזה ומה? עכשו שקט מוחלט… פטריוט ישראלי צריך להתגייס נגד דו"ח גולדסטון שלא מאפשר לישראל דבר כזה…

    האמנם פטריוטיזם? גם אחרי יום הדין הגרעיני יהיה שקט… ולישראל ארסנל גרעיני אדיר אלא שגם למדינות אחרות יש או יהיה נשק גרעיני. ואז מה?

    זה ההיגיון של פרופ’ אסא כשר, מחבר ההכשר לפשעים נגד האנושות ב"קוד הצהל"י" שחיבר תמורת כסף מצויין לראשי מערכת הביטחון.

    ההיגיון שם פשוט: מוטב להרוג 10 אלפים ילדים ונשים, משיפצע או יהרג חייל ישראלי יחיד. בזאת פרופ’ אסא כשר מקצין בהרבה את "הקוד של הס.ס." שיישם לראשונה היידריך, לפיו, על כמה חיילים גרמנים הרוגים משמידים כפר שלם (לידיצ’ה). לאחר המלחמה, הוצבו, בעקבות קוד הס.ס. של הימלר והיידריך, חוקי המלחמה במשפט הבינלאומי.

    על ישראל לציית לחוק הבינלאומי
    — קישור —

    פטריוטיזם? זה פשוט: כרגע שקט. בקרוב – המבול.

    הסמנים לו – אט אט סוגרים על ישראל מכל כיוון – טורקייה, שוודיה, אנגליה, האו"מ, אובמה: הפסיקו לבנות בגילה (קריא: דין אל קודס הפלשתינאית כדין שאר השטח הכבוש. יותר לא נעצום עין). ובישראל – טרוף מערכות – רמאויות וגנבות בקצב מסחרר.

    בעזה עברה ישראל את הרוביקון של הסאוב: אוכלוסיית עזה, יש לזכור, היו כבר מקודם פליטים רעבים ומנושלים. וישראל ממשיכה בשוד נדל"ן. בסאוב הכללי הזה. האם מדינה כזאת תוכל לשרוד? זה פטריוטי, להשלים עם המצב?

  20. נודניק טרחן מאריך במילים הגיב:

    למערכת הגדה שלום שלום ואין שלום,

    אמנם תגובותי המצוינות והמחכימות קוצצו באכזריות אף הן, אך זהו קורבן ראוי אם תמשיכו לקצץ גם את (תגובותיו של) מר שרון הנכבד.

    נקווה שאין זו תקלה זמנית…

  21. למיכאל שאון הגיב:

    הגבלת הגודל של התגובות נועדה למנוע מספאמרים נאלחים להציף את האתר בכל בדל מחשבה ורעיון שעבר במוחם הקודח. כל פורום השואף לחיים ולקיום צריך להסדיר את גודל התגובות. אם אתה רוצה להתבטא – פתח בלוג. כאן זה במה לדיונים, לא לטיפול אישי בדיבור.

  22. האם התגובה "למיכאל שאון" הגיב:

    מבטאת את עמדת "הגדה השמאלית" ומטעמה? מצפה לתשובתכם.
    תודה.

  23. יוסף למיכאל שרון הגיב:

    כתבת על אסא כשר והקוד האתי של צה"ל כך: "בזאת פרופ’ אסא כשר מקצין בהרבה את הקוד של הס.ס".

    חבל שאתה חוזר שוב לקו הטיעונים האוילי לפיו ישראל גרועה מגרמניה של הרייך השלישי, הרי היית שם כבר ברשימתך ההזויה "2.5 מליון – שעור ההרג של ישראל בעזה" וזכית לתגובות ראויות (למען הסר ספק – מדובר בתגובות כנגד החישוב חסר הבסיס שעשית).

    בפעם הבאה שתתלונן כנגד השימוש בשואה למטרות ציוניות תשתדל לזכור שהרגע השתמשת בשואה בעצמך בפעם המי-יודע-כמה למטרות תעמולה מופרכת.
    אז איפה "נאה דורש – נאה מקיים"…?
    למרות שאין הקבלה בין הדברים מפני שהשימוש הציוני בשואה רוולנטי עשרות מונים מאשר הגיוס העילג שאתה עושה בתגובתך.

    יש תגובות שגורמות לי לחשוב שגם 150 מילים הן יותר מידי.

  24. המגיב לשאון הגיב:

    בהחלט לא. היא מייצגת את העמדה הרשמית של הטרולים בגדה ואת תת-המודע הקולקטיבי של האתר.

  25. איתמר הגיב:

    מיכאל שרון דוהר שוב לעבר מטרתו, והיא למשוך אליו את תשומת לב קוראי הגדה השמאלית ע"י תכסיסים שלא היו מביישים את הטובים שבמשרדי הפירסום הקפיטליסטים.

    ההשמצות כנגד פרופ’ אסא כשר וכנגד הקוד האתי של צה"ל, שלא לדבר על ההשוואה להיידריך הנאצי (לא סתם השוואה, אלא אפילו טענה שהקוד האתי הצה"לי הוא פחות מוסרי מזה של היידריך!) הן פשוט עלבון לאינטילגנציה ובעיקר עלבון למיכאל שרון עצמו שמנסה "לזעזע" ע"י השתטות עצמית את הקוראים המנומנמים .

    ספק אם מר שרון קרא את הקוד האתי של צה"ל, וכנראה שאפילו לא עיין בו ברפרוף.
    עובדה חותכת היא שכמה ממנסחי הקוד בעצמם טוענים שהוא הופר במבצע עופרת יצוקה:

    — קישור —

    — קישור —

    והרי אם הקוד היה כפי שטוען מיכאל שרון ("מוטב להרוג 10 אלפים ילדים ונשים, משיפצע או יהרג חייל ישראלי יחיד") אזי לא היה אפילו צל צילה של הפרת הקוד בעופרת יצוקה.

  26. דובי הגיב:

    אכן קל מאוד להניף בגאווה את הדגל של אלו יורים אלפי רקטות על אזרחים ומפוצצים אוטובוסים.
    כי הם פלסטינים – להם הרי מותר…

  27. לאהוב את העם בישראל הגיב:

    ל "לאהוב את העם בישראל"
    תגובה זו הבנתי כתשובה של "פוליטקל קורט": אנחנו לא מתייאשים לעולם מן העם אנו רק נגד הממשלה ונגדה יש לכוון את חיצי הזעם. ברוח זו אני יכול בעצם להסכים למה שכתוב בה. אלא שבמבט שני הבחנתי שמחבר התגובה מקבל בעצם על גישתו של קבלו. הוא אינו מבקר את קבלו אלא את מאמרי. הוא מסביר כמוהו כמה חשוב להסביר שאנו בעד אהבת ישראל.
    אעיר רק כמה הערות למגיב: זה לא נכון כפי שכותב המגיב ש "משפט המפתח במאמר הוא זה הטוען כי בלתי אפשרי לאהוב ולהזדהות עם העם בישראל". המבקר השמיט פשוט את המילה "היום". כתבתי "כיצד אפשר לאהוב את ישראל "היום" . והסברתי אפילו שם מה שאני מסביר כרגע למגיב: אין צורך לדאוג ל"אהבת ישראל" שלנו. אם רק תחזיר ישראל את כיבושיה…יעטוף עצמו השמאל בדגלי ישראל נמו אותה מכונית ביום העצמאות וכו`. זה לא מספיק "אהבת ישראל"?
    אני משער מה שהדאיג את המגיב באמת היו אזהרותי לא לקפל את ערכינו לנוכח המציאות הישראלית כדי למצוא חן בעיני הציבור הרחב. אני מודה שזה מדאיג אותי ולא בפעם הראשונה (ראה מאמרי "פוליטיקה חדשה" בגדה השמאלית)

    המגיב מזכיר את נאומו של מאיר וילנר בכנסת בו דרש יחידי נסיגת הצבא הישראלי מכל השטחים. אכן הסכמתי לכל מילה בנאום. הרי גם אני הסברתי במאמרי מהו פטריוטיזדם בדיוק ברוח של וילנר באותם ימים. אך נראה לי שהמבקר לא הבחין די צרכו שנאום זה – אחד החשובים שנישאו בכנסת אי פעם, היה באותה עת נאום מתריס ומוכיח, לא נאום למציאת חן בעיני מישהו בישראל. וילנר היה שנוא באותם ימים , התנקשו בו, אבל הוא דבק באמת שלו ושל מפלגתו.
    ש.א..

  28. המשך ללאהוב את ישראל הגיב:

    אך נראה לי שהמבקר לא הבחין די צרכו שנאום זה – אחד החשובים שנישאו בכנסת אי פעם, היה באותה עת נאום מתריס ומוכיח, לא נאום למציאת חן בעיני מישהו בישראל. וילנר היה שנוא באותם ימים , התנקשו בו, אבל הוא דבק באמת שלו ושל מפלגתו.
    ש.א.

  29. לאהוב את ישראל היום הגיב:

    את ישראל צריך לאהוב היום ולא כשיבוא סוף לכיבוש פשוט מפני שהמאבק הפוליטי מתקיים היום ולא בעתיד מעורפל. אי אפשר לנהל מאבק פוליטי בתוך ישראל מעמדת שנאה לעם בו אתה פועל. את הנאום של וילנר לא מספיק לשבח – צריך גם לקרוא. וילנר אכן מתריס ומוכיח אך משכיל שלא לגלוש לשנאה. זהו נאום תוכחה שבא מאהבה ומראיה צלולה של האינטרס של המוני עם ישראל. וילנר נשא את נאום האהבה המתריס הזה לעם לא פחות שטוף מח ושיכור מלחמה מהעם של היום. מי שאינו אוהב את עמו לא מסכן את חייו בנאום כזה עבורו. אין שום סיבה לסטות מדרכו של וילנר היום

  30. עוד על אהבת ישראל הגיב:

    חשבתי שבמאמרי סיפקתי מספיק "פטריוטיזם" לכל איש שמאל. כתבתי אפילו שסוציאליסט אוהב את עמו אך הגדרתי גם מגבלות לכך. כל זה נכתב עוד לפני תחילת וויכוח זה. אבל לא, מתברר שטעיתי. עכשיו כותב המגיב (מוסמך ע"י מפלגה או תנועה כל שהיא?) שלא די בזה כי: "את ישראל יש לאהוב היום ולא כשיבוא סוף הכיבוש". זה ממש פתטי . אני מציע להנהיג לשמאל, במקביל לאחד במאי, גם את "יום אהבת ישראל" שכולם יכירו ויאהבו אותנו. יש גם להכין מלאי גדול של דגלים ובאסיפות יש לשיר "ארץ ציון ירושלים". החברים הערבים יאהבו זאת מאוד. זה יעיד על האחווה היהודית ערבית שלנו. כל זה יעזור כמובן למאבק הפוליטי שלנו! מתי יבינו כמה חברים שמתנגדים לנו לא משום שאנו "שונאי ישראל" אלא משום שאנו דורשים להפסיק את הכיבוש ומיד. אם רק נוותר על דרישות כאלה יגלו בנו בקלות את "אהבת ישראל".
    ודרך אגב – מניין הוא מסיק שאני "שונא" ישראל? להשתמש נגדי בשיטות ונאצות של הלאומנים הישראליים? לא להאמין.
    ואשר לנאומו של וילנר – ממתי אתה פרשן שלו. וילנר ידע לבחור את מילותיו בקפידה הוא לא התנצל או הקל על עצמו בנאומו שהוא "אוהב ישראל" והוא ידע למה.
    נדמה לי שיש כאלה שמאבדים את תחושות השמאל היום – אני מציע להם לקרא את תגובתו של רמי המופיעה למעלה. ובכלל, לבוא אל המוני אנשים בישראל שמרגישים עצמם בזבל ולהטיף להם אהבת ישראל זה פשוט מגוחך.
    ש.א.

  31. הבהרות על אהבה ושנאה הגיב:

    מאמר שתוהה "כיצד אפשר לא..ה..ו..ב כל-כך את ישראל של היום, שבה רוב יהודי עצום תמך בהתלהבות בשתי המלחמות הארורות האחרונות.." מצביע על אי הבנה בסיסית. העם בישראל תמך בעופרת יצוקה משום שטבעם של עמים לתמוך במלחמות. אנשי שמאל צריכים לנהל מאבק בתוך העם שלהם ולא כמסתכלים עליו מהצד. מה פרוש העם "אדיש לעניי הארץ הזאת??" עניי הארץ הם העם. וילנר אכן ידע לבחור מילים בקפידה ולכן הוא מבסס את העמדה האנטי המלחמתית "למען בטחון ישראל ועתידה" ואין פסקה בנאום שאין בה התייחסות לאינטרסים של העם בישראל (אותו עם שתמך בהתלהבות בממשל הצבאי, בפרובוקציות נגד סוריה וכיוצ"ב). צריך להפסיק את הכיבוש ומייד ולשם כך צריך לשבור את הזהוי של הכיבוש עם עם ישראל.

  32. יובל הלפרין הגיב:

    בדבריו שימש שמואל פה לרבים שקראו את מאמרו של חוני קבלו.

    מאיר וילנר לא דיבר על "אהבה לעם שלו", אלא על אהבה לעם בישראל כמו גם לכל העמים.
    עד לא מזמן היו אומרים מנהיגי מרצ (כולל שולמית אלוני):
    "הדעות שלי נובעות מדאגה ליהודים ולא לערבים."
    את ה"ולא" הזה לא שמעתם ולא תשמעו ממאיר וילנר או מחבריו.

    חוץ מזה יש להבהיר ש"אהבה" כאן הוא מושג שאול.
    אהבה היא רגש ולא רעיון, לכן אהבה ממש אפשר לחוש רק למכריך האישיים הקרובים.
    לגבי גורמים מופשטים וכוללים: "עם", "מעמד", "אנושות" וכו’ משתמשים ב"אהבה" אך למעשה מתכוונים לסולידריות, לתמיכה, למאבק למען זכויותיהם.

  33. עוד פנינה הגיב:

    המתווכח איתי מפזר ממש פניני הבנה בתגובותיו. הפעם הוא קובע ש"אנשי שמאל צריכים לנהל מאבק בתוך העם שלהם ולא כמסתכלים עליו מהצד". הבנתם את זה? שמאל המבקר את המלחמה בחריפות, יוצא בהפגנות נגד מן היום הראשון הוא אצלו "מסתכל מן הצד". מי ש"מבין" "שטבעם של עמים לתמוך במלחמות" הוא הנאבק בתוך עמו.
    ש.א.

  34. עמישראל מויחל טויבעס הגיב:

    אל תאהבו אותי לא לפני, לא בזמן ולא אחר כך.
    לא עם תנאים ולא בלי תנאים.

    נסתדר איכשהו גם בלי האהבה הזו, כי עם אוהבים כאלו מי צריך שונאים.

  35. לש"א: עוד פנינים מן הים הגיב:

    יצרת קריקטורה של מאמרו של קבלו ואתה נלחם בקריקטורה הזו. אף אחד לא הציע לקיים מצעדי דגלים ושירת המנונים ואף אחד לא מבקש לטשטש את ההתנגדות לכיבוש. אבל המאבק לא צריך להיות רק "חריף" אלא גם יעיל. ביטויי ניכור מופגן מהציבור שאינו איתנו משרת את מי שמזהה את :עם ישראל" עם הכיבוש. גברת כהן מחדרה מסכימה לממן את גדר ההפרדה ואת ההתנחלויות לא בשל אדישות אלא מפני שהממסד השכיל בכשרון רב ליצור מראית עין של זהות בין תחושת השייכות הלאומית שלה לכיבוש. גברת כהן תמשיך לתלות דגל בחלון ביום העצמאות, אנחנו ניכשל כל עוד לא נפריד בין הדגל לכיבוש.

  36. אבנר לש.א. הגיב:

    אני חושב שיש כאן פער גדול בהבנת העניין בין הצדדים המתווכחים.
    הניכור בין השמאל היקבי ובין שאר העם הוא הסימפטום הברור ביותר לאותו חוסר הבנה.

    רוב העם אכן חש אהבה ופטריוטיות בסיסית לעמו וארצו (בקיצור – ציונות), הזהה לזו שתיאר חוני קבלו במאמרו לגבי ארגנטינה. והדבר מקובל טבעי.
    אותה אהבה מלווה גם בתחושה של צדקת הדרך, שגורמת לרוב מוחץ לתמוך בפעולות כמו "עופרת יצוקה" למשל, ולהתייחס בחשדנות (שאינה לא מוצדקת, אם יותר לי לתאר זאת בשלילה כפולה) לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט,
    שכן האומה הערבית כולה פנתה לא פעם נגד עצם קיום מדינת ישראל.

    קשה לאיש שמאל עקבי להבין זאת,
    ואם לומר קצת יותר באירוניה: קשה לאיש שמאל עיקבי להבין זאת כאשר מדובר בישראל…
    אבל בארגנטינה, רוסיה, סין או פלסטין הדבר ברור ואפילו מתבקש בעיני רוב אלו אשר רואים בלאומיות ישראלית את תמצית הלאומנות והפאשיזם.
    יש כאן סתירה המחייבת בדק בית אצל כל איש שמאל אנטי-ציוני: האם אתה מתנגד רק ללאומיות ישראלית (וגם לזו האמריקאית?)
    או שאתה מתנגד לכל לאומיות שהיא, לא משנה היכן?

  37. Edmund Burke הגיב:

    ליובל הלפרין

    אנחנו לא רוצים את החשיבה המופשטת שלך. טוב לנו בקרב עמנו, עם המסורת, הנהגים והדעות הקדומות שלנו. אנחנו לא מעוניינים באידיאות הכלליות על "הצדק", "המוסר", "הזכויות" וכדומה. אנו רוצים את טובתנו ואת טובת הערכים היקרים ללבנו. אנו רוצים את שליטינו ואת ראשינו, גם אם אלו לא יענו על כללי הנוהג המופשטים והמרוחקים שאתה מציב בפניהם. אנו אוהבים אותם על כי הם בשר מבשרנו וחלק ממורשתנו.

    אנו רוצים חברה חמה בה כל אחד יקיר הוא לזולתו, בה כל אחד יודע את מקומו, בין אם על כס המלכות או בבית החרושת, ובה זכויותינו ניתנות לא על סמך מסמכים ריקי תוכן אלא על סמך נוהגים אשר נתרגלנו אליהם זה מכבר.

    אם תנסה לקרוע מאתנו את מנהגנו ומנהיגינו, נפגע בך, על כי פגיעה בסדר החברתי אשר ממנו אנו ניזונים כמוה כפגיעה בכל אחד ואחד מבני החברה. אנו רוצים את הקהילה החמה בה חשים אנו בבית, ולא את הסדר הקר אשר יעקובינים שכמותך יכפו עלינו בניגוד לרצונינו. את הרפובליקניזם שלנו אנחנו נשיג, אם בכלל, צעד אחר צעד, תוך שמירה על מורשת אבותינו, במבט מתמיד לאחור ולא רק לפנים.

    על החתום

    סר אדמונד ברק,
    ווסטמינסטר 1795

  38. מי היה בורק הגיב:

    סר אדמונד ברק המוצג כאן שאיש מופת היה כזה בעיקר לדורת רבים של השמרנים הבריטיים. קל להבין למה – קראו את טקסט בעיון ותבינו. מתחת לסגנון היפה מופיע תוכן שמרני מובהק.

    הנה כמה פסקאות בעלות התוכן השמרני האופייניים לריאקציונר זה:

    "טוב לנו בקרב עמנו, עם המסורת, הנהגים והדעות הקדומות שלנו. אנחנו לא מעוניינים באידיאות הכלליות על "הצדק", "המוסר", "הזכויות" וכדומה. אנו רוצים את טובתנו ואת טובת הערכים היקרים ללבנו"

    "אנו רוצים את שליטינו ואת ראשינו, גם אם אלו לא יענו על כללי הנוהג המופשטים והמרוחקים שאתה מציב בפניהם"

    "אנו רוצים חברה חמה בה כל אחד יקיר הוא לזולתו, בה כל אחד יודע את מקומו, בין אם על כס המלכות או בבית החרושת, ובה זכויותינו ניתנות לא על סמך מסמכים ריקי תוכן אלא על סמך נוהגים אשר נתרגלנו אליהם זה מכבר."

    "אם תנסה לקרוע מאתנו את מנהגנו ומנהיגינו, נפגע בך, על כי פגיעה בסדר החברתי אשר ממנו אנו ניזונים כמוה כפגיעה בכל אחד ואחד מבני החברה."

    "אנו רוצים את הקהילה החמה בה חשים אנו בבית, ולא את הסדר הקר אשר יעקובינים שכמותך יכפו עלינו בניגוד לרצוננו"

    בפסקה הראשונה הוא מזלזל באידיאות כלליות על צדק, מוסר, וזכויות. הוא שם אותם במירכאות.
    בפסקה השנייה הוא מגן בחום על ההנהגה השמרנית השלטת.
    בפסקה השלישית יש לשים לב בעיקר למשפט הקורא לחברה ,בה כל אחד יודע את מקומו". זו קריאה לרובו של העם שחי בתנאים ממש נוראים באותם ימים. ברברה טוכמן מספרת באחד מספריה כיצד האריסטוקרטיה גרה בארמונות עם מאות חדרים והמשרתים הרבים שלא שולם להם דבר "שמחו" על הזכות לשרת את האצילים. זאת הייתה החברה החמה אותה מפאר בורק.

    בפסקה הרביעית הוא מאיים על אלה שינסו להפר את הסדר הקיים ובפסקה האחרונה מתברר על מי הוא מאיים – על יעקובינים שנואי נפשו.
    בורק אכן התפרסם כגדול המתנגדים למהפכה הצרפתית ומכאן הפופולאריות לה זכה בין השליטים באנגליה.

    דווקא בימים אלה מגלה היסטוריון בריטי חשוב כי בבריטניה הייתה אכן מהפכה עמוקה ביותר (ב-1688) אנטי פיאודלית-קתולית אותה מנסים תמיד להשתיק בהיסטוריה הבריטית. בין הגורמים לכך הייתה גם הטפתו האנטי-מהפכנית של אותו בורק.

  39. על בורק הגיב:

    נכון, ברק היה קטגור חמור של המהפכה הצרפתית ושל האידיאות שבשמן התיימרה לדבר. עם זאת, ברק הגן בחירוף נפש על המהפכה האמריקאית ועל זכות ההגדרה העצמית האירית, ותקף בחריפות (ובבדידות מזהרת) את הקולוניאליזם והאימפריאליזם בהודו.

    מגן על מהפכות שמביאות לשחרור לאומי ותוקף מהפכות שמביאות לרצח המוני. לך תבין שמרנים!

  40. יובל הלפרין הגיב:

    מאז דבריו של בורק, לא הייתה אומה אחת שלא קמו יעקובינים או בולשביקים, ולפעמים סתם ליברלים, וזרקו לכל הרוחות את הבורקים למיניהם.
    אחר כך הם קמו שוב, ואת הערכים שקודם לכן הם גינו הם כעת חאימצו בכל לבם, והחליטו שהם "חלק ממורשתנו".
    אז הם גינו את הדמוקרטיה באשר היא, היום בשם אותה דמוקרטיה הם תומכים בפלישה למדינות זרות.
    כי זה טבעו של הקונסרבטיביסט – הוא מקדש את הקיים בלי לבדוק את גילו האמיתי.
    גם ה"חרדים" שלנו חושבים שהם חיים בדיוק, אבל בדיוק, כמו אברהם אבינו או רבי עקיבא.

    ואם ביהודים עסקינן, נדמה לי שאחד הדברים הנכללים ב"רעיונות מופשטים" היה ביטול האפליה על בסיס דתי, כולל נגד יהודים.

    אני מבין שאדמונד בורק כתב כאן באירוניה, כי לישראל הוא בכלל בלתי רלוונטי.
    איפה יש כאן כאלה ש"רוצים את שליטינו ואת ראשינו"? תראה לי איש ימין אחד שלא מאחל פעם ביום מוות בייסורים לכל חברי הכנסת ולשאר ה"פוליטיקאים".
    בישראל האתוס הימני מתגאה בבורותו ובפרימיטיביותו. תאר לך מה יקרה לחבר מרכז ליכוד ממוצע שישב עם חבריו ויתהדר בבקיאותו בשפה הלטינית…

    אבל זה לא ממש משנה, כי האידאות המופשטות בדבר צדק ומוסר אכן יונחלו וייכפו, בדרך זו או אחרת, הן על הג’נטלמן האנגלי והן על הבריון הישראלי.

  41. ליובל הגיב:

    האידיאות האלה נכפו בכל מדינה שהגיעה לשפיכות דמים, דרך מהפכה אלימה, מלחמת אזרחים או סתם אינדו-ג’נוסייד. הן לא נכפו באומות שהגיעו לדמוקרטיה לאט-לאט, בדרכן שלהן, ותוך התבססות על המסורת שלהן. באמצע המאה ה-19 כל מדינה שעברה מהפכה באירופה היתה תחת שליטים מונרכיים, מי אבסולוטי יותר ומי פחות, בזמן שבריטניה וארה"ב צעדו בעוז לעבר הדמוקרטיה הפרלמנטרית המשוכללת.

    אבל כמובן שאתכם זה לא מעניין. הצדק והאמת המוחלטת נמצאת אצלכם בכיס. אתכם לא מעניין מה האדם הקטן רוצה, מה יקר לו, מה חשוב לו, אתם יודעים יותר טוב ממנו ואתם תתנו לו את זה, או שתכריחו אותו לקבל את זה.

    אתם, הקיצוניים, אבירי הצדק המופשט, היעקובינים, אתם לעולם לא תקבלו את מה שאתם רוצים. זה תמיד יהיה "בערך" ו"לא ככה אלא ככה" ו"לא מספיק", תמיד תחתרו לעבר אידיאל בלתי ממומש ובלתי ניתן למימוש, אבל זה לא יפריע לכם להרוס את החברה, המסורת, המוסר והצדק האורגניים, ולהפעיל את הגליוטינה שעות נוספות.

  42. ובקשר לקונסברטיזם הגיב:

    אתה לא יודע שמרנות מהי. כרגיל, אתה חי בארץ האידיאלים המופשטים, בלי לבדוק כלום.

    לדעת לטינית? למי אכפת מזה? אלה בדיוק רעיונות הנאורות המנוכרים והמופשטים שנגדם יצא ברק. אם כבר מרקס הוא זה שרצה שכל עובד יוכל לממש את עצמו, להיות דייג בבוקר, צייד בלילה ומשורר אחרי הצהריים.

    השמרנים אוהבים את האנשים כמו שהם. בורים, טיפשים, מלאי אמונות טפלות – זה כל הקסם. זוהי החברה האנושית, הלא מושלמת, החלקית, העקומה, המלאה באבק שהצטבר שנים על גבי שנים, מלאה סתירות פנימיות ומנהגים "לא רציונליים".
    אתם אוהבים את האדם כמו שהוא צריך להיות. כלומר, כמו שיבוא לכם שהוא יהיה. כלומר, כמו שאיזה גרמני מלפני 200 שנה רצה שהוא יהיה. כל הכבוד.

  43. יובל הגיב:

    "שמרנים אוהבים את האנשים כפי שהם" זו תעמולה שלהם בפני אנשי שמאל.
    כשמישהו ב-1795 אומר זאת, הוא לא אוהב אף אחד, הוא רוצה שאנשים יישארו כפי שהם.
    שפועל הטקסטיל בן 8 ימשיך לעבוד 14 שעות ושהאישה תמשיך ללבוש אזיקי מותניים שיחנקו אותה, ושיהודי יוכל להיבחר לפרלמנט אם ייטבל לנצרות.
    איך הכלומניק שאתה מצטט אהב אנשים "כפי שהם"? הרי 95% מהאנשים שאותם הוא "אהב" הוא לא היה מכניס הביתה.
    בן דמותו הצרפתי, טוקוויל, הזדעזע מהעובדה שמשרתיו יוכלו מאותם כלי אוכל שהוא עצמו אוכל.
    אז טוקוויל ושאר השמרנים אהבו את עצמם ושנאו את משרתיהם. נקודה.
    צ’רצ’יל אמר שלא נבחר לרשות ממשלת בריטניה בשביל לפרק את האימפריה הבריטית.
    מי שלא רוצה לפרק את האימפריה הבריטית שונא את כל תושבי הקולוניות. שונא אותם כפי שהם.
    פירוש הביטוי "כל אחד יודע את מקומו" פירושו לפתוח באש חיה על עובדי מכרות בויילס או על פעילי עצמאות בהודו.
    לשאוף לכך ש"כל אחד ידע את מקומו" פירושו לאהוב את המלך ולשנוא את פועל בית החרושת, לא לאהוב את שניהם.

    עצם העובדה שהשמרנים ב-1795 והשמרנים של 2009 אוהבים את העולם "כפי שהוא", פירוש הדבר שהשמרנות היא כלום.
    בתקופה הזאת העולם עבר אינספור תמורות, רבים מהם מתוקף המאבק למען אותם "ערכים מופשטים".
    השמרנים מביטים בכל רגע נתון במצב הקיים וקובעים:
    "כזה ראה וקדש".
    העולם לא השתנה מעצמו, אלא בין השאר בזכות מאבקים של אנשים שראו מעבר לקצה האף שלהם והשכילו לחתור לשיוניים שכיום מתקבלים אצל ה"שמרנים" כמובנים מאליהם.

    אני יודע בדיוק מהי שמרנות:
    צרות מוח פרימיטיבית שאתה בוחר להתגאות בה.

    הבנת, דוד?!

  44. ו"ליובל" הגיב:

    הסיפור הזה מופרך מיסודו.
    שום דמוקרטיה, גם דמוקרטיה שמרנית וריאקציונית, לא הושגה בלי מהפכה אלימה ובלי "גיליוטינות" כאלה או אחרות.
    אנגליה פשוט הקדימה את זמנה 100 שנה לפני צרפת, וההבדל בין צ’רלס ללואי הוא שזה נערף במכת חרב וזה נערף בלהב הגיליוטינה
    גם הדמוקטיה הבורגנית ברצות הברית הושגה באמצעות מהפכה אלימה המכונה "מלחמת העצמאות האמריקנית",
    אשר הייתה למעשה מלחמת אזרחים בין אנגלים לאנגלים, כפי שהמהפכה הצרפתית הייתה מלחמת אזרחים בין צרפתים לצרפתים.

    גם במאות ה-20-18, בריטניה וארצות הברית "צעדו" למקום (הלא מזהיר) שבו הן נמצאות היום בזכות אנשים רדיקלים שאכן קראו תיגר על מה שנחשב בזמן נתון "תרבות", "מסורת" וכו’.

    השוויון ליהודים, לנשים, לשחורים, זכות ההתארגנות באיגודים מקצועיים, ביטול העבדות, עצמאות לקולוניות, חינוך חינם, מדינת רווחה, חופש דת-
    כל אלה הושגו למרות רצונם של השמרנים (כולל אלה שנקראו "ליברלים") ולא בזכותו, וכתוצאה של פעילים רדיקלים שלא היססו לשבור כלים וחלקם לא זכו לראות את ניצחונם כי הוצאו להורג לפני כן.

    בנוסף היה גם החשש והתחרות עם משטרים מהפכניים. בריטניה וארצות הברית "צעדו" לאן שצעדו במידה רבה מפני עצם החשש ממהפכה.

  45. יובל (המשך עקב קטיעה) הגיב:

    המשך:

    וקובעים:

    כזה ראה וקדש.

    מכאן שהשמרנים עצמם הם אלה שמודים שוב ושוב בצדקתם של יריביהם המושבעים.

  46. הצעה למגיבים הגיב:

    בוורד יש "סופר מילים" (תחת "כלים").

    תכתבו בוורד ותעשו בדיקה לפני שמעלים לאתר, זה יחסוך לכם את עוגמת הנפש של קטיעת שורת המחץ.

    המגבלה לתגובה באתר זה היא 150 מילה.

  47. כאמור הגיב:

    אתה לא יודע שמרנות מהי.
    שמרנות היא לא קידוש הסדר הקיים. שמרנות לא מתנגדת לשינוי. לא ברק ולא טוקוויל התנגדו לשינוי. ברק כאמור תמך במהפכה האמריקנית והתנגד לקולוניאליזם הבריטי.
    שמרנים תומכים בשינוי כאשר הוא מגיע מתוך הבסיס האורגני של החברה עצמה – כאשר מירב האנשים והמוסדות החברתיים כבר השתנו, ויש צורך רק לתת "גושפנקא" מדינית. אם כל פועלי, חקלאי וחיילי רוסיה היו מאוגדים בסובייטים והיו דורשים יומם וליל זכות בחירה, חלוקת אדמות וביטול הרכוש הפרטי, ורק שכבה קטנטנה ומצומצמת באצולה היתה מתנגדת לכך, שמרנים היו נאלצים לתמוך בתביעותיהם. מה לעשות שמהפכת אוקטובר לא הובלה על ידי רוב העם אלא על ידי מיעוט קטן של פועלים שהיו מרוכזים בערים הגדולות וקבוצה של מהפכנים "מקצוענים". כנ"ל לגבי המהפכה הצרפתית – אם היה מדובר בהתקוממות אותנטית של העם כולו נגד רודן עריץ, זה היה עובר, ואף שמרן לא היה יכול לדבר נגדה. אבל רוב העם, לפחות זה שלא שישב בפאריז, רצה ואהב את המלך ואת הסדר האריסטוקרטי. זה היה חשוב לו והוא היה מוכן למות ולהרוג לשם כך במלחמת אזרחים עקובה מדם. זה בדיוק ההבדל בין לאהוב את האדם כפי שהוא, על כל מגרעותיו, ובין לאהוב את האדם כפי שקבוצה מהפכנית קטנה מחליטה שהוא "צריך להיות"…

    אם הסדר הקיים מתפורר מעצמו, מה כי טוב. אם השלטון נהפך רודני ולא יודע את תפקידו, ניתן ואף צריך למרוד בו. אבל כל עוד השלטון מתפקד באופן שבו רוב העם מרוצה ממנו, שינוי ראדיקלי יוביל לשפיכות דמים מיותרת ולרוב לא ישנה כלום.

    ואגב, אם אתה אומר מה שאתה אומר על המהפכה האנגלית והאמריקאית, שהונהגה כביכול על ידי "ראדיקלים", אתה כנראה לא יודע היסטוריה, או עושה בה שימוש מניפולטיבי ורביזיוניסטי. צ’ארלס וג’יימס לא נהרגו כרודנים, בשם הסדר הדמוקרטי הראדיקלי, אלא כי היו רודנים שהתנגדו לסדר הקיים שכבר צמח לפניהם. האמריקנים מרדו בשם זכויות יצוג שלא ניתנו להם, כלומר בשם סדר חברתי ומדיני שכבר עמד על הרגליים, אבל לא קיבל את אישור המלך הבריטי.

    אין לך ידע מינימלי לגבי שמרנות מעבר לפאמפלטים רקובים של מיני "מהפכנים" בגרוש.
    תקרא, תלמד, תחזור.

  48. המשך הגיב:

    שפיכת דמים מיותרת ולרוב לא ישנה כלום בטווח הארוך.

    ואגב, אם אתה אומר מה שאתה אומר על המהפכה האנגלית והאמריקאית, שהונהגה כביכול על ידי "ראדיקלים", אתה כנראה לא יודע היסטוריה, או עושה בה שימוש מניפולטיבי ורביזיוניסטי. צ’ארלס וג’יימס לא נהרגו כרודנים, בשם הסדר הדמוקרטי הראדיקלי, אלא כי היו רודנים שהתנגדו לסדר הקיים שכבר צמח לפניהם. האמריקנים מרדו בשם זכויות יצוג שלא ניתנו להם, כלומר בשם סדר חברתי ומדיני שכבר עמד על הרגליים, אבל לא קיבל את אישור המלך הבריטי.

    אין לך ידע מינימלי לגבי שמרנות מעבר לפאמפלטים רקובים של מיני "מהפכנים" בגרוש.
    תקרא, תלמד, תחזור.

  49. ועוד הפרכה קטנה הגיב:

    בריטניה וארה"ב לא "צעדו לאן שצעדו מחשש ממהפכה", פשוט מכיוון שהמהפכה האנגלית והאמריקאית קדמו למהפכה הצרפתית (1640 ו-1776 בהתאמה).

    אם אתה מתכוון להרחבת זכות הבחירה באנגליה, אז היא נעשתה בשנות ה-30, הרבה אחרי שרוב היעקובינים מתו וכשהאיום המהפכני על אנגליה מזמן נקבר (אם אי פעם היה קיים).

  50. עמוס הגיב:

    למגיב ‘כאמור’ – והרי מתוך דבריך שלך עולה בדיוק העניין הזה – השמרן תומך בשינוי כשהוא כבר נעשה ורק צריך לתת לו גושפנקה רשמית. אבל מישהו היה צריך לחולל את השינוי הזה, ואלה אותם ‘אנשים עם מחשבה מופשטת’. שינויים לא קורים מעצמם.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים