הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 בינואר, 2010 13 תגובות

גם אני רציתי לסיירות. כמו בנים שמסיימים תיכון היום, גם אני הייתי רץ עם משקולות ומקווה להתקבל לסיירות. כיום, אחרי 30 שנה, אני רואה בנים של חברים והם עדיין רוצים להתגייס לסיירות. המיתוס חי וקיים. כל ילד רוצה להיות גיבור, לבוא הביתה עם רובה ועם כומתה אדומה ולא לספר מה עושים ובמה מתאמנים כי אסור, כי זה סוד.


הדימוי של לוחמי הסיירות הוא של יפי בלורית, קוראי שירה, שבסופו של דבר הם המצפון של המדינה המצטרפים ל"שלום עכשיו" כי להם יש זכות לדבר: כי הם תרמו. אז, בתור שמאלני צעיר בן 18, לא ראיתי שום ניגוד בין אמונתי בשלום, שביטאה את הפן השמאלני שלי, ובין הרצון שלי להיות לוחם. לצבא שלנו הרי יש קוד מוסרי ברור, ואנו ממשיכים את דרכם של הל"ה שלא רצו לפגוע בחפים מפשע ושילמו על כך בחייהם. ומעל הכל, ניתן, ואפילו עדיף לשנות מבפנים.

 לא לגמרי הבנתי מדוע נתנו לי אלה ואמרו לי להרביץ מכות רצח. לא הבנתי למה לוחם צריך אזיקים באפוד, ומדוע אסור לספר על האזיקים. גם לא ידעתי מדוע אנחנו, חיילים שאמורים להיות חוד החנית, מסתובבים בגדה המערבית, חמושים מכף רגל עד ראש באזורים צפופי אוכלוסיה אזרחית שחיה את חיה בשקט ובשלווה. הייתכן שאנחנו שם כדי להתסיס ולהתגרות? הייתכן?
 
היתרון בפרספקטיבה של 30 שנה הוא שמבינים דבר או שניים: למשל, מבינים שכשילד שגדל בחברה דמוקרטית השולטת בעם אחר משתוקק להתקבל ולשרת את הכיבוש זהו ניצחון לכיבוש וכישלון לחברה. מבינים גם, שילד שחוזר משירות ביחידות המיוחדות, יחידות שמייחדות את עצמן בכך שהן חוד החנית, הזרוע הארוכה של משטר כיבוש אכזר, משולח רסן וחסר אחריות, ילד כזה לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה. או שהוא יצדיק את זוועות הכיבוש ויהיה לאדם אלים וחסר מצפון, או שיראה את הזוועות ויבין שהן זוועות ושהוא אינו לוחם נועז, אלא פיון בידי משטר כובש הרודה בעם אחר. יתכן גם, שהניגוד בין הטוב שאמרו לו שהוא עושה לזוועות שעליו לבצע יעביר את הילד על דעתו.
 
הסיירות אינן אלא מוציאות לפועל משוללות מוסר שכל תהילתן היא כזב. הן שואבות את תהילתן מסיפורים משוללי גבורה שבהם האוייב אינו אלא פליט חסר הגנה הנאבק על זכויותיו . המיתוס נבנה מגיבורים שכל גדולתם היא סיפור בדוי שהומצא כדי לפאר לחימה שאין בה שום כבוד. מיחידה 101, שבראשה עמדו מטורפים משוללי מצפון כאריאל שרון וכמאיר הר-ציון, גדודי הצנחנים שגידלו את רפול, סיירת מטכ"ל שהצמיחה את מי שהיום עומד בראש הפירמידה של מערכת הביטחון, מערכת שכל כולה נתונה לדיכוי ולהרג ואין ולא כלום עם הענקת ביטחון עד הגנרל שהתמחה ברצח אנשים בעודם במיטה, אהוד ברק. השיא הוא אולי ההמצאה החולנית מכולן, המסמלת יותר מכל דבר אחר את היות הכובש הישראלי ככל כובש אחר: גם מנוול וגם מוג לב, הן פאר היצירה – יחידות המסתערבים.
 
אבל בגיל שמונה-עשרה כבר לא ניתן להסביר לילד. מה שלא הוסבר לו קודם לכן לא יישמע בגיל שמונה-עשרה, גיל שבו הטיפשות חזקה מהשכל הישר. גיל שבו אבות ואימהות עומדים נפעמים אל מול פאר היצירה שלהם מחד וקהות החושים מאידך. בחברה בריאה מי שמתנדבים להיות שכירי חרב בידי משטר רודני, בין אם הוא משטר הארץ או משטר ארץ זרה, הם צעירים שאין להם מה להפסיד ואין להם מה להציע. כאלה שזקוקים לדרוך על האחר כדי לחוש שהם חזקים. אבל בחברה מסוממת, חברה שמנותקת מן המציאות, חברה שבוחרת לא לדעת ולא להתעניין במה שנעשה במרתפי העינויים של המשטרה, בחברה שכזאת בחורים שכאלה נחשבים לטובים ביותר.
 
עד שהם שבים הביתה שבורים ורצוצים, מוכים ומבועתים, שיכורים או מסוממים, או פשוט, אלימים. כשברור לכולם שכל הדיבורים על "לתרום" היו כזב; שאין בפעילות של אלה שום תרומה, לא לחברה, לא לעם ולא למדינה, אלא רק למשטר הכיבוש והדיכוי. שהרי תרומה לחברה כרוכה בבניין, בחינוך או ברפואה. תרומה כרוכה במציאת פתרונות לבעיות העתיד. אין כל תרומה בהרג ובהפחדה שבהם עוסקים שכירי החרב המשרתים את היחידות המיוחדות.
 
אז מה נותר להורים שילדיהם גדלים בארץ המעודדת התנדבות לסיירות לעשות? ללמד על החובה לסרב. יונתן שפירא הוא טייס קרב בחיל האויר שהיה ממנהיגי תנועת הסרבנים ואחר כך של תנועת לוחמים לשלום. בתשובה לשאלה, מה ההבדל בין הסירוב שלו לסירובם של חיילים לפנות מתנחלים, יונתן ענה כך: דמיינו לכם חבורת בריונים שמבצעת אונס קבוצתי. לפתע קמים כמה מהם ומסרבים להמשיך. לעומתם יש אחרים המסרבים להפסיק. התפיסה הגורסת שיש פה מקום להשוואה היא שקרית. מי שמסכים לשתף פעולה עם הדיכוי והכיבוש עושה זאת על מצפונו. מי שיתעורר ויחליט לתרום, יתרום במקומות שבהם התרומה אפשרית. ואם להתנדב, אזי כמו מאות גיבורי הסרבנות. להתנדב לעמוד בחוד החנית של הסירוב, חוד החנית של המאבק למען ערכים כמו חופש ושוויון זכויות לישראלים ולפלסטינים גם יחד.


ובינתיים להורים אין ברירה טובה, אלא רק ברירות מחדל. ובני השמונה-עשרה ימשיכו לרוץ להתנדב לסיירות עד אשר ההורים יגידו: עד כאן, לא ניתן לכם יותר לשרת את הרשע, לא ניתן לתפארת יצירתינו לדכא ולהרוג חפים מפשע.

תגובות
נושאים: מאמרים

13 תגובות

  1. זוהרית הגיב:

    תודה על השיתוף בסיפורך האישי
    שהוא הסיפור ה-א-מ-י-ת-י
    אותו כולנו חווים, ואליו עדים
    במציאות הישראלית שלנו.

    כמה מילים על הסרבנות:
    1. לסרבנות השלכות קשות, לכן אי אפשר לשפוט את מי שלא נוקט בה.
    2. לנערים בגיל זה יש חופש בחירה משלהם – כהורים אפשר ללמד אותם שהסרבנות קיימת כאופציה, אבל הבחירה וההחלטה היא שלהם בסופו של דבר.
    3. "שביל ביניים" שרבים משתמשים בו – לשרת בצבא, אבל לא ביחידה קרבית, לא לאחוז בנשק. אמנם כל תפקיד בצבא משרת את המלחמה, אבל זו גרסה מתונה של "שכירי החרב", כדברייך.

    אני מאמינה שעם הזמן הסרבנות תהיה נפוצה יותר ויותר, ועם הזמן אולי (הלואי) תהפוך ללגיטימית.

    זוהרית

  2. Assaf Oron הגיב:

    wow. Amazing J’accuse

    Thanks

  3. סהר שאולי הגיב:

    מאמר טוב. מערכת החינוך מלמדת תכנים מיליטריסטים כל כך עמוק והחל מגיל כל כך צעיר, ויחד עם גיל הטיפש עשרה התוצאה היא: התנדבות ליחידות רשע ופשע גזעניות. חלק מאותם נערים יתפכחו רק בהיותם סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה, וחלקם אף לא יתפכחו בכלל. מצב עגום.

  4. בן פרנקל הגיב:

    לזוהרית,

    האם האמונה שלך כי "עם הזמן הסרבנות תהיה נפוצה יותר" מבוססת על הערכה שקולה או סתם משאלת לב ?

    האם 42 שנות שהייה בשטחים אינם מספיקים בכדי לקבוע חד משמעית שהתופעת הסרבנות משמאל נכשלה כשלון מוחלט, בעוד תופעת הסרבנות מימין רק הולכת וגדלה ?

  5. זוהרית הגיב:

    אינני נביאה וגם אתה לא.
    משאלת לב של רבים כמוני (ויש רבים !) שקולה להערכה שקולה, כיוון היא מסוגלת לחולל שינוי.
    42 שנות השהייה בשטחים הם הם שהולידו את הסרבנות – זה איננו כישלון של השמאל, זו הוכחה ניצחת, שצריך להיות עיוור כדי לא לראות אותה: נערים מוכנים ללחום במחאתם בשביל לא להלחם. עובדה.

  6. ציפור בודד הגיב:

    החיים מה לעשות אינם רשומים בשחור לבן.מאבק הקיום של הישראלי הפשוט זה המתחייל בגיל 18,מורכב בהרבה מהרצון "למות בעד ארצנו" או מסרבנות בוטה ומתמרדת כנגד הכיבוש.שני קטבים אלו אלו מורכבים מהשוליים ה"מורעלים",כלומר אלו שעל מזבח אמונתם והבנתם מוכנים להקריב את הכל וגם ובעיקר את שלומם הפרטי.
    עבור הישראלי הממוצע-גם זה שאין דעתו נוחה מהפוליטיקאים ושגיאותיהם-היות ומדובר באחריות קולקטיבית,היציאה להגנת המולדת הינה ערך העומד מעל להיבט הפוליטי,זאת משום שגם הפוליטיקאים שוגים וכנראה גם אלה שבחרו בהם אינם מושלמים.כלומר החובה לשרת בצבא ויהי מה עומדת מעל ומעבר להתיחסות עובדתית בדבר נכונותה של דרך מדינית כזו או אחרת.הרי במשחק הדמוקרטי גם הצד המפסיד חייב לקבל עליו את חוקי המנצח,תרתי משמע.כלומר,מדובר כאן בתופעה חברתית נורמטיבית,מה עוד ששרות ביחידה קרבית מתוגמל בד"כ ע"י החברה בלי שום קשר לדעתו הפוליטית של החייל (נכון עד גבול מסוים,אך תסכימו שהטווח בין מתנחבל גבעות ומפגין "אנרכיסטי" בנעלין מרווח דיו כדי להכיל את כולם).
    כלומר לצעיר המקומי אין הרבה ברירות ואם אננו רואה עצמו כמשיחאי עוקר זיתים או כפציפיסט מתריס (מטעמי פרקטיות שפויה גרידא),לא נשאר לו אלא לשחק את המשחק הרגיל.
    גם בצד הפלסטיני רואים בדיוק את אותן התופעות (שם השוליים הינם אלו שמוכנים להתאבד בפיגוע חבלני לעומת אלו המאמינים שצריך לשתף פעולה באופן מוחלט עם הכיבוש הציוני ותרבותו),כלומר פרקטיות בנושא שיתוף הפעולה בהפגנות,מחאות ואף במאבק המזוין בכיבוש מחד וגם במתינות ובפתיחות לצד הישראלי ולנרטיב שלו מאידך.
    כלומר מדובר בתופעה אנושית כוללת.

  7. מיהו ציפור בודד הגיב:

    ולמה מאשרים את הודעותיו ההזויות? איך הוא תורם לדיון? לפורום? לאתר? מה הוא עשה בשביל מדינה?

  8. ברי הגיב:

    הולך איתך תמיד
    ברי סחרוף
    מילים: ברי סחרוף ודן תורן
    לחן: ברי סחרוף

    שמשון משתגע
    דופק את הראש בתוך הקיר
    שמשון כבר יודע
    שאי אפשר יותר להסתיר
    גיבור גדול היית
    חייל בסיירת אלוהים
    וממה ששם עשית
    לא עוזב, הולך איתך תמיד
    הולך איתך תמיד
    שמשון לא שוכח
    בלילה הוא צועק "זה לא אני"
    שמשון מתקלח
    מנסה להיות נקי נקי נקי
    להיפטר מהריח
    מה בכלל יכולת להבין
    לאן שאתה בורח
    האקדח, הולך איתך תמיד
    הולך איתך תמיד
    שמשון מתפרע
    לוקחים אותו לבית חולים
    שמשון רק ביצע
    את מה שאמר לו אלוהים
    שמשון הגיבור
    בסוף אתה תמות עם הפלישתים
    ת’ לא יכול לעצור
    והאקדח, הולך איתך תמיד
    הולך איתך תמיד

  9. עופר לבן פרנקל הגיב:

    תופעת הסרבנות משמאל הולכת וגדלה כבר 40 שנה בקצב אטי, ממש כמו רעיון שתי המדינות. לעומת זאת הסרבנות מימין מתפשטת במהירות, ממש כמו הפינוי בפועל של ההתנחלויות.

  10. מוטב להיות תחת כיבוש ישראלי הגיב:

    מאשר תחת שלטון ערבי

  11. ודים הגיב:

    וואו. כזאת חד צדדיות עוד לא ראיתי בשום מקום.
    אם מדובר היה במאמר ביקורתי אפשר היה להתווכח איתו. בלי להיכנס לפרטים – המאמר הזה בכללותו הוא קישקוש מוחלט מהסיבה הפשוטה שהוא כל כך חד צדדי – הסיירות הן רשע מוחלט, כל החיילים שבים הביתה "שבורים ורצוצים, מוכים ומבועתים, שיכורים או מסוממים, או פשוט, אלימים" (לא נכון לפי כל האנשים שאני מכיר)

    לקרא לרפול או אריאל שרון מטורפים משוללי מצפון אומר יותר על כותב המאמר מאשר עליהם…

  12. האמת היחסית קוראת לסהר הגיב:

    "התנדבות ליחידות רשע ופשע גזעניות"?! חחח,אין לכם שום עוגן במציאות לחלוטין?
    למה כל משפט שני פה הוא הסחפות חסרת מעצורים על גבול הטירוף והפרנויה?
    "יחידות צבא הכיבוש העושק" נגיד,לא יתאר יותר טוב את המציאות?
    תשתו מים קרים

  13. אאור הגיב:

    1) בואו נניח לרגע שאתה צודק והסיירות הם בית גידול של רוצחים אלימים,
    אז מה שאתה אומר בעצם, זה שכל אדם עם מצפון צריך לסרב ולהשאיר את כל האנשים
    שבטבע שלהם הם רוצחים לעשות את העבודה השחורה??
    אתה מקשיב לעצמך???

    2) בתור יוצא סיירת, אתה אמור לדעת שהנשק החם הוא הצעד האחרון שבו משתמשים אחרי אמצעים
    שונים כגון אלפ"א, גומי וכו'.

    3) אין ספק שכל הערבים הם חבורה של דובי אכפת לי וכל החיילים מסתובבים שם סתם…

הגיבו לעופר לבן פרנקל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים