הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בדצמבר, 2009 115 תגובות

במאמרי הקודם כתבתי על שלילת ההתערבות והפלישה לארצות אחרות בשם זכויות אדם כביכול, שמביע יאן בריקמונט, באופן חד משמעי, בספרו אימפריאליזם הומניטרי. בריקמונט אינו מדבר על פולשים בעלמא. לגבי דידו, המעשים הללו מתחברים יחד למקור אחד, הלא היא המעצמה החזקה בעולם – ארה"ב.


בריקמונט כותב: "זו ארצות הברית על כוחה הצבאי המקיימת את העולם הבלתי צודק באופן קיצוני שבו אנו חיים. "ארה"ב, ולא עיראק או יוגוסלביה, היא הארץ שהכוחות המתקדמים בעולם מתעמתים אתה וימשיכו להתעמת אתה, עימות אחר עימות. כל הצלחה של ארה"ב במלחמה או בדיפלומטיה היא, לפחות בחלקה, נסיגה של הכוחות המתקדמים".

יש לומר, שבריקמונט מניח כאן רף גבוה מאוד לתנועות לזכויות אדם ולתנועות מחאה שונות. הרי בחוגי שמאל רחבים קביעה מעין זו נראית מוגזמת מאוד. לא פעם אתה שומע תמיהה של "שמאלנים" השואלים: "האם אמריקה אשמה בכול?" בארה"ב עצמה שואלים לא פעם בתמיהה – "למה הם שונאים אותנו?" ורואים בזה קנאה לשמה וטינה לדוד סם המיטיב. על כך בריקמונט מעיר בכתבו, שבמקום שישאלו מדוע שונאים "אותנו" מוטב שישאלו – מדוע שונאים את "המדיניות שלנו" – ואז יוכלו לחשוב מעט במה מדובר. ובסוגריים, גם אצלנו המצב דומה. במקום השאלה, "למה שונאים את ישראל?" יש לשאול: "מדוע שונאים את מעשיה של ישראל?"


בריקמונט מנסה לנווט את התנועות להגנה על זכויות אדם והמחאה לכיוון התוקף. הוא יוצא נגד הגישה של "נגד זה ונגד זה גם כן": "נגד בוש וגם נגד סדאם חוסיין" או "נגד נאטו וגם נגד מילוסוביץ’". והוא שואל: כלום מישהו יצא בשעתו "נגד ארה"ב וגם נגד וייטנאם"? או במלחמת העולם השניה – "נגד היטלר ונגד סטאלין"?


הרצון לרצות את כולם, לרכך את המחאה ולתת לכוח הגדול לעבור ולכבוש (את עיראק או את הבלקן), מחטיא את המטרה ולמעשה, הוא עוזר לחזק את התוקף.


כך למשל, הוא מבקר ארגונים לזכויות אדם כגון, Human Rights Watch ואמנסטי הבינלאומי, אשר בפרוץ מלחמת עיראק פירסמו קריאה תקיפה לכוחות הלוחמים (כינוי נייטרלי לתוקף ולנתקף גם יחד) לשמור על חוקי המלחמה. שום מילה על אי חוקיותה של הצתת המלחמה עצמה או, מה שהחוק הבינלאומי מכנה, "פשע עליון" מצד מי שפתחו במלחמה. בריקמונט ממשיך ואומר: ארגונים אלה כמו מציעים לאנסים להשתמש בקונדום, זה אולי טוב מלא כלום, אך לבסוף אפילו לא נעשה בהם שימוש. והוא חוזר: האידיאולוגיה של התערבות בשם זכויות אדם הייתה האמצעי המושלם להריסת תנועות שלום ותנועות אנטי-אימפריאליסטיות".


גם בישראל קיימת בקרב ארגוני זכויות אדם אמביוולנטיות ביחס להתערבותה של אמריקה ברחבי העולם. עדיין זכור לי כיצד בזמן חיבור עצומה נגד הפלישה לעיראק התנהלו בינינו וויכוחים סוערים בשאלה, מי אשם יותר, ארה"ב או סדאם חוסיין? עם זאת, יש לציין לטובה את ארגוני זכויות האדם הישראלים הממלאים תפקיד נהדר כאשר מדובר במחאה נגד הכיבוש הישראלי. בקרנות הרחובות בערים, בנעלין, בבילעין ובשייח ג’ראח הם מפגינים ללא מורך רוח ובהתמדה נגד הכיבוש. (אך, בעצם ארגונים אלה הם יותר ארגונים נגד הכיבוש ולמען השלום מאשר ארגוני זכויות אדם במובנם המצומצם).


בריקמונט הולך בעקבות הפובליציסט טוני יודט, שכינה את הליברלים שתמכו בתמימותם בהתערבות האמריקאית בעיראק למען כינון דמוקרטיה כביכול, ובכך סייעו לתעמולה האמריקאית, בכינוי "האידיוטים המועילים של בוש". כיום, יתכן שאפשר כבר לדבר על "האידיוטים המועילים של אובמה". כמה נאומים יפים שלו העבירו אותם על דעתם והם הפכו לחסידיו הנלהבים, וכך הצליחו להחליש את המחאה העולמית התקיפה שהיינו עדים לה בשנות בוש. כאילו יש הבדל ממשי בין מדיניות בוש לזו של אובמה. מי שמטיל ספק בכך שיצא וישאל את העיראקים, האפגנים והפלסטינים, ולאחרונה, אפילו חלק גדול מן האמריקאים.


פרס נובל לשלום


נאומו של אובמה בעת קבלת "פרס נובל לשלום" (מעשה אורווליאני כשלעצמו) הוא דוגמה אווילית במיוחד לנתינת במה לאימפריאליזם ההומניטרי שאותו מגנה בריקמונט. הנה עומד לו נשיא אמריקאי, שהחליט לאחרונה לשלוח עוד 30 אלף חיילים לאפגניסטן, צעד מלחמתי המוערך כאימוץ מלא של מדיניות בוש, ודווקא אז מוענק לו פרס השלום. זהו נשיא המחזיק צבא כיבוש בעיראק, נשיא שלאחרונה עוד העלה את התקציב הצבאי האמריקאי הדומה בגודלו לתקציבן הצבאי של כל מדינות העולם. נשיא המחזיק 700 בסיסי צבא ביותר מ-100 ארצות בעולם, המאיים חזור ושוב על איראן ("האופציה על השולחן"), מקבל את פרס נובל לשלום! ובנאומו הוא מסביר שיש מלחמות צודקות. אלו הן, כנראה, המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, שלפיו נכפו על אמריקה, והן, כמובן, מתנהלות למען ההומניזם והדמוקרטיה. הנה הוא מזכיר לנו שהוא המפקד העליון של צבא ארה"ב, וכי הוא צריך להגן על ארצו. הארץ בעלת העליונות הצבאית המוחלטת בעולם (עובדה שהנצים הליברלים מזכירים לנו תמיד בהנאה מרובה) צריכה לאסור מלחמה מתוך פחד וכדי "להגן" על עצמה. אבל כזהו מנהגן של אימפריות. כבר הרומאים טענו, שכל מלחמותיהם היו מלחמות מגן וכך, תוך מלחמות הגנה בלתי פוסקות, הפכה רומא לאימפריה אדירה.


התמונה העגומה הזו באוסלו, שבה הוענק פרס נובל לשלום לוורלורד הגדול בעולם, היא גם תמונה אירופית מובהקת. שופטי הפרס הם אירופאים וגם הקהל המתמוגג והמוחא כפיים הינו ברובו כזה. אולם ראוי להזכיר שמוחאי הכפיים הללו מייצגים כ-80 אחוז מן ההוצאות הצבאיות בעולם (זהו, בערך, התקציב הצבאי של ארה"ב ובנות בריתה באירופה). והם שמטיפים, בעיקר לעולם השלישי, על שלום ועל זכויות אדם.
 
וכבר נמצאים גם "אידיוטים מועילים" חדשים של אובמה, והפעם הם העיתונאים בעולם המערבי, הנפעמים עכשיו מן ה"ריאליזם" בנאומו של אובמה. הם מסבירים שאובמה מבין שאי אפשר להגיע לעולם אידיאלי ומסתפקים בעולם הריאלי של המלחמות ה"צודקות" של אובמה בעיראק ובאפגניסטן, בהכנות למלחמה נגד איראן, ולריאליזם של הכיבוש הישראלי והמצור על רצועת עזה.


כאשר בריקמונט מדגיש את התפקיד המרכזי שאמריקה ממלאת בהפרות של זכויות אדם ברחבי העולם במלחמותיה הגדולות והקטנות, הוא מנסה להסביר זאת גם לרבים וטובים בתנועות לזכויות אדם בעולם ואצלנו. ביניהם נמצאים לא מעטים (בשום אופן לא כולם או רובם) התולים את תקוותיהם דווקא בארה"ב הזאת. כאשר נבחר אובמה לנשיאות, הם נעשו אופטימיים. האופוריה לא ידעה גבול. ואילו עתה הם נאנחים ושואלים-מקווים, מתי כבר יתעשת אובמה ויכפה על ישראל נסיגה מן השטחים.


הסיבה לכך היא, שבעצם הם רואים את ארה"ב ואת משטרה כדוגמה לשאיפות של התנועות לזכויות אדם. ארה"ב משמשת להם דוגמה לשמירת על זכויות אזרח: בחירות אחת לארבע שנים, עיתונות חופשית, שוק חופשי. לזכויות אלו הם מייחלים. ניתוח חברתי של ארה"ב ומשטרה אינו מעניינם כי המושגים קפיטליזם ויותר מזה – אימפריאליזם – אינם מתחומי עניינם. הם דוחים בשתי ידיים גישה "אנטי–אמריקאית". הם גם תופסים את עניין זכויות האזרח כתרבות אירופית העומדת כנגד תרבות המזרח ה"פרימיטיבית".


קודם האוכל אחר כך המוסר


בריקמונט אינו עושה הנחות למערב: לא הייתה שום אידיליה, הוא כותב, ביצירת מדינות הלאום האירופיות או של ארה"ב. מלחמות, השמדה של אוכלוסיות ילידיות, רדיפה ללא רחם של כוחות צנטריפוגליים מבפנים. בריקמונט ממשיך ואומר: אילו הרוסים היו מעוללים לצ’צ’נים מה שהאמריקאים עוללו לאינדיאנים לא היה כיום סכסוך עם צ’צ’ניה. היא לא הייתה קיימת. הוא אינו תומך בהתנהגות הרוסים בצ’צ’ניה, אך הוא מציע לאנשי המערב להפגין מעט יותר צניעות כאשר הם מדברים על סכסוך זה או על סכסוכים אחרים.


והוא מוסיף כי לו סין או יוגוסלביה היו נהנות מתקופה ארוכה של התפתחות כלכלית והיו מגיעות לרמתו הכלכלית של המערב, יתכן מאוד שטיבט וקוסובו היו דומות כיום במצבן לווילס בבריטניה, חבל ברטאן בצרפת, לבסקים בספרד ולקורסיקה.


בעיני בריקמונט רחוקה גם התפתחותה של סין כיום מלהיות אידיאלית. הוא מדמה אותה לאנגליה בזמנו של דיקנס. את המערב המגנה את סין הוא שואל, למה מצפים מן הסינים? האם קולוניזציה שלנו? (כמו שאנגליה נהגה בשעתה?) מה רוצה המערב מן העולם השלישי? שואל בריקמונט. האם הוא מצפה להתפתחות כמו זו של המערב כלומר, מלחמות עקובות דם ביניהן, מלחמות דת ואזרחים בתוכן, חוסר דמוקרטיה ובוודאי התעלמות מזכויות אדם כפי שאנו מכירים כיום? או אולי דורש מהם המערב לוותר על המסע הקשה של התפתחות כלכלית אל רמת חיים גבוהה יותר. כלומר, שימשיכו לרעוב ובלבד שישמרו על עקרונות נעלים שאירופה ואמריקה בתנאים דומים אלה מעולם לא שמרו?


האם המערב מוכן לוותר על רמת חייו לטובת הארצות המתפתחות? (רק השבוע בוועידת האקלים שהיתה בקופנהגן למדנו שהמערב אינו חולם לעשות זאת).


בריקמונט מסתייג גם מעמדת המערב כלפי ברית המועצות. עמדת ברה"מ בתקופת המלחמה הקרה היתה, לדעתו, הגנתית בעיקרה. הוא אינו מקבל את השיח המערבי המקובל, המבקש לראות בסטאליניזם לא יותר מתוצאה פנימית של המשטר. לדעתו, איש אינו יכול לחזות מה היה קורה בברה"מ אלמלא היא נולדה מתוך זוועותיה של מלחמת האזרחים והייתה מחוייבת להשיג בתוך עשור את המערב, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה צבאית, לנוכח הסכנה הנאצית. לפיכך, הוא מבקר את עמדת הטרוצקיסטים, האנרכיסטים ורוב המפלגות הקומוניסטיות, המתחרים כיום זה בזה בהוקעת הסטאליניזם, בלי להתייחס לכך שהוא היה, במידה רבה, תגובה לאיומים ולהתקפות מבחוץ. לדעתו, התנהגות זו הינה התקפלות בפני האימפריאליזם.


כשלון הסוציאליזם המדעי, טוען בריקמונט, הוביל אנשים רבים בשמאל בחזרה לסוציאליזם אוטופי. בנקיטת עמדה של טהרנות מוסרית, אוניברסלית, אבסולוטית ומיידית המולידה אי התערבות פוליטית כדי שלא יואשמו, חלילה, בתמיכה בסטאלין או בפול פוט. יש לזכור, מטעים בריקמונט, שבכל פוליטיקה יעילה יש גם צדדים אפלים וכי לא פעם יש להגן על הרע במיעוטו כנגד הגמוניה אמריקנית.


ספרו של בריקמונט הוא ספר של אדם רדיקלי אמיתי, שאינו חושש לשאול גם את השאלות הקשות ביותר ואינו מסתפק באמירות מקובלות וסתמיות. הוא גם אינו חוסך את שבט ביקורתו מן השמאל. יש להניח, שחלק מדעותיו יעוררו ויכוח בין אנשי שמאל. אך נראה, שהגיע הזמן לעורר מחדש שאלות שנקברו מתחת למסך הכבד של הדעות המקובלות.
 
תקצר היריעה כאן למסירת שלל הרעיונות המובעים בספר החשוב הזה. אהבתי במיוחד את האופן שבו רואה בריקמונט את המערב האימפריאלי-מתנשא דרך עיני העולם השלישי. בכך הוא הלך בדרכיהם של פאנון, לינדקוויסט, טריק עלי, וישי פראשאד ועוד רבים.


פעם שאלו את גנדי מה דעתו על הציוויליזציה המערבית והוא ענה: זה רעיון מצוין.


Bricmont Jean. Humanitarian Imperialism – (Using Human Rights to Sell War); Monthly Review Books; New York, 2006.

תגובות
נושאים: מאמרים

115 תגובות

  1. דן לקורא אנגלי – המשך הגיב:

    כפי שתיארתי בתגובתי הקודמת, הכיבוש הישראלי את הפלסטינים הוא בבחינת "אין חדש תחת השמש".
    כאן המקום לציין שאני מתנגד נמרצות לכיבוש ולדעתי מפעל ההתנחלות הישראלי הוא טעות איומה ופשע מלחמה (למרות שגם כאן יש נסיבות מורכבות שכן השטחים נכבשו בעצם מירדן וממצרים),
    אבל הדבר אותו אני רוצה להסביר הוא שהנסיון לגרום לכיבוש להיראות כמו נאציזם ולשוות לישראלים מפלצתיות וחוסר אנושיות נובע ממניעים נפשיים פרטיים של מיכאל שרון, שאין לי את הכלים המקצועיים לפרשם ולהבינם,
    אבל אין לזה אחיזה במציאות.

    הכיבוש התחיל בגלל הצלחה במלחמה לגיטימית. מאותו רגע נעצמו עינינו מלראות את הפלסטינים בדיוק כמו שמרבית אוכלוסיית העולם מתעלמת מסבל אנושי המתרחש ממש לידה.
    הטעות שלך ושל שרון היא שהכיבוש הוא בעצם עניין הרבה יותר פאסיבי(לא לראות, לא להבין, לא להזדהות) מאשר משהו אקטיבי ומתוכנן שמטרתו לגרום סבל לזולת.
    זהו עצם העניין- במקרה הזה אין בכלל "זולת"… ולא בכדי אמרה גולדה מאיר ש"אין עם פלסטיני" במקום משהו כמו "זכותנו לכבוש אותם".

  2. מ. הגיב:

    קורא אנגלי הבין ומתאר במדוייק וברגישות את שורש הדבר שאני מנסה להבין אותו: "אי אפשר להסביר זאת רק באהבת נדל"ן או ממון, או אפילו כוח. חייב להיות איזה חסך במרכיב אנושי מסוים, איזו טראומה, חייב להיות משהו חי ונושם מתחת לפני השטח. הרושם שלי ש מ. מנסה לגעת בו".

    לא ראיתי את הסרט של יואב השמיר (אנסה לראותו), אך אני שמח שיש בנו המתלבטים בבעייה הזאת שהיא בשורש חיינו, ואינם רק צווחים "אנטישמיות" כלפי ביקורת על יסודות משונים ובולטים בסאובם בחיינו. אשר למאה היהודית, כל ראשי 19 הגולגים הגדולים ומאיישי מנגנון החיסול של סטלין היו יהודים. יהודים כמו הנרי מורגנטאו, הרמן קאהן והנרי קיסינג’ר, היו מחרחרי האימפריאליזם האמריקני, מול מגמות הבדלנות שמקורם במורשת הבריטית. כשם שבנימין ד’ישראלי היה מחרחר האימפריאליזם הבריטי. יהודים הם גם אלה שעסקו בסחר עבדים והביאו את העבדים לאמריקה.

  3. לדן מקורא אנגלי הגיב:

    דן, אינני מיכאל שרון. נא הרפה מזה.
    כפי שאמרתי אינני מומחה להסטוריה וגם לא לאנתרופולוגיה ובעצם ההשכלה שלי במדעי האדם היא בסיסית ומטה. אין לי יכולת וכישורים לנתח את ההיסטוריה ברחבי כל העולם על כל אסונותיו וכל אכזריותו. ואין לי ספק שה"משהו" שבו דיברתי אינו משהו האפייני רק ליהודים, לכן העניין הגזעני כביכול נופל ואין לו שחר. כלומר אני מסכים אתך שמדובר בתופעה שהיא פסיכולוגית אנושית כללית אבל אי אפשר להמנע מההבחנה שביהודים רבים (בהחלט לא כולם) זה בולט. האם זו טראומת השואה?
    בהחלט יכול להיות שכן.

    גם אם הפלסטינים היו עוזבים מרצונם והארץ היתה נשארת "נקייה" מהם, עדיין הליגה נגד השמצה בניו-יורק היתה ממשיכה לפעול ללא שום שינוי בעצמת הפעילות שלה וזה הדבר שקראתי לו עקום (כמובן שגם הכיבוש עקום אבל זה רק בונוס).

    החיפוש המתמיד אחר אנטישמיות בזכוכית מגדלת, הנקמה בגויים, החיטוט הבלתי נלאה במסכנות הוא מתמיהה ומדאיג וגם דוחה ומסקרן כתופעה.
    מעין חזרה למעיין השואה ללגימה נוספת.

    אין יום שלא עובר ללא אזכור עתונאי או חינוכי או צבאי של דברים הקשורים לאנטישמיות או לשואה ואין סימן לדעיכה בפולחן הזה.

    לכן לדעתי זו תופעה קיימת ועל זה קשה להתווכח. על הפרשנות לתופעה זו – על זה אפשר לדון והסרט שדיברתי בו הוא נקודת התחלה לא רעה.

  4. דן לקורא אנגלי הגיב:

    לא הבנתי את האמירה "אי אפשר להמנע מההבחנה שביהודים רבים זה בולט".
    אתה מחפש את המטבע מתחת לפנס.
    אם היית בוחן את הגישה הסינית לכיבוש טיבט היית יכול לומר ש"ישנם סינים רבים זה בולט", כנ"ל "טורקים רבים אצלם זה בולט" בעניין דיכוי הכורדים
    ו"סודנים רבים אצלם זה בולט" בדארפור.
    זהו בעניין האכזריות היהודית, כביכול, ואני מקווה שסיימנו עם ההשוואה הגזענית בין היהודים לשאר העולם.

    בעניין הדפסנסיבה היהודית:זו בעיית הביצה והתרנגולת. אתה מציג זאת כאילו אין אנטישמיות בעולם, ואתה כמובן טועה.
    הליגה נגד השמצה תפעל כל עוד יהיו משמיצים, וטוב שהיא פועלת.
    השואה היא טראומה שלא היתה כמוה ולכן התגובות וההשפעה מרחיקת הלכת.
    גם הנאכבה הפלסטינית היא תופעה ש"אין יום שלא עובר ללא אזכור עתונאי או חינוכי או צבאי שלה". ומהי הנאכבה לעומת השואה…?
    אגב, ראה את מספר איזכורי הנאציזם והשואה כאן באתר הזה, ז.א. ש"הפולחן" עליו אתה מדבר קיים גם כאן אצל אנשים שהם כביכול "משלנו",
    מה תגיד על זה?

  5. קורא אנגלי הגיב:

    למעונינים קישור לסרט השמצה.
    הערה: השירות מערוץ 4 הבריטי זמין ב UK למשך 29 ימים מהיום. אני בתקווה שאין הגבלה על גולשים ממדינות אחרות (בשל זכויות הפצה וכדומה).

    — קישור —

  6. מ. למי יש כבוד הגיב:

    נימאס להתווכח עם "מסבירים". אתם מדללים כל דבר לטריביה, ומתעלמים מהעיקר. אתם פוגעים בערך האינפורמטיבי של מידע. צאו וראו איך סגן שר החוץ הטיפש והריק שלכם עושה מוקיון מעצמו, קודם פועל כמטומטם ("למי למי יש יותר כבוד") וסופו שופע התנצלויות בזחלו על גחונו.

  7. קורא אנגלי הגיב:

    דן,
    אתה, בצדק, מבקש הסבר ויש לי.
    אני רק מתלבט כיצד לנסח את עצמי, לא בגלל שאינני בטוח, אלא בגלל שאני רוצה שההסבר יהיה אפקטיבי. כל זאת עלי לעשות בכמה שורות. חלק מהקושי להסביר הוא בעצם רמז לעומק הבעיה עצמה. הבעיה לא נתפסת כלל "כבעיה" כי היא חלק מאיתנו כבני אדם.

    אין בעייה באיזכור השואה (או באיזכור כל דבר כשלעצמו) . הבעיה (לדעתי) היא מה הדחף שמאחורי זה. האם זה דחף ברמת המודע (בין אם דחף ראוי או דחף מגונה) כלומר כוונה לחקור, לשאול, לנצל למטרת רווח פוליטי, לשקר, או לעשות בזה כל שימוש מודע שהוא -או- שזה דפוס התנהגות שברמה נמוכה יותר, אוטומטי, קיומי, חרדתי, טראומטי שבנסיבות מסויימות מתפרץ ואין כמעט שליטה עליו.

    החמישיה הקאמרית אולי עלתה על הנקודה הזו עם גיבורה פלדרמאוס. כל אימתי שפלדרמאוס נמצא על מי מנוחות הוא נראה אדם סביר. אבל מייד כשהוא נכנס למצב מלחיץ טיפה מיד צף בו הקרבן היהודי, ואז כמו סכר שנפרץ הכל פורץ החוצה ונשפך עד שהוא חוזר למצב רגוע אבל רק עד הפעם הבאה…מעניינת העובדה שפלדרמאוס עוצב עם זקן שמזכיר את מי אם לא מיודעינו הרצל.

    צפה בסרט השמצה (במידת האפשר) ונדבר אח"כ.

  8. שאלה הגיב:

    שאלה שלא טופלה כאן היא האם קנה מידה לשוחרי זכויות אדם להערכת משטרים הוא המשטר הפנימי שלהן. כלום ארצות הנוהגות לפי הדמוקרטיה המערבית ראויות לתמיכתנו? שכן יוצא שלארה"ב ואירופה נתונה מראש יד חופשית כאשר הן פולשות לארצות העולם השלישי.
    האם באופן הערכה שכזה מושג זכויות אדם איננו הופך למושג אוירו צנטרי הפועל נגד העולם שלישי?

  9. קורא אנגלי הגיב:

    הכל שקר אמריקה תמיד רצתה בשלום.

    — קישור —

  10. עודד ישראלי הגיב:

    אני לא הבנתי את ההגיון

    אם מישהו לא מגנה את סדאם חוסיין רוצח המליונים, המענה והטרוריסט, על הפרת זכויות אדם, אז על מה בדיוק הוא צריך ויכול לגנות את האמריקאים? הרי אם זכויות אדם זה דבר חשוב אז צריך בראש-ובראשונה לגנות את סדאם חוסיין, ואם זה לא חשוב אז אין גם מה לגנות את האמריקאים… אדרבא, אימפריאליזם זה אח’לה, יבואו האמריקאים ידשחקו קצת כדורגל בראשי הילדים העירקים כמו שעשה סדאם חוסיין – מה רע?

    אותו הדבר עם הציונות והחמאס. אם לחמאס מותר להיות לא-הומאני, ולפוצץ אוטובוסים ומרכזי קניות כדי להרוג כמה שיותר אזרחים, והדבר לא פוסל את זכות קיומו ואת זכות קיומם של הפלסטינים שבחרו בו ברוב של 80%, אז בטח שאין מה לפסול כל צעד אלים ואכזרי שעשתה או שתעשה ישראל – כולל מעשי טבח המוניים באזרחים אם מתחשק… בעניין הזה לא הבנתי את
    רמי יבל, אם לא משנה לו מה יבוא במקום הכיבוש הציוני – ארגון רוצחי הפת"ח או ארגון הרוצחים הפונדמנטליסטי של החמאס – אז מה בעצם רע בשלטון הציוני עצמו: זה שהוא "זר"? וכי מה רע ב"זר"? מה-זה פה, שנאת זרים? למה לזר אסור לדכא ול"מקומי" מותר?

  11. נתן הגיב:

    "איני אנטישמי, רק מכיר יהודים ואת הזבל שבהם."….

    איך נאמר ב"מי אנחנו" של האתר הזה:"
    ….. אנחנו ….. דוחים כל אידיאולוגיה של התנשאות, …. מתנגדים לגזענות ולמיליטריזם, …..אנחנו דוגלים בהומניזם, מאמינים באינטרנציונליזם ובסוציאליזם …."

    אכן סוציאליזים אינטרנציונליזם והומניזים במיטבו.

  12. בעיקרון יש הגיון במאמר הגיב:

    אכן, קומוניזם או אנרכיזם או כל רעיון מהפכני ויש שיאמרו סהרורי אחר, לא יכול להתבצע באמצעים של "יפי נפש". בגלל זה, אולי, רוב רובו של השמאל דווקא מחזיק בעמדות ליברליות מתונות ולכן לא חש צורך לנקוט באמצעים נאציים בעטיפה רומנטית. אגב, איפה הביקורת שלך על האימפריאליזם הסיני או הסובייטי? לפחות תהיה ישר ותגנה כל התערבות של מדינה x במדינה y, בלי קשר לנסיבות שלה.

  13. בעיקרון יש הגיון במאמר הגיב:

    חוץ מזה, לא כל התערבות אמריקאית הייתה כל כך גרועה כמו שאתה מציג. אישית, אני נגד המדיניות הנוכחית של אמריקה בעולם, אבל המציאות קצת יותר מורכבת. אל תשכח שארה"ב מוטטה את משטר הרשע היפני והחליפה אותו במשטר דמוקרטי משגשג, נאט"ו פלש ליוגוסלביה ומנע רצח עם נוראי, בוש פלש בזמנו לגרנדה בהסכמת האזרחים ופטר אותם מהעריץ המושחת שהם שנאו. משטרים כלכליים משגשגים בחסות אמריקאית הוקמו בדרום קוריאה, הונג קונג וטאיוואן, והרשימה עוד ארוכה (כן, לצד רשימה שחורה, כמו שאמרתי, העולם קצת מורכב)

  14. גופי הגיב:

    גם אם סטאלין קידם את ברית המועצות למעמד של מעצמה כלכלית, שום מחיר ואני מדגיש שום מחיר בסדר הגודל שנלקח, היינו עשרות מיליוני מתים במסגרת מה שמכונה רצח עם ופשע נגד האנושות שווה אותו. הבנת את זה? גם הפשע האמריקאי נגד האינדיאנים היה נפשע כמו גם הקולוניאליזם האירופי באפריקה, אלא שמדובר באירועים שהתרחשו כבר ואין דבר שנוכל לעשות כדי לשנותם. מכיוון שפשעי רוסיה וסין מתרחשים בימינו אנו, חובתו של כל איש שמאל הגון למחות כנגדם, כפי שהוא מוחה ובצדק כלפי פשעי האימפריאליזם האמריקאי (שהוא שלילי לטעמי אבל בשום

  15. גופי הגיב:

    פנים ואופן לא מקור כל הרע שבעולם ולעתים משמש דווקא קבוצות חשוכות להצנעת הזוועות המתבצעות בשמן).

הגיבו לקורא אנגלי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים