הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 במרץ, 2010 3 תגובות

"את האנחה שלי אני שומרת לעצמי", נהגה אמי ניצולת השואה לומר כשסיפרתי על סבלם המתמשך של הפליטים הפלסטינים. ההצגה "השיבה לחיפה", לפי נובלה של הסופר הפלסטיני רסאן כנפאני, מעמתת את ניצולת השואה מרים גושינסקי עם הפליטים הפלסטינים סעיד וספייה ס’. מרים ובעלה אפרים אבדו את בנם ואת ביתם בנוראות השואה בפולין. סעיד וספייה נטשו את תינוקם חאלדון בנסיבות הקשות שבהן אולצו לעזוב את ביתם בחיפה. עשרים שנה מאוחר יותר, אחרי מלחמת 1967, הם נוסעים מרמאללה לחיפה כדי לחפש אחר חאלדון שאומץ על ידי מרים ואפרים. מרים שגרה עכשיו בבית שעזבו צריכה להחליט: האם תכניס את בני הזוג לביתה-ביתם? האם תפגיש אותם עם בנה-בנם שגודל כישראלי ונקרא עכשיו דב? המום ומושפל רואה סעיד איך חדריו, רהיטיו וחפציו האישיים – תמונת ירושלים, שטיחון דמשקאי ואגרטל עם נוצות טווס – משתייכים למרים שנוהגת כמו היו קניינה. ונורא מזה, מתברר לו כי בנו משרת ביחידה קרבית שכופה את הכיבוש הישראלי.

שלא כאמי, מזדהה מרים עם סבלם של סעיד וספייה, ובגודל נפש לא אופייני היא מנסה למצוא פתרון למשבר שאליו נקלעו שתי המשפחות. זוהי בעצם הבחירה העומדת בפני ניצולי השואה, בניהם ונכדיהם: רוב הניצולים הסתגרו בתוך הטראומה והכאב שהצדיקו בעיניהם את עקירת הפלסטינים מבתיהם. רבים מבני הדור השני והשלישי, לעומת זאת, חשים כי אסור היה לגרום לאחרים עוול דומה – גם אם לא זהה – לעוול שנגרם להוריהם, ומבקשים למצוא פתרון למצב כמעט חסר המוצא שבו אנו חיים.


לזכותם של המחזאי בועז גאון והבמאי סיני פתר ייאמר, כי לא נפלו בפח הקלישאות והמוקשים הפוליטיים שארבו לפתחם. לזכותם ייאמר גם, כי הקפידו לבקש את הסכמתם של אלמנתו ובנו של כנפאני להעלאת הסיפור על במה ישראלית. דמויותיהם של סעיד וספייה מוצגות ברגישות ובאנושיות שהעלו דמעות בעיני רבים מבאי ההצגה. גם אני – אודה ולא אבוש – הגרתי דמעות. אשר למרים, פה ושם הופך אותה גאון לסטריאוטיפ של העולה החדשה מפולין: מנגבת אבק כפייתית, פוחדת מאנגינה. אבל אנושיותה גוברת על סטריאוטיפיותה. "אני מחכה לכם כבר זמן רב. אתם בעלי הבית הזה ואני יודעת זאת", היא אומרת לסעיד וספייה כשהם נכנסים לחדר האורחים. וכאשר מסרב הבן דב-חאלדון לדבר עם הוריו הפלסטינים, משכנעת, כמעט מאלצת אותו מרים, לעשות כן.


"בחרתי להמחיז את סיפורו של כנפאני בגלל הסצנה שמפגישה לראשונה את הילד שהפך לחייל עם הוריו הביולוגיים. הכניסה של דב על נשקו ומדיו מותירה אותך ללא מילים", אומר גאון. "כנפאני עשה כאן ניסיון אמיץ לבטא את הכאב היהודי גם אם בני משפחתו לא התייסרו ולא נספו במחנות הריכוז. אני מקווה שעשיתי ניסיון אמיץ לא פחות לבטא את הכאב הפלסטיני."


דב-חאלדון גדל כבן הדור השני הן לשואה היהודית והן לנכבה הפלסטינית, ונאלץ לשאת בנטל של שתי הטראומות: סיוטי לילה חוזרים ונשנים מעיבים על ילדותו. במהלך המפגש מתפכחים סעיד וספייה מהתקווה להחזיר את חאלדון לביתם. "מה עשית כל הזמן הזה כדי לקחת את בנך בחזרה? לו הייתי במקומך הייתי אוחז לשם כך בנשק… חסרי אונים! אל תאמר לי שביליתם עשרים שנה בבכי! דמעות לא יחזירו את הנעדרים ולא יחוללו ניסים!" – מאשים חאלדון את הוריו. מרים מציעה כי יניחו לו לבחור בינה ובינם. אלא שתוצאות הבחירה ידועות מראש: "במשך עשרים שנה לימדו אותו איך להיות, יום אחר יום, שעה אחר שעה… העניין הסתיים, גנבו אותו… אסור היה לנו לעזוב שום דבר. חאלדון, והבית, וחיפה!", אומר סעיד. ואילו דב-חאלדון, שאינו מסוגל להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית שהורישו לו הוריו המאמצים והוריו הביולוגיים, מתכנס בתוך עצמו חסר אונים.


לרגע נדמה כי נוצרה אמפטיה בין הפליטים הפלסטינים חסרי הזכויות והמעמד ובין וניצולי השואה שתוארו על ידי האליטה היישובית דאז כ"אבק אדם". אבל הסבל היהודי, לדידו של כנפאני, אינו מצדיק את הכיבוש הישראלי: "פעם אתם אומרים שחטאינו מצדיקים את חטאיכם, ופעם אתם אומרים שאין מתקנים עוול בעוול. בטיעון הראשון אתם משתמשים כדי להצדיק את קיומכם כאן, ובטיעון השני כדי להתחמק מהעונש שאתם ראויים לו", טוען סעיד.


להבדיל מהנובלה, שם שותקות הנשים וקולן משמש רק כהד לקולות הגברים, בהצגה ממלאות האימהות תפקיד מרכזי ומכריע, בעודן מחפשות באופן נשי אופייני פתרון של הידברות שישמור על חיי בניהן. ללא הועיל. זהו עולם של גברים שאוחזים בנשק ומדברים על ניצחון ותבוסה, על פחדנות והקרבה ועל כבוד שיושג רק במלחמה. הנשים מגדלות אמנם את הבנים, אך ידיהן כבולות והן אינן יכולות למנוע את הקרבתם. אחרי שובם לרמאללה משלימים סעיד וספייה עם החלטתו של בנם הצעיר חאלד להתגייס לשורות הפת"ח למלחמה שאחד מקורבנותיה יהיה אולי דב שימשיך לשרת בצה"ל.


ייחודה של הנובלה היא העזתו של כנפאני להתמודד, בפעם הראשונה בספרות הערבית והפלסטינית, עם השואה ולגלות אמפטיה כלפי היהודים המתוארים בה. העזתו קוממה עליו רבים מקרב הקהילה הספרותית הערבית. הביוגרפיה של רסאן כנפאני מזכירה במידה רבה את זו של גיבורו הספרותי. ב-1948 נמלט כנפאני בן השתיים-עשרה עם משפחתו מעכו ללבנון, שם הפך לאחד מסופרי ההתנגדות ולדובר "החזית העממית לשחרור פלסטין". ב-1972 נהרגו כנפאני ואחייניתו בת השבע- עשרה בפיצוץ מכוניתו בביירות. העיתונאי איתן הבר טען אז כי גורמים במוסד הודו שחיסולו נבע מטעות, מפני שהוא לא נטל חלק בשום פעולת טרור נגד ישראל.


מהסופר כנפאני גזלו אפוא הישראלים את ביתו, את ארצו ואת חייו. מגיבורו הספרותי גזלו גם את עתידו, את בנו חאלדון (נצחי, בערבית), המסמל את מוקד המחלוקת בין שני העמים – האדמה והבית. המחזה אינו מסתיים באיחוד המשפחות המיוחל כשהאב והבן נופלים זה על צווארו של זה. מסקנתו של כנפאני היא, כי השחרור מהכיבוש הישראלי ייעשה רק במלחמה. ועד אז כל שנותר לפלסטינים שנותרו בארץ הוא להיצמד ("צומוד") לאדמה, בדומה לפלסטיני שלא ברח אלא דבק בביתו שביפו. נראה כי בהטיפו למלחמה הושפע כנפאני מהפסיכיאטר והפילוסוף פרנץ פאנון, מפעילי חזית השחרור הלאומית (FLN) באלג’יר, שהפלסטינים קיימו אתו דיאלוג מתמיד. בספרו "המדוכאים עלי אדמות" (הוצאת בבל, 2006) טען פאנון בזכות האלימות כדי לשבור מצב של מבוי סתום, ולהוביל לטרנספורמציה שתשתחרר את הנכבשים מן הדיכוי הקולוניאלי.


ב-2005 פרסם סמי מיכאל ספר המשך מעורר מחלוקת ל"שב לחיפה" בשם "יונים בטרפלגר". הטענה הייתה כי ניכס את סיפורו של כנפאני בלי שנתן לו את הקרדיט המגיע לו. בתגובה טען מיכאל, כי הזכיר את כנפאני בראיונות שנתן לפני ואחרי הפרסום. בתוכניית ההצגה, לעומת זאת, מצוטטים קטעים מהנובלה וסיפורו האישי של כנפאני. כאשר נשאל גאון אם אין בהמחזת סיפורו של כנפאני מזווית ראייה ישראלית משום ניכוס, הוא מודה כי, "בכל מקרה, כשאתה כותב עיבוד, קיימת שאלת הניכוס. מעצם מהות המעשה, אתה לוקח יצירה של מישהו אחר ומעביר אותה בפילטרים שלך למדיום אחר."
 
משחקם המדוייק-מאופק של בני הזוג הפלסטינים מרגש ונוגע. ספייה, כדמות פגיעה-נחושה מגולמת להפליא על ידי השחקנית בעלת היופי הקלאסי, מירה עוואד, והשחקן נורמן עיסא נותן הופעה אמינה ומרשימה בתפקיד סעיד. את מרים הקשוחה-רכה, שכל חייה מונחים על ידי עקרון ההישרדות, מיטיבה לשחק רוזינה קמבוס. גם דב-חאלדון בביצועו של ארז כהנא משכנע כבן תשחורת ישראלי טיפוסי, לכאורה. שלא במקרה חוו עוואד וקמבוס את סבל הפליטות על בשרן, מה שאיפשר להן ליטול חלק פעיל בתהליך העיבוד למחזה של הסיפור.


בעקבות העלאת ההצגה התמודד הקאמרי עם הפגנות אנשי הימין ועם גל של מכתבי מחאה. "הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות הוא שתמצא את עצמך מזדהה עם כאבו של הצד השני. אני מאמין שאין אדם שההצגה אינה יכולה לנער אותו", אומר גאון.



•אתי דיאמנט היא עיתונאית, עורכת ובת לניצולי שואה.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. ציפור בודד הגיב:

    המאמר עצמו אינו מהווה ביקורת על המחזה כי אם הגות של מי שהתרשם ממנו עמוקות.בכל אופן העובדה-שגם על מחזה אנושי כזה,על נדבך כה חשוב בטיפוח היחסים האנושים ובוגרים בין יהודים לפלסטינים,מעיבה התנכרותו ושנאתו של הימין,ובולטת עד כדי זרה שטנית-אומרת דרשני:
    הגיע הזמן להבין שהאויב האמיתי לכל דבר אנושי,שפוי וחיובי כאן בא"י פלסטין,הינו הימין המיליטנטי המספח והמתנחבל.צריך להכיר בכך ולהתאחד כנגדו שכם אחד.אני יודע שזה קשה לאמירה ועוד יותר קשה לביצוע,אך זו האמת היחידה.כלומר גם על השמאל הפלסטיני מוטל להבין שמלאכתו של השמאל הישראלי הינה בלתי אפשרית אם לא יווצר קשר אמיץ בין שני קיבוצים האדם השפויים משני עברי המתרס.כלומר על הפלסטינים גם כן מוטל להתנער מאותם ימנים, דתיים,פשיסטיים ולאומנים בתוך חברתם ולהבין שהם,הם האויב (בנוסף כמובן לימין הישראלי). חייבים לשרטט מפה חדשה,לתשומת ליבם של מציעי ההצעות למיניהם.
    חייבים גם להבין,שהדרך היחידה לניטרול הלאומניות הפשיסטית והדת המתנחבלת יכולה להתרחש רק ואך ורק ממתחת לכנפי שכינה דמוקרטית,סוציאליסטית חילונית. לכן צורך השעה הוא להתחיל בהמהפיכה לשדרוג הדמוקרטיה דוקא במוסדות המפלגות הקומוניסטיות משני עברי המתרס הישראלי פלסטיני!!!

  2. שי הגיב:

    איך אפשר להשוות בין השואה לבין מה שהיה ב 1948?.מישהו הכריח אותם לברוח?,מישהו טבח בהם ללא רחם?,מישהו הקים עבורם מחנות השמדה?,מישהו השפיל אותם כחיות והכריח אותם ללבוש אות קין?.אין שום מקום להשוואה בין השואה לבין מלחמת העצמאות,אל תהפכו את הטובים בבנינו לרוצחים-הרוצחים הם בצד הערבי,הם אלו שמתפוצצים בין נשים וילדים,יורים מהמארב באזרחים ורוצחים משפחות בשנתן.

  3. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    שי שלום

    צפיתי אמש בהצגה. התרשמתי והתרגשתי עמוקות, והרשה לי להזדהות עם כותבת המאמר וכן עם הכותב, המחזאי והבימאי.
    נכון שאין להשוות בין-לבין … ולאמיתו של דבר כל אירוע היסטורי הינו יחיד ומיוחד ואף אם נמתחים קווי דימיון בין שני אירועים כלשהם, דומיננטים או טריוויאלים, אין מה לחפש זהות ביניהם.
    עם זאת אתה מחפש מעשי טבח סתמיים וזוועתיים – לך לקיביה, לכאפר קאסם לדיר יאסין ועוד היד "נטויה". אתה מחפש השפלה – לך לעזה, שאמנם היא נקיה מכוחות צה"ל, אך מסוגרת, נצורה, שבויה וחנוקה לחלוטין.
    המסר האמיתי של זוועות השואה הינו – היזהרו. אירועים דומים מאוד יכולים להתרחש בכל מקום, בכל זמן ועל ידי כל עם ואומה. השואה לא נגרמה על ידי מפלצות או חייזרים, אלא על ידי בני אדם, כמוני וכמוך. וזה אשכרה מפחיד!
    ואגב מדינת ישראל כל כך רצה אצה לנכס לעצמה את השואה עד כדי כך שהיא מתעלמת מכל מיני שואות אחרות כמו שואת הארמנים ועוד.
    ונחזור ל"סגולה" שבעמנו – מומלץ לך לעיין בשני חלקי מאמרי אותם פרסמתי לפני שנים פה בהגדה השמאלית על אודות תוכנית ד’ של ההגנה:
    "בשם השקר המוסכם – החלום ושברו", בשני חלקים, מארס 2004.

הגיבו לציפור בודד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים