הקונסול האיראני בנורבגיה התפטר מתפקידו לנוכח מדיניות הדיכוי של  ממשלת איראן נגד אזרחיה. אל מול הרג המפגינים מירי משמרות המהפכה ומשטרת איראן, לא יכול היה הקונסול להחריש ובראיון לטלוויזיה הנורבגית אמר "איני יכול עוד". ("מעריב" 7.1.2010). קשה להפריז באומץ ליבו של הקונסול האיראני. אנושיותו גברה על פחדיו.

לא כך בישראל. מבין מאות הדיפלומטים הישראלים הפזורים ברחבי העולם, לא נמצא צדיק אחד שקם לאחר פשעי המלחמה ופשעים נגד האנושות שביצעו ממשלת ישראל וצבאה במלחמת עזה, ואמר "אני לא יכול עוד – אינני מסוגל לייצג מדיניות זו, אני מתפטר".

כולם צעדו בסך כפקידים ממושמעים והגנו על המלחמה ופשעיה.  מה שמוכיח שוב שהפוטנציאל האייכמני של פשעי שולחן הכתיבה, קיים בכל עם ולשון.

זעקת הקוזק הנגזל

לא מכבר התקיים ברמאללה טקס רשמי מטעם הרשות הפלסטינית  בו הוכרז על הקמתה של כיכר על שמה של דלאל מוגרבי, שנמנתה עם חוליית פת"ח שהשתלטה  במרץ 1978 על אוטובוס של חברת אגד. בחילופי היריות בין אנשי החוליה לבין כוחות המשטרה נהרגו מרבית חברי החוליה, בהם דלאל מוגרבי.

הפיגוע התקבע בישראל בשם "אוטובוס הדמים" לאור מספרם הרב של הנפגעים, 35 הרוגים ו-71 פצועים. 

בעיני הפלסטינים דלאל מוגרבי היא לוחמת שחרור שהקריבה את חייה למען שחרור עמה מכבלי הכיבוש והטרור הישראלי. בעיני הישראלים היא רוצחת וטרוריסטית. ראש הממשלה בנימין נתניהו  מחה לנוכח האירוע ברמאללה וראה בו הוכחה שראשי הרשות הפלסטינית לא זו בלבד שלא נלחמים בהסתה אלא משתפים עמה פעולה.

ישראל, כמה לא מפתיע, דורשת מהזולת את מה שאינה מקיימת בעצמה. בשכונת הר חומה במזרח ירושלים, שנבנתה למען יהודים על קרקע שנגזלה מפלסטינים, יש רחוב על שמו של שלמה באום, שנפטר ב-1999. מאחר וטור זה מתורגם לאנגלית, יש להסביר לקוראים שאינם ישראלים מי הוא שלמה באום, שהרי השם לא מוכר מחוץ לישראל, ואולי גם לא לחלק מהצעירים בישראל.

שלמה באום היה ממקימי יחידת הטרור הישראלית 101 בפיקודו של אריאל שרון, לימים ראש ממשלת ישראל. באום היה סגנו. היחידה הוקמה ב-1953 בברכתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון,  ואחת מפעולותיה הראשונות באותה שנה הייתה ההתקפה על הכפר הירדני קיביה, השוכן בגדה המערבית ליד רמאללה (שאז הייתה חלק ממלכת ירדן).  הפעולה הייתה תגמול על רצח אשה ושני ילדיה ביהוד (לפנים הכפר הפלסטיני יהודייה) מידי חוליית פדאיון שחדרה לישראל מירדן.

אף על פי שעקבות החוליה לא הובילו לקיביה, נבחר הכפר כיעד לפעולה. עשרות בתים פוצצו על יושביהם, ומספר ההרוגים הגיע ל-60, מרביתם נשים וילדים. שלמה באום נמנה עם מתכנני הפעולה ומבצעיה.

הפעולה עוררה בשעתו מורת רוח בינלאומית, וישראל הוקעה בגין טבח הנשים והילדים. ההד הבינלאומי היה כה חריף עד שממשלת ישראל ניסתה להסיר מעצמה אחריות באמצעות הודעה שקרית, כי הפעולה לא בוצעה על ידי יחידה של הצבא אלא בידי אזרחים זועמים. שלמה באום השתחרר מהצבא בדרגת סגן אלוף.

לאחר מלחמת יוני 1967 נמנה באום עם המחנה הימני קיצוני, הביע לא אחת דעות מחרידות בדבר שיטות הפעולה שצבא הכיבוש הישראלי צריך להפעיל על הפלסטינים. בעיני מרבית הישראלים הוא נחשב ללוחם אמיץ, בעיני מיעוטם לקצין אכזר שדעותיו ימיתו אסון על ישראל ושכניה.

בעיני הפלסטינים באום הוא טרוריסט ורוצח של נשים וילדים, תמונת ראי לדמותה של דלאל מוגרבי בעיני הישראלים.

אם ממשלת ישראל  אינה מעוניינת כי הרשות הפלסטינית תקרא רחובות וכיכרות על שמם של מבצעי פעולות טרור נגד אזרחים ישראלים, הדרך היעילה ביותר היא להראות דוגמה בביתה, ולהימנע מקריאת רחובות ואתרים אחרים על שמם של מי שידיהם מגואלות בדם אזרחים פלסטינים, או תמכו בטרור הישראלי נגד העם הפלסטיני.  יש לישראל בנושא זה עבודה רבה, כמו למשל: להחליף את שם רחוב שלמה באום, להחליף את שם רחוב כהנא בקרית ארבע על שמו של הרב והח"כ לשעבר שכינה את הערבים כלבים והציע לאסור בחוק נישואי יהודים עם ערבים, להסיר את שמו של  השר והאלוף לשעבר רחבעם זאבי מאתרי הזיכרון, שהרי זה האיש שקרא לטרנספר של ערבים. אלו שלוש דוגמאות מרבות אחרות הפזורות בישראל כחול על שפת הים. המלאכה מרובה וכאשר זו תסתיים אפשר יהיה לשוחח עם הפלסטינים ולבקשם להתחשב ברגישויות ישראליות.

חסידת אומות העולם – או עבריינית ישראלית?

לפני ימים ספורים הלכה לעולמה בהולנד, בגיל 100, מיפ הייס, שהחביאה את אנה פרנק ומשפחתה באמסטרדם במלחמת העולם השנייה. במשך שנתיים דאגה למחסורם במקום המחבוא, הביאה להם מדי יום מזון. לאחר שמקום המחבוא התגלה על ידי שלטונות הכיבוש הנאצי, בעקבות הלשנה, נשלחה משפחת פרנק למחנה ההשמדה אושוויץ. מיפ הייס עברה על החוק, לידיעתם של המקדשים שמירת חוקים. היא נעצרה, אבל למזלה שוחררה לאחר החקירה.

מיפ הייס מצאה במקום המחבוא את היומן שכתבה אנה, ושמרה אותו אצלה עד סיום המלחמה. אוטו פרנק, אב המשפחה, הוא היחיד ששרד את אימי המחנה, ובחזרו להולנד מסרה לו מיפ את היומן. יומנה של אנה פרנק הפך לאחד המסמכים הידועים ביותר בעולם.

מיפ הייס עוטרה על ידי מוסד יד ושם כחסידת אומות העולם. עם מותה שיגר הנשיא שמעון פרס מכתב תנחומים למלכת הולנד ביאטריקס, בו נאמר בין השאר כי "ההומניות של מיפ מעוררת בנו השראה להמשיך ולהאמין בטוב וביושר של המין האנושי מול רשע אין סופי". יפה נכון?

יכול היה להיות עוד יותר יפה אילו פרס גילה הומניות דומה במדינה בה הוא נשיא. בכנסת נמצא עתה בשלבי חקיקה אחרונים חוק דרקוני, לפיו מי שנמלט מרצח העם בדרפור והסתנן לישראל, דינו בין 7 ל-20 שנות מאסר. בחוק נאמר עוד כי גם אזרח ישראלי שמסייע לפליטי רצח עם, דינו כדין המסתנן, כלומר בין 7 ל-20 שנת מאסר. (בניגוד לחוקים אחרים שם עונשו של מסייע הינו מחצית מעובר העבירה). מטרת החוק למנוע מישראלים כל סיוע לפליטי רצח העם בדרפור.

אילו מיפ הייס הייתה אזרחית ישראלית ומחביאה משפחת פליטים ניצולי רצח העם מסודן, כפי שהחביאה את משפחת פרנק, הייתה מסתכנת במאסר של עד 20 שנות מאסר.

זו ההומניות שלמדה ישראל מהשואה. במקום לשלוח למלכת הולנד מכתב נוטף צביעות, ראוי היה לפרס להפעיל את השפעתו כדי שהצעת החוק המבישה ושטופת רוע תורד מסדר היום לפני שתיהפך לחוק.

מי חיסל את הפרופסור לפיסיקה?

מסעודי עלי מחמדי, פרופסור לפיזיקה גרעינית ומרצה באוניברסיטת טהרן, נרצח לפני מספר ימים כאשר יצא מביתו לעבר מכוניתו. מטען חומר נפץ שהוטמן באופנוע שהוחנה בקרבת מכוניתו, הופעל בשלט רחוק בעיתוי מדויק.

מומחים ישראלים בתחום החיסולים האישיים שרואיינו על יד כתבים צבאיים ציינו כי הפעולה נעשתה ברמה מקצועית גבוהה. סגנון זה בדיווחים בישראל, מלווה בקריצת עין, לפיה בל נתפלא אם ידי ישראל במלאכה.

ממשלת איראן האשימה מיד את ישראל וארה"ב ברצח.  ישראל הרשמית לא מגיבה, אבל זה לא בלתי מתקבל על הדעת להניח כי לישראל יש חלק ברצח.

המוסד הישראלי נושא עימו מסורת ארוכה של חיסולים ברחבי העולם,  לא תמיד במומחיות ומקצועיות. זכור המקרה של רצח המלצר המרוקאי אחמד בושיקי בעיירה לילהאמר בנורבגיה בשנת 1973, שזוהה בטעות כפלסטיני שהמוסד החליט לחסלו. חוליית הרצח הישראלית נתפשה על ידי שרות הביטחון הנורבגי וחבריה נידונו למאסר. ישראל אולצה על ידי נורבגיה להתנצל ולשלם פיצויים בסך 400 אלף דולר למשפחת המלצר.

בראש המוסד עומד  כיום מאיר דגן, שהשתחרר מהצבא בדרגת אלוף. דגן הקים ב-1970 את יחידת רימון במטרה לדכא את התקוממות הפלסטינית בעזה באותם ימים. שיטות הפעולה של היחידה גבלו בפשעי מלחמה, הוצאות להורג ללא משפט בשיטות אכזריות במיוחד. בדיווחים בעיתונות הישראלית והזרה צוין לא פעם שדגן מתרכז בשיבוש פרויקט הגרעין של איראן, בין השאר גם באמצעות חיסול אישים הקשורים לפרויקט.

פרופסורים ישראלים לפיזיקה שהכירו את הפרופסור האיראני ממפגשים בוועידות בינלאומיות, ציינו כי מדובר באיש נעים הליכות, שמומחיותו לא הייתה קשורה לייצור נשק גרעיני. אחד הפרופסורים הישראלים הדגיש כי הוא חש עתה סכנה לחייו, שהרי אם חיסול פרופסורים לפיזיקה תהפוך לשיטה, גם הפרופסורים הישראלים יהיו יעד לחיסולים.

השיטה הכוחנית הישראלית לפיה רצח אישים הוא אמצעי לגיטימי, מלבד שהיא שגויה ובלתי מוסרית, תכה בנו כבומרנג. שמות הפרופסורים לפיזיקה גרעינית אינם סוד. נקודת המוצא היא שכל מה שרוצחי המוסד יודעים לעשות, יכולים גם הרוצחים של שרותי הביטחון של מדינות אחרות.

מסיבות עקרוניות ומעשיות רצוי לחסל את החיסולים. 

שיטת החיסולים האישיים לא תעצור את איראן בדרכה לפצצת האטום, אם אכן יש לה מטרה כזו. הדרך היעילה ביותר לעצירת הפצצה האיראנית היא לפעול לפירוקה של ישראל מנשקה הגרעיני במסגרת מזרח תיכון חופשי מנשק השמדה המונית. ראש ממשלת טורקיה צודק בתביעתו כי בנושא זה יש לטפל בישראל באותה תקיפות כמו באיראן. ישראל היא זו שהכניסה את האזור למרוץ חימוש גרעיני, וללא ניטרולה, ימשיך המזרח התיכון לצעוד לעבר מציאות מסוכנת של חימוש גרעיני לכל. 
 
האסון בהאיטי

מי שמאמין שהקב"ה מתכנן מלמעלה את הדברים חייב לבוא אליו בטענות על חוסר הצדק בחלוקת הצרות. לא די שהאיטי היא אחת הארצות העניות בעולם, שגם בלי רעידת אדמה מתקשה להתמודד עם קשיי הקיום היומיומי, נפל עליה האסון הנורא בדמות רעידת האדמה, 7 בסולם ריכטר, שהרס את הבירה, וקבר תחת  ההריסות עשרות אלפי בני אדם.

הקהילה הבינלאומית מתגייסת לסיוע ראשוני, וזה מרגש. הסיוע הזה הוא לטווח המיידי, אבל הוא רחוק מלספק את צרכי השיקום לטווח ארוך של מדינה אומללה זו.  גם ישראל התגייסה לסיוע, ושלחה בית חולים שדה. ראוי להערכה. יש רק בעיה קטנה אחת שטרם נפתרה: הרס בסדר גודל של רעידת אדמה באותו סולם, שלא נגרם מהתנגשות לוחות טקטונים של קרום כדור הארץ אלא הגיע מהשמיים בדמות הפצצות חיל האוויר הישראלי על עזה. 

עזה נשארה מסוגרת ללא סיוע בינלאומי. ההריסות נתרו על כנן, וישראל בשותפות מוזרה עם מצרים, דואגים לכך שההרס, החורבן והסבל האנושי יוותרו על כנם, וחוסמים כל סיוע בינלאומי.

הנה רעיון: אולי בדרכה ארצה, תעבור המשלחת הישראלית דרך עזה, תקים בית חולים שדה, תסייע בפינוי ההריסות, תעביר מזון לאוכלוסייה הנזקקת, בעיקר לילדים, ותעשה זאת גם אם ממשלת ישראל תתנגד, כי האיסור לסייע לסובלים בעזה, גובל בפקודה בלתי חוקית בעליל. להפר את החוק הדיקטטורי והעריץ, הוא אחד הלקחים שיש ללמוד מחסידי אומות העולם.

שייח’ ג’ארח

מזה מספר שבועות, מדי יום שישי, מתקיימת הפגנה בשכונת שייח ג’ארח בירושלים הפלסטינית נגד פינוי משפחות פלסטיניות מבתיהן לטובת מתנחלים יהודים. ההפגנות מאופיינות במאבק ישראלי פלסטיני משותף והדבר מוציא את המשטרה והשב"כ הישראלים מדעתם. שיתוף פעולה יהודי ערבי נגד עוולות השלטון, מתפרש על ידי השלטון הישראלי כסכנה, ולכן עושה המשטרה כל מאמץ לדכא את ההפגנות באמצעות מעצר המוני של מפגינים. ביום שישי האחרון  (15.1.2010) נעצר גם חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, שלב חדש במאמץ המשטרתי לדכא את המחאה.

עד כה הדיכוי המשטרתי נכשל, ההפגנות לא נפסקות.

מה שקורה בשייח ג’ארח הוא אחד מנקודות השפל אליו הגיעה מערכת המשפט הישראלית. מדובר במשפחות פלסטיניות, שב-1948 נאלצו לעזוב את בתיהן בירושלים המערבית, בשכונות כמו טלביה, קטמון ועוד, והן שוכנו על ידי האו"ם בדירות במזרח ירושלים.

ארגון ישראלי בשם ועד עדת הספרדים, טען לבעלות על הדירות על בסיס מסמכים בעייתיים מתקופת השלטון העותומני (תורכי). בית המשפט הישראלי בירושלים הכיר במסמכים אלה ונתן את אישורו לפנות משפחות פלסטיניות הגרות שם עשרות שנים ונהנות ממעמד של דייר מוגן. כאשר מדובר בפלסטינים, מוגן זה לא מוגן, וכך החל תהליך הפינוי.

המשפחות המפונות הקימו אוהלים בקרבת מקום, אלא שגם אותם מנסה העירייה לפנות. החזרת בעלות על נכסים עובדת בישראל רק בכיוון אחד, מערבים ליהודים. שהרי אותן משפחות פלסטיניות אינן רשאיות לקבל את בתיהן בשכונות בהן גרו לפני 1948. המבנה החוקי בישראל חוסם את האפשרות הזאת. עוד דוגמה לאפרטהייד משפטי.

ישראלים ופלסטינים שראו כאן עוול בלתי נסבל, לא מוכנים לעבור על כך לסדר היום, והמשטרה כאמור, נוהגת כעדת בריונים במטרה לעצור את ההפגנות. בשלב זה העולם רואה את העוול ועובר לסדר היום. אולי מפחדים מהמניפולציה הישראלית הרשמית של האשמה באנטישמיות. עד מתי?

Share on Facebook