הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בינואר, 2010 19 תגובות

 (ליום השואה הבינלאומי)


מאת: דודו פלמה


לקוונטין טרנטינו שלום.


אני ניצול משפחת שואה ואהבתי מאוד את "ספרות זולה". את "ממזרים חסרי כבוד" לא הלכתי לראות משום שאני עדיין לא בשל לראות "סרטי פיקשן" על השואה. לכן לא ראיתי גם את "החיים יפים" של בניני ולא את "רשימת שפילברג" (זה בכוונה). לא מאמין שאפשר לבדות את השואה, במקום זאת, אני מעדיף להתייסר ב"שואה" הבלתי נגמר של קלוד לנצמן. מה לעשות, כזה אני.


קראתי שבראיון איתך בניו-יורק מגזין איתה מצוטט כאומר, שלהפתעתך, כאשר צפית בסרט בישראל, כאשר שומעים את שושנה אומרת, על רקע מסך בית הקולנוע שלה העולה בלהבות שהיא הציתה, על כל הנאצים רמי הדרג הלכודים בו, ש"זהו פרצופה של נקמת העם היהודי", פרץ הקהל במחיאות כפיים. אמרת למראיין שזה היה אלים; שזה היה מפחיד; שהייתה אלימות בתרועה הזאת; שזה לא היה כמו שמריעים בהקרנה של "אינדיאנה ג’ונס"; שהיה משהו צמא דם בכך; שהיה בזה משהו שהלך על הקצה; שהייתה אלימות […], שהיה דם באוויר ושזה היה פראי. אני קצת חושש שלמרות שאמרת שזה הפתיע אותך אהבת את תגובת הקהל.

אמנם אנחנו לא מכירים, אבל אני מבקש לשלוח לך דברים שכתבתי לחניכים שלי, שראו את הסרט שלך "ממזרים חסרי כבוד" בקנדה וקיבלו אורגזמה: "הי חבר’ה, מה נשמע? חארות שכמוכם. תפסיקו כבר להתענג על הקפיטליזם הצפון אמריקאי הרקוב ותחזרו כבר לערכי המכינה. לעצם העניין. לא ראיתי את הסרט, אבל אני יודע, ממה ששמעתי עליו, שהוא "חלום רטוב של יהודים", ורק בגלל זה אני כבר שונא אותו. אין לכם דבר יותר גרוע לנושא החשבון שעומד בין גרמנים ליהודים מסרט של הגאון ההוליוודי הזה, שעלילת הסרט, כל סרט, היא בשבילו חבל כביסה לתלות עליו את משחקי המחשב האלימים שהוא ממציא. בקיצור, אני כועס על שהלכתם לראות את הסרט דווקא בקנדה. הייתם צריכים לראות אותו בארץ, זה היה משאיר אתכם בפרופורציות. ועכשיו תחזרו לארץ, תתגייסו לצבא ואל תעשו לערבים את מה שראיתם שהיהודים בסרט של טרנטינו עושים לגרמנים.


מתגעגע וחושב כל הזמן איפה טעיתי בקשר אליכם. תזכרו שבכל פעם שאיתם נהנים מנקמה בחיים זהו ניצחון של הגרמנים. באמת אוהב המון, דודו פלמה."


כעבור כמה זמן שלח לי חבר דברים שכתבה במאית הסרטים הדקומנטריים, יולי כהן, בבלוג שלה, על הסרט הנ"ל. ומהרשימה שלה עלה שאהבה את הסרט, ובמיוחד את אחת הדמויות הנשיות שבו. וכך היא כותבת: "[…] אחרי הכול, לקחה שושנה את הכוח שהיה בידיה, הנשיות, היופי, האמינות, החכמה, בהירות המחשבה ובית הקולנוע, והשתמשה בהם למופת. בתכנון מדוקדק של פרט לפרט יצרה שושנה, באמצעות קולנוע


(cinema & filmmaking ), נקמה מתוקה. והנקמה של שושנה נראית מתוקה מדבש".
 
לא נותרה לי ברירה וכתבתי לה, ובאמצעותה גם לך, את הדברים הבאים: "לתוך השיחה המתפתחת בבלוג בעניין "האלימות הטבעית", ממש מתבקש לשרבב ולהעלות באוב את רוחה המיוסרת של המשוררת לאה גולדברג. בשנת 1943 כותבת המשוררת לאה גולדברג שיר המתחיל במילים, "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד" […] השיר הוא שיר תגובה למוראות מלחמת העולם השניה, כאשר ממדי האסון כבר החלו להתברר לישוב בארץ, שבחלקו הגדול מתמלא בייסורי מצפון על כך שנותר בכלל בחיים. באמצעות השיר ביקשה לאה גולדברג לבטא את זכות החיים של הנשארים בחיים ולהעמיד אלטרנטיבה, משורטטת בעדינות אקוורלית, לאימי המלחמה. להמציא מרגוע לתחושות הקשות המלוות את האדם נוכח הידיעות הנוראות ההולכות ומצטברות על סף מפתנו התרבותי.


על השאלה שהתריסה מולה החברה בארץ: "מה יש לך לומר לנו אל מול האימה והרצח


או, יותר נכון, מה את מתכוונת לעשות למען המאמץ המלחמתי?" היא משיבה כדרכה בשיר.


"את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם", מנחמת לאה גולדברג את ניצולת השואה שרק הגיעה לכאן. המקום שלאה גולדברג בוראת בהבל מכושף של מילים מדודות ומאופקות כל כך, הוא מקום של שחרור גדול לצלם האדם שהגיח חבול ונכה מכבשני המשרפות. בקצהו של השיר מסמנת לאה גולדברג את הדרך האנושית הנכונה שבה לדעתה יש להלך כדי להישאר בני אדם: "וביושר לבב תהיי ענווה ונכנעת/ כאחד הדשאים כאחד האדם". השדה של לאה גולדברג הוא מקום של מרפא לאדם החבול.


לעומת המארשים הצבאיים הגבריים, החסונים ותפוחי השרירים שהעמידה השירה העברית המגויסת מול המלחמה, משרטטת לאה גולדברג בעדינות של אישה, שהיא משוררת גדולה, את התקווה הנרקמת בה ליום שעוד יבוא ואפשר יהיה להלך בו בשדה כהלך התם, יום בו מחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם. יום שירחב בו השקט כאור בשולי הענן. ובאמת זהו השדה שביקשנו לברוא כאן. טרנטינו, כדי לענות על אותו הצורך עשה את "ממזרים חסרי כבוד", ובמקום הסליחה והחסד הניח על מפתננו את האלימות. מה תעדיפו?


יולי ענתה לי כך: " מה שמעניין אותי עכשיו הוא להעמיד את לאה גולדברג, מושא הערצתי שנים כה רבות, מול טרנטינו, אשר עושה עבודה מרשימה כבמאי קולנוע. אז בהנחה שהיצירות שהוזכרו כאן, שתיהן אכן באו בעקבות מלחמת העולם השנייה (או כמו שנהוג אצל היהודים לכנות את המלחמה ההיא: השואה), אולי דווקא דרכו של טרנטינו נותנת הזדמנות ליהודים/ישראלים לצאת מהקורבניות האינסופית מול מה שהציעה לאה גולדברג שחיזקה את הקורבניות ההיא או הזאת, תלוי במי מדובר. ואולי בכלל שושנה של טרנטינו היא ה"את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם". אולי זו הייתה התקווה של גולדברג? מה שבטוח ששושנה היא לא: "וביושר לבב תהיי ענוה ונכנעת/ כאחד הדשאים כאחד האדם".


וכך עניתי ליולי: "יולי, את בעצם שואלת מה עדיף בחיים, נקמה או סליחה? נדמה שכדי לעשות את הדיון מורכב צריך להגיד שהשאלה היא לא מי מהשתיים איננה אפשרית כתגובה אנושית למציאות. אלא, איזו מהשתיים מתאימה יותר כדרך חיים ולא כתגובה אפיזודית.


זאת אומרת האם לבסס את דרך החיים, את המוטיב המרכזי בחיים, על הסליחה או על הנקמה. נדמה לי שמבחינת ניצולי שואה הרי שהשאלה המרכזית יותר איננה אם הם מסוגלים לנקום או לסלוח לגרמנים, אלא אם הם מסוגלים לסלוח לעצמם. ידוע שאחד הדברים המאפיינים ניצולי שואה (כמו גם נפגעות אונס) זה ההאשמה העצמית, הטענה שלהם "שיש לי חלק בעובדה שנעשיתי קורבן".


מתוך כך השאלה היא בעצם מה יוכל יותר להביא אותם לסלוח לעצמם הנקמה או הסליחה.


ומכאן, מהנקודה הזאת, אפשר כבר לראות שמהסליחה והחסד יותר קל להגיע אל הסליחה העצמית מאשר מן הנקמה ומהאלימות המממשת אותה.


אפשר אולי להדגים את זה באמצעות החתירה של חז"ל למידתיות. הנקמה ותחושת השמחה בנפול אויבך הן כל כך אנושיות, עד שמובן כמעט מאליו שהדבר הראשון שאיתה מגייס מתוך עצמך כתגובה זה אלימות ושמחה לאיד. כאשר המצרים רודפים אחרי בני ישראל בים סוף וים סוף מכסה עליהם, בני ישראל שרים בהתפרצות רגשות גדולה את שירת הים: "אשירה לה’ כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". זהו מקום מאוד אנושי, רגע השחרור הזה מתחושת הסכנה מצד אחד, ומהשמחה על מה שעלה בגורל המצרים מצד אחר. הבעיה היא, שאם איתה נשאר במקום הזה ובוחר בה כדרך חיים, תהפוך להיות מי שאיתה שונא ואז זה כבר יהיה הניצחון שלו.


חז"ל שמרגישים בתבונתם שצריך לאזן את האדם, ומתוך חתירה למידתיות ולאנושיות, מוסיפים מדרש שמחזיר אותנו אל הנורמליות (ולזה אולי מתכוונת לאה גולדברג ב"כאחד הדשאים כאחד האדם"). במדרש הזה מספרים לנו חז"ל על המלאכים שרצו להצטרף לשירת בני ישראל, וכשזה קורה אלוהים גוער בהם ואומר: "מעשי ידי טובעים בים ואיתם אומרים שירה לפני?"


המקום הזה שבו אני נזכר שגם המצרים השנואים נבראו בצלם אלוהים הוא המקום המידתי. שממנו אני יכול להגיע לסליחה העצמית. מפני שעד אותו רגע הייתי אסור וכבול בשנאה המאיימת להפוך אותי למי שאני מבקש לנקום בו.


קוונטין היקר, מדינת ישראל היא מדינה שיש בה היום רייטינג גבוה מאוד לאלימות ולמוות. במדינת ישראל נמצאים שני בתים. אחד "בית המוות" והשני "בית החיים" – יד ושם ובית התפוצות. אחד הוא מקדש לאופן שבו מתו היהודים בשואה, והשני הוא בית שמשחזר את האופן שבו הם חיו לפני השואה. תנחש לאיזה משניהם מגיעים יותר מבקרים.


לכן שאלת ההחלמה מן האלימות בחברה הישראלית היא שאלה חשובה לא פחות. משום שממנה תיגזר איזו חברה תהיה כאן ואיך יראה השדה המטפורי/תרבותי שנבנה כאן בעתיד. האם הוא יושתת על הנקמה כמוטיב מרכזי או על הסליחה והחסד. ואני לא כל כך בטוח שהסרטים שלך עוזרים לנו בדילמה הנמצאת לפנינו.


כמו שהדברים נראים לי, היום אנו חיים במדינה השואבת מן השואה בעיקר את מוטיב הנקמה, כך שבעצם ובסופו של יום אנחנו מדינה של ממזרים חסרי כבוד.


מה יהיה איתנו בעתיד? ימים ואנשים יגידו.

תגובות
נושאים: מאמרים

19 תגובות

  1. איתן לרנר הגיב:

    אהבתי ,דודו את המאמר.ישראל שואבת מהשואה הרבה יותר מנקמה ,את הקורבניות השקרית היום מול העולם.ידוע שילד שעובר התעללות רגשית או אחרת אם לא חווה בשלב מאוחר יותר את מוראות ילדותו בתהליך של השלמה והגברת המודעות, ימשיך להתנהג באלימות או כלפי עצמו (ע"ע התאבדויות או מחלות קטלניות)או כלפי סביבתו ובכך המעגל לא נסגר לעולם. אותו דבר אני מניח קורה עם אומות ועמים שחוו ג’נוסייד או התעללות נוראה אחרת.אם לא נעשה עיבוד אמיתי שמשלים עם העבר על הרגשות שהוא מעורר ,אז הנטייה תהיה להמשיך ולהתעלל בסביבה באלימות.

    כיוון שאתה כותב על משוררים ונראה כנהנה באמת מעברית טובה כדאי שתשים לב שהשימוש במילה"מקום" באה אצלך ואצל רבים מאיתנו לתאר בעצם את המילה "מצב".אין מקום של כאב, יש רגש של כאב.אין מקום של סליחה אלא עמדה או רגש של סליחה.המילה מקום מטעה והופכת את המצב למשהו גיאוגרפי או יותר מכך מטעה מכיוון שאין בתוכנו מקומות אלא רגשות או מחשבות.
    איתן

  2. פלא שהמחבר לא מאשים את ישראל בשואה הגיב:

    "מדינה של ממזרים חסרי כבוד".

    באתר כמו הגדה השמאלנית גם זה משהו.

    אבל תיכף יהיה פה מבול תגובות של מיכאל שרון וכפיליו שיתקן את המעוות.

  3. כליל החורש נאורי הגיב:

    צפיתי בסרט בביקורי באלברטה בקיץ שעבר, בעיירה, שלדעתי הייתי מן הבודדים שם ממוצא יהודי. אני חייב לציין שנחרדתי בעצמי, אך הקהל הריע לכל מעשה אלימות של יהודים כנגד הנאצים.

    אני מסיק מכאן שמדובר בתגובה המשקפת יותר את ההתלהבות מאלימות שסביר לצפות מקהל צופי סרטי הפעולה, ולאו דווקא איזה קשר ספציפי יהודי לשואה.

  4. קורא אנגלי הגיב:

    אני יודע שאני חוזר על עצמי, אבל הסרט של יואב שמיר DEFAMATION, 2009 פשוט חובה (ללא הגזמה!) לראות כדי להאמין.

    — קישור —

  5. לקורא אנגלי אכן סרט נהדר! הגיב:

    ועוד בנושא ראה מה יש לאלן דרשוויץ לומר על שמאלניםhttp://glz.co.il/NewsArticle.aspx?NewsId=56084 ישנה הסתה פרועה בתקופה האחרונה כנגד שמאלנים

  6. איתמר הגיב:

    טרנטינו הוא האחרון שיכול להזדעזע ממחיאות כפיים של קהל לנוכח סצינות שלו.
    לאיזה תגובה הוא מצפה? אולי אנחות צער צדקניות לנוכח שושנה היהודיה שהפכה להיות "נקמנית" במקום "סולחת"?
    מי שעושה סרטים עם נהרות של דם (ע"ע Kill Bill) שלא יתפלא שאולם ההקרנה מתמלא אנדרנלין וטוסטסטרון, על אחת כמה וכמה כאשר את הנקמנים מוביל לא אחר מאשר בראד פיט.

    מה אני אגיד לכם, הסצינה עם שושנה היא לא ממש הגדרת המילה "איפוק", ואני לא יכול להאשים כמה יהודים נקמנים בקהל שמעזים להריע והורסים לטרנטינו את הפסטורליה הנוטפת מסצינה בה אולם קולנוע עולה באש על כל הצמרת הנאצית שבתוכו, בעוד שני יהודים מרססים את כולם במקלעים מלמעלה…
    איך נאמר? זה לא בדיוק מרי פופינס.

    אגב, בהקרנה שאני ראיתי של "ממזרים חסרי כבוד" אף אחד בקהל לא הריע בשום שלב, אבל מה זה משנה, העיקר שקוונטין ודודו מזועזעים.

  7. עמיר רהט הגיב:

    רק אני חושב שזה יומרני לכתוב כל-כך הרבה ביקורת וניתוחים על סרט שלא ראית?

    אפשר לפתח את זה הלאה ולתקוף ספרים שלא קראת, דעות שלא שמעת, וכו’. זה קל וזה כיף.

  8. את תלכי בשדה שיר מרטיט הגיב:

    בעיקר בביצוע של חווה אלברשטיין.לא ידעתי שזה נכתב בתגובה לידיעות בארץ ישראל על רציחת היהודים באירופה.

  9. מיכאל שרון הגיב:

    לא הנקמה בפלשתינאים ובגויים וגם לא הסליחה לעובד האלילים עגול המשקפיים היינריך הימלר ולחבורת הנברנים הפסידו-מדעיים מה-ס.ס הסרים לפיקודו, שמדדו גולגלות, היא התשובה לרצח העם היהודי באירופה.אלא כשאני כותב זאת, אני חש שאני פועל באקלים חברתי של אנשים המחפשים לגרות את חושיהם בריגושים, כתחליף להפנמה, מחקר והתבוננות ועשייה בונה ואחאית.

    לאה גולדברג הניפלאה כלל לא היטיפה לסליחה לתליינים, וכל כתיבתה חדורה בדבר אחר לגמרי – חסד נוצרי -ראה גם מוטיבים אלה בברור בשיר בארץ אהבתי.

    מה לעשות? גם סגנון המאצואיזם הגוער בנוורוטים ("כשגוערים בנוורוטי בנוסח "מתי תהיה כבר בן אדם", זה עושה לו טוב") בו כתוב חלק מהמאמר "חארות שכמוכם. תפסיקו כבר להתענג על הקפיטליזם הצפון אמריקאי הרקוב…" אינו מאפשר לנו להביט על המציאות, אלא רק דרך הפריזמה המעוותת של הנוירוטיות.

    לגופו של עניין, במקום לנקום בפולנים ובבנקאים שוויצריים (שאף גרוש כמעט מכסף הפקדונות הרדומים שנתנו לא הלך לקורבנות השואה, אלא לאירגונים יהודיים אמריקנים ולעסקני שואה ועורכי דינם), עדיף להתמקד ישירות בתליינים. לעיתים חשוב להעניש על מנת להרתיע ולמזער רשע, ושנית, אם הפוגע לא יענש, מה יביא אותו לתקן את דרכו באם יש בו רוע אינהרנטי?

    לגופו של עניין, משחק בדימיון של נקמה ישירה בזה שחולל אצלך פגיעה וטראומה, תוך שחזור הסיטואצייה האותנטית, היא דרך תרפויטית להפטר מהדחקות המעוותות התנהגות. ומכאן תחושת השחרור של מראית הנקמה הישירה בהיטלר ושאר הפוגעים בסרט הנדון.

    הפתרון האמיתי הוא תמיד שאיפה לפקחון מירבי, חסר אשליות, ותבונה לא מוטית.

  10. לקורא אנגלי הגיב:

    הנה מקרה אנטישמיות שקרה לאחרונה שיואב שמיר יכול להכניס לסרט שלו:
    — קישור —

  11. יוסף לדודו פלמה הגיב:

    כמאמר הפתגם: "ברומא התנהג כרומאי".
    ראה את כבוד האדיר בו מתקבלים מחבלים רוצחי ישראלים חפים מפשע בקרב הפלסטינים, כולל דוגמת סמיר קונטאר שרצח במו ידיו ילדה בת 4 ושחרורו לווה בעצרות כבוד בלבנון –
    כל אלו מראים שהנקמה היא נחלתם של שכנינו שמתעקשים משום מה לא ללכת בדרך הסלחנות.

  12. מושון למיכאל שרון הגיב:

    רגע היסטורי קרה במקומותינו!
    מיכאל, אני שמח להודיע לך שזו הפעם הראשונה בה אני קורא תגובה שלך ומסכים עם כל מילה.
    ישר כח!

  13. קורא אנגלי הגיב:

    יואב שמיר חשף (לאילו שהיה ספק בליבם) אחת ולתמיד באופן ברור שבלתי ניתן להתעלם ממנו את הפרברסיה הלאומית עם השואה והמוות. השימוש המגויס והמתוכנן בשואה צולם ותועד.

    השואה היא קלף, פטור מנורמליות, אישור להשתולל. השתוללות פרטית (מעשית ומחשבתית), ונוכלות לאומית (בתוך המדינה ומחוצה לה) כל זאת בחסות ששת המליונים.

    המצב הדוחה הזה מתוכנן מלמעלה ותחושת הדרור והחופש מכל חיוב מוסרי מתרגמת לברבריות כללית. השיטה יעילה מאד. השד האנטישמי (כמו שד הטירור) הם שדים בלתי מזוהים, שדים נסתרים, מיהו אנטישמי? מיהו טרוריסט? כולם אויבים בפוטנציה, לך תדע מה מסתתר בליבם. לו היה למדינת ישראל ערכה (בדומה לבדיקת שתן להריון) לגילוי אנטישמיות, היו דואגים להפיץ אותה בכל העולם.

    כשלא נשאר למוכרי השואה מה לענות לשמאלנים הארורים, נשק השואה והאנטישמיות מופנה גם נגד השמאל בהיסטריה מוכרת. לא אתפלא אם האתר הזה תחת עינם המתמידה ואולי יסגר בעתיד.

    הטרולים שביננו מתעלמים ממחלתם ומסרבים לקבל טיפול או להכיר במצבם. הם מציעים טיפול לכולם חוץ מלעצמם.

  14. קורא אנגלי הגיב:

    לנותן הקישור לדרשוביץ,
    דרשוביץ, כלב התקיפה של אייפק, הרי מתפרנס מחוכמולגיות שכאלה. זה טיבו, כפי שהראה כבר נורמן פינקלשטיין. הוא ואייב פוקסמן הרי שליחים מפוטמים של ישראל וגם זה נחשף באופן ברור מהסרט של יואב שמיר. אין להם גבול לאנשים האלה. הם דורכים על גופות בלי להניד עפעף. בספקטרום האנושי לא חסר זבל, ודרשוביץ יושב אי שם למעלה על הערימה.

  15. דודו פלמה הגיב:

    מיכאל שרון. לא איכפת לי שלא תסכים איתי, זה בסדר מבחינתי. אבל מעצבן שאתה קראת את המאמר אבל הגבת למאמר אחר (כנראה). הדבר שדיברתי בו היה מוטיב הסליחה העצמית. כנראה קשה לך לשלול את העובדה שאנו שואבים אל האתוס הלאומי מהשואה את מוטיב הנקמה ומזינים אותו בתחושות קורבנות שאולות. כמה שנים עוד נמשיך להיות הקורבן האלים בשטח? ויקטור פרנקל מתאר בספרו "אדם מחפש משמעות" איך עמד לפני שערי אושוויץ שזה עתה נפתחו, הביט החוצה ולפתע הבין שהברירה בידו לצאת אל החופש ולהותיר את אושוויץ מאחור, או לבחור להמשיך לשאת את אושוויץ על גבו התודעתי. אנו, 65 שנה אחרי עדיין נושאים אותה על גבנו ואנחנו בכלל לא היינו שם.

  16. יריב הגיב:

    עמיר רהט, אתה לא היחיד- גם אני שפשפתי את עיני, כלא מאמין.
    האם מישהו יעלה על דעתו לכתוב ביקורת על ספר שלא קרא ועוד להפנות אותה כלפי הסופר.

    הסרט "ממזרים חסרי כבוד" נוגע בדיוק בקונפליקט שבין הנקמה לסליחה.
    שושנה המחוזרת ע"י החייל הגרמני (גיבור הסרט שמוקרן בקולנוע) נאלצת לירות בו כשנראה שהוא עשוי לחבל בתוכניותיה, אך נראה שהיא מבחינה באיזושהי תלישות המאפיינת את דמותו. היא נעתרת לרגשותיה ופונה לעזור לו ואז… הוא נוקם בה.

    כשהקולונל הנאצי הנס לאנדה מבין שהשחקנית פון המרסמרק קשורה לפעולת ה"ממזרים" הוא נוקם בה בטירוף, אך כשעה מאוחר יותר קושר עם ה"ממזרים" תוכנית ל"סליחה"(דנציפיקציה).

    פליאתו של טרנטינו למראה התגובה בהקרנה בישראל מובנת לי היא משקפת כנראה את תחושת הקורבניות שכתבו עליה רבים.
    הסרט ראוי לטעמי. זה אינו סרט שואה, אלא סיפור בידיוני מעורר מחשבה ובהחלט שווה צפיה.

  17. קורא אנגלי הגיב:

    עוד על דרשוביץ ןפוקסמן בקישור בגלצ: מעבר לגועל שבהם, דבריהם חושפים סתירות פנימיות והיסטריה. פוקסמן קורא לאמנסטי אנטישמים כי הם מבקרים את ישראל אך עוצר את עצמו ונמנע מלכנות את גולדסטון אנטישמי, למה? הוא יודע שגולדסטון (היהודי) דמות מכובדת וטיעון אנטישמי עלול להכניס אותו לבעיות. הוא נמלט מזה באומרו שאינו יכול לדעת מה מסתתר בליבו ובכך סותר את "הגדרת" האנטישמיות שלו עצמו. דרשוביץ גם קופץ מבלי שנשאל על האיטי ומנסה להרוג 2 ציפורים במכה אחת, מצד אחד להשחיר את השמאל מצד שני לנקות את צה"ל.
    אין ספק שהם מקדישים לזה זמן ומחשבה. ישראל נזקקת לשירותיהם של אנשים ממולחים כדי להחלץ מפשעיה. הסימנים הם שזה עבד יפה זמן רב אך נראה שסדקים נפערים בחומת השקר.

  18. לקורא אנגלי הגיב:

    (אני עם הקישור) מסכימה איתך בנושא דרשוויץ ד"א בסרט של שמיר רק אותי היממה הסצנה עם תלמידות התיכון?

  19. 94 הגיב:

    תודה לך על הקישור.
    "מהמם" היא מילה בהחלט במקום אבל אינני בטוח שהיא מתארת את התחושה במלואה. כל הדמות שעולה מחברי ה ADL בניו יורק למשל, זוהי סצינה לא פחות מטרידה. אותם ילדים תמימים שאכן התנהגו בצורה מופקרת ומטומטמת עד כדי כאב לצפות בזה – אבל אולי עשו זאת בגלל גיל הטיפש עשרה מה שאי אפשר להגיד על ה ADL. גם לראות את השר הרצוג נפגש עם פוקסמן או את פוקסמן בפגישה פוליטית במזרח אירופה, גם זה היה קשה לעיכול.

    אני חושש שאנשים נכנסים למן סוג של אפטיה יאושית כזאת שאפילו סרט כזה לא יזעזע את הציבור. אנשים פשוט לא יודעים מה לעשות והמפלט כנראה זה לצאת לסייל באוקספורד, לראות שם מה שאתה לא יכול להרשות לעצמך ולחזור הביתה עייף אך מבסוט.

    בתוך כל זה ישנם רגעים של התבוננות.
    רגעים שבהם אנשים מהרהרים על הטירוף.
    אבל אז מגיעה עוד מהדורת חדשות ועוד אירוע "טירור" או "אנטישמיות" וחוזרים אל האובאמיזציה, והליברמניזציה, והביביזציה.

הגיבו ללקורא אנגלי אכן סרט נהדר!

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים