הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בפברואר, 2010 10 תגובות

הקו הירוק כסמן גבולות נמחק בשנות הכיבוש מן השטח עצמו ומן המפות הגיאוגרפיות הרשמיות (אף שלא מן התודעה), ולאחרונה הוא מיטשטש גם בשיח השמאל על פתרונות אפשריים לסכסוך. אך אם תשאלו את הפלסטינים, ובמיוחד את העובדים ששוק העבודה בישראל נסגר בפניהם, יתברר לכם שהוא חי וקיים ושולט בחייהם באמצעים פיזיים, מינהליים ומשפטיים. בעשור האחרון הפכו הגדה המערבית ורצועת עזה מכלכלה של הכנסה בינונית לכלכלה של עוני התלויה כמעט לחלוטין בסיוע חוץ. בקריסה הכלכלית אשמים משטר ההגבלות שישראל כופה על תנועה וגישה; פיצול הגדה המערבית למובלעות כלכליות וחברתיות המנותקות זו מזו; בידוד אוכלוסיית מזרח ירושלים, ניתוקה של רצועת עזה משאר הטריטוריה הפלסטינית והמצור המתמשך עליה. המשבר הכלכלי המתמשך יחד עם האבדות בנפש, אבדן אדמות, הרס בתים, מעצרים ומאסרים, מעוררים תחושה המכונה בפי פלסטינים "פלתאן אמני" – ביטוי המבטא קריסת מערכות, התמוטטות הסדר המוסרי והציבורי, העדר חוק והפקרת החלשים לגורלם.

בקריסה הכלכלית ובהשפעתה על מרקם החיים הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה עוסק מסמך חדש שפורסם החודש מטעם הבנק העולמי. הדו"ח מתמקד בשנים 2000 עד 2007, אך הוא רלוונטי גם למציאות הזמן הזה. החידוש שבו היא בחינת המציאות הכלכלית בשטחים הכבושים מנקודת ראותן של נשים. את נקודת המבט המגדרית סיפק לדו"ח המכון ללימודי נשים באוניברסיטת ביר זית לאחר שנתיים של מחקר מקיף.


התאריך הקובע בכרונולוגיה של הקריסה הכלכלית היא שנת 2000. אך כבר מאמצע שנות התשעים, כפי שמציין הדו"ח, הושפעה הצמיחה הכלכלית בשטחים הכבושים מצמצום הריבונות הפלסטינית, התרחבות ההתנחלויות והידוק ההגבלות על תנועת אנשים והנעת סחורות. השקעות חוץ ותרומות נדיבות לא יכלו להתמודד עם המציאות הזאת. להידרדרות נוספת במשבר הכלכלי גרם מבצע "חומת מגן" ב-2002, שבעקבותיו התחזק משטר ההפרדה ופיצול הגדה והוחל בהקמת הגדר שרובה (כ-87 אחוז) עוברת בטריטוריה הפלסטינית.


חשוב להביא את הנתונים הבאים, המצוטטים בדו"ח, ולו באיזכור שטחי ובלי לטבוע במספרים, כדי להבהיר את עומק המשבר:


האוכלוסיה הפלסטינית בגדה מפוצלת כיום ביותר מ-22 מקטעים (פרגמנטים, בלשון הדו"ח)


ב-50 אחוז מן השטח הנגיש לה;


ב-2005 התייצב שיעור העניים החיים מתחת לקו העוני (2.1 דולר ליום) על 20 אחוז;


יותר מ-700 ק"מ של עורקי תחבורה בגדה אסורים לשימושם של פלסטינים;


התוצר המקומי הגולמי ירד מ-6 אחוזים ב-1995 ל-2.3 אחוזים ב-2008;


ההכנסה השנתית לנפש ירדה מ-1,609 דולר ב-1995 ל- 1,020 דולר ב-2008;


יותר מ-80 אחוז מתושבי עזה תלויים כיום בסיוע חוץ. כללית, קובע הבנק העולמי, הפלסטינים נתמכים בסיוע ההומניטרי הרב ביותר בעולם.


שיעור האבטלה בגדה המערבית הגיע ב-2008 לכ-19 אחוז; ברצועת עזה הוא עמד על 40.6 אחוז. הכלכלה ברצועה נסוגה למצבה ב-1999 ואיבדה לפחות עשור שלם. קריסתה נמשכת.


בשבע השנים הנסקרות במחקר התכווץ המגזר היצרני בכלכלה הפלסטינית בעיקר בשל ההגבלות על התנועה והגישה המסכלות את האפשרות למסחר פתוח בגדה ובעזה. בד בבד עם הידוק ההגבלות נסגר כמעט לחלוטין שוק העבודה הישראלי בפני פלסטינים. המחקר אינו מתייחס לאזורי התעשיה והחקלאות בהתנחלויות ובאזורי התפר שבהם הועסקו


ב-2007, לפי נתוני המינהל האזרחי, כ-18 אלף עובדים ועובדות בעלי היתרי עבודה.


כמו כן ראוי לציין, כי הסרת מחסומים וחסימות מסויימים בגדה, שהחלה ביוני 2009, לא חוללה שינוי משמעותי במצב הכלכלה כפי שהוא תואר בדו"ח. אולם, כאמור, דו"ח הבנק העולמי מתמקד בעיקר בשנים 2000 עד 2007.


התפתחותו של שוק עבודה לא פורמלי
 
כללית, כוח העבודה של גברים לא חזר לרמתו שלפני 1999. ב-2007 כמחצית מכלל הפלסטינים בגיל העבודה לא לקחו חלק בכל סוג של פעילות כלכלית מתועדת, בשכר או ללא שכר. גברים ממחנות הפליטים, שאיבדו את מקום עבודתם בישראל, סיפרו בראיונות על העברת רוב זמנם בבטלה, בבתי הקפה או במסגדים, ועל תעסוקות מזדמנות שהוצעו להם בסביבת מגוריהם או בתוכניות ליצירת תעסוקה. הם התלוננו על תלותם הגוברת בסיוע ההומניטרי, ובמיוחד בזה שמעניקה סוכנות הרווחה והתעסוקה של האו"ם (אונר"א).


נסיגת הגברים משוק העבודה הניעה נשים לאמץ אסטרטגיות משלהן בחיפוש אחר מקורות מחיה. נשים נשואות, שבחברה המסורתית הפלסטינית מפסיקות לעבוד במרחב הציבורי, חזרו לחפש עבודה. שיעור הנשים הפלסטיניות העובדות באופן רשמי הוא בין הנמוכים ביותר בעולם. אולם דווקא בשנים הקשות ביותר מבחינה כלכלית הוא עלה ב-2 אחוזים, תופעה שאפשר ללמוד ממנה על האילוצים שגרמו לנשים לצאת לעבודה מחוץ לבית. ב-2007 עמד שיעור השתתפותן של נשים בכוח העבודה בעזה על 12 אחוז ובגדה על 18.2 אחוז.
 
בשעה שהגברים הם הסובלים הישירים מאלימות הכיבוש נשים מתמודדות, במקרים רבים, עם העדרו של בן זוג ואב, ועם האחריות לתפקודה התקין של המשפחה בתנאים של מחסור בהזדמנויות תעסוקה. ברצועת עזה, נשים רבות שפרנסת המשפחה מוטלת עליהן, במיוחד נשים חסרות השכלה בגיל הביניים, פנו לשוק העבודה הלא פורמלי. הן עוסקות בחנוונות זעירה מאחורי דוכנים שהן מעמידות מול פתח ביתן, בתפירה או בעבודה חקלאית עונתית. במקרים רבים הן עובדות ללא שכר תמורת עודפי ייצור שהן מנסות למכור.


הפעילות הכלכלית הלא פורמלית נעזרת לא אחת בתוכניות לאשראי זעיר שנפתחו בידי סוכנויות הסיוע. ההלוואות שימשו את הנשים להקמת גינות ירק או לולים ליד הבית ולפתיחת עסקים קטנים המנוהלים מן הבית. רשת המיקרופיננסים הפלסטינית מאגדת חברות אשראי וארגונים שהונם הוערך ב-2006 ב-42 מליון דולר. נשים רבות העידו על כך שהן נשלחו ללוות כספים על ידי בני זוגן, שגישתם לקרנות נמנעה משום שהתכנית לאשראי זעיר פנתה לנשים בלבד. במקרים רבים השתמשו הגברים בכספי ההלוואות לפתיחת עסק קטן משלהם או לקניית מונית. המצור על עזה והירידה הדרמטית בכוח הקנייה של תושבי הרצועה גרמו לגל של פשיטות רגל ולהפחתת הייצור, שלא לומר, לעצירתו. רבות מן הנשים שעבדו בחקלאות, בייצור מזון ובתפירה חדלו לעבוד, אך לא הפסיקו לשלם את חובן למלווים. הן ייחסו חשיבות רבה להחזר החוב, אך סיפרו למחברי הדו"ח שהוא סיבך את יחסיהן עם הערֵבים לחוב ועם בני משפחה, עניים לעתים כמוהן, התומכים בהן כספית. לדברי מנהל התכניות למיקרופיננסים של אונר"א בעזה, הופסקה התוכנית לאשראי זעיר לנשים עם ההשבתה הכמעט מוחלטת של העבודה הלא פורמלית.


צורת העסקה נוספת במגזר הבלתי פורמלי מכונה בדו"ח הבנק העולמי בשם "עבודה סמויה". הכוונה היא לנשים שעוזרות לבני זוגן או לקרובי משפחתן בעבודה ללא שכר בבית, בעסק או כפועלות חקלאיות. בעזה גילו נשים את הפעילות התנדבותית בארגוני הצדקה, המופעלים בידי נשים ממשפחות אמידות או בידי חמאס, כפעילות מניבת הכנסה. הן לא נחשבות כעובדות, ובמקום שכר הן מקבלות מן הארגונים תלושי קניה שאותם הן רשאיות למכור בכסף. כפי שעולה מן הדו"ח, שוק העבודה הלא פורמלי פותח לנשים דרכים משלהן לעקיפת מחסומי הכיבוש, ניידות מוגבלת וחסמים תרבותיים וחברתיים פנימיים. אולם זהו שוק בלתי יציב הדוחק אותן לשולי עולם העבודה כעובדות סמויות חסרות הגנה שעלולות להיחשף לניצול אף בלי שיהיו מודעות לו.


מאחורי חסמים תרבותיים וחברתיים


מעורבותן של נשים בשוק העבודה שבמרחב הציבורי, הגדלה בד בבד עם היחלשות הגבר כמפרנס ומגונן, מעוררת מתחים מסוג חדש בין בני הזוג במשפחה. נשים רבות דיווחו על הקושי הכפול שהן חוות בעת העברת שכרן לבן הזוג המובטל: הן חוששות מפגיעה ברגשותיו והן חרדות מבזבוז שכרן שנועד לפרנסת המשפחה. ממידע מוגבל שנאסף על שכיחותה של אלימות במשפחה בגדה ובעזה מתברר, ולא במפתיע, שבמשקי הבית שבהם גברים איבדו תעסוקה בגלל הכיבוש גובר הסיכון לעליה בשיעור האלימות כלפי נשים. קבוצות המיקוד שהשתתפו במחקר תיארו מצב שבו כעס תמידי, תסכול וקוצר רוח משפיעים תמיד על האווירה בבית. יחד עם זאת, בסקר ראשון מסוגו שנערך ב-2006 על ידי הלשכה המרכזית הפלסטינית לססטטיסיקה (PCBS) לא נמצא פער בשיעור האלימות במשפחה בשטחים הכבושים לעומת ממוצעים אחרים בעולם (ב-30 אחוז מן הנשואות סובלות מאלימות במשפחה ו-39 אחוז מן הרווקות). נמצא, שהגורמים העיקריים המגנים על נשים מפני אלימות במשפחה הם: השכלה גבוהה, כושר השתכרות ו- זקנה.


הנשים שרואיינו לדו"ח חזרו והביעו את תקוותן לחזור מתי שהוא למצב משפחתי "נורמלי". משמעותה של נורמליות היתה בעיניהן שיבת בן הזוג לעבודה, כאמצעי בדוק להפגת מתחים בבית ולהשבת כבודם האבוד והערכתם העצמית של הגברים. רבות מהן מתייאשות עקב הלחצים בבית ובוחרות שלא לעבוד. אולם היו ביניהן שדיברו בגאווה על כושר ההשתכרות שלהן ועל הצורך בהגנה על תנאי עבודתן ועל שכרן. הן היו שמחות לגלות כי גברים רבים שרואיינו למחקר הודו שהם מעריכים את נשותיהם העובדות, וכי הם הגדירו את היחסים בבית במונחים של שיתוף ולא כתחרות או כמאבק על מעמד. השינוי הבולט ביותר נמצא בעמדתן של נשים צעירות בעלות השכלה גבוהה שהביעו רצון עז למצוא עבודה הולמת ולקחת חלק משמעותי יותר בפעילות החברתית. מעורבותן הגוברת בארגוני החברה האזרחית היא אחד הביטויים הבולטים למגמה זו. התופעה הזאת קשורה בחשיבות שהחברה הפלסטינית מייחסת להקניית השכלה אקדמית לבנותיהן.


השכלה כערך מוסף


בסביבה עגומה זו השקעתן של משפחות בחינוך ובהקניית השכלה גבוהה לבנות דווקא עולה. השכלה אקדמית מקבלת מעמד של תעודת ביטוח משפחתית הפותחת לפני נשים אפשרויות תעסוקה בחינוך, במגזר הציבורי ובארגוני החברה האזרחית. אך לא רק זאת, גם


הסיכוי למצוא חתן מוצלח עולה בהתאם, ואף הוא נמדד כערך כלכלי חשוב למשפחת האשה הצעירה. (בעבור בנים השכלה גבוהה היא מפתח להגירת עבודה בחו"ל). לנוכח שוק עבודה דל הצע נוטות הבנות להמשיך בלימודיהן ולרכוש תארים מתקדמים. העליה בגיל הנישואים והירידה המסתמנת בשנים האחרונות בפיריון (משפחה ממוצעת בגדה מונה 5.5 נפשות וברצועת עזה – 6.5), משנה את התפיסות בנוגע לתרומת הנשים לכלכלה ומציעה הזדמנויות כלכליות לנשים בעלות השכלה אקדמית.


מנגד, נשים בעלות השכלה תיכונית הן הקבוצה שסיכוייה למצוא תעסוקה הולמת הם הנמוכים ביותר. אפילו פחות מן הנשים חסרות ההשכלה היכולות למצוא עבודה בחקלאות, ענף עתיר עבודה שנשים רבות מועסקות בו. לא בעזה. שדות בית חאנון שבצפון הרצועה הם כיום אזורי תפר מסוכנים, אולם בצפון הגדה מעסיק ענף החקלאות נשים רבות מתושבות האזור. מוזר שהדו"ח מתעלם מן הפועלות החקלאיות בהתנחלויות שבבקעת הירדן, וממקומם של ההתנחלויות ואזורי התעשיה הסמוכים להן, כשוק עבודה מתפתח המעסיק עובדים ועובדות פלסטינים.


אך בל נטעה, לאמיתו של דבר בנים ובנות אקדמאים כאחד מתקשים למצוא תעסוקה הולמת. נשים ממתינות לתעסוקה מתאימה תקופה ארוכה פי ארבעה מגברים. לכן, כפי שמתברר מהדו"ח, צעירות רבות ובכללן אקדמאיות, הביעו נכונות לעסוק בעבודות מזדמנות ששכר נמוך בצדן. בעל כורחם גברים מתירים לאחיותיהן הרווקות ולבנות זוגם הצעירות לצאת לעבודה גם אם מדובר בהרחבת תחומי הניידות שלהן. חוק העבודה שחוקק על ידי הרשות הפלסטינית


ב-2001 מחיל את עקרון השוויון על כלל העובדים והעובדות וכולל הוראות מסויימות ביחס לנשים כגון, חופשת לידה מורחבת והנחיות כלליות נגד אפליה. אך הוא אינו נוקב בעונשים למעסיקים המפרים את הוראות החוק. ויתרה מזאת, החוק איננו חל על קבוצות גדולות של עובדים, שבהן יש לנשים רוב מוצק כגון, עסקים ביתיים זעירים, עובדים עונתיים, עובדות במשק-בית ובני משפחה העובדים אצל קרובי משפחה ללא שכר.


שאלה מעניינת שאין עליה מענה בדו"ח העוסק בעבר היא, אם ריבוי נשים אקדמאיות בשוק של עבודה לא פורמלית בונה תשתית ליזמות עסקית של נשים. רבות מהן עברו עם אימותיהן, שפנו ליזמות מתוך המצוקה, תהליך של העצמה אף בלי לקרוא לו בשם הזה. הבנק העולמי, כארגון שמקדם יזמות עסקית כאידאולוגיה ותומך בה בפועל, עוסק בשאלה הזאת בצמצום רב. תנאי הכרחי ליזמות הוא חופש תנועה, והדו"ח אינו מתעייף מהדגשת ההכרח בהסרת מגבלות התנועה והגישה לשם אישוש הכלכלה. אולם בהמלצותיו הוא מתייחס גם למוסדות הכלכליים ולאיגודים המקצועיים הפלסטיניים הפועלים על טהרת הגבריות. נשים מתקשות לפרוץ את המחסומים המגדריים חרף הרטוריקה השוויונית העולה מן הממסד הפוליטי והכלכלי. עד חתימת הדו"ח החזיקו שתי נשות עסקים בלבד (לעומת כ-800 גברים) באישור מעבר המונפק לאנשי עסקים (BMC) ומאפשר להם מעבר מהיר במחסומים, גישה לכבישים שפלסטינים מן השורה מנועים מלהשתמש בהם וטיסות מנתב"ג.


המלצות הבנק העולמי נכתבו, כפי שאפשר לצפות ממנו, בזהירות מופגנת. יחד עם זאת הוא מצביע לכל אורכו על משטר הפיקוח וההפרדה הישראלי כעל הגורם העיקרי לקריסה הכלכלית ולמשבר הנמשך בגדה המערבית וברצועת עזה. המלצתו הראשונה, המופנית לישראל, היא אפוא הסרת המגבלות על התנועה והגישה. הרשות הפלסטינית מצופה לתרום את חלקה להרחבת הזדמנויות התעסוקה במסגרת תוכניות הפיתוח החדשות שהבנק מקדם בשיתוף המדינות התורמות. הרשות נקראת לדאוג לשיתוף נשים במוסדות הכלכליים ובאיגודים המקצועיים, לסייע בהסרת חסמים תרבותיים וחברתיים ולהרחיב את חקיקת המגן גם על עובדים ועובדות במגזר הלא-פורמלי המתפתח בכל מקום שבו שוק העבודה הרשמי מתכווץ.
 
* מחסומים וחסימות: בחיפוש אחר מחיה בגדה המערבית ובעזה – מימדים מגדריים של קריסה כלכלית. לדו"ח המלא באנגלית.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. דורון הגיב:

    אני מציע לכותבת לגייס את כל חבריה ואני בתוכם וביחד להתחיל לסבסד את הערביות המסכנות, נמאס לשמוע רק דיבורים הגיע הזמן לוותר על הנוחות הכלכלית האישית שלנו ולדאוג למסכנים הפלשתינאים מכספנו! אני מאמין שבכוחות משותפים נצליח לשנות את התמונה

  2. שוב הגיון עקום הגיב:

    ראשית אין ספק שמשטר הפקוח הישראלי על הגדה והרצועה הביא לעוני הגדול במיוחד ברצועה. האם זה אומר שישראל אשמה? ממש לא. להזכיר למי שמשכיח כי הפלשתינים עבדו בישראל כמעט ללא הגבלה מ 1967 ועד 1994 ולכן היתה להם רווחה יחסית (שצריך לצורך הדיון להפריד אותה מהנושא המדיני). מה קרה ב 1994 – ערפאת ואש"פ חזרו לשטחים בעקבות הסכמי אוסלו ופעולתם הברוכה הראשונה היתה לפעול בנגוד להסכמים עליהם חתמו ולהתחיל בגל טרור שלא היה כדוגמתו קודם לכן. התגובה הישראלית היתה כמעט מידית – מניעת כניסה לישראל של פלשתינים כדי להפסיק את רצח הישראלים.אמור מעתה – הפלשתינים אשמים במצבם הכלכלי שכן הוא תוצאה ישירה של הטרור בו קטו כלפי אזרחים ישראלים.

  3. מחדוה ישכר להיגיון עקום הגיב:

    תמונה יפה אך שקרית אתה מצייר: פועלים ופועלות פלסטינים עבדו בעבודות כפיים בישראל ו"עשו לביתם" עד שמנהיגיהם הטרוריסטים וכפויי התודה הביאו לסגירת שוק העבודה הישראלי בפניהם. חבל שתיאור המציאות הבדויה הזאת נתקבע בתודעתם של ישראלים, ובכללם קוראי "הגדה השמאלית".

    להזכירך, משטר ההפרדה בשטחים הכבושים הוחל על ידי ישראל עוד בשנות התשעים המוקדמות, בעקבות האינתיפאדה הראשונה (איך תכנה אותה: פעולת טרור או התנגדות עממית לגיטימית?)

    עד מהרה הוא הפך לתכלית כשלעצמה, במסגרת המדיניות הכלכלית-פוליטית הניאו-ליברלית שאומצה על ידי המדינה. הסכמי אוסלו הבטיחו את משטר ההפרדה, שאחד מהיבטיו החשובים היה ההיבט הכלכלי. חסימת שוק העבודה בפני הפלסטינים ופתיחתו למהגרי עבודה היתה הצעד המתבקש הבא. פתיחת השוק למהגרי עבודה, המועסקים בתנאים נחותים אף מאלה של הפלסטינים, נועדה למנוע זעזועים במשק ומעבר "חלק" מחברת רווחה (שטופחה בארץ המתנחלים) למדינה של כוח עבודה בתנאים של שוק גלובלי. מטרתם המשנית היתה, הורדת או הקפאת שכר העובדים בישראל, כך שיתאים לתנאי התחרות בשוק החופשי. יחד עם זאת הושאר המשק הפלסטיני במצב של שוק שבוי למוצרים מישראל. מן הפלסטינים, כפי שמוכיח דו"ח הבנק העולמי, מנעה ישראל, בכל שנות הכיבוש, כל אפשרות לפיתוחה של כלכלה עצמאית.

    אגב, לתהליך דומה של פיתוח כלכלי ישראלי על חשבון כוח העבודה הפלסטיני אנחנו עדים כיום באזורי התעשיה והחקלאות בהתנחלויות שבגדה המערבית. גם בהם מועסקים עובדים ועובדות פלסטינים בשכר נמוך ובלי תנאים סוציאליים, וגם בעניינם אומרים לנו רשויות המדינה והמתנחלים: שיגידו תודה!

    למתעניינים בנושא מומלץ לקרוא את ספרן של אדריאנה קמפ ורבקה רייכמן: "עובדים וזרים" – הכלכלה הפוליטית של הגירת עבודה בישראל; סדרת הקשרי עיון וביקורת, מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ הארצי, 2008.

    חסרי הסבלנות יכולים להסתפק בסקירה שפרסמתי כאן על הספר: — קישור —

  4. קורא הגיב:

    חדוה ישכר אחת מפעילות השמאל היקרות והאיכותיות ביותר בארץ

  5. מהגיון עקום לחדוה הגיב:

    חבל שבמסגרת הגנתך על תזה לא נכונה הוספת נימוקים לא נכונים. ראשית בנגוד למה שכתבת ההפרדה לא החלה באינתיפדה הראשונה. ההפרדה לא החלה גם בהסכמי אוסלו אלא רק עם גל הטרור אחרי הסכמי אוסלו. יש משפט מענין אצלך – "הסכמי אוסלו הבטיחו את משטר ההפרדה…" מענין כי מי שחתם על הסכמי אוסלו היה ערפאת. האם את מתכוונת לומר שערפאת היה נגד העם הפלשתיני או שהוא היה חסר אחריות בכך שחתם על הסכמי אוסלו? השקר השני הוא השארת השוק הפלשתיני כשוק שבוי בגלל ישראל. הפלשתינים קיבלו סיוע בהיקף שלא היה כמוהו מעולם יחסית לגודל האוכלוסיה. סיוע גדול ממה שקבלה ישראל וגדול מתכנית מרשל לאירופה לאחר מלחמת העולם השניה. הבעיה היתה שכל הסיוע הזה הופנה לשתי מטרות בלבד. האחת היתה יצור טרור כנגד ישראל והשניה היתה העשרת כיסיהם של ערפאת ומקורביו. בית חולים אחד לא נבנה בכספים אלה בשטחי A. מפעל תעשיתי אחד לא הוקם ע"י הפלשתינים בכסף זה. גם כשישראל הקימה מפעלים משותפים במעברי גבול הפלשתינים פגעו בהם כי זה היה עלול להביא שלום.בנסיבות אלה להאשים את ישראל במצבם של הפלשתינים זה הרבה מעבר לחוצפה.

  6. יובל הלפרין הגיב:

    ההיגיון הישראלי העקום מציג את עבודת הפלסטינים בישראל כמעשה חסד.
    הכובש הישראלי לא "א?פשר" לפלסטינים לעבוד בישראל, הוא אילץ אותם. הייתה מדיניות מכוונת למנוע, באמצעות צווים של הממשל הצבאי ושאר מכשולים ביורוקרטיים, הקמת מפעלים ועסקים בשטחים, כדי שמקור הפרנסה היחיד של תושביהם יהיה עבודה בישראל.
    היו לכך שתי מטרות: להוזיל את "כוח העבודה" בישראל וליצור תלות של הפלסטינים בישראל (הכובש חשב שבמקרה כזה הנכבשים לא יעזו למרוד בו).
    כל מי שחי אז זוכר את החלאה הציונית המצויה רודה ב"אחמדים" שלה ומשפילה אותם במסעדות, באתרי הבנייה, במוסכים וכד’.
    מדיניות ההרעבה היא המשך היסטורי של מדיניות השעבוד ופועל יוצא שלה. ברור היה שכפיית עבודה בישראל תוביל לבסוף לכפיית רעב, כי כל נכבש מתקומם במוקדם או במאוחר.

    ואגב, מדיניות ההרעבה ("סגר") החלה בסוף שנת 90′, ערב מלחמת המפרץ הראשונה.

  7. יובל הלפרין הגיב:

    ועוד על העובד הפלסטיני (מהשטחים הכבושים) בתחומי ישראל:

    — קישור —

  8. צדק, צדק תרדוף הגיב:

    הוויכוח ההיסטורי –כפי שמנסים אנשי הימין לנהל– על השאלה "מי האחראי" לסבל "מעניין". [מעניין, כמו שאומרים האנגלים, כאשר אינם רוצים לומר שטותי].

    האם אשמה הביצה או התרנגולת? האם ביצי הכיבוש יצרו מפלצות? או שהולידו תרנגולות שמטילות ביצי זהב? ואם המדובר בביצי זהב" בלול של מי הם הוטלו?

    האם אין לכיבוש שום חלק או אחריות על מעמדם הנחות של הפלסטינים הכבושים? ועוד: מה אומרות הפמיניסטיות שלנו על מצב הנשים הפלסטיניות?

    ומה מצבם של "ערביי ישראל" – של אלה שעוד עובדים ב"לול היהודי"? האם הם שלא התאבדו באוטובוסים ובבתי הקפה ובמסעדות זוכים להנות מרווחי "הדמוקרטיה היהודית"? מספיק להציץ בתקציב שנותנת המדינה -פר תלמיד- במגזר היהודי ולהשוות זאת עם מה שמקבל תלמיד במגזר הערבי.

    כשאנשי הימין יענו על השאלות בכנות, הם ידעו גם מה הפתרון.

  9. ברוך הגיב:

    הקישור אל הדו"ח באנגלית לא מוביל לשום מקום.
    למישהו יש דרך אחרת להגיע אליו?
    תודה

  10. איתור הדו"ח הגיב:

    הדרך הקצרה ביותר היא דרך גוגל:

    נסה: Checkpoints and Barriers

    וגם: Gender Dimensions of Economics Collaps

הגיבו למהגיון עקום לחדוה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים