הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 בפברואר, 2010 15 תגובות

שמי רומי גנות. אני פעילה בארגון מחתרתי חברתי-סביבתי שקידם בחודשים האחרונים את מאבק הנוער שכונה "יום האלכוהול". התבקשתי לכתוב איפה ומתי נדלקה האש, איך החלה ההתארגנות, מי מעורב בה וכדומה. אתם יודעים זאת טוב ממני ואני יכולה רק לנחש: האם זה החל בקיצוצים המתמשכים בתקציב החינוך? אולי בסגירת בתי הספר המקצועיים? בכיבוש? אולי בכלל זה תמיד היה שם ואנחנו אלה שהשתנינו? ואולי כל התשובות נכונות. לדידי, יריית הפתיחה הייתה פתיחת שנת הלימודים הנוכחית בסימן העלאת אחוזי הגיוס לצבא עם מטח עוקב שבישר פלישת קצינים לבתי הספר לצורך חינוך מחדש של סגל ההוראה ובחינת דרכים לייעול קו הייצור. היו עוד כמה יריות אבל מי כבר סופר? הייתה זו קריסת המערכות המשתוללת במדינה שאילצה אותנו להכריז על יום מחאה. העיתונות תיארה ארגון אימתני המקושר למאות אלפי בני נוער. הם הגזימו קצת. חברי הכנסת קראו לי במילים אחרות זונה. הם הגזימו בהרבה. 

מרביתכם וודאי הכרתם אותנו דרך התקשורת, זו שזיווגה את אחת הקבוצות שלנו ברשת הפייסבוק עם קבוצה זניחה שקראה לתלמידים לשתות אלכוהול בבתי הספר והקימה את יצירי הכלאיים "יום הסטלה" ו"ההשתכרות ההמונית". הפוליטיקאים הזדרזו להתחרות עם העיתונאים וראשי הערים בהעלאת מפלס הטרור, ובלי שמישהו מן הנוגעים בדבר יטרח לקרוא על מטרותנו או לשאול לדעתנו. התקשורת שיקרה ואתם שחקתם לידיה. לערגה נדירה זכינו מקומץ אנשי החינוך, הורים ועיתונאים ישרים שנכנסו לקבוצות שלנו וקיימו עמנו דיונים מפרים על אופי המחאה וסגנונה, שכן מעולם לא שקלנו להתחרות בהשגי החברה הישראלית, שבה 55 אחוז מבני הנוער שותים, בעידוד שתייה אלכוהולית. מטרתנו הייתה להציף את מחדלי החינוך בתודעה הציבורית על ידי שיבוש הלימודים.


והמחאה הצליחה עוד לפני היום המיועד. תלמידים סיפרו לנו בהתלהבות על דיונים ערים עם המורים והמנהלים. תלמידים שמעולם לא העזו להתווכח מצאו את עצמם נעזרים בטקסקטים שלנו וכולם רצו לדעת "למה" גם העיתונות. הקטע הבא צוטט שוב ושוב:


"יום האלכוהול" נולד כיום מחאה בתגובה לצביעות הבלתי נסבלת של החברה והממשלה כלפי התלמידים והיחס אלינו. מצד אחד כולם נורא "מוטרדים" מעתיד הנוער ומצד אחר  מקצצים לנו שעות לימוד בבתי הספר שנה אחר שנה. מצד אחד מלמדים אותנו על דמוקרטיה וזכויות אדם ומצד שני מלמדים אותנו שיש אנשים שאין להם זכויות אדם ושזה בסדר לכבוש עם אחר ולדפוק את השכנים הבדואים שלך, ועוד רוצים שנהרג בשביל זה.  אתם מסטולים או משהו? כי לנו נמאס מהשקרים שלכם!!! 


את השם "יום האלכוהול" בחרנו על רקע אירועי האלימות האחרונים שהיו קשורים בצעירים שתויים שבהם סימנו אותנו התקשורת והחברה כקבוצה בעייתית שצריך לשטוף לה את המוח, בתעמולה פשיסטית ולאומנית במסווה של חינוך, כדי לייצר את דור החיילים הנדרש לתחזק את צבא האיוולת של מדינתנו היקרה (לא מספיק יקרה כדי שנמות בשבילה, אבל עדיין יקרה). לצערנו, יש המפרשים את השם כקריאה המונית לשתיית אלכוהול ובוחרים לתקוף את הקבוצה תוך התעלמות מתנועת המחאה והרעיונות שלנו… אם אנחנו כאלה בעייתיים למה אתם מכריחים אותנו להתגייס לצבא שלכם, ועוד דוחפים עלינו את הקצינים המחורבנים שלכם שמזיינים לנו את השכל כדי שנלחם את המלחמות המיותרות שלכם? אתם מסתכלים על עצמכם מדי פעם לפני שאתם שופטים אותנו? אתם מסתכלים לפעמים על המדינה שיצרתם בשבילנו? נראה לכם שאנחנו נהנים לחיות בכאוס הזה שאתם מורישים לנו? הגיע הזמן לומר לכולם "לכו תזדיינו! …" זה בדיוק מה שתשמעו מאיתנו ביום האלכוהול. אנחנו נגיד מה שבא לנו, וכל מי שרוצה להצטרף מוזמן. בכלל, יום האלכוהול, מהגדרתו, מיועד גם להורים, למורים ולמנהלי בית הספר. נכון שאתם צבועים ולא תמיד אומרים לנו את האמת, אבל אתם מוזמנים להצטרף אלינו אולי תלמדו משהו על כנות.
 
אברמל’ה פרנק, מנהל תיכון, כתב בבלוג שלו: "דברים נפלאים! לא צריך לאהוב את כל העמדות המובעות כאן, אבל צריך להבין את הרעיון הכללי: הנוער מתמרד. מערכת החינוך עשתה סוף-סוף דבר טוב; הצליח לה: היא הצמיחה מרד. היא הצמיחה ויכוחים, חשיבה, עמדות, סוף-סוף. מערכת החינוך לא עשתה זאת לרצונה, אבל שלא לשמה – יצא טוב… אולי המשרד יבין, שֶמה שיצא לו עכשיו לגמרי במקרה, יכול להיות "סיפתח" לחינוך מסוג מאד אחר, חינוך רלוונטי ומשמעותי, שלתלמידים יש בו חלק פעיל ויצירתי והם מזדהים איתו. אם כך יקרה, נראה ודאי שלבני-הנוער בכלל אין איזה צורך מיוחד באלכוהול" (פורסם בקפה דה מרקר). הוא לא טעה. אחד התלמידים סיפר לנו בהתרגשות שהתווכח עם המנהלת שלו שיעור שלם ובסוף היא הודתה בצדקתו. אחרים גילו שהמנהלים הודו שהם צודקים, ובאותה נשימה הזהירו אותם שלא לפנות לתקשורת. על חלקם איימו בהשעייה אם ידברו איתנו. אותנו זה שעשע, איך אפשר לגעת ברוח? ד"ר שושני היה קצת יותר מעשי והזמין אתכם להיכנס לאחת הקבוצות שלנו כדי להתעדכן. הגם שידוע כי "אין אורח מזמין אורח" ברכנו על ההזדמנות הנפלאה לדיון, אלא שכמה מורים ומנהלים ניצלו את ההזמנה הפתוחה כדי לאיים על תלמידיהם וגרמו לנו לשקול שנית את עמדתנו. בסופו של דבר לא חסמנו את הקבוצות אך הגדלנו את מספרן. התלמידים שבאמת הבינו על מה אנחנו מדברים היו התלמידים המאויימים והם פשוט עברו קבוצה. 
המחשבה שלתלמידים יש זכות לעמוד על שלהם התפשטה בפראות. האידיאה שהנוער לא חייב להשלים את התכנים המרטיריים שכופים עליו התפתלה בעקשנות. הרעיון שהתלמידים אינם בשר תותחים שמותר להקריב במלחמות מיותרות שפותחת המדינה המחורבנת שלנו התנחשל בקדחנות, ומי שחשב לעצור אותו מצא את עצמו מוסיף אלכוהול למדורה. אתם יכולים לעצור תלמיד או להחזיר שכבה מטיול שנתי ולהטיל עליהם עונשים קולקטיביים אבל אתם לא יכולים לעצור רעיון. במציאות שבה יותר ממחצית בני הנוער נכשלים בבגרויות, שותים, מעשנים, לוקחים חלק בתגרות אלימות, מוצאים את עצמם מתעוררים עירומים בסמטה חשוכה, או לא מתעוררים בכלל, היה מי שהציע להפוך "ליל אלכוהול" טיפוסי ל"יום אלכוהול". לא המצאנו את הגלגל, פשוט שינינו את כיוון הסיבוב שלו כדי להזכיר לכם את המציאות כפי שהיא. בעת הזאת התגשמו הרעיונות לפחד, והפחד נמזג באימה והם חילחלו כלפי מעלה והפכו אט אט לכאב ראש רציני לכל הנוגעים בדבר. עדיין לא מבינים על מה מדובר? הנה תשובה שנתתי בראיון לעיתון נוער:


"[…] בני הנוער הם קבוצה ענקית שכולם שמים עליה זין על מנת לדכא ולהשתיק אותה ולשעבד אותה לצרכים שלהם. בשביל מה? בשביל שיהיו חיילים טובים וימלאו פקודות ויסתמו את הפה ועוד יגידו יפה תודה שמגייסים אותם. אז נחשו מה? הפה הזה נפתח וברגע שהרעיון נוצר אי אפשר היה לעצור אותו… כולם הרגישו שאנחנו עושים כאן משהו שלא נעשה בעבר, מחאה ואלכוהול זה הסמל אבל זה לא התוכן ולא המהות… בשנים שעברו חברים שלנו קשרו את עצמם לעצים כדי למחות על כניסת הצבא לבתי הספר ואת יודעת מה קרה מאז? הצבא חטף פאניקה ופתאום פתחו לשכת גיוס בכל בית ספר. זה היה הרעיון שהפחיד כל כך את הצבא ואת רוצה להגיד לי שהם לא ניצחו במאבק שלהם? ועוד איך שהם ניצחו מאז שהצבא החליט לקחת פיקוד על בתי הספר מספר הלא-מתגייסים רק קפץ […]"


למרות השם המפתה הבהרנו שיום המחאה דוגל בשתייה לא-אלכוהולית בצוותא. אבל כוונות טובות לחוד ומעשים לחוד. במציאות שנוצרה, בה כל מנהל וראש עיר מתריעים שלא לבצע מעשה שמלכתחילה לא תוכנן להיעשות, הם רק חיזקו את הרצון לעשות את אותו מעשה. הודות להם כל תלמידי ישראל ידעו שיש יום שבו אסור להשתכר אך לא כולם היו בקשר איתנו ועבדנו קשה מאוד כדי לשמור על המחאה בגבולות שהגדרנו. סופו של הסיפור ידוע, המשטרה פשטה על בתי הספר וערכה חיפוש על התלמידים. משרד החינוך הכריז באיוולתו על ניצחון, אך היה זה ניצחון פירוס והתלמידים ידעו. מפגן הכוח הקטן הזה היה אשלייה, זהה לאותה אשליית "חינוך". מישהו כתב לי "הצלחת לגרום למערכת החינוך להקפיץ את המשטרה לבתי הספר ולבלגאן ענק, וכל זה בזכות כמה קבוצות בפייסבוק.  סוגד לך". תשובתי הייתה: "בפעם הבאה הם יצטרכו לקפוץ קצת יותר גבוה ובין משרדים שונים". שכן, בעוד אתם משבחים את "התלמידים האחראיים" אנחנו עדכנו אותם על השלב הבא שבו הגדרנו אוסף דרישות ליבה ומסרנו אותן למשרד החינוך עם אולטימטום של 60 יום לענות עליהן. בשל קוצר היריעה לא אפרט מהן אך אתם מוזמנים לקרוא אותן בקבוצה בפייסבוק בשם "חינוך עכשיו – שובתים גם למענך". 


אנשי חינוך יקרים, עליכם מוטלת החובה לחנך את הנוער ולהגן עליו מפני השפעות זרות. אל תפקירו אותו – שמרו עליו. עקרו את אנשי הדת והצבא ממערכת החינוך לפני שיבולע לכם. החברה הישראלית נשרפת מבפנים ואף אחד לא יהיה בטוח מהגיצים, גם לא אתם. התלמידה שמביטה בהערצה בקצין שסיפר לה את סיפורי הגבורה שלו תהפוך ללוחמת שתשבור שתיקה ותספר את סיפורי הגבורה שלה שישמעו פחות או יותר ככה: "…ובסוף הילד ככה הביא איזה חיוך – וואו, פיצוץ לבטן. וואלה, זה פיצוץ שאני לא הייתי נותנת גם לבן אדם חזק. ילד, חמש, שבע גג. פיצי. פוצץ אותו." (מתוך חיילות שוברות שתיקה). אותה גרופית תצולם במצלמה נסתרת מתעללת בעולל שלכם, היא תהיה המורה שתפתח את הראש לבתכם והחיילת המטורפת שתפתח בירי על הכיתה שלכם. זה כבר קרה. זה עוד יקרה. במציאות בה שורפים ספרים, משתמשים במשטרה לדיכוי חופש הביטוי, משתמשים בנשים כמטבע עובר לסוחר, מאלצים נשים לשקר כדי לבצע הפלה ולהתגרש, עוצרים נשים אוחזות סידור, ומאשימים מורות שמקריאות משירי יונה וולך בהפקרות מינית – במציאות כזו אף אחד מכם לא רשאי לחוש בטוח! 


בעוד העולם המערבי צועד קדימה ולפעמים גם לצדדים החברה הישראלית צועדת אחורה. לא רק בהשגי התלמידים, אלא גם ברמת האלימות, הקיצוניות, התרבות, הפנאטיות. כולכם יודעים על מה אני מדברת ומה שאתם לא מבינים זה שהשינוי מתחיל בכל אחד ואחד מכם! התלמידים כבר הבינו את זה. הצטרפו אלינו עכשיו! אם לא נתאחד ונשתף פעולה – כלום לא ישתנה והמצב הבלתי נסבל הזה יימשך, או באנלוגיה למילותיה של אדית וורטון בספרה איתן פרום: אני לא רואה הבדל גדול בין מה שהיה לבין מה שעכשיו, מלבד זה שפעם היה שקט יותר והנשים היו חייבות לשתוק.

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. עמר הגיב:

    הרבה זמן לא קראתי טקסט מלהיב כל כך ואמיתי.

    חזקי ואמצי

    אני מלמד בבית ספר ליאו בק בחיפה והייתי שמח לעזור לתלמידים במהפכתם, שלדברייך, אשכרה ממשמשת ובאה….

    אולם התלמידים שאני בא איתם במגע, גזענים בדיוק כמו כל אחד אחר, רודפי בצע, והדבר שהכי מגניב אותם זה להתגייס לצבא ולהיות הכי קרביים שיש (גם אני הייתי ככה, מסיבה פשוטה, שהייתי בטוח שיהיה לי סיכוי יותר גבוהה לשכב עם יותר בחורות.)\

    אז כיצד באמת, משנים תודעה ??

  2. כל הדרכים הגיב:

    מובילות לרומי.
    שאפו.

  3. primakuku הגיב:

    שום מרד ושום בטיח.
    זו בסך הכל הכרזה על פתיחת סניף אל הרדיקלים האנטי ציוניים בבתי הספר בישראל.
    על איזה מרד היא מדברת?
    המרד היחיד שהיא מדברת עליו הוא פרסומת להשתמטות מהצבא שמאפשר לה להתבטא כך בחופשיות.
    אם יתממשו שאיפותיה ונהיה פה למדינת כל אזרחיה,לא יהיה לה כלל זכות.

  4. דני כהן הגיב:

    מה עם הדגדגן? בגללו נכנסתי אבל הוא לא אוזכר אחרי הכותרת.

  5. דג הגיב:

    כל הכבוד על המאמר ועל האומץ להתבטא כך. אל תתני לטרולים להרוס לך, זה מה שהם חיים עליו המסכנים.

  6. רוסתאם הגיב:

    מאבק נגד הכיבוש הוא מאבק ראוי, אולם היוזמה הזאת – לצערי – נשמעת כמו בליל שטויות של ילדה מפונקת, משופע בגסויות ובעברית עילגת.

    חבל.

  7. קורא אנגלי הגיב:

    ברכות לרומי על המאמר.לא הייתי ממש מכנה את המצב במערב "קדימה או לצדדים". גם כאן (באנגליה) ישנו בהחלט הרושם המוחשי ביותר של הליכה אחורה, ועוד איך אחורה. אחורה לעירק, אחורה לאפגניסטן, אחורה לאירן. הכל אחורה ו…מאחורה.

    העולם היום די קטן והמאבק הזה יותר בינלאומי, לדעתי, ממה שנהוג אולי לחשוב.
    אני חושש שהיום בו אנשים יצאו לרחובות במערב יבוא לו יום בהיר אחד בספונטניות. זה יתחיל בקטן בעיר מסויימת באמריקה ויתפשט לכל העולם. השלטונות וודאי ערוכים ונערכים ליום האלכוהול או הדגדגן (אגב, אחלה שם) זה היום המפחיד ביותר עבורם. המילים הן רק מילים ובסופו של דבר לכל גמל יש את הסעיף שלו.
    ברכות מלונדון.

  8. ע הגיב:

    מתוקה!!! אהבתי מאוד!!!

  9. ניר הגיב:

    מחשבה חופשית היא תמיד השלב הראשון, חשיבה מעשית היא השלב הבא אחריו, מאחל לכם בהצלחה גם בשלב השני

  10. עמרי גונן הגיב:

    נראה פשוט כמו ניסוח מוצלח יותר ל"לכו תזדיינו" של התלמידים, רק שיש משהו בתיוג הגל האנרכיסטי-אינפנטילי הזה כתנועת שחרור, שיוצר בלבול מושגי גדול מאד, ולדעתי גם מסוכן.

    בקלות רבה נוצר הבלבול בין מרד בצביעות וניסיון ליצירת חברה טובה, לבין התמכרות לאותה התנערות מהכל, שבירת הכלים, תסיסה משוללת-כיוון או ערך.

    וזאת יש להדגיש – הנעורים הם תקופה של תסיסה ושל התנערות. הנער, שיש לו את החופש לעשות זאת מצליח להכיר עצמו לא רק כבורג במכונה המשומנת, אלא גם כישות – אוהבת, שונאת, מאוכזבת ומקווה.

    הסכנה מופיעה כשמורה ומחנך רואה הצלחה חינוכית בעצם ההתנערות (מלשון נער, אותו נער שבוכה, מסכן שכמותו, על המדינה המחורבנת שיצרו עבורו), וכשאת, כן – את, בעצם פטרוניותך על המאבק מטמיעה בו אלמנטים רדיקלים-ניהליסטיים-ריקים מתוכן – הצד השני של מטבע הלאומנות הריקה מתוכן.

    וכמו בגירסא הפוכה ל"הנחשול", הפעם מופתע המחנך לא מלהיטותם הפשיסטית של הנערים, אלא מלהיטותם לפרוק כל עול. התוצאות, אם כחייל צה"ל ואם כאזרח בוגר, תהיינה דומות.

    נכון – מקומו של קצין לא בבית הספר, ויש דרך עמוקה ומורכבת (שקוראים לה חינוך אגב, למרות שלפעמים זה נראה שחוק לעומת גלי ההמונים של הפייסבוק והפוסט-מודרנה) להתמודד עם מצבו של צה"ל ומצבנו הביטחוני בכלל. אבל חינוך שכנגד הלאומנות חייב להיות חינוך ערכי. חינוך כזה הוא קודם כל לחברה של יחידים אוטונומיים, חושבים, ומוסריים יותר.

    שתייה, אפילו היא לא-אלכוהולית, בצוותא – היא ודאי לא בית מדרש לרוח זו.

  11. וגי ניסמוס הגיב:

    יום הדגדגן???

    מדוע השמאל לא מתגייס להגנה על יצחק לאור?

    — קישור —

  12. צנגוט… הגיב:

    אכן מה לא עושים כדי לשכב עם בחורות…

    נראה שזה הכח המניע את החברה, ולא מלחמת המעמדות…

  13. יובל הלפרין הגיב:

    יוזמה מבורכת, השם לא מבורך.
    "לצערנו, יש המפרשים את השם כקריאה המונית לשתיית אלכוהול."
    איך את רוצה שיפרשו אותו?
    נניח שמישהי שאת לא מכירה תכריז שמחר יהיה "יום המלפפון". איך תפרשי זאת?

  14. פבלו הגיב:

    מה קורה פה? איזה דימויים והמשלות… יום המלפפון? אני הייתי חושב בכיוון הפאלי, במיוחד בהתייחסות לכותרת המינית

  15. ענבל כהן הגיב:

    הזיהוי הוא נכון- אני חיים בחברה משוללת ערכי מוסר אשר מתווים כיוון אמיתי, חברה אלימה,תחרותית וניהליסטית. אני מסכימה כי מערכת החינוך אינה ממלאת את תפקידה נאמנה וכי זהו גם תפקידו של הנוער לדרוש שינוי. השאלה היא איך… אם את טוענת שחשוב שמערכת החינוך תהיה גוף משמעותי בחיי החברה, מדוע את עושה צעדים שמחלישים ואף מפרקים אותו? אם המרד שלך הוא אינו מרד סתמי רק לשם המרד, אלא משהו שנעשה כדי להוביל שינוי אמיתי ולחזק את מערכת החינוך, חישבי איך המטרה תושג ומה בכלל את מנסה להשיג. הפגנות, מאמרים באינטרנט, מפגשים של נציגי בני נוער מבתי ספר שונים, הם כולם רעיונות טובים דרכם אפשר להשפיע, אבל מה את רוצה??? אני מאוד מאמינה שיש לנוער מקום לעצב את חייהם בתוך בתי הספר, אך זה דורש למידה , העמקה בתוכן ומחשבה על התהליך. התנהגותך הגסה, הילדותית והאלימה, רק תרחיק אותך מהיכולת ליצור שותפות אמיתית עם התלמידים וסגל המורים. לגבי דברייך על צה"ל- אם את מתיימרת להיות אדם שמפיץ את רעיונותיו מתוך רצון לקחת אחריות על החברה ועל ההוויה חסרת המשמעות והתוכן איתה וודאי בני נוער רבים יוכלו להזדהות, חישבי היטב על מילותייך! על כל אזרח במדינה מוטלת האחריות להשתתף בהגנה על אזרחיה. אין דבר בעולם שהייתי רוצה בו יותר משלום, ובגדול אני חושבת שדרושה עוד עבודה מרובה בחברה שלנו להכשיר את הלבבות לשוב לרצות ןלהאמין בשלום. בנתיים, אין לנו ברירה אלא להמשיך ולהגן על עצמנו כעם. וזאת, בצורה האנושית והמוסרית ביותר תוך שמירה על חיינו ועל חיי כל אדם- יהודי או ערבי. אלו לא המלחמות של המבוגרים, אלא מציאות קשה ויומיומית שקשורה לכולנו. כן, כן… גם לחייך. אל תנסי לבעוט בכל, נתבי את הכעס והרצון למרוד לשנות את הדברים לעומקם. זה לא תהליך קל, זה סביר להניח מטרה לחיים שלמים. אניט ממליצה לך להצטרף לתנועת נוער, שם תהיה לך סביבה רצינית ומהפכנית לשנות דברים ביחד, בתוך מפגש אנושי משוחח וחושב (שזה בכלל לא משתווה לשיח האינטרנטי).

הגיבו לרוסתאם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים