הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 בינואר, 2010 31 תגובות

יש להודות שהעיתונאי ומנחה הטלוויזיה דן מרגלית היה מוקד קבוע לביקורת נוקבת בטור הזה בכל 25 שנות קיומו. לעתים תכופות נשאלתי על כך. מרגלית היה איש נעים הליכות לפני שעטה על פניו את הארשת המיוסרת והזועפת שמאפיינת אותו כיום. נתקלתי בו לעתים קרובות כאשר נהג לשוטט במרכז ירושלים סמוך למערכת "הארץ" ברחוב החבצלת, וגם בשנים הארוכות מדי ששנינו עבדנו בכנסת כעיתונאים. הוא היה מנומס ומסביר פנים, מלא סקרנות ופתיחות לכל דבר אנושי. תמיד שאף להיות עיתונאי גדול ומפורסם, והוא בהחלט הגשים את עצמו.

 זה הישג עצום בעיני כיוון שהאיש מתקשה עד היום לנסח משפט בעברית, וכותב בלי כישרון ובלי השראה. עם זאת, הוא רכש המון ניסיון, עולם האסוציאציות שלו בנושאים ישראליים הוא עשיר למדי, הזיכרון שלו מעולה, יש לו המון כבוד לדעת ולהשכלה, והוא אינו חדל מלהעשיר את עצמו בידע ובקריאה. זה אולי לא שיפר במיוחד את סגנון הכתיבה, אבל בכל זאת מרשים. מרגלית היה כתב חוץ בוושינגטון ואף הצליח לחשוף את חשבון הדולרים של הזוג רבין, כאשר הבעל יצחק כיהן שם כשגריר. גם אם רשעים מובהקים עדיין זוקפים את הסקופ הזה לזכות שמעון פרס ואנשיו, האשראי שייך כולו למרגלית, שבערמומיות מקצועית ראויה לשבח אף הפקיד סכום קטן לזכות החשבון הבלתי חוקי, ותרם במידה ידועה לתהליכים שהביאו בסופו של דבר את מנחם בגין לשלטון, במאי 1977.


אחרי שנים רבות בעיתונות ובעיקר בטלוויזיה החינוכית ובערוצים אחרים, מרגלית הפך לדמות מוכרת, נשאר איש רעים להתרועע והתהליך הכימי והפסיכולוגי של עליית השתן למרכז המוח היה הדרגתי. הוא נחשב למלח הארץ מהמחנה האזרחי (מהסוג החלופי לאנשים כמונו שצמחו בתנועת העבודה), אוהד מכבי שהתחיל את הקריירה שלו בעיתון "חרות", חניך "העולם הזה" ואיש מקצוע שאוהב מאוד את עיסוקו. המפלצת שכנה בתוך הצבר התל-אביבי הסימפטי השפיעה על התנהגותו, אבל מעטים הבחינו בה.


במהלך שנות השבעים והשמונים הפך מרגלית את מזנון הח"כים בכנסת למבצרו, עד שקשה היה להבחין בינו לבין ראשי המדינה שבהם התחכך בהנאה גלויה. בחושיו הפוליטיים, שהתחדדו והלכו, קלט מרגלית את חשיבותו העצומה של המרכז הפוליטי בזירה הישראלית. הוא למד לנפות מעולמו העיתונאי את "הקיצונים", שאיבדו את השפעתם על מנגנוני קבלת ההחלטות, ולטפח את תדמיתו כאיש האמצע האולטימטיבי. כך הקיף את עצמו בשני ידידים טובים, ולאורך שנים ארוכות שררה בינו ובינם חברות כמעט כנה. אהוד אולמרט מהליכוד איגף אותו, כביכול, מימין, ויוסי שריד, ממפלגת העבודה ואחר כך ממרצ, איגף אותו משמאל. כך ניסה מרגלית לתחום לכולנו את גבולות הקונסנזוס הלגיטימי בעיניו: יונים מהזן הציוני-לאומי משמאל, ונצים שמרנים, לא חלילה פשיסטים, מימין. את החשיבה האחרת, המקורית, האמיצה ומרחיקת הראות ניסה להוציא מחוץ למחנה, עד שהמציאות כפתה גם עליו להבין שהרבה דברי אמת של אורי אבנרי, למשל, הפכו לנחלת המרכז הלאומני (אחרי תחנת מעבר במרצ) ולכן זכו להכשר אפילו ממנו.


כמו תלמידו המובהק בן-דרור ימיני, שעלה לגדולה ב"מעריב" באמצעות אימוץ האסטרטגיה של מרגלית, השמאל העקבי הצטייר בעיניו כאויב המסוכן ביותר. מרגלית הפך לאויב מובהק של כל מי שניסה לשטוח בפני הציבור פרשנויות חלופיות לגרסה הממסדית, וגם שרידי היחסים הסבירים שלו איתנו התערערו לגמרי. היה ברור שתהום אדירה נפערה בינינו. האיש הפך לרודף שמאלנים בשם "הציונות", ממש כמו ימיני, והשקיע מרץ רב בהגנה על ידידו אולמרט, שעיתוני "כל העיר" מתח עליו ביקורת עקבית לאורך שנים רבות.


מרגלית הִיפנה עורף לאולמרט מאוחר מדי, אבל בצדק ובכנות ולא בעטיין של סיבות אנוכיות או אינטרסנטיות. הוא פשוט עבר תהליך של התפכחות מאולמרט, ומההוויה המשחיתה והמושחתת שאפפה את ידידו הקרוב. זה עלה לו ביחסיו עם ידיד קרוב אחר, אמנון דנקנר, שגם הוא ערק מהשמאל המתון אל המרכז הלאומני. בניגוד למרגלית, דנקנר יודע לכתוב (זהו יתרון לא מבוטל לאיש שמקצועו הוא כתיבה) אבל בנושא אולמרט פעלו המון אמוציות גלויות ונסתרות, ובסופו של תהליך ארוך, שבמהלכו נִבעה קרע גדול בין מרגלית לבין רוב חבריו בעבר הלא רחוק, הוא מצא את עצמו במדבר התקשורתי. מרגלית המשיך להנחות תוכניות אקטואליה בטלוויזיה, אבל קלסתרו המסוגף, העייף, והנחייתו חסרת החיים והמשמימה הסגירו שמשהו רע עובר עליו. אם עורך "מעריב" דנקנר מצא את עצמו כמעט מחוץ לעיתון בתקופת כהונתם הקצרה של דורון גלעזר ורות יובל כעורכים, וחזר ככותב מושחז שהוציא לאור ספר מעולה ("ימיו ולילותיו של הדודה אווה"), הרי מרגלית גלה לחינמון הימני "ישראל היום", המשרת בגלוי את בנימין נתניהו ואת האג’נדה הניאו-ליברלית הקיצונית בנושאים כלכליים-חברתיים.


מאמריו הצדקניים של מרגלית בחינמון קנו לו אולי קהל אוהדים חדש בקרב הציבור הלאומני, אבל הוא איבד את מעמדו בקרב האליטות חרף הופעותיו התכופות בטלוויזיה והאהדה הציבורית שזכה לה אחרי שבתו שירה הוכתה קשות ביוזמתו של דודו טופז. החינמון שלו נחשב בחוגים תקשורתיים לשיקוץ נתעב, שמתנכל לא רק פרנסתם של חבריו לשעבר למקצוע, אלא לעצם הקונספציה של עיתונות חופשית. משרתיו לשעבר של רוברט מקסוול (עושק הגימלאים) ב"מעריב" ומחוצה לו נזכרו לפתע שהם מתנגדים לעיתונות בבעלות זרה. מרגלית זוכה לקיתונות של רותחין בגין זעמם הקדוש של אנשים, שלא תמיד ראויים לשאת את דגל ההפרדה בין הון לשלטון.


וכך הגענו אל היום, שתמיד ידעתי שבוא יבוא. בשבוע שעבר "ראיין" דן מרגלית את חבר הכנסת ד"ר ג’מאל זחאלקה, אחרי שמנהיגי המגזר הערבי השתתפו בהפגנת הזדהות עם סבלם של תושבי עזה, שנה אחרי שיותר מ-1400 פלסטינים, רבים מהם נשים וילדים, נהרגו ב"עופרת יצוקה". מרגלית לא פעל כעיתונאי, אלא כקטיגור מטעם הממסד, נזף ב"זחאלקה" (שהוא נבחר ציבור ואוהב אדם) מבלי לנקוט בתוארי הח"כ והד"ר שלו, והפרובוקציות שלו הניעו את חבר הכנסת לתאר את אהוד ברק כאיש שאוהב מוסיקה קלאסית, אבל רוצח ילדים בעזה. התיאור הזה משקף את הקונסנזוס הכלל עולמי בנושא שר הביטחון אבל מרגלית השתולל, סילק את חבר הכנסת הערבי מהאולפן כאילו היה קולוניאליסט בריטי בהודו בתקופת המהטמה גאנדי. לא בכדי מתעב כל אדם הגון את ההתנהלות באולפן שלו או של ירון לונדון, שמתלהמים עם קצף על השפתיים כאשר הם רואים מולם ערבי גאה, שנושא מסר שונה מהנראטיב השמרני שלהם.


* התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

31 תגובות

  1. יובל הלפרין הגיב:

    אם מול מרגלית היה מתייצב ברכה או טיבי או טאלב א-סאנאע או עפו אגברייה זה היה עלול להיראות דומה מאוד.
    מה חסר? ח"כ ח"כ יהודי שעשוי להימצא במשבצת זו. מי ממלא כעת את מקומו של מאיר וילנר ב-67′ או ב-82′?

    כשהוא דיבר אז בכנסת, כל שאר הח"כים היו "דן מרגלית".
    כיום בכל מקום אומרים "חברי כנסת ערבים", ואיש לא כורך אותם יחד עם דב חנין, אף שידוע שגם הוא התנגד לטבח העופרת.

    לא מספיק להיות נגד. חשוב להתייצב אל מול הקונצנזוס הרצחני בלי שום חשבונות לגבי הקולות היהודים שאתה עומד לאבד, ובזה, לצערי, חל פער בחד"ש בין רוב החזית לבין קבוצה שבראש מעייניה עומד הרצון לחזור על הישגה האלקטורלי של "עיר לכולנו".

  2. רמי יובל הגיב:

    לתובנות הכל כך מעמיקות ומאירות עינים של חיים ברעם אני מבקש להוסיף:

    1. מרגלית דומה לדנקנר גם בתכונה העקרבית המשותפת לשניהם. גבי דנקנר כל הסבר מיותר. לגבי מרגלית יש לזכור את האופן שבו עקץ את רבין: הפקדת כסף בחשבונו וההסתתרות.

    2. לדעתי מרגלית החליט מראש להשתמש במילה חוצפן וצפה מראש את פיצוץ הראיון בעקבותיו (אבל לא את התוצאות שהיו ויהיו לו).

    3. על כיעורו של מרגלית ניתן היה לעמוד גם מהאופן שבו הגיב על הטרגדיה של דודו טופז. גם בתו, אגב, הדגימה ליקוי באינטליגנציה הרגשית בראיון שנתנה לידיעות אחרונות.

    4. לדעתי אין בסיס עובדתי לזיכוי שחיים מזכה את מרגלית ממודעות לתעלוליו של אולמרט. מרגלית פיקח מאוד ולא יכל להיות עיוור לשחיתות תחת לאפו הנמשכת עשרות שנים וידועה כנראה למאות רבות של אנשים. אני בכלל לא אתפלא אם יתגלה שמרגלית גם ניצל את קשריו לעשות לביתו ולביתו.

    5. יש לציין שרגע הסילוק הפיזי של זחאלקה מן האולפן הועלם מעין הצופה בעזרתו האדיבה של הצלם שבחר להתמקד בפיו מפיק הנאצות של המראיין ולא באירוע האמיתי: סילוק בכוח של זחאלקה על ידי מאבטח גברתן. מזל שהמסולק הצנום אמר מילים שמהן היה ברור שהוא מסולק פיזית על ידי אלמוני שמחוץ לתמונה. אני בכלל לא אתפלא אם יתברר שגם קטע זה היה מבויים ומתוכנן מראש על ידי עיתונאי החצר חסר הגבולות (שלא בכדי תיאר אותו זחאלקה כמפיסטו).

    6. ההשוואה ללונדון קולעת למטרה. בחביבות רבה ראיין לאחרונה לונדון דוקטור ערבי צעיר החוקר במתודות מדעיות צמחי מרפא מסורתיים אשר גדלים, לשון המרואיין, "בארץ ישראל" (אפילו לא עלה על דעתו לומר "בארץ"). ובכל זאת לקראת סוף הראיון ניסה להציג את החוקר כרב מג ובעל אמונות טפלות.

    7. היטיב לתאר את מרגלית כסימפטום של העמדה האדנותית כלפי הערבי המלווה את הציונות ממש מראשית הופעתה בארץ יהודה שנהב בוואיינט. היות ואיני יודע איך עושים "קישור", אני ממליץ (מאוד) לחפש בגוגל את רשימתו המופתית שאינה מתרכזת בבן אדם זה או אחר אלא בתופעה החברתית.

    (8. אז מה יהיה הסוף, לכל הרוחות? אולי פינס? האיש יפה התואר והישר הזה, הרהוט ללא שמץ דמגוגיות, ניצל עד היום מכל חיצי השנאה של הימין ושל הדתיים, שפגעו (מסתבר שבצדק) ביכולתו להנהיג של שימון או (לא בצדק) ביוסי שריד ואחרים, אז אולי הוא יצליח במקום שנכשלו רבים וטובים?)

    איש ל מפיו של החוקר שכלולים במחקרו גם נושאים נראה הולם את אינו בתמונה

    אופיו נבעו מהפיצוץ ושעוד , אם כי לא צפה מיותר להכנס שבאה לידי ביטוי בעקיצת רבין ובאופן שבו הוצאה לפועל.

  3. דרור בל"ד הגיב:

    תודה לחיים ברעם על מאמר זה.

    הערה קטנה, אך מהותית. כותב ברעם:
    "והפרובוקציות שלו [דן מרגלית] הניעו את חבר הכנסת לתאר את אהוד ברק כאיש שאוהב מוסיקה קלאסית, אבל רוצח ילדים בעזה".
    –לדעתי התיאור תוכנן מראש. זחאלקה היה הראשון בהודעה לתקשורת, 12 דקות אחרי הטבח בבי"ס לשוטרים, שקרא להעמיד את פושע המלחמה ברק לדין בהאג. הודות לו, ובאיחור של שנה, נקראה לראשונה הקריאה להעמדת האשמים לדין בהפגנה במחסום ארז גם ע"י שאר תנועות השמאל העקבי.

    הפרובוקציה היתה בתואר "חוצפה". לאחר שמרגלית לא נתן לזחאלקה לענות מי האשם בירי הקסאמים על שדרות, התעקש זחאלקה על ציון שם האשם העיקרי. תיאור הבעת דעה לגיטימית כחוצפה היא סימפטום ידוע בשיח הציוני מימים ימימה, ועל כך התרעם זחאלקה.

    בהסגרתו של אהוד ברק לבית הדין הבינ"ל לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ננוחם.

  4. daniel הגיב:

    ההתנהגות של דן מרגלית כנראה סיסטמטית.לפני כמה שנים הוא ודנקנר החליפו ברכות במועצת החכמים.

  5. בלשן הגיב:

    הורג, הורג ילדים. לא רוצח. זחלקה לא האשים את ברק ברצח אלא בהרג, שזה מדויק הרבה יותר. ברק לא זינק עם סכין בידיים על ילדים בעזה, אלא הורה על פעולות שבאופן עקיף הביאו למותם. זה מדויק, נכון ומזעזע לא פחות ואולי אף יותר.
    הפרשנות של מרגלית והפיכת ה"הורג" ל"רוצח" הם פשוט נסיון להגחיך את הטיעון, הנכון, של זחלקה.

  6. יועד וינטר הגיב:

    יש משהו שאני לא מבין במאמר הזה. ברעם טוען: "הפרובוקציות [של מרגלית] הניעו את [ח"כ זחאלקה] לתאר את אהוד ברק כאיש שאוהב מוסיקה קלאסית, אבל רוצח ילדים בעזה". לי זה נשמע כמו הצטדקות מיותרת על ההגדרה הנכונה של זחאלקה.
    מה הסיפור? אם "התיאור הזה משקף את הקונסנזוס הכלל עולמי בנושא שר הביטחון", כמו שברעם טוען בצדק, מדוע הוא חושב שה"פרובוקציות" של מרגלית הן שהניעו את זחאלקה להביע אותו? הארץ מדווח שזחאלקה השתמש באותו תיאור טעון גם בהפגנה, עוד לפני הראיון:
    — קישור —
    ההגדרה של זחאלקה אולי לא נעימה אבל קולעת להחריד. טוב שזחאלקה השתמש בה, וטוב שעיתונאי החצר (עוד כינוי קולע) יצא מכליו. חבל רק שזחאלקה הלך בעקבות מרגלית ואיבד ברקסים גם הוא.

  7. בלשן לקורא הגיב:

    קיבלתי.

  8. קורא אנגלי הגיב:

    אני צופה לי בסרטון שהודבק פה ונצבט הלב לראות אדם רגיש כמו זחאלקה (שאינני מכירו אבל ראיתי את עצמי כחוטף את מה שהוא חטף) סופג עלבונות משני הגזענים שיושבים מולו ושופכים עליו את התעמולה הארסית הרגילה.

    כל העסק נראה מתוכנן מראש והמרואיין נפל בפח.
    רק חסר שהיו מורידים עליו אלות. פשוט לא להאמין (בעצם למה להתפלא) למראה הגועל הזה.

    רק לא להתבלבל, שני הליצנים באולפן היו הלשון והפה של העם היהודי המפואר ש 90% ויותר ממנו תמכו בטבח בעזה. ולזה נותן אובמה ביודעין(!) ומרצון(!) תמיכה וסיוע בלתי מוגבל.

  9. קורא אנגלי לבלשן הגיב:

    הערה סמנטית בלבד:

    "באופן עקיף" …

    ארכיטקט או ממציא של מכונה חדשה איננו מעורב ביצירה (גם אם לא ממש בנה אותה פיזית בעצמו) באופן עקיף אלא באופן ישיר ביותר.

  10. VOX POPULI הגיב:

    דן מרגלית ביקש ממני למסור שהוא נורא נפגע מהדברים שנאמרו עליו באתר הגדה השמאלית, בפרט שהוא יודע שדברי הביקורת עליו מבטאים את דעת כל מעמד הפועלים ובעלי בריתו.

  11. הדרך לשלום היא חיסול החמס הגיב:

    מי שחושב שאפשר להדבר עם החמס חייב להשלח חזרה ללמוד בבית הספר
    מי שתומך בחמס רוצה את חיסולה של מדינת ישראל על ידי גורם מסוכן ביותר לאיזור כולו

    דרך התעמולה של ברעם היא פסולה מיסודה
    ברעם יודע שדברי זחאלקה הם הסתה והם בבחינת
    שפיכת דם
    אז מה עושה ברעם ?
    הוא מצטט מה אמר זחאלקה על ברק
    ברעם יודע שלזחאלקה עומדת חסינות פרלמנטרית
    והוא מסתתר מאחורי אותה חסינות
    אבל הדרך הזו פסולה משום שהתנהלות כזו מעידה כמו אלף עדים שהדברים הם הסתה
    אם ברעם מאמין בדברים שיגיד אותם בצורה ישירה ויעמוד למשפט דיבה

  12. ערבי גאה הגיב:

    ברעם צודק,ומרגלית דיבר בזלזול לח"כ זאחלקה
    כל הערבים רוצים שלום ולא מלחמה,ולא צריך להתיל אשמה על החמאס.
    כל הכבוד מר ברעם

  13. איתי הגיב:

    האשמותיו של זחלקה פשוט לא ראויות להתיחסות. שיוכיח שברק שומע מוסיקה קלסית.

  14. פרופ’ אלון לקח הגיב:

    ניתוחו והערכותיו של חיים ברעם אינם מדוייקים, אולי בשל "חסד נעורים" שהוא שומר לדן מרגלית.
    קודם כל, דן מרגלית אינו חכם, נבון או פיקח. הוא היה תמיד איש מוגבל למדי, ועתה, בזקנתו, נעשה שוטה גמור. ברעם מייחס לו אימוץ מכוון של דעות "אמצע", אך דן מרגלית באמת ובתמים מאמין בהבלים שהוא מטיף להם – משום שהוא חסר בינה. יתר על כן, הוא אינו איש "המרכז", אלא פטריוט פתולוגי שממוקם בימין (ימין לייט, אולי, אך עדיין ימין).
    מרגלית אינו משכיל. גם אם הוא קורא ספרים (וספק רב אם הופעתיו הבלתי-נלאות בתקשורת מותירות לו זמן לקריאה), אין בזה די – עליו להבין את אשר הוא קורא. על אי-ההבנה שלו יעיד השימוש האובססיבי שהוא עושה בציטןטים ובמובאות, לעתים קרובות בצורה מסולפת ומחוץ להקשר.
    מרגלית היא דוגמה מאלפת לעיקרון הפיטרי. לשיאו הגיע כריפורטר, ושם היה עליו להישאר. מוגבלתו האינטלקטואלית ועילגותו הלשונית אינן מאפשרות לו לשמש פרשן בעל ערך. מה גם ש"פרשנויותיו" משקפות את דעותיו הפשטניות והרדודות, או את דעותיהם של אישים שהוא מלחך בנאמנות כלבית נרצעת את פנכתם (אולמרט ושריד בעבר; אהוד ברק בהווה).
    מרגלית הוא איש פאתטי, אך מעמדו התקשורתי וכמויות השתן הממלאות את ראשו עושים אותו לאיש מסוכן משום שהוא, בראש ובראשונה, גזען שונא ערבים נקלה.

  15. חיים ברעם הגיב:

    לגבריאלה ולאלון,

    אני חושב שאתם אולי טועים בנושא "הסלחנות". תיארתי את התפתחותו של מרגלית מאיש צנוע ונעים הליכות ל"מפלצת" הנוכחית. אשר לנושא ה"אמצע": כמעט כל כתיבתי הפובליציסטית מוקדשת לניתוח, ואם יש צורך להוקעת, המרכז הלאומני. ההשתייכות למרכז, בעיקר בלבושו הישראלי, איננה מחסנת בפני עמדות לאומניות ואנטי הומניסטיות.

  16. יובל הלפרין ל"חיסול החמס" הגיב:

    לי אין חסינות פרלמנטרית, ואני בהחלט סבור שפקודותיו של ברק במהלך "עופרת יצוקה" הן בגדר רצח, ומי שנותן פקודות כאלה הוא רוצח שראוי לשפוט בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג.

  17. מצונזר הגיב:

    יכול מאוד להיות שדן מרגלית הוא אפס כי ימלוך, אבל ההתקפה שלך עליו (והריקושטים לכיוון בן-דרור ימיני) הם בסך הכל הסטה של הדיון האמיתי.

    מרגלית השתלח לא בזחאלקה עצמו אלא בהשתלחות של זחאלקה (כמייצג) במדינת ישראל.

    בדמוקרטיה יצוגית, כאשר תוקפים את העקרונות של נציג ציבור מסויים, תוקפים בעצם את העקרונות של הציבור שבחר בו.

    כשנבחרי הציבור הערבים "לוקחים צד" לצד האוייב (תומכים במי שתוקף את מדינת ישראל, ותוקפים את המדינה) בצורה מובהקת, הם עושים לציבור שלהם שירות דוב.

    יש נזק אדיר במיצוב של הציבור הערבי בישראל כאוייב של הציבור היהודי, והזחאלקות משחקות תפקיד ראשי במיצוב הזה.

    זה מה שרוב הציבור הישראלי חושב, גם אם לכם זה נראה אחרת. אתם מדברים פה לעצמכם ומתבשמים מהההסכמה הדביקה בתוך השלולית. בתכל’ס התמיכה שאתם נותנים לזחאלקה להתנהג בצורה שהוא מתנהג, עושה אתכם שותפים לאחריות לנזק.

  18. הקונסנזוס הכלל עולמי חושב אחרת הגיב:

    רוב מוחלט של מדינות העולם כולל מצרים ירדן
    חושב שהחמס הוא ארגון טרור מסוכן
    גם הרשות הפלסטינית תמכה במבצע ואף קראה להחריף אותו

    מי שיצר ביודעין את הפרובוקציה היה ח"כ ד"ר זחאלקה
    מטרתו של זחאלקה אינה רק לזכות באהדה של הציבור שלו
    מטרת זחאלקה וגם המטרה של ברעם להעלות נושאים שקשורים בפירוק מרצון של מדינת ישראל והקמת פלסטין גדולה ולצורך הגשמת הרעיון הזה לא איכפת להם שהחמס הוא שינהל את החיסול
    העיקר שיהיה לחמס את הכוח לעשות זאת
    מכאן גם ברור
    שהשלום ומטרות הומניות לא מענינות את ברעם וזחאלקה
    ולגבי דן מרגלית
    מרגלית דוקא ניתק קשרים עם הממסד ואף
    פירסם ספר בגנות הממסד
    למרגלית יש מחלה קשה והיה בסכנת חיים כך שאין לו פחד מפני המוות והוא יגיד את דברו
    גם נוכח פרובוקציות שהם בבחינת יריקה בפרצוף

  19. ארגומנטום אד באקולום הגיב:

    לברעם וליובל הלפרין
    הטענה העיקרית של ברעם היא הטעיה לוגית
    (טענה המתבססת על כוח)
    מכיון שלערבים אין הגבלה בכוח אדם הרי
    שהמסקנה היא שישראל לא תוכל לעמוד כנגד הכוח הערבי האין סופי
    משום כך "מטעמים מוסריים הומניים"
    קורא ברעם להחרבת המפעל הציוני
    נוסף לזה שזו הטעיה לוגית יש כאן עוד חטא
    ברעם נמנע לישם את הארגומנט על עצמו
    או על ארגונים אחרים כמו החמס או אירן
    סופו של החמס הוא השמד בדיוק כמו שקרה לאחים המוסלמים במצרים כדי למנוע סבל מהאוכלוסיה ברעם היה צריך לקרוא יום ולילה להתפרקות החמס
    אותו דבר ביחס לאירן ומשאטרה שסופו הולך ומתקרב
    ואותו דבר ביחס לעצמו
    המלחמה הסיזיפית כנגד ארה"ב אינה הגיונית על פי הארגומנט שברעם מפעיל על ישראל ועל ישראל בלבד
    כוחה של ארה"ב הוא עצום ורב ומשום כך לא
    כדאי לבזבז חיים שלמים בנסיונות כושלים למגר את הכוח האמריקאי ויש לשתף פעולה עם האמריקאים במטרה למתן את מעשיהם

    מכיון שברעם אינו רציונלי אני לא חושב שניתן לשכנעו בטעונים של הגיון

  20. מאמר נוסף בנושא הגיב:

    גם העיתונאי איתי מאירסון פרסם מאמר מעולה בנושא דן מרגלית:
    — קישור —

  21. גבריאלה חייט-לנדור הגיב:

    אני מסכימה עם התיאור והמסקנות של אלון לקח, אך נראה לי שיש להדגיש נקודה חשובה שנעדרה מדברי אלון. מה שעושה את דן מרגלית למתועב כל כך הוא דווקא מה שנראה לרבים (גם לחיים ברעם) כ"אמצע". הרי מרגלית אינו מתנחל; אינו מטיף למען שלמות הארץ; אינו קורא לגירוש ערבים. להיפך, הוא מדגיש את "המאחד" (כלומר, את מה שהטיפשים רואים כ"מאחד"): הישראליות, היהודיות, אהבת המולדת; הפטריוטיות; את המאבק המתמיד בעולם העויין ששונא אותנו בלי סיבה; באנטשימיות. הוא לוחם (מילולית) ב"שחיתות" (בשעה שבעבור חופן עבה של דולרים הוא שירת בנפש חפצה עבריין שנכלא פעמיים). אנשים אוהבים לשמוע דיבורים כאלה, ואוהבים את מי שמשמיעים אותם – והם אינם טורחים להרהר במידת הרצינות של הדברים ובמידת היושרה של משמיעיהם. נכון שדן מרגלית הוא גזען (כפי שציין אלון לקח), אבל מה שעושה אותו מסוכן באמת הם פיטפוטיו הקונסנסואליים-כביכול המקבלים תהודת-יתר בזכות הפרסונה הטלוויזיונית שלו.

  22. דמוקרט הגיב:

    אני מסכים עם רוב דבריו של ברעם בנוגע למרגלית וסגנונו הדוחה והלא-ישר. יחד עם זאת, לא הייתי עושה הקבלה בינו ובין ירון לונדון.
    ירון לונדון הוא איש אמיתי וכן ורחוק מגזענות. לעתים, הוא כועס על מראויניו באופן אגרסיבי כאשר הוא חושב שדבריהם אינם הגיוניים, אך הוא אינו מפלה בין יהודים וערבים בעניין זה.

  23. ליובל הלפרין הגיב:

    האם יש לך הוכחות שברק נתן הוראות מפורשות
    לרצוח ילדים פלסטינים ?
    לפי ההגיון שלך ברק אחראי לרצח חילים ישראלים משום שנתן להם הוראה להכנס לעזה וגרם למותם…….
    ומי אחראי לבחירה של החמס ברוב גדול ?
    ומי אחראי לבחירה של חאלד משעל ?
    תושבי עזה הבוגרים בחרו ברוב של 88% את
    החמס ובכך הפקירו את חיי ילדיהם
    יש פסוק בתנ"ך שמתאר זאת
    "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה"
    ואם תרשה לי לסיים אז אומר רק זאת
    באמצעות קישורים מהסוג שאתה משתמש גם אותך ניתן לכנות "רוצח ילדים ותומך בטרור"

  24. המשך ליובל הלפרין הגיב:

    אני מבקש לאזכיר לך את דברי פרופ לייבוביץ
    שאמר בערך כך
    ישראל צריכה לסגת לגבולות 67 אבל
    אם הערבים ינהלו מלחמות עם ישראל אז ישראל צריכה לנהל מלחמת חורמה ולהשמיד את העם הפלסטיני"
    לדעתי ההתנתקות מעזה קימה את התנאי של לייבוביץ ובחירת החמס היא אשמתו של העם הפלסטיני
    קשה לקבל זאת
    אבל
    הצד המוסרי הוא דוקא ישראל

  25. איל הגיב:

    בדיוק לפני 16 השנה היה לי הכבוד להשתתף בתכנית שלו בימי בראשית של ערוץ 2- הימים של ה’פופוליטיקות’ הזכורות לא לטוב, כשמראש היה לי ברור שלא ינתן לי באופן מנומס (ודן מרגלית בעצמו הבהיר לי את זה ב’תדרוך’ שלפני) לדבר על הנושא שבגללו באתי – מושמטי צה"ל. אז בלי הרבה נימוס תקפתי את רפול ז"ל, שהציע לשלול את זכות הבחירה מ’מי שלא שירת בצה"ל’ (הרבה לפני שהרעיון אומץ בקול רם ע"י אנשים המעיזים להתקרא "שמאל") וציפה שדן מרגלית "ישתיק אותי". בלהט ההתרגשות מזה שהעזתי בכלל להיות שם, לא שמתי לב שבעצם דן מרגלית לא נתן לרפול לענות לי (אפילו שניסה, בלי קשר לאיכות תשובתו שלא היתה משהו) וגם היטה בחוצפה את השאלה ששאלתי (שהיתה "מה עם אלה שלא נתנו להם לשרת" והוא הפך אותה ל"מה עם אלה שלא רצו לשרת").
    כשאני מסתכל על זה היום – כמובן שכתבה זו קולעת ומיטיבה לתאר את ה"מרכז הישראלי" שדן מרגלית הוא הכותב המרכזי שלו אם לא המשורר-יוצר-מעצב שלו – המרכז שאמנותו בחיים היא לדעת איפה מרוחה החמאה (מה לעשות שבשנים האחרונות לא אצל כולם זה עובד אבל אני סומך על מרגלית/לונדון/דנקנר ואולי הבא בתור הוא אברי, שגם אצל ליברמן לפחות חלק מהם ימצאו את לחמם באותה חנופה ידועה, בה ישתמשו לתאר את ליברמן מן הסתם כ"ממשיך הציונות השפויה" ובעצם למה לא? במה הוא שונה מן ‘הצברים’ ברק ושות’?) – גם רפול, שספג את הזעם שלי, יצא ‘חייזר’ (למרות הסכמה, מן הסתם, של מרגלית עם עיקרי השקפתו), אמנם חייזר ‘בצד של הטובים’, אבל מי שעיצובו ככזה ע"י הגננת מרגלית, הוסיף גם כן להאדרת "המרכז השפוי" עאלק.

  26. איצחייק אליהו הגיב:

    כל ההתנהלות של המימסד ושל סוכניו, שבהם גם מבין העתונאים, מאופיינת בפרובוקציות כלפי אנשים:

    למשל, שימוש בכלבים לצרכי חיפוש על ערבים

    שימוש בשוטרים אתיופים לדיכוי הערבים

    שיגור משתפי"ם לחירחור ריב ומדון

    חילול זכויות אדם -ללא הבדל גזע ומין- מכוון ומאסיבי ע"י מנגנוני הדיכוי: משטרה-לרבות מג"ב, מלמ"ב וכל מיני גופים בעלי ראשי תיבות בשמם.

    לנוכח התנהלות מדינת ישראל בתחום זכויות האדם, מקורות האנטישמיות זקוקים לבחינה נוספת.

    המימסד חפץ בהנצחת הסכסוך היהודי-ערבי והעמקת השסעים בחברה היהודית, והכל לצרכי "הפרד ומשול".

  27. קורא אנגלי הגיב:

    לזה שענה ליובל ומביא כאן "פרשנות" של ליבוביץ’. 1. הבנתך את י.ליבוביץ’ לוקה בחסר (אנדרסטייטמנט של השנה). 2. קבל את סליחתי אם היית שתוי בעת שליחת תגובתך. 3. אפנה אותך למאמרו של הנ"ל מ 1953 הדן בטבח בקיביה. להבנת עמדתו ביחס ל "פעולת התגמול" ההיא שאפילו אם ניתן היה למצא לה בזמנו צידוקים הרי היא מקוללת. שלא לדבר על מה שנהג לכנות מדיניות יודו-נאצית ומנטליות נאצית הרווחת אצלינו. 4. אינני קונה כל מה שאמר, כי אינני ציוני ואינני דתי, אבל את מדינת ישראל תיאר כמנגנון של אלימות ושליטה בכוח על עם אחר, ובזה קשה שלא להסכים עימו.

  28. ערן אברם הגיב:

    לצערי, המאמר הזה כמו רבים שנכתבו בעקבות הראיון המזעזע, אינו מנסה ללמוד מהסיטואציה.
    זחאלקה ידע למה הוא נכנס, אך לא הסכיל להטות את הכף לטובתו, להוציא את מרגלית מכליו ולהשאר רגוע, להמנע מהשוואה לנאצים.
    במשחק הזה, אי אפשר להיות רק צודק, צריך להיות גם חכם.
    בסופו של יום זחאלקה הגביר את הגזענות והשנאה בעקבות הראיון, והקונסזוס נשאר מקובע כתמיד.
    כך שגם אם צדק זחאלקה, הסבל הנוכחי והעתידי של נפגעי מדיניות ישראל, גם על ראשו, כיוון שסירב לנהוג בחוכמה.
    וגם על ראש הכותבים והמגיבים כאן, שמסרבים להשתנות בכדי לשנות. עד מתי נהיה עלה התאנה של המוסר? עד מתי ניתן לזה לנקות את המעשים הנפשעים של מדינתינו?

  29. עיניים לראותEYES2C הגיב:

    ראיתי את מרגלית לפני חודשים. הוא צל של עצמו, ותמיד היה צל… לאומני קיצוני ואדם לא חכם, שחבל לבזבז עליו יותר משורה. די. רק דבר אחד לא הבנתי: איך אורי אבנרי החזיק אותו ב"העולם הזה"?

  30. ליאורה הופשטטדר-וויסגלס הגיב:

    מה שזחאלקה היטב לבטא מבין השורות הוא שכל הרוג פלסטיני (ומוסלמי בפרט) הוא נכס למאבק האנטי-אימפריאליסטי במידה ונהרג מידי ישראל.

    במידה ונהרג על ידי גורם אחר, הוא לא נחשב ולא מעניין אף אחד.

    עשרות רבות מוסלמים נהרגים מדי יום בעולם, בשווקים בעירק או במגרשי כדורעף בפקיסטן, אך האם זה באמת מעניין את המדינות הערביות/מוסלמיות? מעניין אותם רק כאשר ניתן לייחס את ההרג לישראל.

  31. יוסף הגיב:

    אני לא מבין מה פשר ה"חפירה" הפרסונלית שעושה חיים ברעם לדן מרגלית, באיצטלה של איזה פסיכו-אנליטיקן שבא לסגור חשבון עם מטופל שלא שילם לו.

    ברעם מתחיל עם כינויים כגון "לאומן מר נפש" ובעל"הארשת המיוסרת והזועפת".
    ובכן, מהופעותיו של חיים ברעם עצמו בטלוויזיה אני יכול להעיד שגם לו יש "ארשת מיוסרת וזועפת",
    ולגבי ה"מר נפש", נו, כנראה יש בשמאל העיקבי איזו משאלת לב לפיה "מרות הנפש" היא נחלתם הבלעדית של הלאומנים.

    חיים ברעם ממשיך עם הדבקת תארים מפוקפקים כגון "האיש מתקשה עד היום לנסח משפט בעברית, וכותב בלי כישרון ובלי השראה" וכמישהו ש"המפלצת שכנה בו".
    העניין ברור: איש טלוויזיה המרים את קולו על ח"כ ערבי חייב להיות מפלצת עילגת חסרת כשרון.
    דווקא ההיטפלות של ברעם וסגירת החשבון הקטנונית להחריד עם מרגלית – דווקא היא מעידה על חוסר כשרון. מה הדבר הבא?
    אני לא אתפלא אם זה יהיה "דן מרגלית אף פעם לא ידע להתאים עניבה לחולצתו".

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים