הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 בדצמבר, 2009 69 תגובות

לכאורה די מוסכם היום במסגרות השונות בהן דנים בעתידו של השמאל בישראל, ש"השמאל החדש", אם נבנה אותו, צריך להיות פלורליסטי ומורכב מאנשים שבאים ממקומות שונים ומגוונים מבחינה חברתית ופוליטית. אם אנו מבקשים לקחת חלק בקידום פרויקט שמאלי המשנה מציאות, משנה יחסי כוח פוליטיים, עלינו להניח, שכוחות השינוי יורכבו גם מאנשים שעד עתה לא היו חלק ממחנה השמאל, שעד עכשיו השמאל לא הצליח לדבר אליהם או לצרף אותם. אם אנחנו רציניים בכוונתנו לבנות שמאל חדש ולא רק מפריחים סיסמאות יפות, עלינו לשאול: האם הפרופיל החברתי של "השמאל החדש" אמור להיות שונה או דומה לזה של "השמאל הישן", זה שפשיטת הרגל של חלק ממנו ומגבלותיו של החלק האחר הפכו לברורים ומובהקים בבחירות 2009?

חשוב לכן, לדעתי, לא רק לעסוק בביקורת פוליטית ורעיונית של מה שמכונה "השמאל הציוני" על סתירותיו, אלא להבחין בשורשים החברתיים של פשיטת הרגל של השמאל הישן כולו ובהתניות החברתיות שסוחבות איתן המפלגות, ההתארגנויות והפעילים בשמאל הישראלי הקיים. מהבחינה הזאת, בחינת ביקורתית נחוצה גם לשמאל הלא-ציוני בישראל, שלמרות עקביותו הפוליטית-רעיונית ופעילותו המרשימה לא הצליח להפוך לכוח משמעותי ברחוב היהודי.


במאמר משותף עם רג’א זעאתרה שפרסמנו לפני מספר חודשים הצבענו על נקודות מוצא פוליטיות, שלדעתנו אסור לחדש בהם מנקודת מבטה של חד"ש בכל מהלך של בניית שמאל חדש השואף לגדול ולשנות את יחסי הכוחות בישראל.(2) הפעם אני מבקש להתמקד באחד ההיבטים המרכזיים הדורשים התחדשות וחידושים, הן בחד"ש והן אצל השותפים האפשריים לבנייתו של השמאל חדש. כוונתי היא להרכב האנושי, ההרכב החברתי של השמאל. ברצוני להצביע על אוכלוסיות משמעותיות, שהיו אמורות להיות בשמאל מנקודת המבט של האינטרסים שלהן, ולא נמצאות בו. המשימה העיקרית של שמאל חדש השואף לצבור כוח ממשי כדי לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים ולחולל שינוי מדיני וחברתי עמוק היא לחבור אל האוכלוסיות האלה.


ניתוח המציאות החברתית שבה אנו רוצים לפעול מחייב לבחון את יחסי הדיכוי והניצול הקיימים בתוכה ולהצביע על הקבוצות, אשר האינטרסים והרגישויות שלהן מביאות אותם להתנגשות משמעותית עם המערכת השלטת. בעוד שלאוכלוסייה הפלסטינית בישראל – קבוצה חברתית מרכזית ביותר שרובה נתונה לדיכוי כפול מובהק – יש כבר מסגרות פוליטיות מייצגות רציניות ומתפקדות (וכאן בולטת תפקידה היסטורי של הקומוניסטים ושל חד"ש), לרוב הקבוצות המדוכאות האחרות חסר כיום ביטוי עצמי משמעותי בזירה הפוליטית הישראלית. פרויקט בניית שמאל חדש, שיהיה באמת חדש מבחינת הרכבו האנושי, מחייב הקמתן של התארגנויות פוליטיות העונות על הצרכים של כל אותם ציבורים, תוך התייחסות רצינית לצרכיהם והתמודדות מודעת גם עם הניגודים, החששות והרגישויות הקיימים בין הקבוצות השונות, שצמחו בתו מערכת חברתית בלתי-שוויונית ומפלה, כזו שדפוסי האי-שוויון המעצבים אותה הם בו-זמנית קפיטליסטים וקולוניאליים, מעמדיים ואתניים-תרבותיים.


אז מה לא היה לנו בשמאל הישן ומה עדיין אין כמעט בו? חוץ מפעילי שמאל ערבים רוב השמאל הישראלי הישן לא כלל עובדי כפיים במספר משמעותי, לא כלל תושבי שכונות מצוקה, לא כלל תושבי עיירות פיתוח, לא כלל כמעט יהודים ממוצא מזרחים, לא כלל מהגרים מברה"מ לשעבר, כמעט שלא כלל אנשים דתיים ומסורתיים. בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל השמאל הקיים חלש מאוד בקרב הבדואים, אחד המגזרים המוחלשים ביותר – והוא גם חלש למדי דווקא בשכונות המוסלמיות העניות ביותר בחלק מהיישובים. יש בקרב השמאל הישן ייצוג חשוב לנשים פעילות שתרומתן עצומה ולא תמיד זוכה להכרה הראויה – אך אחיזתו החברתית בקרב נשים בקבוצות המדוכאות והמנושלות נשארת חלשה מאוד.


ההרכב האנושי של ארגון פוליטי משפיע עליו מאוד, אף יותר מעמדותיו העקרוניות. במקרים מסוימים ההרכב האנושי מתבטא גם בקו הפוליטי ובעמדות הרשמיות, מטה אותם מעבר לעמדות המפורשות הנובעות מהעקרונות הרעיוניים המוצהרים. לעתים קרובות יותר הדבר מתבטא בסדר היום הממשי של תנועות השמאל – בסדרי עדיפויות יומיומיים, לעתים בלתי מודעים, בחלוקת משאבים, בהתכוונות הפוליטית והתקשורתית, בזיהוי של בעלי ברית פוטנציאליים, באופן שבו ניגשים לדיון במפה הפוליטית.


למשל, ברמה העקרונית אומרים שדיכוי המזרחים חשוב – אבל מגיעים אליו אחרון, בסוף התור; מכירים בהדרתה של קבוצת מהגרים – אבל לא פונים אליה בשפתה; מצהירים על נאמנות להגנת העניים ותושבי השכונות – אך מחפשים אוטומטית, בלי מחשבה נוספת, בני ברית פוליטיים, הדומים לפרופיל החברתי של השמאל הישן עצמו, כזה שבני שכונות יתקשו לזהות את עצמם בתוכו. כמעט תמיד זה גם מתבטא ברגישויות ובהיעדר רגישויות אל קהלי יעד מסוימים, ביכולת לדבר בקודים ובשפה מובנים, בבורות ביחס למצבן ורגשותיהן של אוכלוסיות שונות. היעדרן של אוכלוסיות משמעותיות בשמאל הופך את השמאל עצמו לעיוור לקבוצות המדוכאות, אטום למצוקתן ועילג, כיוון שאינו מדבר בשפתן.


לכן כל כך דחוף שיהיו בקרבנו, בעצם תהליך הבנייה של אלטרנטיבה פוליטית רצינית, לצד הפעילים הקיימים גם פועלי כפיים, יהודים מזרחים, אנשים דתיים ומסורתיים, תושבי עיירות עניות ותושבי שכונות מצוקה, דוברי רוסית ואנשים ממוצא קווקזי ואתיופים ונשים חד-הוריות. שמאל חדש שנבנה בלעדיהם וללא מחשבה ופעולה רצינית כדי לצרפם, לא יהיה חדש מבחינה אנושית ולא יחרוג ממאמץ לשקם את מה שכבר נכשל. שמאל שלא יהיה עממי, שלא יהיה באמת דו-לאומי ורב-עדתי – לא יצליח להיות שמאל במובן העמוק של המושג – גורם הנאבק לשינוי חברתי יסודי.


השמאל הציוני בישראל – זה שמקורו בתנועות הציניות-סוציאליסטיות – הקים את המדינה והיה במשך עשורים חלק ממערכת שלטונית מדירה, גזענית, אשר עוררה כנגדה תסיסה אדירה בקרב קבוצות חברתיות משמעותיות, קודם כל בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל וגם בקרב רוב היהודים המזרחים. השמאל הציוני הזה גם היה המכונן של הקפיטליזם הישראלי, קפיטליזם שהתפתח בקשרי גומלין הדוקים עם המדינה והתנועה הציונית (בחסותן), קפיטליזם שזינוקיו נבנו על זמינות קרקע עצומה בעקבות נישול המוני של הפלסטינים, על בסיס סיבסוד מדינתי רחב-היקף וניצול כוח העבודה ה"מנוחשל" של המזרחים והמוני העולים, שנווטו לתוך החברה הישראלית המתהווה ככוח עבודה מוחלש התלוי בחסדי המוסדות והאליטה המושחתת ששלטה בהן. הבורגנות הישראלית שצמחה מהתהליך הזה כבת-חסותה של המדינה הלכה וביססה לעצמה עצמאות פוליטית; ניתן להצביע על כמה נקודות מפנה בשנות השבעים והשמונים, בהן השתנו יחסי הגומלין בין אותה בורגנות לבין המדינה. בעקבות מפנים אלה איבד השמאל הציוני בהדרגה את תפקידו ככוח המוביל בפרויקט הקולוניזציה הציוני, בארגון מוסדות המדינה וכסרסור המוסדי שמספק את הקורבנות לקפיטליסטים הצומחים.


גם השמאל הליברלי-יוני, זה שצמח בשולי הממסד הרקוב של תנועת העבודה תוך ביקורת כלפיה ושבסופו של תהליך ארוך התכנס ברובו אל תוך מר"צ, לא ייצג מעולם את המנושלים והמדוכאים בארץ הזאת. יותר מכל הוא ייצג אג’נדה תרבותית מערבית-ליברלית, בעלת השלכות מעמדיות ברורות וסדר יום בורגני – למרות המחלצות הסוציאל-דמוקרטיות של כמה מחבריו. מלחמות התרבות מר"צ-ש"ס בשנות ה- 90 הן המחשה מובהקת לסדר היום הבעייתי ולהרכב האנושי של השמאל הליברלי-יוני. התמיכה בשלום עם הפלסטינים הוצגה על ידם כשאיפה להיפרדות מהם; העימות הבלתי פוסק עם ש"ס ועם הדתיים בכלל הפך למיפגן "מערביות חילונית" מתנשאת והצטרפות עתידית לאיחוד האירופאי היתה משאת נפשם.


אינני מתכוון לפסול קהלים – ממש לא. בשמאל החדש אנחנו רוצים וצריכים גם את שכבות הביניים החילוניות, האשכנזיות ברובן, אלה המורכבות מצאצאי הציונות הסוציאליסטית או הליברלית. אבל מכיוון שמבחינת מוצא אתני ותרבות הרכבן זהה ליהודים המעטים הפעילים כיום בשמאל העקבי הלא-ציוני, חשוב מאוד לא להסתפק בפנייה אליהן ולא להסתגר בתוך עולם הקודים שלהם, אלא לעשות מאמץ הרבה יותר קשה ומשמעותי להגיע אל עובדי הכפיים המזרחיים מעיירות הקיפוח והשכונות העממיות בערים הגדולות, לחלק נכבד ממעמד העובדים דובר הרוסית, ואל יתר השכבות והקבוצות העממיות שהזכרנו.


עם זאת, לא מספיק לומר שרוצים את כל הקהלים. כדי להביא לשינוי אנושי אמיתי עלינו להיות גם מודעים לניגודים ולסתירות שקיימים בתוך מעמד העובדים ובשכבות הביניים של החברה הישראלית ולהבין, שאימוץ גישות מסוימות יקרב חלק מהם – וירחיק קבוצות אחרות. לפעמים נצטרך לבחור בין אלה שלכאורה קרובים יותר במיקומם הפוליטי הנוכחי, אלה שמגדירים עצמם כיום שמאל ציוני וחילוני, לבין אלה שקרובים יותר לפרופיל החברתי העממי, שהיינו רוצים עבור השמאל החדש אבל אולי מצביעים כרגע למפלגות ימין. בעיני הבחירה מאוד ברורה: כדי ששמאל חדש יהיה חדש באמת הוא צריך להיות שמאל הרבה יותר עממי ונשי, מזרחי וערבי, רוסי ובוכרי, אתיופי, פועלי ודתי מהשמאל הנוכחי. כדי להפוך לאלטרנטיבה למציאות הקיימת מרכזו של השמאל החדש צריך להיות בפריפריות החברתיות.


איך עושים את זה?


קודם כל ומעל הכל באמצעות הדרך הקשה, הארוכה והמשמעותית ביותר של מעורבות במאבקים חברתיים ממשיים מלמטה. רק מאבקים קונקרטיים מאפשרים להתגבר על הסתירות האחרות, לגשר על זהויות קיימות, להתגבר על דעות קדומות, לבנות אמון החוצה את ההגדרות המפרידות וחומות החשד, שהם מאפיין מבנה של החברה הישראלית. אין תחליף למעורבות קרובה במאבקים על אינטרסים ועל ערכים של בני אדם – ואינטרסים וערכים אינם אלא שתי פנים של אותו דבר עצמו. השמאל החדש נבנה סביב מאבקים ממשיים על תנאי חיים, על זכויות, סביב מאבקים שבהם בהם לידי ביטוי כאביהם ומצוקותיהם וחששותיהם של בני אדם – יותר מאשר בכינוסים ובדיאלוגים, יותר מאשר בפעולות תקשורתיות ותדמיתיות. כאשר עלינו לבחור באיזה מאבק להשקיע את כוחותינו הדלים, מוטב להשקיע אותו במקום שבו יש מגע הדוק וישיר עם קבוצות עממיות, עם אנשים בשר ודם ולא במאבקים עקרוניים וצודקים נטולי שותפים עממיים. הכינוסים, הדיונים, התקשורת והתדמית חשובים, אבל רק כמהלכים משלימים למהלך הבסיסי היסודי – בניית השמאל מתוך מאבקים ממשיים בהשתתפותם של סוכני שינוי מודעים, מאבקים שבמהלכם משתנה התודעה של אלה הלוקחים בהם חלק.


יש גם שאלה תרבותית – והיא אינה שולית. אי אפשר לדחות אותה או להתעלם ממנה. לדיכוי המעמדי יש פן תרבותי וכל כוח שמנסה להיכנס ולמלא תפקיד במאבק המעמדי חייב למקם עצמו מבחינה תרבותית, להתייחס במלוא הרצינות לדיכוי התרבותי ולא כאל עוד תופעה שולית. וכאן יש לנו בעיה אמיתית: כוחות השמאל העקבי הקיימים – צעירים וזקנים, חדשים וישנים – הם יורשי תרבות השמאל הישן, תרבות מנוכרת לרוב הציבורים שאליהם אנחנו שואפים להגיע. לא רק שזו תרבות מנוכרת לרוב בני ובנות הארץ; היא גם ספוגה בדעות קדומות במסווה של "נאורות" חילונית, תרבות "מערבית" שאיננה נקייה מהתנשאות, מגזענות קולוניאליסטית. התרבות הזאת, האופפת אותנו, את רוב הפעילים היהודים ואף חלק מהפעילים הערבים בשמאל הקיים, לא רק מקשה על עובדי הכפיים, על תושבי השכונות, על רוב המגזרים המדוכאים בחברה הישראלית לראות בנו שותפים. הנטייה "המערבית" השלטת בקרבנו מקשה על הפעילים שלנו לכוון עצמם לעבר המשימה החיונית הזאת של בניית שמאל אחר, עממי יותר, מזרחי יותר, התואם תרבותית את הרכב השכבות העממיות בישראל.


בתרבות ובחיי היומיום של השכבות העממיות קיים גם מישור ערכי עמוק שעלינו לחבור אליו. ערכים של סולידריות, של מאבק בדיכוי ובעוול, של עזרה הדדית וחוש צדק מפעמים בתוך החברה הישראלית המגוונת, גם אם הם מתבטאים לעתים קרובות בדרכים שונות מאלה שהשמאל הפוליטי המאורגן נוהג לבטא אותם. עלינו לגלות את אותם ביטויים ולתקשר עם הציבור באמצעותם. חישבו על הערכים האנטי-קפיטליסטיים הקיימים בהוויה הדתית, גם היהודית וגם המוסלמית. אני לא עושה אידיאליזציה של הדת ואיני מתכוון בהכרח לממסדים הדתיים. אני מתכוון למשמעויות הלא רכושניות, הקהילתיות-סולידריות, הסביבתיות, של ההוויה הדתית עבור מאמינים רבים. אני מתכוון לסולידריות הקהילתית הלגיטימית והחשובה – שאיננה חייבת להיות בהכרח בסיס לשנאת האחר. ההכרה בכך מחייבת יחס אחר לגמרי מצד השמאל כלפי הדת וכלפי האנשים והמנהגים הדתיים. כאן דרוש שינוי יסודי גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים בשמאל. זיהוי של השמאל עם חילוניות גמורה הוא בעייתי ביותר. ואני לא מדבר רק על זיהוי ולא מציע פעולה לגניבת דעתם של אנשים דתיים לטובת השמאל – בשום פנים! אני מתכוון להכרה אמיתית בערכים המתקדמים הקיימים בדתות של העמים והעדות שלנו ולחבירה שלנו, בוני השמאל החדש, אל אותם ערכים. הערכים האלה לא קיימים כמובן רק בדת אלא גם בחיי היומיום, בתרבות העממית, במסורות שונות, בביטויים רבים, פשוטים ו"לא פוליטיים" שעלינו לזהות ולחבור אליהם.


כדאי תמיד לזכור, שרבים מאיתנו יכולים להרשות לעצמנו לדבר בשם האוניברסליות, בשמם של ערכים כלליים ונעלים, כיוון שיש לנו פריבילגיות יחסיות בתוך החברה בה אנחנו חיים. משהו בהקשר בו נולדנו, צמחנו או התפתחנו מאפשר לנו פנאי ויכולת לדבר על עקרונות כלליים ולפעול למען צדק כולל. אבל אם נתעלם מהאנשים הממשיים, חסרי הפריבילגיה הזאת, אם נתעלם מהמציאות הפרטיקולרית, הייחודית, של האנשים הנאבקים על קיומם שהם תמיד אנשים מסוימים, בעלי שם מסוים, חיתוך דיבור, מבטא ומוצא ותרבות מסוימים, אם חלילה נתעלם מהם ואם נעלים את הייחוד שלהם – עם כל הרצון הטוב והדיבורים הכלליים – נתפקד כמדכאים.


לעקרונות הכלליים, האוניברסליים, יש משמעות משחררת רק כאשר הם מאפשרים לנשים ואנשים ממשיים, לאלה הנתונות בדיכוי, לאלה הנושאים עמם זהויות כמדוכאים, לבטא עצמם קודם כל מתוך המקום הייחודי שלהם, מתוך הזהות שלהם, ובעקבות זאת – גם להשתלב יחד עם אנשים אחרים הבאים מתוך התנסות בצורות דיכוי אחרות. לכן שמאל חדש – כדי להיות גם שמאל וגם חדש – צריך ללכת אל השכבות המדוכאות של החברה הישראלית, להשתלב בהן ולחזק אותן בבואן לבטא את עצמן ולגלות אגב כך גם את עצמנו מחדש כשמאל-עממי, מחובר ולא מנותק. סביב המאבקים הממשיים של הקבוצות המדוכאות והמנוצלות וגם במאבקים התרבותיים והסמליים שלהן יכול להיבנות שמאל עממי חדש.


1.זוהי גרסה מעובדת של הרצאה שנתנה בכנס מרקס האחרון.
2.רג’א זעאתרה וחררדו לייבנר, "אבני היסוד החסרות בבניית שמאל חדש".

תגובות
נושאים: מאמרים

69 תגובות

  1. נו, די הגיב:

    אפילו עיוור רואה שהמגיב המתכנה דרור הוא פרובוקטור. רק מי שבעצמו נמצא בשולי השוליים יכול להתייחס ברצינות לאפשרות קיומו של מישהו כמו דרור, ועוד להתייחס אליו כאל אלטרנטיבה מאיימת…

    על איזה אלקטורט אתם מתחרים אם אפשר לדעת?

    כמו שניים במחלקה הסגורה שמתווכחים ביניהם מי הנפוליון האמיתי, ותכף גם ילכו מכות בכדי להכריע בסוגיה.

    דרך אגב, פעם, בשחר ההיסטוריה, כשעדי אופיר עוד היה מרצה צעיר, אני למדתי אצלו, ולא זכור לי שהוא היה מטורלל בעצמו, או מנהיג רוחני של מטורללים. אלא אם כן הוא השתגע בעצמו, אני במקומו הייתי מגיש תביעת נזיקין נגד "דרוריים" שמשתמשים בשמו בכדי "לחזק" כביכול התחרפנות טוטלית.

    דרור בל"ד נשמע כמו הנגטיב של אחד – דרור מרמת גן, שמגיב קבוע בהארץ. בסוף יסתבר שזה אותו קוקו, עם פיצול אישיות.

  2. לדרור הגיב:

    עדי אופיר בכלל מצביע דע"ם לדעתי.

  3. חבר’ה הגיב:

    שכחתם שזה מאמר של חררדו לייבנר ולא של דרור בל"ד?
    לייבנר, אשמח אם תסנן מתוך ים המלל הזה את כל מה שלא שייך, ותשיב למה שהופנה לדבריך, שהם חשובים אבל יש מה לדון עליהם.

  4. דרור בל"ד- לאבי וללא ציוניים הגיב:

    אבי: "בל"ד הם ניאו-ליברלים קפיטליסטים שהנושא החברתי לא חשוב להם כלל".
    כליל: "בתנועות לאומניות כמו בל"ד והתנועה האיסלאמית, אתה מתמקד בפן הלאומי, ומתעלם מהטבע הבורגני של שתיהן".
    – אתם ניזונים מתעמולה ציונית (המגובה גם ע"י סמי-ציוניים מחד"ש) כדי לקבוע עובדות מופרכות. יוסף אכן לא יישפט בהאג, גם ברק כנראה לא יישפט שם, זהו סגנון כתיבה המנסה להעביר מה חושבים בכל העולם כולו. מי שקורא רק תעמולה ציונית לא יכול לדעת מה באמת קורה.
    כך גם עם בל"ד. אני לא מתמקד בפן לאומי, אני מתמקד בפשעי המלחמה שלדעתי הינם שלב בלתי נמנע עבור מדינה המושתתת על ערכי הציונות. אחרי קריאת דבריהם של עדי אופיר, לב גרינברג, טניה ריינהרט, ברוך קימרלינג ואחרים, אין זה מפתיע כלל כי אנשים במדינה זו חושבים כמו שהם חושבים, כולל הדברים בדבר לאומנותה של בל"ד.

    ציוני: " הנושא הוא התחברות למאבקים שמנהל הציבור הערבי-פלסטיני מהשטח".
    –ישנה כמובן ביקורת פנים פלשתינאית גם על התנהלותה של בל"ד. אין זה מעניינם של היהודים, ונראה לי חוצפה להתערב. (כשפאדי שביטה טועה לדעתי, אני מעיר בנימוס. כשחררדו לייבנר טועה לדעתי, אני פחות מנומס- סגנון כתיבה ותו לא. אני מעריך מאד מאד את התנגדותו של לייבנר). אני מבדיל עצמי מהחוצפה של הציונים המעיזים לגנות את ההתנגדות הפלשתינאית (וכמובן שנעשו ונעשות טעויות, גם מוסריות) בעוד הם, הציונים, עוסקים בפשעים איומים בסדר גודל אחר לגמרי.

    עצתי לכל הלא ציוניים: לכו לאום אל פאחם או לכל מקום אחר, שם ישמחו להסביר לכם (בתנאי שתקבלו את העובדה שציונות היא גזענות) על הפוליטיקה הפנימית של הפלשתינאים. הם בדיוק כמונו: כל אחד חושב שהוא צודק והאחרים טועים, כל אחד טוען שהדרך של השני מובילה לאסון, כולם שונאים את הפוליטיקאים. בדבר אחד הם מאוחדים : אהוד ברק יישפט בהאג.

    מאבק חברתי לא נבנה ביום אחד. גם לא בעשור.
    להזכירכם. במדינה הנאורה בה יישפט אהוד ברק לא היתה זכות בחירה לנשים עד לפני פחות מ50 שנה.עדיין אני טוען כי הציונים מחבלים במאמצים של הפלשתינאים ליצור מאבקים חברתיים כמו אלה של עיר לכולנו. לזה אין התייחסות בקרב פעילים חברתיים יהודים, ובגלל זה (ורק בגלל זה) אני לא תומך בהם.

  5. סליחה? הגיב:

    קודם הנחת שאני ציוני, ועכשיו אתה מניח שאני יהודי? למה אתה מניח שאני יהודי? אולי אני מאום אל פאחם? אולי אני פעיל חברתי פלסטיני? אולי אני צועד כל יום האדמה בסכנין? אולי השתתפתי בעשרות פעולות והפגנות נגד הריסת בתים, ולא ראיתי שם אף חולצה כתומה מעולם (וגם "דרור" אני לא זוכר שראיתי שם)?

    האמת היא שזה בכלל לא רלוונטי מי אני ומה אני. אתה פשוט עונה לגופו של דובר כי אין לך שום יכולת לענות לגופו של עניין, אז אתה מטיל רפש. כמו אחרון הציונים.

    אני אישית אגב משוכנע שאתה ימני בתחפושת, "טרול" בעגת האינטרנט. אבל אני נשאר לגופו של נושא ולכן אני לא מתמקד בזה.

  6. לא דרור בל"ד הגיב:

    בל"ד היא לא מפלגה ניאו-ליברלית. זה נסיון קל מדי של "חברתיים" למיניהם להדביק את האג’נדה הפוסט-ציונית לאג’נדה הקפיטליסטית, דבר שקיים בעיקר בדמיונם של מיני הוגים-נוגים עם תזות בומבסטיות וכוללניות. פרופסור דני גוטוויין הוא דוגמא טובה.

    האמת היא שלבל"ד אין מצע חברתי-כלכלי מגובש לכאן או לשם. יש להם היסטוריה של הצבעה למען נושאים חברתיים (המכוונים, באופן לא מפתיע, בעיקר לציבור הערבי), וכן של התנגדות חריפה למספר מהלכי הפרטה, כגון הפרטת האדמות. באופן כללי אפשר לומר שמאחר ובל"ד רואים עצמם כמייצגים את הציבור הפלסטיני, ומאחר וציבור זה הוא בחלקו הגדול מוחלש מבחינה סוציו-אקונומי, תמיכה במהלכי ליברליזציה והפרטה תפגע בהם אלקטורלית מאוד.

  7. כליל החורש נאורי הגיב:

    לדרור: לא התעמולה הציונית, וגם לא התעמולה הסמי-ציונית של חד"ש, אלא אתה הוא זה שקורא באותה הנשימה לחבור לאלה שעוברים לבל"ד וגם ל"אלה העוברים לראאד סלאח (ואלה הרוב)". המשותף העיקרי לבל"ד ולתנועה האיסלאמית הוא הלאומנות. קרי, אתה מצדד בבל"ד בגלל הלאומנות הערבית שלה, לא בגלל התעמולה הציונית אלא בגלל הדברים שאתה עצמך אומר.
    אם מאחורי דבריך שלך אינך עומד, הנה סעיפים רלוונטיים מהמצע באתר של בל"ד עצמה:
    "הלאום הערבי זכאי לטיפוח ופיתוח תרבותו באופן חופשי ללא התערבות מצד מוסדות המדינה."
    "המיעוט הערבי זכאי להקמת מוסדות ייצוגיים וצבוריים משלו כמו כל עם. על המדינה להכיר במוסדות הייצוגיים של האזרחים הערבים."
    "המיעוט הערבי זכאי להשתתף באופן פעיל בתהליכי קבלת ההחלטות הנוגעים לו, המדינה לא תקבל החלטות בעלות משמעות מרחיקת לכת באשר לחיי האזרחים הערבים לאי השתתפותם הפעילה של הערבים כלאום ושל נציגיהם. המיעוט הערבי זכאי לדחות כל החלטה שתינתן ללא השתתפותו הפעילה, או נגד האנטרסים והזכויות הלגיטימיים שלו."
    "מדינת ישראל תכיר בקשר המיוחד בין האזרחים הערבים עם העם הפלסטיני ובהיותם חלק בלתי נפרד ממנו, וגם בזכותם לעמוד בקשר עמו ועם שאר העמים הערביים. המדינה אינה זכאית לקבוע למיעוט הערבי מי היא מדינת אויב ומי היא מדינה ידידותית על פי שיקוליה שלה."
    כל זה מדבר על הערבים במדינת ישראל כגוף לאומי הומוגני, קרי, מנותק לחלוטין מניתוח מעמדי שלו, ומעוניין לתת למנהיגיו הלאומיים, קרי הבורגנות, אוטונומיה שלטונית עליו.

    לפיכך אני שואל אותך שוב: מה יש לך להציע לעובד יהודי בישראל? מדוע עליו לפנות אל לאומנים זרים ולנטוש את לאומניו-הוא? מדוע עליו ללכת אחרי המהטלים באחרים במקום באלה המהטלים בו?

  8. דרור בל"ד – לציוני ולכליל החורש (2) הגיב:

    הנחתי כי אתה ציוני בגלל יהירותך. ללא קשר מי אתה ומה אתה, ציוני עבורי הוא גדול כינויי הלעג, ולכן השתמשתי בביטוי זה. על הטענות שהיה מקום להתייחס אליהן, עניתי עוד בתגובתי הראשונה. אני עדיין גורס כי אתה ציוני מהסוג אותו תיאר בזמנו מיכאל שרון.

    "המשותף העיקרי לבל"ד ולתנועה האיסלאמית הוא הלאומנות. קרי, אתה מצדד בבל"ד בגלל הלאומנות הערבית שלה"
    – אתה מסרב להקשיב. בל"ד והתנועה האיסלאמית שני דברים שונים לחלוטין זה מזה. לבל"ד יש שאיפות לאומיות חילוניות(והבדל בין לאומי לבין לאומני – שני דברים שונים לחלוטין) ולתנועה האיסלאמית שאיפות דתיות לאומיות. לגבי טענתך "ומעוניין לתת למנהיגיו הלאומיים, קרי הבורגנות, אוטונומיה שלטונית עליו" – הרי זה בדיוק השלום הכלכלי של ביבי. אף אחד לא מתייחס לזה ברצינות (פרט לארי שביט). העם הפלשתינאי רוצה הכרה בו כקולקטיב. ראה הצהרת חיפה. דבר זה הציונים לא יכלו לקבל, ובגלל זה בשארה ובל"ד נרדפים. (ראה :קץ הקיום הסכיזופרני מאת: אריג’ סבאע’ ח’ורי — קישור —

    את המאבקים החברתיים הם יעשו בלעדיך. הם לא רוצים את עזרתך ולא את עצותיך ולא את המאבק המשותף. ממך הם תובעים רק הכרה בצדקת דרכם. לעובד היהודי אני מציע שוויון. פחות מלחמות פחות רווחים לביבי ולברק ולשאר תעשיית הכיבוש (ראה :סבירסקי – מחיר היוהרה). אין זה הוגן להשתתף במאבקים לשוויון בין היהודים,כל עוד הפלשתינאים לא יהיו שווי זכויות, גם זכויות לאומיות. בגלל זה עדאלה התנגדו למאבק של הקשת המזרחית בחלוקת הקרקעות הגזולות של הפלשתינאים בין היהודים.

  9. חה חה הגיב:

    "הנחתי שאתה ציוני בגלל יהירותך".
    טוב לדעת שלציונים יש תכונות אופי הטבועות בהם וניתנות לזיהוי. אולי יש להם גם מבנה גולגולת אחיד, זנב וקרניים?

    אגב, אני יכול לתת לך כמה וכמה לא-ציונים שהיו יהירים למדי. ביניהם חלק ניכר מגיבורי הומרוס והטראגדיות היווניות, אשר לא היו ציונים כלל וכלל, והדבר לא הפריע להם ללקות ביוהרה חסרת תקנה ("היבריס" בשפתם).

    בכל מקרה, עד שלא תביא דוגמאות למאבקים חברתיים אותנטיים אשר ניהלו בל"ד, ראה עצמך כמפסיד נצחון טכני מולי.

  10. כליל החורש נאורי הגיב:

    אם בל"ד והתנועה האיסלאמית הם שני גופים שונים לגמרי אחד מהשני, מדוע אתה מזכיר אותם ואת ראאד סלאח באותה הרשימה?
    אה, כמובן, כי מה לנו כי נשפוט בעניינים פנים-פלסטיניים. ואז נשאלת השאלה הפשוטה: מי נתן לך את הזכות להיות תומך בל"ד? מי אישר לך לקבוע כי בל"ד היא הבחירה הנכונה עבור הפלסטינים? עליך להמתין בצד בסבלנות ולחכות עד שיתקבל קונצנזוס פלסטיני, ואז לתמוך בו. מדוע אינך מסוגל לקבל את אותן המגבלות אשר אתה מטיף להן עבור אחרים?
    למעשה, לטענתך, רוב הפלסטנים פונים לראאד סלאח, ולכן עליך לתמוך בתנועה האיסלאמית, ולא בבל"ד. אני מצפה ממך לשנות את שמך ל"דרור – התנועה האיסלאמית" בתכתובות הבאות.
    אבל במקרה כזה אין לך בעצם שום דרך להבטיח דבר לעובד היהודי, אלא להיפך. כי התנועה האיסלאמית דוחפת לקראת דומיננטיות לאומית פלסטינית ודתית מוסלמית, ושום עובד יהודי אינו טיפש מספיק בשביל להסכין לזה, כשהוא רואה בדיוק מה התנועה היהודית דתית-לאומית עושה עכשיו בשטחים, מה חמאס עושים בעזה, ותחת איזו אפליה חיים פה פלסטינים עכשיו.
    הוא יעדיף לעבוד בקבלנות, שיקצצו בשכרו, שיפטרו אותו ללא פיצויים, לסבול עליה במחירי המזון, להזרק למלחמה חסרת פשר נגד אוייב תמידי ולסבול מאפליה עדתית ומגדרית, כי זה עדיף מאשר לקבל מצב דומה שבו האפליה העדתית תקצין ותתווסף לה אפליה דתית, ומי יבטיח כי השאר גם לא יחמיר.

  11. אור ליובל הגיב:

    אבל גם כשדניאלה תיגרר על הריצפה עדיין לא תיפתר הבעיה. אם יהיה מדובר בהסכם בין השליטים שלנו למשת"פים בגדה, הדיכוי של העובדים הפלסטינים ימשך, רק שהחלק הצבאי שלו יעשה ע"י קבלני משנה פלסטינים, וכמובן תוך המשך של דיכוי ערביי ישראל.
    מבחינה מעמדית השאלה אם השליטים הישראלים יואילו לסגת משטחי הכיבוש אמנם חשובה אבל היא לא מהווה פתרון לעובדים משני הצדדים.

  12. חררדו לייבנר הגיב:

    אחד של ההיבטים מה שניסיתי לומר כאן מוצג בצורה הרבה יותר מוצלחת על ידי חביבה קשת באתר העוקץ:
    — קישור —

  13. דרור קאופמן לא בל"ד הגיב:

    האם לא חסר פה האלמנט המעמדי, שכה נחוץ בדיון המרכסיסטי לניניסטי. וכיוון שלמעלה ממחצית האוכלוסיה הם נשים, בולטת בחסרונה התייחסות למעמד האישה, ובמיוחד במיגזר הערבי (שם מטאטאטים את הנושא מתחת לשטיח, וגם לחד"ש יש על מה לעבוד כאן).

  14. דרור בל"ד- לציוני (3) הגיב:

    חברי הכנסת הערבים כן מייצגים את החברה שלהם, גם כאשר הם מדברים על הכיבוש ועל שלום ומלחמה. הרי החיים של האזרחים הערבים לא נסובים רק סביב המים, הבריאות הדיור והאדמות . חיינו מכילים גם ערכים כמו כבוד לאומי, ואנחנו גם חלק מעם. אני נבחרתי בזכות העמדות הפוליטיות שלי גם בנוגע לשלום הצודק ולכיבוש, ולכן המאבק נגדו הוא חלק מהפרוגראמה הפוליטית שלי.

    אז אנא, שאף אחד לא יטיף לנו איך לפעול למען האזרחים הערבים, בטח לא אלה שחתומים על עשרות ומאות החלטות שמפלים אותנו.

    ח`כ חנין זועבי (בל`ד)
    נאום בפני כנסת ישראל
    18.3.09

  15. דמוקרט הגיב:

    חברים יקרים, אם יש הגדרה טובה ל"טרול" ברשת, זה מישהו שמנסה להשתלט על הדיון ולהסיט אותו לעבר מחוזותיו הפרטיים, כשהוא מתחזה לגולש תמים שנכנס כדי להביע את דעתו בסוגיה. כמו עדר פתיים ופתיות אתם נגררים שוב ושוב לסוגיית העל בחייו של כל מי שמתעניין במאבק מעמדי בארץ- "האם לעבור לבל"ד", במקום לדון בנושאים החשובים מאד שמעלים הכותבים. אנא מכם, גלו בגרות ותלמדו פשוט להתעלם.
    ולעצם העניין- מאמר שמעלה נושא חשוב מאד, אבל אני נוטה להזדהות עם הביקורת של יובל הלפרין- בתנאים של מאבק קולוניאלי, הרתיעה של מזרחים בפריפריה, של אתיופים ושל מהגרים רוסיים מהשמאל הרדיקלי, היא כמעט אינהרנטית.

  16. עומר הגיב:

    במודל שאני מציע, למחבר/ת המאמר/ת תהיה זכות מלאה למחוק הודעות לא ענייניות או הודעות שהוא/היא בוחרים לא לענות להם או שהם לא אוהבים או שסותרים נקודות מפתח במאמר המקורי.

  17. דניאל/ה קלטי הגיב:

    חררדו,
    אתה רוצה להרחיב, את בסיס-התמיכה של השמאל. יפה מאד. גם אני.

    חבל רק, שזה ממש אבל ממש בלתי-ישים.

    בוא נבדוק, לשם התחלה, מה עבר עלינו בשנה האחרונה, שנת 2009 הארורה. התחלנו במלחמה: ישראל, החמושה עד לשיניה בכל נשק אפשרי, הפציצה, בטירוף חולני, אינספור בתי-מגורים, בעיר הצפופה בעולם. טבחה מאות ילדות וילדים. ומה אצלנו?
    למעט קומץ זעיר, מיעוטון כמעט אפסי, של מוחות ומוחים – כלל הציבור היהודי/ציוני/דובר-עברית בארץ (לרבות, כמובן, כל אותן "שכבות עממיות", שאתה חפץ כל-כך לקרבן…), תמך בלהט בהפצצות הברוטאליות, תוך התעלמות מוחלטת, מן הפגיעה באזרחים ואף תוך נסיונות ברורים לביצוע לינץ’ בנו, המוחים נגדן. אני יודע זאת – הייתי שם ואף חוויתי על בשרי, את הדיכוי המשטרתי המפלצתי, של כל מחאה שלמנית שהיא – ותהיה שלווה, קטנטנה ומינורית, ככל אשר תהא – וכזכור לרבים, אף כתבתי על חוויותיי-שלי הקשות (קישור). וחשוב מאד מאד לציין: לא רק ה"מזרחיים", ה"אתיופים", ה"רוסים" והדתיים, לא ניצבו לצידנו (להיפך: כציבורים, כמסות, היו אלה בין מובילי-ההסתה!!), אלא גם אנשי מר"צ, "שלום עכשיו" ועוד = כל אותם, המכנים עצמם בכינוי המופרך "שמאל" ציוני… – לא-ממש היו שם עמנו, אלא בלב ולב, חלקם נגד המלחמה וחלקם בעדה, חלקם קוראים להפסקת-אש וחלקם מוכנים למהר ולהתגייס, לקחת חלק בהפצצות מן האוויר (כי בהן, יהרגו רק אזרחים פלשתיניים), אולם להתנגד לכניסה צבאית קרקעית (כי בה, שומו-שמיים, עלולים להיפגע גם בני זרע-האדונים…). הרי ג’ומס עצמו, אסר(!), על חבריו לסיעה, להפגין נגד המלחמה ויריב אופנהיימר (ראש "שלום עכשיו") תמך, בהתלהבות, באהוד ברק (שר המלחמה!!), תוך שהוא מודיע על נכונותו, להתגייס לשירות מילואים קרבי בעזה…
    אני מדגיש את עמדת האנשים האלה, כי אלה הם ה"פחות-גרועים", למעשה, מקרב הציוניים; כל השאר, עסקו בעיקר בצריחות הסטריות (ובלתי-נפסקות) – בכלל כלי-התשקורת הציוניים, המשת"פיים והכתבלביים – "לירות!! לשטח!! להפציץ!! למחוק!! לא להפסיק!! מ— לערבים!!!"

    ואחרי מלחמת-תעמולת-הבחירות-ורצח-הילדות בעזה, באו הבחירות עצמן. נו, ומה היה לנו בבחירות?
    כמובן, מלבד (אולי) החרדים האשכנזיים, בשום מגזר שהוא, לא קיימת הצבעה הומוגנית, של מאה אחוז; אולי אף אצלם לא. ואולם, למי הצביעו, כמעט כלל בניו ובנותיו, של ציבור דוברי-הרוסית במדינה?
    "רק ליברמן, מבין ערבית!! דא!!"
    חמישה-עשר מנדטים!!! רובם המוחלט, דוברי-רוסית ואילו השאר – ערב רב פשיסטי, מכל אותן אוכלוסיות, שמנית ברשימה שלך, על האוכלוסיות, שלדעתך צריכה חד"ש "לקרב"!! אז – האם זה, בכלל, ריאלי, לשיטתך, לקוות לכך?
    לדעתי לא. מה, מאות-אלפי בני-אדם, יום אחד יזעקו, ססמאות כהניסטיות ויודאו=נאציות במובהק, של מוות לזה ומוות להוא – ולמחרת, יקחו חלק במפגשי דו-קיום, יתחבקו עם אלה, שרק אתמול קראו, להשמדתם הפיזית – וישירו יחדיו, שירי שלום ואחווה?

    בחלום בלילה!!

  18. דניאל/ה קלטי הגיב:

    הלאה!! מאז החורף האפל ההוא ועד היום, חזו עינינו, בין השאר, בכנס של קהילת הלהט"ב, שנערך בשיתוף-פעולה מלא, עם תנועה ימנית גזענית, מן האגף החשוך ביותר, של המפלגה הרפובליקנית, בשם "I-Pride" = כנס, אשר תכליתו האחת והיחידה, היתה להלל, את ישראל ה"נאורה", ה"וילה בג’ונגל", המגינה כל-כך, יענו, על זכויות-הלהט"ב – בניגוד, כמובן, למצבם בארצות האסלאם החשוכות… כמו, למשל, בעזה החטאה, החמא"סית והאיומה… זה, שחלק מהישגי אותה ישראל, היה גם טבח, של למעלה ממאה להט"בים בעזה (ע"פ השיעור הסטטיסטי, של עשירית מכלל האוכלוסיה וכו’) – כלומר, בוודאי יותר, ממה שהחמא"ס רצח מהם… – זה, מן-הסתם, לא הוזכר.
    אחד המשתתפים, אגב, באותו כנס, היה לא אחר, מאשר ח"כ ניצן הורוביץ = ח"כ לכל עת: יום אחד, מפגין עמנו באחד במאי – ובמשנהו, חובר לחשוכים בגזענים, הכל ע"מ לשרת, את מה שהוא מדמה, כמטרות קהילתו העלובה… קהילת הלהט"ב ה"נאורה", אשר מרבית בנותיה ובניה, לא העלו כלל על דעתם, להפגין נגד זוועות-המלחמה! אלא, להיפך: היידה, להתגייס!! כלומר, אלה מביניהם, המודעים, בכלל, למשהו, מלבד לתכניות-הריאליטי (בררר), או לבתי-הקפה, שבשדרות רוטשילד, ת"א.
    והמוחים המעטים, נגד המלחמה והכהניזם, נותרו גם שם, בחזקת מיעוט – ובדרך כלל, בדיוני-הטוקבקים למיניהם ב"גו-גיי": מיעוט נרדף.

    הלאה!!

    כולנו זוכרים עדיין, את "הקואליציה הרחבה", שנבנתה מסביב לקריאה "עיר לכולנו!" בבחירות המקומיות בת"א. אופס, קואליציה בלי ערביי-יפו, ליהודים בלבד – אבל, בסדר, מה אתה רוצה, חשוב לקרב, את ה"עממיים" תומכי-ש"ס!! אז שהערבים הקטנים, יתכבדו-נא ויחכו קצת בפינה, עד שיגיע תורם! כי יותר חשוב לנו, שה"עממיים" יאהבונו…

    והנה, לפני מספר חדשים, לפתע-פתאום שמעתי דיווח, על "מחאה המונית", של תושבי שכונות דרום תל-אביב – ובקריאה למה?

    לגירוש כלל מהגרי-העבודה!!

    אכן, אילו בני-ברית נהדרים, עממיים וגזעניים ואותנטיים ומתוקים… והעיקר: תומכים בדב חנין!! וגם בגירוש-ה"זרים". וגם במוות לערבים. אבל מה זה חשוב. העיקר, שיצביעו לנו… חזית רחבה, נגד כרישי-הנדל"ן!! And nothing else matters…

    ולכל פעילינו הלא-יהודיים (ואוטוטו, מן-הסתם: גם לכל פעילינו הלא-סטרייטיים… או הנוסעים בשבת…): צר לנו!! רוצים אנו לגדול עוד קצת אלקטוראלית ואצלכם – מה לעשות – מלאי-המנדטים מוגבל…

    האם במלחמה הבאה, ימנע גם דב מלהפגין?

    וחררדו?

    ותמר?

    מחשבה מחרידה, אני יודע – אבל…

  19. אהוד הגיב:

    אותן ססמאות של השמאל הישן – אך במקום סרוב לשרת בצבא השתמטות לגיטימית של שרות לאומי (מזכיר משהו מבחינת: "אתם תסתכנו בקרב ואנחנו נסתכן במועדוני תרבות")
    צביעות לשמה

הגיבו לסליחה?

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים