הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בדצמבר, 2009 10 תגובות

לא מכבר ציין קיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל 80 שנים להיווסדו. כמי שחי מספר שנים במרחביה, תחילה כתלמיד המוסד החינוכי (כך כונו בתי הספר התיכוניים בתנועת הקיבוץ הארצי) ולאחר מכן זמן קצר כחבר קיבוץ, קיבלתי דוא"ל מהקיבוץ בו התבקשתי לשלוח זיכרונות במטרה לפרסמם בחוברת שתצא לקראת היובל. נעניתי ושלחתי שלושה קטעים שעלו בזיכרוני. עורכי החוברת הודיעו לי בתשובה, כי יסכימו לפרסם את הדברים אם אוריד את הקטעים הביקורתיים. סירבתי. כתבתי להם כי אילו הגבילו אותי מלכתחילה בהנחיה "תכתוב רק דברים טובים",  לא הייתי כותב. זיכרונות והקשרם הם עניין אישי, ורצוי  לא לחזור לימים בהם צינזרו כתובים שלא עלו בקנה אחד עם עמדת התנועה או המפלגה.


פניתי ל"דף הירוק", וביקשתי לפרסם את מה שבמרחביה סירבו. "הדף הירוק" הינו שבועון התנועה הקיבוצית. בעברו היה מוסף שבועי של "על המשמר", עיתונה היומי של מפ"ם, שנמניתי בתקופות שונות עם עיתונאיו. לאחר ש"על המשמר" נדם במרץ 1995 עבר "הדף הירוק" לחסות הוצאת "מעריב". עורכיו וכותביו הם חברי קיבוצים. העורכת הנוכחית, אורית פראג, חברת קיבוץ דפנה, התלבטה, אולם גם היא החליטה בסופו של דבר לא לפרסם את קטעי הזיכרונות. הרי הם לפניכם.

סיפורי מרחביה- שלושה הבזקים מזווית לגמרי אישית


1) סמל בוגרים ומה שבעקבותיו


קבוצת גפן הייתה חלק מגדוד יחיעם בתנועת השומר הצעיר. למיטב זיכרוני היינו הקבוצה הראשונה שקיבלה את סמל הבוגרים בסוף כיתה י"א. זה היה בשנת 1953. הדיונים בקבוצה לקראת קבלת הסמל היו לעתים קורעי לב – כניסה לקרביים של כל אחד. לא כולם עמדו בחטטנות הזו, והיו כאלה שפרצו בבכי. אולם הבוכים, משעה שהסתיים הדיון לגביהם, הצטרפו בשמחת נעורים וחדוות יצירה  לקידוח שחדר לנשמות של הבאים בתור.


הדיון לגבי, כפי שנחרת בזיכרוני, היה יחסית רגוע ולא היה כרוך בפרצי בכי. מאחר והייתי גם מדריך, הקמתי את הקן בעפולה עלית (דבר שכעבור שנים היה מקור לחיכוך ומחלוקת עם מרחביה,  אבל זה סיפור אחר), היה ברור מראש כי אקבל את הסמל, שהרי לא יעלה על הדעת כי מי שנמצא מתאים להדרכה לא יקבל סמל בוגרים. יחד עם זאת,  אחד התנאים לקבלת הסמל היה מחויבות ל"הגשמה", מושג מאד משמעותי באותם ימים, שפירושו התחייבות לחיות בקיבוץ. הנחיות התנועה קבעו שאין להסתפק  במשהו אמורפי כמו "אני מתחייב להגשים", אלא החניך היה חייב לציין גם עם מי יגשים. כך למשל, דגי וחזי, שניים מאגף ילדי החוץ של הקבוצה, הודיעו כי יגשימו עם גדוד יחיעם רמת גן, בו היו חברים בטרם הגיעו למרחביה.


ביקשתי לפטור אותי מהתחייבות פרטנית, שהרי בכיתה י"א זה מוקדם מדי, ולהסתפק בהתחייבות כללית. בטרם בואי למרחביה הייתי חבר ביחיעם ירושלים, ולא רציתי בשלב כה מוקדם לכבול את עצמי לגדוד זה או אחר.  החברים לא ויתרו: אתה חייב להודיע עם מי תגשים. בלית ברירה הודעתי, אני מגשים כאן במרחביה.


את הסמל קיבלנו בטקס לילי, כאשר מאיר יערי, מנהיג התנועה וגם חבר מרחביה,  העניק לכל אחד מאיתנו את הסמל, תוך כדי הצדעה שומרית. (כנראה פרוטקציה לה זכינו בגלל הקרבה המשפחתית של לושק , אחד ממורינו, למנהיג).


התנועה הקיבוצית ראתה עצמה בימים ההם כקבוצת עלית בחברה הישראלית. היא הייתה מיוצגת בקרב מקבלי ההחלטות בצבא, בכנסת, בממשלה, בכלכלה, הרבה מעבר לחלקה הזעיר באוכלוסיה. "הגשמה" נתפשה על ידינו אז, בשנת 1953, כהצטרפות לחלק המשובח והמוערך של החברה הישראלית.


גדלנו וחונכנו על שלוש הסיסמאות שהופיעו כל בוקר בעיתונה של מפ"ם "על המשמר" (נשמתו עדן), "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". (לימים הייתי כתב "על המשמר" בארה"ב ולאחר מכן בעל טור). מאז עברו 55 שנים ובמבט לאחור, זה נשמע ונראה כיומרה ללא כיסוי.


הסוציאליזם ואחוות העמים היו לתפארת המליצה בלבד. הציונות והצבא – אלו היו המרכיבים החשובים. ערבי לא יכול היה להתקבל כחבר בקיבוץ, לא אז ולא היום.


הקיבוצים היו שותפים לשוד האדמות של הפלסטינים שגורשו מאדמתם (ברעם ואחרים), מפ"ם השתתפה בכל הממשלות בהנהגת מפא"י, (לאחר מכן העבודה, לאחר מכן המערך), שהעמיקו את הכיבוש, וכמפלגת שלטון הייתה בעלת מניות במפעל הפושע של בניית ההתנחלויות. עקרון השוויון נפרץ והקיבוצים לאחר ההפרטה, הם חברה קפיטליסטית לכל דבר שהשאירה מאחור את החלשים.


באחת, מי "שהגשים" לא סייע להקמת חברת מופת בישראל, אלא להיפך, סייע להפיכתה של ישראל לחברה אלימה, כובשת, שודדת, מדכאת וגזענית ששולטת על עם אחר ושוללת ממנו זכויות אדם בסיסיות. מי שנשארו במרחביה מתגאים בבניהם שהתגייסו לצבא הכיבוש והגיעו לדרגות גבוהות. דווקא איש כמוני, שלא "הגשים" כנדרש מהתנועה, הגשים הרבה יותר סוציאליזם ואחוות עמים, כאשר הצטרף למאבק נגד הכיבוש, הגזענות והדיכוי, תמך ותומך בסרבני הכיבוש במסגרת המאבק לדמוקרטיה ושוויון, משני צידי הקו הירוק.


2) הצאן וגן הירק


הורי שילמו מדי חודש סכום נאה מאד בכל שנות לימודי במוסד החינוכי של קיבוץ מרחביה, ואני מניח שכך גם הוריהם של ילדי החוץ האחרים. עובדה זו לא הקנתה לנו מעמד של שוויון מלא עם בני הקיבוץ. אינני טוען שהייתה אפליה מכוונת, לא הייתה כזו, אולם, בלי שהדברים נאמרו באורח מפורש ובוטה, היה ברור כי בני הקיבוץ הם במובן מסוים "גזע האצילים" וילדי החוץ הם, איך אומר זאת בעדינות, דרג ב’ בהיררכיה החברתית.


הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בענפים בהם עבדתי, שנחשבו לפחות יוקרתיים, ושאף בן קיבוץ לא היה מוכן לעבוד בהם. כך מצאתי עצמי עובד בתחילה בצאן ולאחר מכן בגן הירק. (ושמא קודם בגן הירק ולאחר מכן בצאן).


בשני הענפים הייתה העבודה כרוכה בלא מעט תסכול. חליבת הכבשים הייתה מבאסת. עבודת ידיים קשה, ותוך כדי החליבה הכבשים והעזים היו מחרבנות לתוך קערות החליבה.


בגן הירק היינו צריכים לסחוב צינורות השקיה ממקום למקום, וקטיף הירקות היה מלווה בכאבי גב וברכיים. טוביה ,האחראי על הענף, היה בבחינת מנהל עבודה שהעביר הנחיות לעובדים, שמרביתם היו ילדים מהמוסד או מחברת הנוער, (אחרונים במדרג החברתי) ודאג שכל אחד יעשה את עבודתו כהלכה.


ובכל זאת, הצלחתי למצוא בשני הענפים גם רגעי סיפוק.


בגן הירק היה  צריך לסגור את ההשקיה בלילה. תמיד התנדבתי לעשות זאת, כי הדבר היה כרוך בנהיגה בטרקטור. זו הייתה עבורי הזדמנות פז לנהוג בכלים שבשעות העבודה לא הייתה לי גישה אליהם. לעתים הייתי נוהג בטרקטור הגדול, דומני שקראו לו "הנומאק", שהיה עבורי הדבר הכי קרוב למכונית. הייתי צריך להתגבר על חרדת הלילה החשוך, שהרי הנסיעה לשדה הייתה כרוכה בחושך מצרים. לא הייתה כל תאורה בגן הירק ששכן מחוץ לגדר הקיבוץ. הנהיגה פיצתה על הכל. מאד אהבתי את הנסיעה בהנומאק.  בדרך חזרה,  לקראת המוסך, הייתה ירידה והייתי מעביר את ידית ההילוכים למצב סרק (ניוטרל) ומתגלגל במהירות העולה בהרבה על המהירות המקסימלית שלו. היום, אילו היה עושה זאת אחד מילדיי הייתי רואה בכך חוסר אחריות, אולם אז, כנער שערג להגה ולא בא על סיפוקו באור יום, הייתה הנהיגה בלילה לגן הירק שמחה של ממש.


לעתים הייתי נוסע עם הטרקטור הקטן של גן הירק, שהיה כלי מעט משונה, צבעו כתום, עם מנוע מאחור, נסיעתו איטית וידית הילוכים מצויה מתחת למושב הנהג.


לעומת שניים אלה, היה טרקטור אחר, הפרגוסון,  שלא הצלחתי להגיע לנהיגה עליו, לא ביום ולא בלילה, ועד היום אינני יודע מדוע הדבר לא עלה בידי.


בענף הצאן אהבתי את היציאה למרעה. הייתי שוהה שעות לבד עם הכבשים, נסחף במחשבותיי עד שבאחד הפעמים שכחתי לחזור בזמן ופתאום אני רואה בא מולי רכוב על חמור אחד משני הרכזים של הענף (שמו פרח מזיכרוני) ושואל בדאגה אם קרה משהו. לא קרה כלום, סתם נער שנסק על כנפי דמיונו והתנתק לזמן מה מהכבשים.


מי גנב לי את הספרים?


לאחר סיום הי"ב ובטרם גיוס לצבא, החלטתי להעביר מבית הורי בירושלים לחדרי בקיבוץ את כל הספרים שקיבלתי לבר מצווה. ביקשתי מהנגר של הקיבוץ (את שמו איני זוכר) לבנות עבורי ארגז בו אוכל לאכסן את הספרים, והוא נענה לבקשתי. מדובר בארגז גדול דיו שהכיל בנוחיות את הספרים. לאחר שאכסנתי את הספרים בארגז, וגם נעלתי אותו, הייתי משוכנע שעתה נחים הספרים במקום בטוח. באחת החופשות מהצבא, חשכו עיניי: הארגז עם הספרים נעלם. הוגעתי אז את מוחי, מי בקיבוץ, לכל הרוחות, יכול לגלות עניין בספרי בר מצווה עד כדי גניבתם? לא הייתה לי תשובה אז וגם כיום אין לי מענה. אם במקרה  מבצע הגניבה עדיין נמצא בקיבוץ, ואם בדרך נס הספרים אצלו, או הוא יודע מה עלה בגורלם, אשמח אם יאיר את עיניי, ויחזיר את האבידה. אני מבטיח לא להתלונן במשטרה, שהרי ממילא חל על כך חוק התיישנות. 

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. אביעד הגיב:

    סליחה, אבל איפה פה הביקורתיות? זה ביקורתי כמו להגיד שמעל 90000 עובדי מדינה כבר הצטרפו לבנק דיסקונט.

  2. תיקון טעויות עובדתיות קשות אצל גדעון ספירו הגיב:

    כותב ספירו:

    "מפ"ם השתתפה בכל הממשלות בהנהגת מפא"י, (לאחר מכן העבודה, לאחר מכן המערך), שהעמיקו את הכיבוש, וכמפלגת שלטון הייתה בעלת מניות במפעל הפושע של בניית ההתנחלויות."

    בדקתי באתר הכנסת ומצאתי שמפ"ם הצטרפה לממשלה בראשות מפא"י רק בנובמבר 1955 והיתה בממשלות השונות במשך שש שנים, עד נוב’ 1961.

    יותר מ-4 שנים אח"כ, בינואר 66′, הצטרפה מפ"ם שוב, במסגרת המערך ונשארה עד ל’מהפך’ במאי 1977. אח"כ הצטרפו אנשי מפ"ם בגלגוליהם השונים לממשלה רק לממשלת רבין ב-1992 ונשארו בה 4 שנים. אח"כ שוב הצטרפו לממשלת ברק ונשארו בה כשנה וחצי, וזהו.

    במילים אחרות: עד למלחמת ששת הימים (‘הכיבוש) היתה מפ"ם בסה"כ כשבע שנים וחצי בממשלה מתוך 19 שנה. אח"כ מתוך 42 ‘שנות כיבוש’ היתה בממשלה בסה"כ כ-15 שנה. היוצא מכך הוא שבמשך רוב זמן קיום המדינה מפ"ם וממשיכיה היו באופוזיציה.

    להבא נא לדייק בעובדות.

  3. לרגב הגיב:

    הכל עניין של טעם. אני למשל מאד נהניתי לקרוא את הטור של ספירו, בגלל שחרג מהפוליטי לעבר חוויות אישיות בקיבוצו מהעבר, וזה היה ממש מרענן. אני למשל גיליתי ספירו חדש שלא ידעתי על קיומו.

  4. אתי. הגיב:

    ביום שהחליטו לא לתת לי סמל בוגרים בכיתי. כאבה לי ההחלטה של הגדוד לא לתת לי סמל בוגרים.הואשמתי בהצטרפות להפגנה בככר מוגרבי שארגנה מק"י בשנת 1953. כי מי שהולך להפגנה שנושאה – "לחם ועבודה" חייב לקבל את האישור של הגדוד.העובדה – שהחלטתי להצטרף להפגנה שארגנו קומוניסטים – היתה הסיבה לשלול ממני את הסמל שכה נכספתי לקבל.

  5. רגב הגיב:

    הערת הקורא: לפעמים מוטב לדלג על טור, מאשר למלא אותו במלל ריק ומיותר לגמרי. יש יותר מדי טקסט בעולמנו, וטקסט חדש צריך לתת איזושהי הצדקה מינימלית ליצירתו

  6. ספירו צודק הגיב:

    למגיב "תיקון טעויות",

    טוב שיש קוראים המדקדקים בענייני דיוק ומעירים לכותבים שלא דייקו בעובדות. אבל הפעם המגיב שגה בהבנת הנקרא. ספירו לא כתב שמפ"ם השתתפה בכל הממשלות בהנהגת מפא"י על גלגוליה, אלא באותן ממשלות שהעמיקו את הכיבוש, ואכן כך היה. אפשר להוסיף גם בכל הממשלות בהנהגת מפא"י-עבודה שניהלו מלחמות. כך היה בממשלה הזמנית ב-1948, מלחמת סיני ב-1956, מלחמת יוני 1967, מלחמת ההתשה 1969/70 ועד למהפך ב-1977. עם חזרת העבודה לשלטון, קודם רבין לאחר מכן ברק, חזרה גם מפ"ם, הפעם במסגרת ר"צ -מרצ. ממשלות אלה החלו בכיבוש ובמארת ההתנחלויות, וממשלות רבין וברק העמיקו אותם. ספירו צודק.

  7. ישר דרך הגיב:

    נעזוב רגע את השאלה המיותרת בעיני האם מפ"ם השתתפה בממשלות מעמיקות כיבוש, ופשוט נביט על האמת המרה הנשקפת מזכרונותיו של ספירו:
    1. לא רק שסוצליאליזם לא יוצר שיווין הוא יוצר הבדל מעמדות על רקע קרבה למפלגה (ילדי חוץ אל מול ילדי קיבוץ).
    מה יש אם כן לתנועה זאת להלין על ההסדר החברתי הנוכחי?
    2.גם תנועות שמאל מובהקות הקימו ישוביהם על קרקע שלפניכן ישבו עליה ערבים. אם כן מה יש ךתנועה זו להלין על ישובים כמו אריאל שלא רק שאינם יושבים על אדמות ערבים, הם הפרחה של גבועות חשופות?

    ישר כוח על חשיפת האמת מאחורי התנועות הללו!
    ישר דרך

  8. גדעון ספירו הגיב:

    לישר דרך,

    אתה טועה בניתוח הדברים. הסוציאליזם כן יוצר שוויון, כמובן אם הוא מוגשם בהכרעה חופשית של בני אדם ולא נכפה על ידי משטר עריץ, שאז הוא מתעוות ומסתאב כפי שהתרחש בבריה"מ וארצות הלוויון שלה.
    מה שקרה בתנועה הקיבוצית בהקשר של שוויון, שהיא ויתרה על הסוציאליזם, כלומר ויתרה על השוויון, ואימצה את השיטה הקפיטליסטית, מכאן ההפרטה, הפערים בשכר והשארת החלשים מאחור.

    אשר לקיבוצים שקמו על אדמה ערבית, אין ספק שזה נכון, אבל מכאן אין להקיש כי מעתה ואילך מותר להמשיך בשיטה עד אין סוף גם מעבר לקו הירוק.
    בניגוד לאמור על ידך ההתנחלויות בשטחים הכבושים קמו כולן על קרקע גזולה, בין קרקע של הלאום הפלסטיני, מה שקרוי קרקעות מדינה, ובין על קרקעות פרטיות שנשדדו מידי בעליהן על ידי הכיבוש הישראלי.

  9. מאת מפ"מניק למגיב ‘לספירו צודק’ הגיב:

    מה אתה מנסה לשחק אותה – האוראקל מדלפי? מזיז את הפסיק ימינה ושמאלה כדי לשנות את משמעות הדברים?

    הרי לפי ‘פרשנותך’ לדברי ספירו השתתפה מפ"ם רק בממשלות ש’העמיקו את הכיבוש’, אבל לא בממשלות האחרות.

    אתה מבין בכלל את דברי האיוולת שלך שבעזרתם אתה מנסה לחלץ את ספירו מההאשמה הכבדה של מניפולציה מכוערת של העובדות?

  10. מרחבייתי הגיב:

    מעניין !חוויות של נער ללא הוריו בחברה שידעה להיות גם אכזרית לזר ולשונה.מה חשובות דעותיו הפוליטיות בהקשר לזכרונות הילדות. דבריו כל כך נכונים ועצובים.לניצולי קיבוץ יש גם זכרונות יפים ובקיבוץ ידעו גם לתת.הורי אימצו לביתנו ילדים מחברות נוער וילדי חוץ מהעיר .כל מה שהיה לנו ,ולא היה הרבה,היינו מתחלקים ברצון.כך חונכנו וכך אנו מחנכים את ילדנו

הגיבו לגדעון ספירו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים