הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 במרץ, 2010 21 תגובות

(בעקבות מאמריהם של אסף אורון ויועד וינטר)


אך טבעי שפעילים בעלי תודעה יבקשו מדי פעם לנתח מחדש את הקשיים בקידום מטרותיהם. לז’אנר הזה של מאמרים המבקשים להתמודד עם השאלות הגדולות והקיומיות של השמאל שייכים שני מאמרים אשר פורסמו לאחרונה בגדה השמאלית.


אסף אורון קבע, למיטב הבנתי, שעלינו לארוז את המסר שלנו בעטיפה יותר מובנת ויותר משכנעת (פתקאות בכיס של איש השמאל המצוי). יועד וינטר שולל את ההצעה של א"א. הוא קובע בצדק, שהשמאל זקוק לניתוח יחסי הכוחות שברקע פעילותו, אך אינו מרחיב את הדיבור על כך. החשוב מכל אצלו הוא טיפוח רוח הלחימה, מעין "מיסטיקה" אלטרנטיבית. מדובר בהשראה חדשה ובהארה כלומר, רעיון מושך ש"יש לו איזשהו בסיס בפסיכולוגיה של ההמונים".

טוב עשו השניים שהעלו לדיון את מבנה התודעה של השמאל ושל פעיליו. לדעתי הדיון בנושא "כבד" זה יוכל להניב פירות רבים יותר אם יתעמק קודם בסוגיה של יחסי הכוחות הקובעים את התנאים האובייקטיבים שבהם אנו פועלים. הצרה היא, שכמעט אין דנים אצלנו במציאות האזורית והבינלאומית אשר קובעת את הפרמטרים של המאבק נגד הכיבוש ונגד המדיניות של ממשלות ישראל.


לדעתי, הבנת המערך הבינלאומי והיערכות השמאל בהתאם אינה שאלה משנית או חיצונית שאינה שייכת לתודעה שמאלית. אחרי ככלות הכול, ניתוח המציאות על סתירותיה הוא יסוד היסודות של תודעת שמאל לוחמת. יתר על כן, זיהוי הכוחות הפעילים ואופיים ברמה האזורית וברמה הבינלאומית חיוני לבניית תשתית רעיונית ולהיערכות אסטרטגית. כפי שאין לנהל מאבק פוליטי בתוך ישראל ללא הבנת אופי הכוחות הפעילים בזירה שלנו, כך אין להתעלם מן הצורך בניתוח דומה ומהמסקנות הנובעות מניתוח זה של הזירה הבינלאומית.



כוחו ועוצמתו של השלטון


סוד גלוי הוא, שעוצמתו של הממשל בישראל נובעת רובה ככולה מה-special relationship כלומר, מ"היחסים המיוחדים" הקיימים בין ארה"ב לישראל. הנה עיקר היחסים האלה.


א. ישראל תלויה בארה"ב תלות מוחלטת בתחום הצבאי, הפוליטי והכלכלי. תלות זו היא מקיפה יותר ועמוקה יותר מהיחסים "הרגילים" השוררים בין מעצמה וארץ קליינטית מצויה. ישראל נשארת גורם זר וחריג באזור כולו ואין לה יחסים נורמליים עם שום גורם אחר בו.


ב. המרכיב הצבאי, האסטרטגי ב"יחסים המיוחדים", הלך והתרחב במשך השנים. ישראל שותפה בכירה בממסד הטכנולוגי-צבאי של ארה"ב ובמקורותיה המודיעיניים. ישראל משתתפת בתמרונים צבאיים שוטפים, במחקר מדעי-טכנולוגי ובתוכניות להפעלת הכוחות המזוינים עד ליציאה למלחמה ועד בכלל.


ג. עוצמתה הצבאית-אסטרטגית של ישראל עומדת לרשות ארה"ב בניהול מדיניות מעצמתית באזור. הדימויים של ז’נדרם אזורי ו/או נושאת מטוסים שאין להטביעה מתארים נאמנה את מצב העניינים לאשורו.


ד. ההגמוניה האמריקאית כשלעצמה נמצאת במשבר הולך ומעמיק. ארה"ב נחלשת בתחום הפוליטי, הכלכלי והרעיוני וכתוצאה מכך היא נשענת יותר ויותר על יתרונותיה בתחום הצבאי ועל הטכנולוגיה המלחמתית המפותחת שלה.


"היחסים המיוחדים" והמציאות הישראלית


"היחסים המיוחדים" מורגשים על כל צעד ושעל בחיים הישראליים הפנימיים. למשל, השבוע ביקר בארץ האדמירל מולן – רמטכ"ל הכוחות המזוינים של ארה"ב, וסגן הנשיא, ביידן, אמור לבקר בשבוע הבא. נמצאת כעת בארץ משלחת רמת-דרג ביותר לשיחות אסטרטגיות. ראו זה פלא, נמצא אצלנו בימים אלו גם נשיא בנק גולדמן-סקס, הכריש הגדול מכולם (!), לשיחות עם בעלי הון ישראלים.


כפי שאין זה מתקבל על הדעת לפעול במציאות הישראלית מבלי לזהות את הגורמים המעצבים אותה, אין זה מתקבל על הדעת לנתק ניתוח "מקומי" מניתוח בינלאומי. הרי הכיבוש וכל הכרוך בו קשור קשר אינטימי ל"יחסים המיוחדים". הגיבוי מצד ארה"ב מציל את ישראל מהוקעה אוניברסלית שיכלה, בהיעדר הגיבוי האמריקאי, לצבור עוצמה מספקת על מנת להעיף את ישראל מהשטחים הכבושים.


המימד החסר: אתוס מהפכני


אין לדעתי לבנות פרספקטיבה של עיצוב מיסטיקה חדשה. "מיסטיקות" כגון אלה המתוארות על ידי יועד אינן בלתי רציונליות. למעשה הן גדלות ומתפתחות על רקע מאבק מאוד מוחשי ועל יסוד מאוויים הצומחים מתוכו. אך יועד צודק לגמרי כאשר הוא מצביע על כך שחסר מימד רוחני ופסיכולוגי במחנה. אני מעז להציע דיאגנוזה שונה משלו, ובמקומה ניתוח חולשת השמאל שמתמקד בחיסרונו של אתוס מהפכני. חסר זה קשור לניתוק התודעתי בין מאבקנו נגד הכיבוש ובין תפקידנו במערכה העולמית של השמאל נגד מלחמה ונגד ההגמוניה האמריקאית.


כדי להרחיב את האופקים שלו, רצוי שהשמאל יגבש לעצמו השקפה לגבי ה"יחסים המיוחדים" עם ארה"ב ויתעמק בנושא ההגמוניה של ארה"ב בכללותה. נכון שאינני מאתר בימים אלו הרבה חסידים שוטים פרו-אמריקאים בשמאל, אך יחד עם זאת קיימת מעין אהדה בסיסית לארה"ב כאילו זוכרים לה חסד נעורים (אף כי מסתבר שלא הייתה כל כך דמוקרטית מראשיתה). חסר בשיח השמאל הישראלי ניתוח כולל שמוביל לראייה מפוכחת של ארה"ב על תפקידה האימפריאלי. ארה"ב מבקשת לכפות את רצונה בכל מקום ולשם כך היא מחללת את העצמאות ואת הריבונות של שאר מדינות העולם. בעולם הגדול הולכת ומעמיקה ההכרה שארה"ב, שהיא דמוקרטית לכאורה כלפי פנים, מעניקה בהתמדה תמיכה למשטרים הגרועים, ואף הרצחניים ביותר. אין, על כן, להתעלם מהדמיון המופלג בין ארה"ב וישראל (על סקאלה זעירה יותר) המתבטא בכך שהן שתיהן מקיימות סדרים דמוקרטיים בבית אך בעת ובעונה אחת משטר של כיבוש ותוקפנות מעבר לגבול הריבונות הרשמי.


חזרה לשייח’ ג’ראח


מהי המשמעות של כל הדברים ה"פילוסופיים" הללו במציאות המחאה השוטפת? בפשטות, עלינו להבין שאנו נערכים, במאבקנו נגד הכיבוש, אל מול מערך כוחות עצום. לישראל שפע משאבים וקשרים. אף כי ישנו סדק פה ושם, "היחסים המיוחדים" מבטיחים ליריבינו שליטה בתקשורת, משאבים כספיים ובעלי ברית במקומות גבוהים. על כן, יש אמנם לשאוף לאווירה של התלהבות, של רוח קרב ושל מסירות, אך יש להיזהר מאשליות של ניצחון מהיר. נראה שדור המחאה החדש ברובו אינו לוקה באשליות כאלה.


נכון הוא שהמערך שכנגד, עד כמה שהוא בעל עוצמה ומשאבים, אינו מונוליתי וכל פעולה ופעולה נגדו ונגד שלוחותיו היא חשובה. במקרה שלפנינו, גירוש הפלסטינים מבתיהם בירושלים מעיד כאלף עדים על צביעות ממשלת ארה"ב אשר מגבה את מדיניות הגירוש והנישול של השותף הישראלי הנאמן ב"יחסים המיוחדים".


ולא פחות חשוב. בשייח ג’ראח הולכת ומתחשלת רמה חדשה של אחדות ושיתוף פעולה הראויים לציון. יש גם למצוא את הזמן ואת המקום לדיון לעומק בסוגיות האסטרטגיה ארוכת הטווח ולקשר בין המערכה נגד הכיבוש לבין ההתנגדות לביטוייה האחרים של מדיניות הממשלה. יש לשאוף במודע לתנועה שיכולה לדון במדיניות ולא רק בסיסמאות.


הדרך אל אתוס מהפכני מתחדש אינה תלויה בהחלטה של מפלגה או של ארגון כלשהו. דרך זו מחייבת הן רעננות רעיונית והן התגברות על טראומות פרי כישלונות העבר. התיאוריה והפרקטיקה של התנועות המהפכניות במאה העשרים, למרות ההשמצות המבקשות לשבץ את כולן במשבצת הטוטאליטריות, היו ונשארו נכסי צאן ברזל לכל מי שמבקש להיאבק נגד ה"סטטוס קוו" המבוצר בכל תחומי החיים.

תגובות
נושאים: מאמרים

21 תגובות

  1. לרמי יובל מאנג’לו איידן הגיב:

    קמינר וגם הרבה אחרים וטובים אינם יכולים אפילו רק לעלות (נעזוב אם להוביל) "הצעה מ ע ש י ת כיצד לעצור את סחף ההמונים למפלגות הימין וכיצד להעלות לשלטון את השמאל". הסיבה לכך היא שראובן קמינר, בדומה לאחרים, תקוע במכשול ההתחשבות. נתחיל בכך שראובן קמינר, לא מסכים, אבל, מתחשב בהנחה הרווחת בשמאל כי "השמאל הציוני" "יותר שפוי … מאשר הימין" הציוני. ההנחה הזו מעבירה להמונים את המסרים הבאים: גם אנחנו לא משרתים אינטרס מסוים; הפוליטיקה שלנו הפשוט הכי שפויה; השפיות, ולא האסטרטגיה והטקטיקה, היא המצפן שלנו; כל מדיניות נכונה בהתאם לדרגת השפיות שהיא מציגה בהסברה שלה; למרות שממוקם בשלטון, השמאל הציוני ייאלץ לחוסר שפיות, העיקר שעכשיו הוא מפגין דרגת שפיות נסבלת, ולא האינטרס שיצטרך לשרת, ושבגללו יחויב לחוסר שפיות בבחינות הערכיות (שלא לומר ‘פסיכולוגיות’) מצידינו; ועוד כהנה וכהנה "פניני חכמה" כאלו.

    כבר נוצר חיץ בין ראובן לבין ההמונים: הוא תקוע לפני מכשול והם דואגים לאינטרס שלהם. נכון שלאינטרס הזה – שהוא בדיוק זה אשר בכוחו להעלות את "השפיות" – שותף גם ראובן (והוא יודע את זאת היטב), אבל, בינתיים, הוא עסוק בעבודות שכנוע עם "השמאל השפוי".

    על מכשולי ההתחשבות הנוספים, שבחלקם לפחות נובעים מתודעה פוליטית, בהמשך.

  2. קורא אנגלי הגיב:

    ישראל מזהה (נכונה) את הגל הקרימינלי הבינלאומי ומעודדת ומצטרפת אליו ואף מתגאה בהישגיה בתחום (בחוסר טאקט אופייני) כאילו אומרת גם אני יכולה להיות קרימינלית בדיוק כמוכם (בהתיחסותה לאמריקה ואנגליה). הבעיה היא אכן בינלאומית. סימן אפשרי לסלידת העולם ממגמה זו יכל להיות הכנסתם לכלא של בלייר, בוש ואולמרט לאלתר בעודם ממתינים למשפטם בהאג אבל חלקים גדולים של הדמוקרטיות כבר נגועים במחלה ומסרבים לפעול כמתבקש. דרוש מרד.

  3. יונאס הגיב:

    לראובן קמינר: הייתי מסתייג מהקביעות בחלק על כוחו ועצמתו של השלטון. מציאת ארה"ב כדאוס אקס מכינה הגורם הבלעדי לכוחו של השלטון חוטא לאמת. התמיכה מבית במדיניות לאומנית היא רחבה בצורה מזעזעת. יתר על כן, הקביעות בדבר התלות הכלכלית והפוליטית בארה"ב לוקות להבנתי בהערכת יתר. לבסוף, הקביעות בנוגע לשימוש בעצמה הצבאית הישראלית ככלי בידי ארה"ב והפניה של ארה"ב לעצמתה הצבאית בגלל "שקיעתה" טעונות הוכחה רצינית יותר. אם להתייחס רק לסיפא, ישראל נתפשת בצדק יותר ויותר כנטל על מדיניות החוץ האמריקאית מאשר נכס, זאת עוד לפני שנדרשנו לדוגמא אחת של שימוש בישראל ככלי בפועל. בנוגע למדיניות האמריקאית, למרות האופנתיות של הכרזות על היחלשותה של ארה"ב הייתי מסתייג. בוש הבן בסך הכל גילה את מגבלות הכוח, בכל פרמטר הפער בין ארה"ב ובין גורמי כוח אחרים הוא עדיין מאד גדול. לגופו של עניין, ממש לא ברור שארה"ב מסתמכת על עצמתה הצבאית כתחליף לשחיקה בעצמתה הנורמטיבית או הכלכלית. כבר בתקופת כהונתו השניה של בוש ובמיוחד בתקופתו של אובמה הממשל האמריקאי פועל באמצעות הקהילה הבינ"ל.
    בהערת אגב, ההלימה של הסעיפים הנ"ל לתיאוריה המרקסיסטית מובנת אבל ממש לא מתחייבת. הצגת ישראל כפרוייקט אימפריאליסטי של המערב ושל ארה"ב כמעצמה השוקעת תחת עול הקפיטליזם לוקה בהטית רחשי לב אך חסרה ביסוס.

    לקורא האנגלי: קצת מייאש לראות אותך מבטל במחי יד את ההתקדמות שנעשתה בששת העשורים האחרונים בהרחבת והחלת המשפט הבינ"ל. מעולם לא היו ראשי מדינות ועמים אחראים יותר למעשיהם מאשר הם כיום. מיותר לציין שהמצב אינו מושלם בייחוד כאשר רשימת המשפטים בבית הדין הפלילי הבינ"ל נראית כמו פגישת פסגה אפריקנית. אך כל אלו לא מבטלים את ההתקדמות הסיזיפית והמייגעת שכן נעשה. לכן כאשר אתה מציין "גל קרימינלי בינלאומי" אני מניח אתה עושה כן מתוך ידיעה חסרה ואולי קורטוב פופוליזם שהקריאה למרד רק מחזקת.

  4. יועד – לראובן הגיב:

    תודה על התגובה ועל הדיון הרציני.

    ניתוח יחסי הכוחות חשוב, ואינו עומד בסתירה למה שכתבתי. נדמה לי שבטענה העיקרית שלך אנחנו מסכימים – המאבק של השמאל בישראל קשה במיוחד גם בגלל שהוא קשור באופן ישיר להתנגדות להגמוניה הצבאית האמריקאית, ולדרכים הזוועתיות שבהן הממשל בארה"ב מקדם את האינטרסים שלו.

    כפי שעניתי לאחד המגיבים, אני חושב שהשאלה האם "מיסטיקות" הן "רציונליות" או לא היא שאלה גדולה, אולי גדולה מדי. עד שתיפתר, אני חושב שנטעה אם נמעיט בחשיבותם של מניעים לא רציונליים. המחשבה שאפשר להחליף "תודעה כוזבת" ב"תודעה מהפכנית" באמצעות בחירה נכונה של זירות המאבק ודברי הסבר משכנעים על תפקידה השלילי של ארה"ב במזה"ת, נראית לי מופרכת. צריך גם שאנשים ירגישו ש"האתוס המהפכני" שאתה מציע להם (המיסטיקה שלך) עשוי להביא להם עתיד טוב יותר. האם גורלן המזוויע של המהפכות בגוש הקומוניסטי אינו רלוונטי לצורך אמונה זו? האם יש שק אידיאולוגי מספיק גדול להכיל את כל "התנועות המהפכניות במאה העשרים"? והאם הטענה שהמהפכות הקומוניסטיות בברה"מ ובסין הובילו לדיכוי נורא ולרצח המונים היא בגדר "השמצה"?

  5. אנג’לו איידן הגיב:

    למען חידוש מידות של אורח חיים מהפכני, או לקידום נוהג מהפכני, בקרב השמאל בישראל, ראובן קמינר מעודד את פעיל השמאל "לניתוח יחסי הכוחות שברקע פעילותו" "הקובעים את התנאים האובייקטיבים שבהם אנו פועלים". הוא מציע לדון "במציאות האזורית והבינלאומית אשר קובעת את הפרמטרים של המאבק נגד הכיבוש ונגד המדיניות של ממשלות ישראל" כי "ניתוח המציאות על סתירותיה הוא יסוד היסודות של תודעת שמאל לוחמת".

    אבל, מייד אחר כך, קמינר מוסיף הבחנה שמבהירה משמעותית את פשר הניסוחים שקדמו לה. "זיהוי הכוחות הפעילים ואופיים ברמה האזורית וברמה הבינלאומית" הוא אומר, "חיוני לבניית תשתית רעיונית ולהיערכות אסטרטגית". זה הוא הגרעין. בשמאל הנדון חסר אתוס מהפכני כי אין היערכות אסטרטגית; ובכדי להיערך אסטרטגית עלינו להשכיל רעיונית לדרגה המסוגלת להוביל היערכות זו ולהשעין אותה על יסודות יציבים. מה לא מובן פה? BRAVO קמינר! יותר מכך (אני מביא עכשיו הבחנה שלי, והיא לא צריכה להסיח את תשומת הלב מהגרעין למעלה):

    קמינר לועג (אם לא, אז אני לועג) על הקביעה ש-"כדי להשפיע על קבוצות רחבות בישראל השמאל חייב לאחוז במיסטיקה אלטרנטיבית שיש לה איזשהו בסיס בפסיכולוגיה של ההמונים." קביעה זו שואפת להתחרות עם הפונדמנטליזם – "איזה קונטרול פריק חדש,הגיע לשכונתנו,אולי מנהיג חדש ומלכד המונים"! (העתקתי את זה מתוך הבחנה מוצלחת של ‘ציפור בודד’). האמת היא הפוכה:

    *ההמונים יאמצו אותנו למדריכים שלהם לא לפני שהם ייחנכו אותנו לכך.*

    איך הם מחנכים אותנו? למשל: ההמונים הולכים אחרי הפונדמנטליסטיים כי להם יש האסטרטגיה ולנו אין. CAPISCI?!?
    ההמשך יבוא.

  6. קורא ליונאס הגיב:

    שמעתי על המאמצים ואף אם איני מודע לפרטים (ואינני) ברור לי שהדבר מצריך עבודה סיזיפית (שמתקיימת בוודאי) אך אני מתקשה, עדיין, לראות את המומנטום בנושא. כל שנותר לי הוא לקוות שהרושם שלי מוטעה. במציאות התקדמות אכיפת החוק הבינלאומי מפגרת הרבה מדי אחרי המציאות בשטח. עד שנעשים צעדים משמעותיים בתביעה זו או אחרת עוברות שנים ארוכות. ישנם מצבים בהם פשע בינלאומי (מתועד), עירק למשל לפני 7 שנים, – פעולה התקפית אשר לא מעט משפטנים בינ"ל חיוו דעתם (עוד בטרם פרצה!) שאין סיכוי שהיתה יכולה להחשב חוקית על מאות אלפי הנפגעים שבה – האם נעשה מאמץ להביא את האחרים לדין? האם אמריקה אינה מתכננת כיום שם בסיסי קבע באין מפריע? (וכי מי יפריע?). גם האשמים עושים בוודאי "עבודה סיזיפית" כדי לחבל בהתקדמות (המשפטית המדוברת) ולא מן הנמנע שיצליחו לשכתב את ספר החוקים ומה יהיה אז? יונאס, נוצרת לפעמים התחושה שישנם כוחות ואנשים שהם – UNTOUCHABLES ושהם יודעים זאת! ישראל דוחפת כיום את בריטניה לסגור "פרצות" בחוק המאפשר תביעת מנהיגים פושעים וגורדון בראון פרסם מאמר לאחרונה שהוא פועל בעניין בו הוא ותומך בעמדת ישראל לשינוי החוק!!….בכוח הפושעים מצליחים לכופף הכל (או כמעט הכל). צעד אחד קדימה, שלושה אחורה.
    האין זה המצב?

  7. ליונאס מאנג’לו איידן הגיב:

    אי-אפשר לצפות ממך כי, היות וקביעתך ש- "בוש הבן בסך הכל גילה את מגבלות הכוח, בכל פרמטר הפער בין ארה"ב ובין גורמי כוח אחרים הוא עדיין מאד גדול" היא מוטעית, תוכל להראות כי קביעה זו לא "טעונות הוכחה רצינית יותר". האם בנוגע ל-"מגבלות הכוח" בוש הבן גילה רק מה שידענו זה מכבר? לא יותר מכך? גם הכרנו את העובדה שהאימפריאליזם מצפצף על "מגבלות הכוח". הוא מנסה "בעצמתה הנורמטיבית או הכלכלית". לא מצליח? מנסה בדרך צבאית. לא מצליח? חוזר לדרך הקודמת עם "שיפורים" או שילובים. למרות ההרס והקטל במימדים, יותר מאשר קרימינאליים, בעיראק, יוגוסלביה ואפגניסטן, *לדוגמא*, ווייטנאם נשארת עדיין העדות הבולטת ביותר לתוצאות העוצמה "הנורמטיבית או הכלכלית" ושל "מגבלות הכוח" שלה ושל זו הצבאית.

    בנוגע לכך ש-"ישראל נתפשת בצדק יותר ויותר כנטל על מדיניות החוץ האמריקאית מאשר נכס" אצלך, אני מציע לך לבדוק טוב-טוב את המלחמות של ישראל בלבנון. באוגוסט 1982, ישראל סיימה "לנקות" את לבנון מהכוחות הפלסטיניות לטוניס. כבר בסוף אוגוסט האימפריאליסטים התמקמו שם בתקווה שהניקיון הישראלי עזר. תוך שנה וחצי החליטו לקפל את הזנב בתקווה חדשה שיוכלו לחזור במהרה תודות למומחיות הניקיון הישראלית. והם יכלו לחזור רק במה שקראים ‘מלחמת לבנון השנייה’. אם זה לא מספיק לך, אתה לא צריך לתת לי יותר מרמז אחד.

    בינתיים אני רק מנסה לנקות את הערות השמאל לקמינר שדומות לשלך. זה לפני שאני אנסה לפרסם את הערותיי בהתייחסותן העניינית לנושא העיקרי.

  8. קורא אנגלי ליונאס הגיב:

    גורדון בראון נכנע:

    — קישור —

  9. לקורא אנגלי הגיב:

    אני חוזר ומסביר:
    המרד הנדרש אננו אלים כי אם מתרחש ביצירת מציאות מקבילה ונפרדת לזו הקיימת.אסור לעשות את הטעות ולצאת בידים חשופות כנגד המפלצת או גרוע מזה,להשת(ש)מש בכלי הנשק אותם היא מיצרת.לזה בדיוק,היא מחכה בכיליון עיניים.
    את המהפיכה הנדרשת יש להחיל בהתארגנות דמוקרטית משודרגת משורשי העשב,דרך בנית אינטרנציונל הוגן ולא מושחת ומעוות.
    המלך הוא ערום (גם אם הוא קומוניסט),האמת נמצאת מתחת לאף (גם אם הוא מעל העננים) והמשקפיים מונחות על המצח (גם אם הוא נמוך עד להחריד).
    ציפורניקובניק.
    המהפיכה או המרד הבלתי אלים נמצאת בהתארגנות הדמוקרטית בתוך שורשי העעשב ובנית אינטרנציונל מוסרי והוגן רק מיחידות בסיס אלה.שום דבר אחר לא יצלח.
    והאמת,נמא כבר מהברברת המתחסדת ובעיקר זו המבעבעת משורות השמאל.אלה שהפכו את הקומוניזם לשיח כלכלי עלק,או שהמלהגים כשועי עולם על קווי זרימה,עיצוב ישויות מדיניות ופיסולן כחומר ביד היוצר,ידם כמובן. 

  10. רמי יובל הגיב:

    קמינר אינו מעלה הצעה מ ע ש י ת כיצד לעצור את סחף ההמונים למפלגות הימין וכיצד להעלות לשלטון את השמאל, ולו רק את "השמאל הציוני" (שהוא הרבה יותר שפוי מכל הבחינות מאשר הימין ההזוי). ניתוח רב ידע אבל הצעה מעשית -יוק.

    ודאי מכיר הקורא את המשל על ביצת קולומבוס. לכן לא אחזור עליו ומי שלא – יעשה גוגל.

    והמשל? זה לא פשוט, אבל יש נקודת תורפה ב"מדיניות" הציונית ישראלית וצריך לחפש אותה ולמצוא אותה ולאבחן אותה ולתקוף אותה.

    לא אשוב ואפרט כמו תוקי, אבל הזכות הכמעט אולטימטיבית לאזרחות מוכרת במשפט העמים בעיקר כתוצאה ממלחמת הע’ ה-2 ומן השלילה הסיטונאית של אזרחות יהודי גרמניה, תחילה מתאזרחים "חדשים" (מרס 1933) ולהלן גם גרמנים מדורי דורות (נירנברג 1935). בימינו זה נחשב כמאוס ומתועב לא להעניק אזרחות לבן הארץ. ובכן, שתספחו את "ארץ התנ"ך" שלכם והיא תתקע לכם בגרון כי תאלצו לאזרח את תושביה הילידים (הגרים בה מדורי דורות ממש כמו הגרמנים בני דת משה) או שתסתלקו ממנה ותקחו אתכם את צבא הפולשים שודדי הרכוש הפלסטיני. הצבת שתי האפשרויות זו מול זו משאירה את הישראל הראלים ושאר רטוריקנים דמגוגים ריקים ממלים ומהסברים. זה הקמפיין ואין בלתו ולאחרונה הוא מתפתח באירופה וארה"ב ואל לנו לגרור רגליים. מדינה אחת מן אל בחר חתא א-נהר!

  11. אבי הגיב:

    יועד, ארה"ב יצאה למלחמה בניגוד לדעתה והחלטתה של האו"ם. מדוע בוש לא נשפט בהאג? אגב, בית המשפט הבינ"ל בהאג פרסם חוקים נאורים כבר ב-1899, אולם המעצמות מעולם לא התייחסו אליו ולעולם לא יתייחסו אליו. מנהיגי ארה"ב, רוסיה או צרפת לעולם לא ישפטו בו ולא משנה מה יעשו (לדוגמה לזרוק פצצות אטום כדי לנצח במלחמה כמו שהאמריקנים עשו).
    האמריקנים אכן מביאים את האינטרסים הכלכליים למען התאגידים והקפיטליזם החזירי הניאו-ליברלי (מה שנקרא "גלובליזציה"). כל סוציאל-דמוקרט טוב צריך להתנגד להפשעה של מדינה שמקיימת את החברה הכי לא צודקת במערב בארצה שלה.

  12. אנג’לו איידן הגיב:

    והינה המיסטיקן שלחילופין גמישותו מרחיקה ומקרבת אותו פעם למדע ופעם לפילוסופיה. על איזה אמונה הוא מדבר? אתוס מהפכני או מידות של אורח חיים מהפכני או נוהג מהפכני זה התפתחות בקרב קבוצות שמאליות ולא אמונה. מה זה שק אידיאולוגי אם לא שק מיסטי? לכן המאואיזם התפתח מתוך תנאים שונים מאלה של צפון קוריאה, ברה"מ וכן הלאה. בברה"מ עצמה, התרחשה תפנית אידיאולוגית שהביאה להתמוטטות. ושכולם ידעו, ולא רק המיסטיקנים, שאנחנו, לא כמו האנטי-קומוניסטיים בייחסם לקפיטליזם, חושפים גלויות כי הסוציאליזם מיישם דיכוי מעמדי. וזה ללא התייפייפות שהי. בנוגע ל-"רצח המונים", כאשר המיסטיקן ירצה להתקרב למדע, שילך ללמוד את המחקר של פקולטת ההיסטוריה של אוניברסיטת לוס אנג’לס – המחקר נערך על-ידי משלחת של פרופסורים ודוקטורים אמריקאים בראשותו של פרופסור נאמן לתפקידו כהיסטוריון, ג’ון ארץ’ גטי.

    חוץ מזה, "לדרכים הזוועתיות שבהן הממשל בארה"ב מקדם את האינטרסים שלו" רציונאליות משל עצמן: אין לממשל זה דרכים חלופיות בכדי להמשיך ולשרוד – ולמשטר הישראלי אותו הדבר.

  13. חמוס הגיב:

    אם הבנתי נכון, המאמר אומר:
    בואו נזכיר לעצמנו עד כמה אנחנו ש ו נ א י ם את ארה"ב וזה יחזיר לנו את הברק לעיניים ויגרום לנו להצליח להעביר את המסר.

    זה רק אני או שזה נשמע פתטי בטירוף?

  14. עודד ישראלי הגיב:

    אם יורשה לי לעזור, ולהמשיך קצת בקו של יונאס, הבעיה היא באלטרנטיבה שמציע – או, בעצם, לא מציע – "האתוס המהפכני" לאותה "הגמוניה מערבית-אמריקאית". הרי, אם שמתם לב, חוץ מלהתיחס לאמריקאים ולישראל כאל מפלצות שהדמוניות שלהם אינה זקוקה להוכחה, האלטרנטיבה בצד השני נעדרת בכלל מדיונכם. ובאמת, מה הדוגמאות האלטרנטיבות שיכול "האתוס-המהפכני" להציב כנגד "הדמונים המערביים" עד-כה: סטאלין? פול פוט? סדאם חוסיין? האחים המוסלמים או הטליבאן? האם תוכלו לטעון ברצינות שהגמוניה עולמית של ממשלת סין או צפון קוריאה, או כזו של אחמדינג’אד וחמינאי, תהיה טובה יותר למין האנושי כולו? האם תוכלו לשכנע את היהודים, בפרט, שעדיף להם לותר על עצמאותם ועל הקשר עם המערב, ולהפוך עצמם, מרצון, למיעוט במדינה ערבית-מוסלמית שתשלט, כנראה, בידי רוב פלסטיני שבנתיים תומך בהמוניו בחמאס?

    עם כל הכבוד לדמוניות של המערב, בנתיים הוא זה שהמציא את כל אותם "כללי מוסר" שבשמם אתם מבקרים אותו (הומאניזם, דמוקרטיה, ליברליזם, פלורליזם, "זכויות האדם", אמנות ג’נבה למיניהן, סוציאליזם, ואפילו את הפוסט-קולוניאליזם עצמו), והוא גם זה שמרסן את עצמו בשם אותם ערכים וכללים (לא, זה לא "מגבלת הכוח" שמונעת מאמריקה ואנגליה להשמיד כליל את אוכלוסיות עירק, איראן ואפגניסטאן). ובנתיים, למרות כל החסרונות, האלטרנטיבה לחוקה האמריקאית ולמגילת העצמאות של ישראל היא אידיאולוגיה מיסטית-פאשיסטית כמו זו המופיעה באמנה של החמאס:
    — קישור —

    בנתיים "האתוס המהפכני" הוכיח שהוא חזק מאוד בישום "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". אבל רוב האנשים לא רוצים שיחריבו את עולמם – לא לפני שמציעים להם משהו טוב יותר מסתם חורבות ומוות. בזה, "האתוס-המהפכני" נכשל.

  15. אסף אורון הגיב:

    תודה לראובן שממשיך את הדיון. עם זאת לדעתי אתה מתווכח הרבה יותר עם יועד מאשר איתי. לצערי עדיין לא הובנה כוונתי.

    אין לי כל רצון "לארוז מחדש" איזשהו מסר. כל מי שמכיר אותי אישית, יודע עד כמה אני גרוע באריזות ובתרגילי קידום-מכירות מכל סוג, ועד כמה זה לא מעניין אותי.

    אני מדבר על תכנים ועל המציאות בשטח. על לשבת רגע ולהסתכל אחורה על הרקורד שלנו ולומר: טוב, אנחנו בגדול צודקים בהבנתנו את המצב. יש לנו גם הצלחות נקודתיות. אבל בתמונה הגדולה אנחנו נכשלים. אז אולי – במקביל לכל מה שאנחנו עושים עכשיו – כדאי לקחת את אותם דברים שעבדו ברמה הנקודתית (בלעין, שייח ג’ראח, וכו’) ו-
    1. לשדרג לרמה הארצית
    2. לעבור ממגננה למתקפה.

    בקיצור, לפרק את הכיבוש בדיוק בדרך בה הוא נבנה – צעד אחר צעד, בשיטת הדונם והעז.

    הדוגמא הקלאסית היא שחרור הכלכלה והחברה הפלסטינית על-ידי פתיחת המעברים הפלסטינים אל העולם החיצון ללא פיקוח ישראלי. אפשר להתחיל להיאבק על זה, באופן ממוקד, תוך בניית קואליציות עם כל מי שמוכן, בלי להתפשר על שום חלום גדול שלנו לגבי העתיד.

  16. אנג’לו איידן הגיב:

    ליונאס יש מרשם זהה עבור כל מקרה, בכל תקופה ואזור: אתוס דמוקרטי נטול אלימות. הניסיון המהפכני – מזה הגרמני, הכושל, שלפני עליית הפשיזם, עד לזה המוצלח של נפאל, היום – מלמד אותנו את ההיפך. אבל בכדי להיצמד לדיון, מספיק לשחרר את יונאס בהבחנה המשליכה את הצעתו אל הסל: האתוס שלו הוא אמצעי לפני שהתפתח לתוצאה או, לפחות, תוצאה של פעילות בורגנית ישנה; יונאס דן על אתוס הזה כאמצעי של נוסחות מוכנות מראש. שישים לב כי אנחנו דנים על האתוס מתוך מודעות פוליטית גבוהה. וזה אפשרי רק בעזרת האמצעים המודגשים על-ידי ראובן קמינר בגרעין (למעלה), כי הן האתוס והן המודעות צומחים בעזרת שילוב של לימוד ושל פעילות שיונאס (ועוד רבים) עדיין לא חווה. (בכך סיימתי, כנראה, את מלאכת הניקיון שהצבתי לעצמי – זה הייה קל למדיי). אם כך, אם הצעתו של ראובן כל כך ברורה ונכונה, מה אני חופר עם הטיעון על ‘התחשבות’ ומחטט למצוא רבב שהו? וזה עוד בזמן שקמינר משקיע בניתוח המציאות החומרית על השפעת "היחסים המיוחדים" עם "קשר אינטימי" המתקיימים בין וושינגטון והפנטגון לבין המשטר הציוני והצבאי לישראל. הוא לא מבזבז זמן וכבר ניגש לדון "במציאות האזורית והבינלאומית". אומנם חסרים גורמים מאוד חשובים (כגון כוחות מזרח תיכוניים ואחרים או התלות – בישראל גם, וגם ההדדיות שבה – של מעצמה אימפריאליסטית כלפי ארצות קליינטיות ובין האחרונות לבין עצמן), אבל נותר מקום לציפיות, על אף שציפיות אלה מתמוססות ברגע שמזהים איבוד קשר עין עם היעוד של הגרעין המובחן ברורות על-ידי קמינר עצמו: "בניית תשתית רעיונית ולהיערכות אסטרטגית" הרת תוצאות עם יתרונות יעילות או מסוגלת, במילים של קמינר, "להניב פירות רבים יותר". אז בואו ונפנה ישירות לחבר קמינר.

  17. לראובן קמינר מאנג’לו איידן הגיב:

    מה שאתה כותב הוא לא ברור כפי שפירשתי אותו. את זה עשיתי תוך סינון של משפטים, התעלמות מהתבטאויות שביניהם וחיבורם של אותם המשפטים הנבחרים לרעיון קוהרנטי. אתה כתבת את המשפטים האלה בסתירה עם ההתבטאויות הנ"ל.

    ניקח לדוגמה את הפסקה הזו: "אין לדעתי לבנות פרספקטיבה של עיצוב מיסטיקה חדשה. "מיסטיקות" כגון אלה המתוארות על ידי יועד אינן בלתי רציונליות. למעשה הן גדלות ומתפתחות על רקע מאבק מאוד מוחשי ועל יסוד מאוויים הצומחים מתוכו. אך יועד צודק לגמרי כאשר הוא מצביע על כך שחסר מימד רוחני ופסיכולוגי במחנה. אני מעז להציע דיאגנוזה שונה משלו, ובמקומה ניתוח חולשת השמאל שמתמקד בחיסרונו של אתוס מהפכני. חסר זה קשור לניתוק התודעתי בין מאבקנו נגד הכיבוש ובין תפקידנו במערכה העולמית של השמאל נגד מלחמה ונגד ההגמוניה האמריקאית."

    מה היא הדיאגנוזה (ההבחנה) של יועד? "שחסר מימד רוחני ופסיכולוגי במחנה [השמאלי]". איך הוא "מרפה" את החוסר הזה? באמצעות המיסטיקה.

    מה היא ההבחנה שלך? "חולשת השמאל (מחסור רוחני ופסיכולוגי?)", "חיסרונו של אתוס מהפכני" וגם לניתוק התודעתי. איך אתה מרפה את כל זה? ניתוח! אבל כבר לא הניתוח – שמתמקד במציאות החומרית – שאני פירשתי בסינון של משפטים, אלא ניתוח לגמרי מנוגד: ניתוח אידיאליסטי "שמתמקד בחיסרונו של אתוס מהפכני".

    יכול להיות כי מה שאתה מגיש "באריזות ובתרגילי קידום-מכירות" מפתה מטריאליסטיים לא ערניים ואידיאליסטיים שמאלנים תודות לערבוב של משפטים מנוגדים, אבל הסינון יכול לנקות גם את הערבוב הזה.

  18. לראובן קמינר מאנג’לו איידן הגיב:

    זה לא נכון כי מקור חולשת השמאל נמצא "בחיסרונו של אתוס מהפכני", אלא להיפך – חיסרון באתוס מהפכני נובע מתוך חולשת השמאל (אתה בעצמך מצביע על כך בניסוח של הגרעין). התחזקות השמאל מצמיחה בהכרח, בין היתר (כשהיתר הזה חשוב למעלה מהאתוס), גם אתוס מהפכני. כאן, בדיוק כאן, בערנות המפוקחת להתפתחויות, שוכן ההבדל בין ההכרה השמאלית לבין האמונה הערנית והאינסטינקט המפוקח של המיסטיקה (ערכים ועקרונות נעלים הצומחים בפסיכה, או נפש, האדם עקב התפתחותו, לגמרי חומרית, מול ונגד הסדרים ישנים ובלתי הולמים את ההתפתחות עצמה) השמאלית.

    גרעין הצעתך (ראה למעלה) הוא הברור, חבר קמינר. הוא מעניק לאנשי שמאל את יתרון הזינוק בדרך של "הקשיים בקידום מטרותיהם" על-ידי חיבור "בין מאבקנו נגד הכיבוש ובין תפקידנו במערכה העולמית של השמאל נגד מלחמה ונגד ההגמוניה האמריקאית" (המגלמת את הסדר הישן). אבל הגרעין התיאורטי הופך תקף מעשית-פוליטית בתנאי שאנחנו לוקחים בחשבון את בני הברית האפשריים שמתרבים כל כך: בהיסטוריה של האזור שלנו, אף פעם התקיימו כל כך הרבה הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים באותה תקופה. זה תקף כל עוד בדיקת הגרעין בוחנת את הכוחות האלה ‘במערכה העולמית של השמאל’ אפילו כאשר הם לא מונחים כלכלית וחברתית על-ידי "התיאוריה והפרקטיקה של התנועות המהפכניות" – בוחנת אותם בכשרות החיבור הפרוגרמאתי שלהם ושל השמאל. התפתחות מאזן הכוחות לרעת וושינגטון והציונות עושה אותם, הן הגרעין התיאורטי והן החיבור או היתרון הזינוק, המוענק על-ידו, תקפות מעשית.

    אפשר להצטער על שהתחזקות הפונדמנטליזם פגש שמאל נחלש, אבל יישום מושכל של הצעתך מחזק את השמאל תודות תקפותו של החיבור המאורגן. בהתחלה, התארגנות שכזו תזעזע את המחנה האימפריאליסטי על אף המימדים הקטנים שלה. בהמשך תתחבר עם ארגונים אחרים, גם על בסיס מכנה משותף גבוה ומחזק, וגם, במקביל, על ידי שותפות בעלת מכנה נמוך של ההתארגנויות הרחבות. הכול על פי מסקנות בעזרת הגרעין.

  19. אנג’לו איידן הגיב:

    בהמשך תתחבר עם ארגונים אחרים, גם על בסיס מכנה משותף גבוה ומחזק, וגם, במקביל, על ידי שותפות בעלת מכנה נמוך של ההתארגנויות הרחבות. הכול על פי מסקנות בעזרת הגרעין. והגרעין מדריך אותנו לנתח גם את הכוחות המזרח תיכוניים שמפעילים התנגדות להשתלטות האימפריאליסטית, ועוד איזה התנגדות. ועיקר ההתנגדות הזו נבנית על-ידי כוחות פונדמנטליסטיים אסלאמיים.

    לאומת זאת, השמאל שלנו בונה התנגדות שונה:
    "נכון שאינני מאתר בימים אלו הרבה חסידים שוטים פרו-אמריקאים בשמאל, אך יחד עם זאת קיימת מעין אהדה בסיסית לארה"ב כאילו זוכרים לה חסד נעורים", כותב קמינר, והוא מוסיף בין סוגריים את הביטוי הזה: "אף כי מסתבר שלא הייתה כל כך דמוקרטית מראשיתה". הביטוי הזה רומז על סיבה ל-’אהדה בסיסית לארה"ב’ שקיימת בשמאל הישראלי. בהמשך, קמינר מתייחס לסיבה הערטילאית הזו – שכביכול שאיפת השמאל לחירויות דמוקרטיות מכשירה את המנהיגות בו להתקרבות לאימפריאליזם (ואף לגילוי דאגה סביב הקשרים – גם דיפלומטיים – הישראליים עם בני ברית לשיתוף פעולה עם האימפריאליזם), ולהתרחקות מהפונדמנטליזם האסלאמי שמתנער ממנו. אבל הסיבה החומרית, הממשית, של האהדה לדמוקרטיה הבורגנית של "הארצות העשירות" לא מוזכרת אצל קמינר. וזה, יש להניח, לא בגלל שקמינר הוא אופורטוניסט, אלא בגלל שהוא מתחשב (לא יכול להיות פחות מזה) באופורטוניסטים המצטופפים בשמאל הזה.

    בואו ונדבר בכנות! החירויות הדמוקרטיות הן רעה חולה עבור המשעבדים. חוף מכך שהבורגנות הגדולה נחלצת ממשברים גם בעזרת תהליך הבחירות בהחלפת משמרות בין-אישיות ובין-מפלגתיות; חוץ מכך שהבחירות כרוכות בממון רב, למען איזון מוצלח להון הגדול, של "הארצות העשירות" תודות לשוד הגדול, באמצעות שוחד לאופורטוניזם מתוך אותו השוד; האפשרות לכרסם בחירויות הפכה אותן לרע במיעוטו בשביל ההון הגדול,היות והחלופה הנותרת נשענת על פשיזם שמצר את זרימתה של בכלכלה הפיננסית.

  20. הזעיר בורגנות המתקדמת של המתנחלים הקולוניאליסטים הגיב:

    לא יכול להיות שמאל מהפכני ולא להיות קומוניסטי (מרקסיסטי לניניסטי אנטי רוויזיוניסטי) הנשען על חלקו המודע של המעמד העובד. רק מתוך המאבק הממשי של המעמד והתמזגותם של הפעילים בפרולטרים הנאבקים ללא משוא פנים ובניית אמון אשר תאפשר את פתיחתו של דיון פוליטי על שאלות רחבות יותר ותפתח פתח לבנייתו של בסיס פוליטי של מפלגת האוונגרד הקומוניסטית.
    מה שאנו רואים במאבק בשייח’ ג’ראח או לחילופין בהנהגת כוח לעובדים זו קליקת אקטיביסטים "שמאלנית" מרקע זעיר בורגני "לבן" אשכנזי. כלומר, מרקע מעמדי של האוכלוסייה הנהנת מפריבילגיות בתוך הקולוניאליזם הציוני. בניגוד למרבית העובדים המאוגדים בכוח לעובדים או לתושבי שייח’ ג’ראח אשר להם המאבק הוא מאבק השרדות קיומי: לחיים ולמוות!!
    לקליקת האקטיביסטים הזו יש מרחב נשימה ותמרון לדידם בטוח בחסדי הקפיטליזם הציוני ולכן אין להם דחף להצלחתו של המאבק מכיוון שבסוף היום הם שבים לבתיהם הממוגנים ולשגרת יומם השלווה. הם אינם יודעים מחסור מהו או חיים ללא קורת גג או חוסר יכולת לקיים את עצמם או ילדיהם. בנוסף, ובמידה שיחמיר המצב כאן ובמרחב הערבי יש להם דרכון אירופי או אמריקני.

  21. שימו לב הגיב:

    קחו את הטקסט של המרקסיסט לניניסט שמאשים את מפגינים שייח ג’ארח בדרכון כפול ובחוסר מחויבות למאבק, תחליפו את כותבו בציוני-ימני פטריוט ותעשו את כל השינויים הנדרשים ("גרים במרכז תל אביב", "מפלגה לאומית אמיתית", אבל חוץ מזה כלום), ותראו כמה דומים הם השניים.

הגיבו לאבי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים