הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 בפברואר, 2010 10 תגובות

אסף אורון, במאמר שפרסם כאן מציג שאלה מצוינת. "מה אנחנו עושים לא נכון?", שואל אורון את השמאל הלא-ציוני. מדוע עשרות אלפי פעילים מסורים במשך יותר משישים שנה לא הצליחו להביא לשינוי המיוחל? איך לא עצרנו עד היום את תהליך העמקת הדיכוי של הפלסטינים? כיצד לא הפסקנו את מצב המלחמה המתמיד של מדינת ישראל, שנראית כל יום יותר ויותר דומה לגטו שתיאר חנוך לוין ב’מלכת אמבטיה’, לפני 40 שנה? התשובה של אורון פשוטה: השמאל עסוק יותר מדי בתגובות ובמחאות על עוולות, ולא משקיע מספיק מאמצים בהצגת תוכניות פעולה קונקרטיות. אם נכין יותר "פתקים", אומר אורון, עם פירוט טוב יותר של הצעותינו הקונסטרוקטיביות, נוכל לשכנע ולהשפיע יותר.


להיות חיוביים וקונסטרוקטיביים זה אחלה, אבל איכשהו המאמר של אורון השאיר אותי בספק אם עדת קיביצערים בעלי "מרפקים" ו"מיתרי קול ערוכים לפעולה", שמכיסיהם משתלשלים פתקים עם "צעדים קונקרטיים ומפורטים" היא באמת מה שחסר יותר מכל לקידום האג’נדה של השמאל הרדיקלי בישראל.

באחד הקטעים המשעשעים בסרטו הנהדר של אלי חמו "דודי מחלב – לוחם חופש", מחלב מטיף בידידותיות לקבוצת פעילים של ‘הקשת המזרחית’:


"זה מזכיר לי את הימים שהייתי קצת דפוק בראש – סליחה על המילה – שהייתי מתווכח עם ימניים למה צריך לעשות פה פשרה."
הוא מתאר ניסיון טיפוסי לשכנע איש ימין:
"‘אם אתה תעשה [את ישראל] מדינה דו-לאומית, [זה יהיה רע]?’
‘כן!’
הכיוון השני: אתה אומר לו
‘אם תהיה התקוממות אתה תאכל אותה?’
‘כן!’
הטיעון השלישי:
‘[מבחינה] מוסרית זה לא טוב?’
‘כן!’"
הוא מסכם:
"עכשיו נראה לך, שמשתלשלת באופן הגיוני המסקנה המוסרית, הערכית, שצריך לוותר על הכיבוש… לא! מה הוא אומר לך? ‘ערבים מסריחים… המנטאליות שלהם…’."
ומחלב מרעים בקולו על הפעילים המתגלגלים מצחוק:
"אין פה הנחות! אתם יושבים בתנאי מעבדה ועושים הנחות לעצמכם!".


אני חושש שהניתוח של אסף אורון עושה לנו הנחה גדולה. מחנה השלום בישראל נאבק כבר שנים נגד מגמה היסטורית המפוררת את החברה הפלסטינית, מייצרת שכול ואומללות לשני העמים, ומאיימת להטביע את ישראל בים של שנאה. ממה נובעת העוצמה הזאת של מנגנוני הדיכוי וההרס הטמונים במשטר בישראל? כמו בכל תהליך היסטורי חשוב, יש כאן שילוב של יחסי כוחות והשפעה על תודעת ההמונים. כל התנועות הלאומיות הפלסטיניות מנסות, חלקן באמצעים נואשים, לשנות את יחסי הכוחות. השמאל הישראלי, בכוחות מוגבלים, מנסה להניע שינוי חיובי בתודעת המיינסטרים היהודי. זה ניסיון חשוב מאוד, לפעמים הרואי. אבל מי שסבור שהמפתח לשינוי תודעה הוא נימוקים ערוכים היטב ותוכנית פעולה מסודרת, כדאי לו לחשוב עוד פעם.


הנקודה שאורון מתעלם ממנה היא ההצלחה הנוראה של "המיסטיקה הפוליטית" של הציונות. במונח "מיסטיקה פוליטית" אני מתכוון לאיזשהו עקרון רוחני המכווין את דעת הקהל והמנהיגים ונובע ממנה, ומחובר ישירות לפחדים ולמאוויים כמוסים. עקרון כזה אינו נובע משיקולים רציונאליים והוא מסוגל לדלג מעליהם בקלילות מזעזעת. כמו שרמזתי, וכמו אחרים, אני חושב שהעיקרון המכונן של הלאומנות הישראלית הוא משהו שאפשר לקרוא לו "עיקרון הגטו". הרעיון, יותר נכון הרגש המניע, הוא שהיהודים הם עם נרדף, ושדרכם היחידה לשרוד בעולם אכזר היא על ידי בידולם ממנו תוך צבירת חימוש רב ככל האפשר. "וילה בג’ונגל", קרא לזה שר הביטחון. אפשר ללעוג לרעיון הזה, אפשר לנסות לסתור אותו בעזרת טיעונים מוסריים, היסטוריים והגיוניים, אבל אי אפשר לזלזל בהשפעה הטראומתית שלו על הישראלים. ללאומנות הציונית יש כוח מיסטי שורף. אורון, למרות שזאת לא כוונתו, בא וכמעט מציע לנו להילחם באש באמצעות ניירות עמדה.


כדי להשפיע על קבוצות רחבות בישראל השמאל חייב לאחוז במיסטיקה אלטרנטיבית שיש לה איזשהו בסיס בפסיכולוגיה של ההמונים. עד היום אפשר לזהות שני כיוונים עיקריים במיסטיקות האנטי-ציוניות שהתפתחו אצל יהודים בישראל: הכיוון השוויוני-מרקסיסטי, והכיוון הכנעני-"ילידי". הקומוניסטים בישראל, כמו בכל מקום בעולם, שאפו להחליף את המיסטיקות הלאומניות והקפיטליסטיות במיסטיקה הומניסטית של שוויון. זה לא ממש הלך באף מקום, גם בגלל שהמרקסיזם סיכן יותר מדי מוקדי כוח, וגם בגלל שברית המועצות וסין השתמשו במיסטיקה המרקסיסטית בשביל לקדם אינטרסים לאומניים של הכתות ששלטו בהן. כמו הקומוניסטים, גם התנועה הזעירה של הכנענים קיוותה לאחד יהודים וערבים בחזון משותף, אנטי-ציוני. אבל למרות ההיגיון ההיסטורי שהיה בו, התבשיל הכנעני הסריח מההתחלה. הפטישיזם הלאומני של יונתן רטוש הונע ע"י רעב לכוח ותיעוב חוסר האונים של היהודים באירופה. רטוש, מעריץ של הפשיסט יאיר שטרן, תמך בדיקטטורה צבאית שתכפה על הפלסטינים להחליף את שפתם בפיקציה הפואטית שהוא כינה "עברית".


ההערות האלה לא באות לזלזל בחלומות על שוויון או בפטריוטיזם ילידי. להיפך – אני חושב שאידיאלים של שוויון ופטריוטיות יהודית-פלסטינית יכולים לעזור ליצור מיסטיקות אלטרנטיביות לציונות, טובות הרבה יותר ממיתוס מצדה שלה. התנועה הפוליטית היחידה בתולדות מדינת ישראל שהתקרבה למיסטיקה כזאת הייתה "הפנתרים השחורים". המיסטיקה של הפנתרים הייתה סינתזה מלהיבה של פטריוטיות יהודית-ערבית מסורתית עם רעיונות מרקסיסטיים שהביאו אנשי מצפן. הייתה שם גם כריזמה הכרחית של כמה פעילים מרכזיים. לא סתם המפא"יניקים חששו מהם. עכשיו אני לא יודע אם אפשר לשחזר את האנרגיה של הפנתרים או לייצר אנרגיה דומה בזמן הקרוב. אני גם לא מאמין שיש טייק-הום-מסג’ תמציתי אחד שאפשר לצאת איתו ולעקור הרים. אבל אני משוכנע שהשמאל הישראלי זקוק לרענון של המיסטיקה. אם נוותר על זה, שום תוכנית ז’נבה שנחזיק בכיס, גם לא שום ויכוח תיאולוגי על מספר המדינות שצריך לדחוס ממערב לירדן, לא ממש ישנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. מהסקסולוג הגיב:

    שאיפת האדם לעוף.
    כמו שאיפת האדם לייצר מחרשה

  2. אסף אורון הגיב:

    יועד אהלן ותודה על המשך הדיון

    אני מביא כאן קטע משיחת דוא"ל שהיתה לנו בקשר למאמר שלי ושלך, ושעוזרת להבהיר מה רציתי:
    —————-
    אני מרגיש מאוד מוזר עם שני המאמרים האלה.
    או שאני לא מחדש כלום לשמאל וסתם מסתובב במעגלים, או שאני מחדש כל-כך, שאנשים פשוט לא מבינים מה אני רוצה.
    או שהכתיבה שלי הפכה גרועה.

    הנה אנסה שוב להסביר
    המטרה שלי כאן היא לא קרב על התודעה, אלא קרב על השטח.
    ברור שהמערכת והקונצנזוס יתנו תגובה ראשונה ברפלקס של "לא". אבל כמו במאבקים על הגדר וכו’, הרעיון הוא להתעקש

    הדוגמא שאתה נותן עם העוברים למעלה אדומים וגבעת זאב וכו’, היא נהדרת.
    [הנה מה שיועד כתב: "בשנות השמונים ראיתי המון חברים נאורים של ההורים שלי מירושלים, שעברו בדילוג אלגנטי מעבר לגבעה, למעלה אדומים. אני מכיר אנשים שאפילו לא ידעו שזה מעבר לקו הירוק."]

    למה לא לבוא עכשיו לאנשים האלה שכל-כך נוח להם להמשיך לגור במעלה ובגבעה, ולהגיד: "אין בעיות, תגורו שם. אבל לשכנים הפלסטינים שלכם מגיעות מעכשיו זכויות שוות לשלכם, מכל הבחינות המעשיות. המינהל לא יוכל להפקיע להם אדמות יותר, או להגיד להם מה לבנות ואיך. בעצם למינהל לא תהיה יותר כל סמכות עליהם. אתם תצטרכו גם להתמקח ולדון איתם ישירות על תכנון אזורי, קרקעות וכו’. מה אתם אומרים?"

    ברור שיגידו "לא". אז תתחיל לפרוט את זה לפרטים, לשחוק את ההתנגדות שלהם – וחלקם יבינו עד כמה העמדה שהם הגיעו אליה ביחס למציאות היא אבסורדית. אבל זו, שוב, תוצאת לוואי שתיעזר בעיקר בשינוי האווירה הבינלאומית (דבר שכבר קורה)

    אין סיבה לפסול מראש אפשרות של הסכמה דווקא. הנה, למשל עד כמה שאני יודע בבג"ץ "הגדר" ליד מבשרת השתתפו גם תושבי מבשרת ולאו דווקא מהשמאל הקיצוני. אני לא חושב שהשנאה, בוז ופחד כלפי הערבים היא דבר בלתי-הפיך. למעשה לדעתי חלק גדול ממנה בעשור האחרון דווקא נובע מאי-הנוחות של רוב הציבור עם הסתירות הגסות שבמציאות בארץ. הרגשות האלה עוזרים להצדיק את האבסורד במין היגיון לולאתי

  3. קורא אנגלי הגיב:

    אני חושב שיש הרבה אמת במה שנכתב במאמר.
    לפסיכולוגיה של ההמון אין את אותה הפסיכולוגיה של היחיד. וזה בעצם העניין.
    אתה לא "משכנע" המון כי המון אינו בר שכנוע. המון הוא בר סחיפה. וסחיפה אינה ממש שכנוע. לאסף זה עלול להשמע כמו תירוץ לחוסר מעש (ואולי הוא צודק) אולם אם קיים חשש הוא אולי חשש אחר. החשש מאיבוד זהות. דברים דומים קיימים בכל השטחים שחוקרים את "התנהגותו" של ההמון, משיווק משחת שיניים עד קמפיין פרסומי לשינוי הרגלי נהיגה. משמע יש לשים את כובע הפרסומאי על הראש (עם או בלי להרגיש רע עם זה). בעיה קטנה אחת היא – זה לא פתרון זול בד"כ.

    אגב, יוזמה שמיועדת לקהל בחו"ל מקנדה:

    — קישור —

  4. מצא מין את מינו הגיב:

    אחרי שהתבקשנו להביא "הצעות מעשיות" עכשיו אנחנו צריכים להמציא מיסטיקה אלטרנטיבית לסיום הסכסוך.
    לא "המיסטיקה הפוליטית" של הציונות, לא הפחדים "ועקרון הגטו" ולא מלחמת דת הם שעומדים בבסיס הסכסוך למרות שיש הרוצים שנאמין בכך.
    אלו משמשים כסות אידיאולוגית למעשה החומרי עצמו, לפרקטיקה הקולוניאלית הציונית המנשלת מצד אחד ולהתנגדות לנישול אידיאולוגיה משלה מצד שני.
    ככל שלציונות המעשית ישנן הצלחות יתמכו בו הנהנים מהפריבילגיות שהוא מעניק להם בשכנוע עצמי אידיאולוגי כזה או אחר.
    הקרב על התודעה נובע מהמקום שבו היא נבנית, מהתועלת החומרית שהיא מביאה "למאמיניה".
    במקום לשגות באשליות או ללכת עם פתקים בכיס כדאי להצטרף למאבקים היכן שהם אפקטיבים, בארגון החרם ובמאבקים המשותפים על הגדר ונגד הכיבוש. אלו מאבקים אפורים, מפרכים ושוחקים וצריך סבלנות אין קץ, מעבר ליום ולשנה כדי לראות בתוצאות (להזכירכם שהחרם על דרא"פ ארך שלושים שנה אבל בסופו שימש נדבך חשוב בהתמוטטות האפרטהייד))

  5. לסקסולוג האלמוני הגיב:

    תודה על ההסבר בעניין מאבקים אפורים ושוחקים, ועל הצורך בסבלנות. אכן הרגשתי בצורך הזה למקרא תגובתך המאלפת.

    אני שמח שגיבשת דיעה כה מוצקה בשאלה מה קדם למה, ההוויה להכרה או להיפך. כל הכבוד!
    בכל זאת אם תרשה לי, אבקש להישאר נייטרלי בסוגיה נכבדה זו, ולפיכך גם להסכים עם כל מה שכתבת, וגם להתעקש ש"אידיאולוגיה" (מיסטיקה, חלומות, רגש פוליטי מכוון, איך שנקרא לזה) היא לא מיותרת, ואיננה אך ורק תוצר של תועלת חומרית למאמינים.

    בתמימותי אמשיך לחשוב שהתעופה האזרחית היא תוצר של יחסי כוח כלכליים בהיסטוריה, אבל גם של שאיפת האדם לעוף.

    בברכת חברים, ובהצלחה לכולנו, יועד

  6. עופר נ. הגיב:

    נדמה לי שעיקר המערכה כבר אינו על לב ההמון אלא על הכנעת מקבלי ההחלטות שלנו, חבורה של ציניקנים, באמצעות עיצומים מבחוץ (ןפעילות מבית).

    אחר כך נצטרך שוב את המיסטיקה כדי להציג חזון.

  7. עיניים לראותEYES2C הגיב:

    "המיסטיקה הפוליטית" של הציונות’ התנדפה מזמן. אמנם נהנתניהו ושות’ מנסים להאריך את תוקפה, ולחדש את תוקפנותה האידאיולגית בכל מיני טריקים "מורשתיים", מהסוג החולני והפסבדו-מורשתי של הקשר הנפשי לקברים, אבל ברור לכל שזה לא עובד על אנשים שפויים.

    הציונות שלהם גמורה, והם יודעים זאת. מי שרואה את רמת האורחים שמסכימים להיענות להזמנות — למשל לכנס הנשיא בי-ם — מבין שישראל הרשמית מגרדת את התחתית השרופה של מחבת נזיד העדשים מתל-עדשים… על כך אנו חייבים תודה לדני אילון, ליברמן, וגם לבעל "הצבא המוסרי בעולם".

    הדבר היחידי שנשאר מה"מיסטיקה הציונית" זה ה ח ל ו ק ה. פעם היתה "החלוקה" קיצור ל"שנור" — מונח שנטבע בתקופת היישוב הישן לכספים שנהגו יהודי הגולה לשלוח לצורך תמיכה בעניי א"י. היום, כמו לאחר "מלחמת השיחרור" – הנאכבה – מדובר בחלוקת טובות הנאה ורכוש פלסטיני שדוד: שחרור האדמות והמבנים מבעלות בעליהם החוקיים הפלסטינים והעברתם לידי "זכאים". ואלה היו תמיד "בני ברית" שעליהן התבססה הציונות "המגשימה".

    לכן לדעתי חלק מהמאבק צריך להיות מאבק משפטי כלל עולמי להחזרת הרכוש שישראל הפקיעה מבעליו. אם לא נפתור את בעיית הפליטים שיצרה ישראל ב- 1948 ומחדש ב- 1967 ו- 1973 לא נצליח במאבקנו לשלום צודק. מאבקנו חייב להיות למען ההחלטות הצודקות של מועצת הביטחון של האו"ם ונגד ה"או"ם-שמום" הציוני. בעד מדינת כל אזרחיה ובעד פתרון צודק לבעיית הפליטים.

    אגב גם ליהודים שרכושם הופקע במדינות ערב יש זכויות דומות לאלו של פליטי פלסטין!

    צודק המגיב "מצא מין את מינו": לא "המיסטיקה הפוליטית" של הציונות, לא הפחדים "ועקרון הגטו" ולא מלחמת דת הם שעומדים בבסיס הסכסוך למרות שיש הרוצים שנאמין בכך. אלו משמשים כסות אידיאולוגית למעשה החומרי עצמו, לפרקטיקה הקולוניאלית הציונית המנשלת מצד אחד ולהתנגדות לנישול אידיאולוגיה משלה מצד שני".

  8. יועד הגיב:

    עופר – למה לא לעבוד במקביל, כל אחד ואחת לפי נטייתו/ה? אם תתעקש רק לשבור לא תדע לבנות, גם כשיהיה מה. יותר גרוע – יש מעט מדי שותפים לחזון שלילי-בלבד. הכי גרוע – אלה ש*ממש* מתלהבים ממנו הם לאומנים ציונים, בנגטיב.

    ל"עיניים לראות" – "המיסטיקה הפוליטית" של הציונות התנדפה מזמן? תלוי לאיזה חלק שלה אתה מתכוון. אני התכוונתי לשנאת הערבים ופחד ה"התבוללות", הרעב לכוח ולאדמה, והנכונות למות בשבילם.

    לסקסולוג – שוב צדקת. כמו כל אידיאולוגיה, ההיסטוריוסופיה הדרוויניסטית שלך אינה ניתנת להפרכה, וסליחה אם חשבת שניסיתי.

  9. עודד ישראלי הגיב:

    יועד, אני חושש שאתה "נובח על העץ הלא נכון", כמו שאומר הפתגם. ובגלל זה אתה נכשל… את היהודים זה בכלל לא בעיה לשכנע שצריך לצאת מרוב יו"ש. אם תסביר להם שההישארות ביו"ש תוביל למדינה דו לאומית שבה הם יהיו מיעוט הנתון לחסדי הרוב הערבי – הם ישושו לצאת משם (זה לא "מיסטיקה", זה רגש הישרדות טבעי של כל בעל חיים שפוחד מהמוות).

    הבעיה היא שבכלל לא בטוח שזה יוביל לשלום. כי אם באמת אתה רוצה שלום אתה צריך לשכנע בעיקר את המיסטיקנים מהצד השני שיפסיקו עם הרעב שלהם לכוח ואדמה, ועם הנכונות למות בשבילם. הדרישה מהם גם נורא פשוטה: הם לא צריכים לותר ולמסור שטחים שנמצאים בידם, אלא דווקא לקבל קצת שטחים, ובתמורה פשוט להסכים שהיהודים יכולים להמשיך לחיות בשקט במדינה זעירה משלהם על חלק קטן מארץ אבותיהם – שמימילא נמצא בידם כבר יותר מ-60 שנה.

    אני מתכוון כמובן למיסטיקנים האלו שזכו לרוב עצום בבחירות האחרונות בפלסטין:

    — קישור —

  10. אנג’לו איידן הגיב:

    זה לא רק יועד … כל המיסטיקנים הם כאלה: הם תמיד "צודקים" ו"מצדיקים" ולהיפך, אשמים ומאשימים", כי הצדק ממצה חלק מהפוליטיקה שלהם.

    החלק השני של הפוליטיקה שלהם מתמצה בלהנדס את ההמונים. כן, לא טעיתם, הם פשוט תחרותיים, לא בספורט כי הם בכלל לא ספורטיביים, אלא בפוליטיקה דווקא. וזה לא רק עם השלטונות. הם מתחרים בכך עם כל מי שמצייץ.

    אם אתם שואלים למה, אז תדעו לכם כי זה לא נכון שהם סולדים מהפילוסופיה. להיפך, הם אוהבים אותה. הם סולדים מכל דבר שהוא בר-הוכחה כאשר הדבר הופך לנוח פחות. אבל, ברגע שמישהו נכשל לדייק, הם לא מפספסים את ההזדמנות להתנפל מדעית בשדה התחרות. הם עושים את זאת במיומנות הנשאפת על ידם. כך הם לא נופלים אל תוך המלכודות שהם עצמם מפזרים לפני כן.

    בקיצור, הם מסרבים למציאות היות ועבורם המציאות נמצאת באינטלקט שלהם ושל המסכימים איתם.

הגיבו לאסף אורון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים